Комментарий к Шмот 20:3

לא יהיה לך. לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּ' לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה, הֶעָשׂוּי כְּבָר מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְקַיֵּם? תַּ"לֹ לֹא יִהְיֶה לְךָ (שם):

לא יהי' לך. דבר הכתוב אלהים כנגד מחשבת עובדימו. כמו ויקח חנניה הנביא. והאנשים רדפו אחריהם. וככה דבר שמואל למה הרגזתני. כי הכתוב דבר כפי מחשבת שאול. ואין זה מקומו לפרש אותו:

לא יהיה לך אלהים אחרים על פני כתב רש''י (רש"י על שמות כ׳:ג׳) לא יהיה לך למה נאמר, לפי שנאמר לא תעשה לך, אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר מנין שלא יקיים, ת''ל לא יהיה לך וזו באמת ברייתא היא שנוייה במכילתא (כאן). וא''כ תהיה זו מצות לא תעשה בלבד אזהרה למקיים ע''ג ברשותו ואין בה מיתת ב''ד, ולמה הקדים הקיום שהוא בלאו להשתחואה ועבודה שהם בכרת ומיתת ב''ד. ולפי דעתי שאין הלכה כדברי זאת הברייתא, וכדברי יחיד היא שנויה, שכך שנינו בסיפרא (ריש קדושים) ואלהי מסכה לא תעשו לכם (ויקרא יט ד), יכול יעשו לכם אחרים, ת''ל לא לכם אין לי אלא לכם, יכול הן יעשו לאחרים, ת''ל לא תעשו לא לכם ולא לאחרים. מכאן אמרו העושה ע''ג לעצמו עובר משום שתי אזהרות, משום לא תעשו ומשום לא לכם. רבי יוסי אומר משום שלש, משום לא תעשו ומשום לא לכם ומשום לא יהיה. הרי שר' יוסי יחיד במקום רבים הוא האומר כי לא יהיה לך אזהרה למקיים ע''ג, ולדברי תנא קמא אינו כן:
והנכון גם לפי הפשט שהוא מלשון והיה ה' לי לאלהים (בראשית כח כא), להיות לכם לאלהים (ויקרא יא מה) יאמר, שלא יהיה לנו בלתי השם אלהים אחרים מכל מלאכי מעלה ומכל צבא השמים הנקראים אלהים, כענין שנאמר (שמות כ״ב:י״ט) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, והיא מניעה שלא יאמין באחד מהם ולא יקבלהו עליו באלוה ולא יאמר לו אלי אתה. וכן דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ׳:ג׳) שאמר אלה אחרן בר מיני: ודע כי בכל המקום שאמר הכתוב ''אלהים אחרים'' הכוונה בו אחרים זולתי השם הנכבד, ויתפוס זה הלשון בקבלת האלהות או בעבודה לו, כי יאמר לא תקבלו עליכם אלוה בלתי ה' לבדו, אבל כשידבר בעשייה לא יאמר בכתוב אחרים חלילה, אבל יאמר ואלהי מסכה לא תעשו לכם (ויקרא יט ד), אלהי מסכה לא תעשה לך (שמות ל״ד:י״ז), ויקראם כן בעבור שיעשה בכוונה להיות אלהיו אבל בהם אמר הכתוב (ישעיה לז יט) כי לא אלהים המה כי אם מעשה ידי אדם ואבן ויאבדום:
והנה הזהיר בדבור השני תחלה שלא נקבל לנו אדון מכל האלהים זולתי ה', ואחר כך אמר שלא נעשה פסל וכל תמונה להשתחוות להם ולא לעבדם בשום עבודה בעולם ולכך לא אמר ולא תשתחוה להם, כי הוא נסמך אל העשייה שמנע אותנו מהשתחוות להם. והנה כלם אזהרות מעבודה זרה, וכלן חייבי מיתה, ואין בפסוק הזה אזהרה לעושה עבודה זרה שלא עבדם, אבל למטה יזהיר מזה אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם (שמות כ׳:כ״ג), וכן אלהי מסכה לא תעשה לך (שמות ל״ד:י״ז), לא תעשו לכם אלילים (ויקרא כו א):

לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. לפי שאמר אנכי ה' ושם המיוחד הוא לשון הויה לומר שהוא ית' תמיד בהוייתו הן בעבר הן בהוה הן בעתיד בכל הזמנים הוא היה הוה ויהיה בהווייה אחת, הוצרך לומר כאן לא יהיה לך כי אלו אינן בהוייתן והם משתנים, כי מצינו לרז"ל (פסחים כג) לשון יהיה מורה על בהווייתן יהיו על כן אמר כאן לא יהיה לך לומר שלא יהיו בהווייתן אלא הם משתנים ונעשו אחרים, הן מצד שכל עוד שהיא מזקנת היא מפסדת צורתה ובעיר צלמם תבזה, (תהלים עג כ) הן מצד שמשתנים מן כסף לזהב ולעץ ולאבן, הן מצד שהם אחרים לעובדיהם צועקים אליהם ואינן נענין, על כן אמר לא יהיה לך והמופת על זה שהרי הם אלהים אחרים. ואמר על פני כבר אמרנו למעלה לומר דווקא בזמן שפני נשואות אליך אז לא יהיה לך אלהים אחרים אבל אם יגרום החטא שתהיו בהסתרת פנים אז בהכרח תעבוד אלהים אחרים, כמו שיעד משה בתוכחה (דברים כח סד) ועבדת שם אלהים אחרים שפירושו מתוך שאתה מעלה מס לכומרי ע"ז מעלה הכתוב כאילו עבדם.

לא יהיה לך אלהים אחרים. אף על פי שתקבלו מלכותי, לא תעבוד זולתי כעובד לעבד המלך, על דרך את ה' היו יראים, ואת אלהיהם היו עובדים:

לא יהיה לך וגו'. פירוש לצד שקדם לצוות על אמונתו יתברך והוא דבר שעיקרו בלב לזה אמר כי כמו כן יצטרך להרחיק מלבו אלהות הזולת הגם שלא יוציאנו בשפתיו, והוא שדקדק לומר בתיבת לך פירוש אפילו במחשבתך, וכפי זה מצינו אזהרה למחשבת עבודה זרה שאמרו ז''ל (קידושין ל''ט:) בפסוק (יחזקאל י״ד:ה׳) למען תפוש וגו' שה' מעניש על מחשבת עבודה זרה ואמרו ז''ל (זכחים קו:) אין עונש בלא אזהרה, הרי לך אזהרתו:

לא יהי וגו' - שאני לבדי הוצאתיך.

לא יהיה לך וגו׳ על פני. לפי הפשט שהביא הרמב״ן בשם הת״כ אזהרה על האומר אלי אתה. מתבאר דיוק על פני שלא יאמין שמסר הקב״ה עולמו לזולתו ח״ו ואני רואה כבודי נתון לאחר זהו על פני. ונראה עוד ביאור זה הדיוק משום דמלך או דיין נקרא אלהים ורשאי וגם כשר לקבל על עצמו מרות אלהים כאלה. ורק בתורת השגחה רוחנית אסור. היינו מנהיג שמים והיינו דיוק על פני:

לא יהיה לך אלהים אחרים: כמו שאני אלהיך ביחוד כלומר מנהיגך ומשגיח עליך, כן אתה תקבל אותי עליך לאלהים ביחוד, ולא תקבל עליך אלהים אחרים לעבדם:

לא יהיה לך אלהים אחרים. פירש"י אזהרה שלא לקיים ע"ז הנעשית כבר כי לא תעשה אינו אלא אזהרה שלא יעשנה. וכתב הרמב"ן א"כ תהיה לא יהי' לך אזהרה לבד שלא לקיים ע"ז ברשותו ואין בה מיתת ב"ד ולמה הקדים הקיום שאמר בלאו להשתחוואה ועבודה שהם בכרת ומיתת ב"ד והאמת שהיא ברייתא שנוייה במכילתין אבל אינה הלכה שהיא כדברי היחיד ורבים פליגי עלי'. והנכון לפי הפשט שהוא מלשון והיה לך לאלהים להיות לך לאלהים שמצוה שלא יהי' לנו זולתי השם ית' ויתעלה ולא יהי' לנו אלהים אחרים מכל מלאכי מעלה ומכל צבא השמים הנקראים אלהים והוא מניעה שלא נאמין בשום אחד מהם ולא נקבלנו עלינו באלוה ולא נאמר לו אלי אתה. ור' אברהם פי' שמזהיר שלא נשים שום שתוף להקב"ה כי יש מי שהוא מודה שהוא אלוה אלא שמשתף עמו דבר אחר ועל זה מזהיר שלא נשתף:

פני. הנו"ן נקודה בקמץ ופתח:

לפי שנאמר לא תעשה לך אין לי אלא שלא יעשה העשוי כבר מניין שלא יקיים. במכילתא ואינו רוצה לומר אין לי אלא שלא יעשה אבל העשוי לו על ידי אחרים מניין שלא יקיים דהה"א מלא תעשה לך גופיה נפקא כדתניא בת"כ ואלהי מסכה לא תעשו לכם יכול יעשו לכם אחרים ת"ל לא לכם אי לא לכם יכול הם יעשו לאחרים ת"ל לא תעשו ולא לכם מכאן אמרו העושה גלולים לעצמו עובר משום שתי אזהרות משום לא תעשו ומשום לא לכם רבי יוסי אומר אף משום שלש משום לא תעשו. ומשום לא לכם ומשום לא יהיה לך ואם כן מקרא דלא תעשה לך נמי איכא למדרש לא תעשה ולא לך אלא ה"פ לפי שנאמר לא תעשה לך אין לי אלא שלא יעשה לא ע"י עצמו מדכתיב לא תעשה ולא ע"י אחרים מדכתיב לא לך כדדרשו גבי לא תעשו לכם העשוי כבר שלא עשאו לא הוא ולא אחרים לו אלא שהיה עשוי מתחלה ומצאו או קנאו מניין שלא יקיים ת"ל לא יהיה לך והא בריתא אתיא אליבא דרבי יוסי דאלו לת"ק דאמר אינו עובר רק משום לא תעשו ומשום לא לכם משמע דלית ליה דרשא דלא יהיה לך שלא יקיים העשוי כבר והכי דיקא נמי לישנא דעשוי כבר שכבר היה ולא נעשה בעדו וכן מה שכתב רש"י בפרשת קדושים א"ת לא תעשו לעצמכם אבל אחרים עושים לכם הרי כבר נאמר לא יהיה לך לא שלך ולא של אחרי' אינו אלא אליבא דר' יוסי ופירושו אי אמרת בשלמא דפירוש לא תעשו לכם שלא תעשו אתם לאחרים ולא אחרים יעשו לכם היינו דכתיב לא יהיה לך סתמא וחזר ופירש לא תעשה לך לא תעשה אתה לאחרים ולא אחרים יעשו לך אלא אי אמרע דפירו' לא תעשו לכם שלא תעשו אתם לעצמכם ודכותה לא תעש. לך לא תעשה אתה לעצמך קשיא משום דמהכא משמע דוקא אתם לעצמכם דהוו תרתי לריעותא הוא דלא תעשו אבל שתעשו אחם לאחרים או שיעשו אחרים לכם דליכא אלא חדא לריעותא שרי ואילו מקרא דלא יהיה לך סתמא משמע אפי' אחרים שעשו לך ואיך חזר וכתב אחריו לא תעשה לך שלא תעשה לעצמך דוקא ולא אחרים שעשו לך:

לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. יזהיר שלא נקבל עלינו לאלוה שום כח מן הכחות העליונים שהם המלאכים הנקראים אלהים ולא משאר כחות הכוכבים והמזלות ולא נאמין באחד מהם כלל. ומה שקראם אחרים אמרו בספרי על כי הם אחרים לעובדיהם. ד"א אחרים היום של זהב למחר של כסף למחר של עץ. והעיקר כי נקראו אחרים על שם שמקבלים כח מאחר ואין להם כח מעצמם. וזהו לא תשתחוה לאל אחר, לאל שמקבל מאחר אלא להקב"ה בלבד שהוא אלהי ישראל שאינו מקבל כח מאחר, וכן דרשו רז"ל ומבלעדי אין אלהים שלא קבלתי מלכותי מאחר.

אלהי' אחרים. אחרים עשאום אלהים עליהם (רש"י ממכילתא (אנדרער גאֶטטער), ולא יתכן לפרש אלהי' אחרים זולתי (אנדרע גאָטטער) שגנאי כלפי מעלה לקרותם אלהות אצלו רש"י); ורב"ח כתב נקראו אחרי' ע"ש שמקבלים כח מאחר (אבהאֶנגיגע, אונאייגענמאֶכטיגע גאֶטטערוועזען), וזהו ולא תשתחוה לאל אחר, שמקבל כח מאחר, וכן ארז"ל ומבלעדי אין אלהי' שלא קבלתי מלכותי מאחרים, ע"כ. כי כולם אין הכח שלהם מעצמם רק ממה שקבע בהם הוא ית' כח וגבורה להיות מושלים, והוא ית' נקרא אלהי אלהים, וגם האומות קוראים אותו ית' אלהא דאלהין, ונקראו אלהי' אחרים רצה לומר שאין כח להם מעצמם רק מכח הגבוה ממנו והגבוה ממנו מושך ג"כ כחו מכח שעליו עד בעל כח האמתי של כולם הוא ית', ולכן נאמר (ירמי' י"א) וה' אלהי' אמת שהוא בעל כח האמתי של כולם כי כלם מקבלים כחם ממנו ית' וז"ש ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלהי' (נפה"ח):

לא יהיה לך. מכיון שנאמר לא תעשה לך פסל וגו׳ מה ת"ל עוד לא יהיה לך וגו', שיכול אין לי אלא שלא יעשה מניין שלא יקיים העשוי כבר, ת"ל לא יהיה לך ^יטכי תכלית איסור העשיה הוא מחמת עבודה שלא יעבוד, וא"כ חשש וקפידא אחת בעשיה ובקיום. .
(מכילתא)

העשוי כבר מנין כו'. כלומר שלא עשה לא הוא ולא אחרים עשו לו, אלא שהי' עשוי מתחילה, והוא מוצאו או קנאו, מניין שלא יקיים, ת"ל לא יהיה לך מ"מ. [הרא"ם]:

על פני. ר"ל על עצמותי והרצון בזה שאע"פ שתאמין בי לא תשתתף עמי אלהים אחרים לתת להם חלק באלהות או יהיה הרצון בזה על השגחתי וירצה בזה שלא תאמין שיהיה לנו מנהיג אחר זולת השגחת השם יתעלה וזה כי מה שיסודר מהגרמים השמימיים הוא מהשם יתעלה והוא שליט להמיר הסדור ההוא כאשר יקרה ממנו רע לדבקים בו כמו שנתבאר מענין יציאת מצרים ולזה אין ראוי להאמין ההנהגה והממשלה על הנמצאות כי אם מהשם יתעלה אשר בשמים ממעל הם הככבים והנה אמר לפי שרבים טעו בהם וחשבו שיהיו אלוהות מפני מה שיראו מהפעולות השופעות מהם בזה העולם השפל ולא השגיחו כי גבוה עליהם הוא אשר נאצלו ממנו אלו הפעולות באמצעותם כמו שהתבאר בטבעייות ובאלהייות:

לא יהיה לך. כתב הרמב"ם ז"ל וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה עובר בל"ת שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים, וכופר בעקר שזה העקר הגדול שהכל תלוי בו, וע"כ אמרו שאנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו, כי שתי מצות אלה עשה ול"ת נמשכו זה מזה, שעם ההאמנה שהוא מחויב המציאות נמשך אמונת האחדות כמו שבאר במו"נ ח"ב במופתים, ובכלל המ"ע נכלל שהוא אחד ובכלל הל"ת נכלל המ"ע שיש מצוי ראשון, ובמה שהוסיף על פני בא להוציא מטעות דור אנוש שהיו אומרים שהקב"ה חלק לכוכבים ומזלות מכבודו כמלך שחולק מכבודו לשריו ולעבדיו, ע"ז משיב על פני שאני נמצא בכל מקום, וגם במלך ב"ו אין לחלק כבוד לשריו ועבדיו במעמד המלך שזה מורד במלכות, כמ"ש שאוריה נתחייב מיתה מפני שקרא את יואב אדוני לפני דוד, אמנם במכילתא פי' שלא יהיה לך הוא אזהרה על קיום אליל בביתו, וכן פרש"י פה, וכן הסמ"ק חשב קיום אליל בין המצות ל"ת כדברי המכילתא, וכבר התבאר בספרא קדושים (סי' קל) שפליגי בזה ת"ק ור' יוסי, שלדעת ר' יוסי המקיים אליל עובר משום לא יהיה לך אלהים אחרים כדעת המכילתא, ולת"ק אינו עובר, וכ"כ הרמב"ן, ולכן המכילתא לשיטתיה כשחשב הדברים שנאמרו בדבור א', לא חשב אנכי ולא יהיה לך, כי לדידיה הם שני דבורים נפרדים, ועל מ"ש וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אמר במכילתא שהיו אומרים על הן הן ועל לאו לאו דברי ר' ישמעאל, ר"ע אומר על הן הן ועל לאו הן, מבואר שלר"י לא נאמרו בדבור אחד כי על אנכי היו צריכים להשיב הן ועל לא יהיה לך היו צריכים להשיב לאו, ולר"ע נאמרו בדבור אחד ועל אנכי ולא יהיה לך השיבו הן, וסתם מכילתא ר' ישמעאל, ולכן ס"ל שלא נאמרו בדבור אחד ולא יהיה לך הוא אזהרה על קיום אליל. והנה במכות (דף יג ע"ב) על מ"ש דלאו שניתן לאזהרת מיתת סנהדרין אין לוקין עליו אבל לאו שמתן לאזהרת כרת לוקין עליו, מקשה ואימא אזהרה לקרבן דהא פסח ומילה לא מייתי קרבן משום שאין בהם אזהרה, ומסיק רבא דקרבן א"צ אזהרה, ופו"מ דלא מייתי קרבן משום דהוקשה כה"ת לע"ז מה ע"ז שוא"ת אף כולהו נמי שוא"ת, וא"כ אם נאמר כדעת המכילתא הלא גם ע"ז הוה בקום ועשה דהא קיום אליל בביתו אין בו מעשה. אולם כבר בארתי בארצות החיים (סי' ל) בארך שמ"ש דחטאת לא בעי לאו, הוא דוקא לר"ע דס"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת סנהדרין אין לוקין עליו, אבל לר' ישמעאל דס"ל לוקין עליו קרבן בעי אזהרה, ומה שפו"מ לא מייתי קרבן משום שאין בהם אזהרה, ולא משום דאיתקש לע"ז דבעי שוא"ת, ושם הארכתי בזה בפלפול גדול, עכ"פ המכילתא שאזלא בשיטת ר' ישמעאל שפיר אמר דלאו לא יהיה לך קאי על קיום אליל, ולהרמב"ם דאזיל כפסק הלכה כר"ע דקרבן א"נ אזהרה מוכרח לפרש דלאו דלא יהיה לך בא על מחשבת ע"ז, ואל תשיבני שא"כ איך אמר ר' ישמעאל בסנהדרין (דף צט) דבר ה' בזה זה העובד ע"ז דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, הא לדידיה לא יהיה לך מורה על קיום אליל וקיום אליל אין בו כרת כמ"ש בסנהדרין (דף נ"ו), ע"ז י"ל שמימרא דר' ישמעאל לא עדיף ממ"ש שדבר ה' בזה הוא האומר אין תורה מן השמים, ד"א זה אפיקורוס, ד"א זה המגלה פנים בתורה, ולר' ישמעאל הוא המכחיש מציאות ה', וגם שבדבור לא יהיה לך נמצא ע"ז שיש בה כרת כי בדבור השני נזכר לא תשתחוה להם ולא תעבדם, ולפ"ז י"ל שפלוגתת הבה"ג עם הרמב"ם שלדעת הרמב"ם האמנת מציאות ה' הוא ממנין המצות, ולדעת הבה"ג אינו מן המנין, תליא בזה, שלדעת המכילתא הוא קבלת המלכות כמ"ש במכילתא שאמר הקב"ה קבלו מלכותי ואח"כ אגזור עליכם גזרות. שמזה דייק הרשב"ץ בתשובה (ח"א סי' קלט) שקבלת המלכות אינה בכלל הגזרות וכדעת בה"ג, שזה לדעת ר' ישמעאל שהמכילתא אזלא כוותיה, וע"כ אמר ר' ישמעאל בהוריות (דף ח ע"ב) איזהו מצוה שנאמרה בתחלה זה ע"ז, וזה כדעת הבה"ג שאנכי אינה מצוה ולא יהיה לך הוא המצוה הראשונה, ופסק הרמב"ם שאנכי הוא המצוה הראשונה הוא כר"ע, והרמב"ן כתב שא"א לומר שלא יהיה לך בא על קיום אליל, שלא מצאנו לשון אלהים אחרים רק על עבודה והשתחויה לא על עשית ע"ז, שלא יצדק לומר שעושה אלהים אחר חוץ מה', וזה אמת, אבל בכ"ז יצדק לומר לשון זה על קיום אליל, שהוא הפך מקיום אמונת ה' וציור מציאותו במחשבתו, וההפך מזה ציור מציאות אלהים אחר שהוא מקיים אותו בביתו:

לא יהיה לך וגו'. תמונה בגי' פרצוף אדם לומר כל הפרצופין מותרים חוץ מפרצוף אדם. ן' תבות מלא יהיה עד שומרי מצותי נגד ן' יום מיצ"מ עד מתן תורה. מצותי וסמך לא תשא לע"ז שכל הנשבע לשקר כעובד ע"ז רבינו אליעזר מגרמיזא ז"ל:

העשוי כבר מניין שלא יקיים תלמוד לומר לא יהיה לך. פירוש, כי לשון "[לא] יהיה" נאמר שלא יהיה הווייה וקיום לעבודה זרה. וקשה, דהכא משמע "לא תעשה לך אלקים" (פסוק ד) הכל הוא מלתא חדא, ואילו בפרשת קדושים כתיב (ויקרא יט, ד) "ואלקי מסכה לא תעשו לכם" פירושו (תו"כ שם) לא תעשו לאחרים ולא אחרים לכם, ואם כן גם כן כאן יש לדרוש לא תעשו לאחרים ולא אחרים לך, אם כן למה לי "לא יהיה לך". אף על גב דבפרשת קדושים פירש רש"י (שם) דדרשינן 'לא תעשו לאחרים ולא אחרים לכם' מדכתיב (כאן) "לא יהיה לך" מכל מקום, על כרחך דרשינן גוף המקרא "ואלקי מסיכה לא תעשו לכם" לא תעשו לאחרים, דבמכילתא דרשינן כך הכתוב בלא קרא ד"לא יהיה לך אלקים אחרים", אלא שרש"י (ויקרא יט, יד) חיזק ראיותו, דאי אפשר לפרש קרא כפשוטו "לא תעשו לכם", דהא כתיב "לא יהיה לך", דמשמע אף אחרים לא יעשו לכם. אבל במכילתא⁹² דרשינן מקרא ד"לא תעשו" ולא מקרא ד"לא יהיה לך", ויראה דאין זה קשיא, דודאי מדכתיב "ואלקי מסיכה לא תעשו" ולא כתיב 'לא תעשו לכם אלקי מסיכה', משמע "אלקי מסיכה לא תעשו" לאחרים, וגם אחרים "לכם", אבל כאן דכתיב "לא תעשה לך פסל", ולא כתיב 'לא תעשה פסל לך', לכך אי אפשר למדרש כך כלל, דהא לא מצינו לדרוש כמו "אלקי מסיכה לא תעשו", ופשוט:
ואם תאמר, כיון דכתיב (ויקרא יט, יד) "אלקי מסיכה לא תעשו לכם", ודרשינן 'לא אחרים לכם ולא אתם לאחרים', "לא יהיה לך" ו"לא תעשה לך" למה לי, ואין זה קשיא, ד"לא יהיה לך" צריך, שלא תאמר דוקא שלא יעשו אחרים לכם, אבל אם נעשה בלא דעתו, והוא קנאו – מותר לקיימו, תלמוד לומר "לא יהיה לך". ו"לא תעשה לך" נמי צריך, דלא תאמר "אלקי מסיכה" משמע מתכת, ולכך נאמר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", דמשמע בין של עץ ובין של ענין אחר, לכך הוצרך למכתב. ו"אלקי מסיכה לא תעשו לכם" צריך למכתב, ללמוד על העושה עבודה זרה לאחרים שהוא חייב, דדרשינן (בתו"כ שם) "לא תעשו" לאחרים, דזה לא מצינו למילף מ"לא תעשה לך" ומן "לא יהיה לך:
והך מילתא אתא בין אליבא דרבנן דסבירי להו במכילתא⁹² העושה עבודה זרה לעצמו לא עבר רק שתים, משום "לא תעשו" ומשום "לא לכם", דסבירי להו שאינו עובר משום "לא יהיה לך" דאין כאן שם בפני עצמו לעבור משום "לא תעשה" ומשום "לא יהיה לך", דגם העשיה יש בה קיום. ומכל מקום סבירי להו לרבנן אם יש בידו עבודה זרה שנעשה לאחרים חייב משום "לא יהיה לך". ואין להקשות לרבנן כיון דחייב משום הקיום בלבד, למה לו לחייבו משום עשייה, דצריך לחייב משעת התחלת עשייה אף על גב שלא גמרה, אבל הקיום של עבודה זרה שנעשה לאחר – אין חייב רק כשהוא מקיים עבודה זרה שנגמרה. ובין אליבא דרבי יוסי דעושה עבודה זרה לעצמו עובר משום "לא תעשה", ומשום "[לא] לכם", ומשום "לא יהיה לך", וסבירא ליה דכל אחד הוי לאו בפני עצמו; עשיית עבודה זרה לאו לעצמו, ומה שהוא מקיים עבודה זרה לאו לעצמו, כל אחד הוי לאו בפני עצמו. ואליבא דכולי עלמא הך קרא ד"לא יהיה לך" ללמד שלא יקיים. והרא"ם פירש בזה כי הך מילתא ד"לא יהיה לך" שלא יקיים, הוא אליבא דרבי יוסי, ולא כרבנן. גם פירש ד"לא תעשה לך פסל" (פסוק ד) יש למדרש לא תעשה לאחרים ולא אחרים לכם. כל הדברים אין להם שורש, דאם כן למה דרשו אצל "אלקי מסיכה לא תעשו לכם", ולא דרשו אצל "לא תעשה". גם אתיא הך מכילתא אליבא דכולי עלמא, אף לרבנן, וכמו שנתבאר למעלה:

לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. למה נאמר, לפי שהוא אומר אנכי ה׳ אלהיך, בתחלה אמר להם שיקבלו את מלכותו שהוא הוציאם מבית עבדים להיות לו לאלהים, ואח״כ הזהירם באזהרות ועונשים, לפיכך אמר להם אחר אנכי לא יהיה לך, כיוצא בדבר אני ה׳ אלהיכם (ויקרא יח ב), וכתיב בתריה כמעשה ארץ מצרים וגו׳ (שם שם ג), לא יהיה לך אלהים אחרים. וכי אלהים הם, אלא שאחרים קוראין אותם אלהים.

לא יהיה לך אלהים אחרים על פני.
מכילתא פ״ו: לא יהיה לך למה נאמר, לפי שנאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה, אין לי אלא שלא תעשו, העשוי כבר מנין שלא יקיים, תלמוד לומר לא יהיה לך.
העושה ע״ז לעצמו כו׳ לוקה כו׳. והנה מה ר״ל עושה, אם ר״ל שאמר שתהא לע״ז וזה גופא הוי גדר עשיה, וישראל אינו חייב עד שיעבוד, עי׳ סנהדרין דנ״ו ע״ב, ולא הוי כמו קיבל דחייב מיד, די״ל דכאן מיירי שאמר שיעבדה וכ״ז שלא עבדה פטור מסקילה, וכמו דאמרינן בדס״א איני מקבל עלי כו׳. ובאמת בתו״כ פ׳ קדושים, יליף מקרא דאלוהי מסכה, ורבינו יליף לה מקרא אחרינא, ושם פליגי תנאי, דחד אמר, דיש בזה ג׳ חיובים על העשיה ועל הגרם שנעשה ועל המציאות שיש לו, ואידך סבירא ליה דרק משום העשיה ומשום הגרם שנעשה והגרם אינו חייב רק אם נעשה בעבורו, וקיום הדבר ס״ל דלא הוה רק עשה דאבד תאבדון, ועי׳ במכילתא פרשת יתרו פרשה ו׳, דמבואר שם, דעל הקיום עובר בלאו דלא יהיה לך. אך נ״מ למה דאמר שם שלא יקיים, ור״ל בשכבר נעבדו, דחל עליה שם ע״ז ואז עובר בלאו אם מקיימה, מה שאין כן כאן דעדיין אין עליה שם ע״ז כלל. ובפרט לדידן דקיי״ל כר׳ עקיבא, דע״ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד כמבואר בע״ז דף נ״ב, ולכך רבינו מביא פסוק אחר, דלא תעשה לך, דעדיין אין עליה שם אלוה. ועיין רש״י ע״ז די״ט ע״ב, דס״ל דאם ישראל עשה ע״ז למכור לעכו״ם הוה כמו ע״ז של ישראל ואינה אסורה רק לכשתעבד, לדידן, ואם עשו בשביל עכו״ם מיקרי ע״ז של עכו״ם. ועי׳ בתוספתא ע״ז, דאם גוי עשה ע״ז בשביל ישראל אינו יכול לבטל. ולקמן בפ״ז, ולכך כאן גבי העושה עכו״ם כו׳, עשאו לגוי לוקה משום לאו דואלהי, דכיון דעשאו משום גוי אסורה מיד וחל עליה שם זה. עכ״פ בע״ז שכבר נעבדה אז יש לאו על ישראל לקיימה ממילא וכגון שירשה מאביו ממילא ובאם קנה אותה בקנין הוי בגדר לאו דלא תעשו, אבל בע״ז שלא נעבדה אז רק הני ב׳ לאוין דחשיב רבינו כאן.

לא יהיה לך למה נאמר. דק״ל לישנא דלא יהיה לך דמשמע אה״נ דאיכא אחריני אלא מיהא הכתוב אסר לך להיות לך אל אחר וחלילה לומר כן והכי הול״ל אין עוד אלהים אחרים על פני. וא״נ בא להטיל עליהם שלא יעלה במחשבתם דאיכא אחרינא כמו שפי׳ רמב״ם הא נמי לא משמע ליה לרש״י ע״פ הפשט בלישנא דלא יהיה אלא הול״ל לא תחשוב א״נ לא תאמין או כיוצא בזה לכך ניחא ליה לפ׳ דעל הפסילים קאי ואזהרה זו שלא לקיימם:

לא יהיה לך אלהים אחרים. שלא יאמר אדם אני אהיה עבד לך כאשר ציויתני וגם אלהים אחרים יעבוד שיהיו לו אדונים הרבה ומסייעים הרבה לכך נאמר לא יהיה לך כי אתה אינך צריך כי אם לו כי הבל וריק הם והבל וריק יעזורו:

לא יהיה לך אל תאמר אעבוד לך ולהם, שהרי אני לבדי הוצאתיך, ועוד כי אין אתה צריך להם כי הם הבל וריק יעזורו.

לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. כלומר שום בחינת אלהים אחרים שלא תאמר מגדולת העבד וכו' כי אחרי שנשמתך הוא חלק ממני, חלילה שיהיה לך אלהים אחרים עלי שתכניע עצמך לדבר אחר חוץ ממני ממלאך ושר גלגל ותאמר חלילה מגדולת העבד וכו', כי ח"ו תמשיך רשות אחרים עלי חלילה וחלילה. ולזה סיים,

לא יהיה לך וכו׳. הכועס כעובד ע״ז. המעלים עיניו מן הצדקה כעע״ז. שותה סתם יינם אביזרא דע״ז וכל העובר על דברי חכמים וכו׳ מלבד שנלכד בכמה חרמות של גאוני עולם. מגלח זקנו בתער עובר על לא תעשה לך פסל. ובכל פעם עובר על ה׳ לאוין ואם יעשה ב״פ בשבוע בכל שנה עובר על ת״ק לאוין:

לא יהיה לך מה ת"ל נראה דהכי פי' מה ת"ל לא יהיה לך הל"ל לא תעבוד אלהים אחרים ולכך אמ' לפי שנא' לא תעשה לך והנה הפסוקים הולכים בהדרגה ולא יהיה לך שלא יקיים שהוא לאו שאין בו מעשה ואח"כ לא תעשה פסל שהוא לאו שיש בו מעשה אבל אין בו מיתה ואח"כ לא תשתחוה שאינה עבודה גמורה אבל יש בה מיתה ואח"כ לא תעבדם שהיא עבודה גמורה ויש בה מיתה ונ"ל שהתחיל בקל כי בפסוק שאמ' כי אנכי ה' אלהיך אל קנא אינו קאי כי אם בעבדות שיש בה מיתה. מהר"ר:

רש"י ד"ה לא יהיה לך, למה נאמר וכו' (מכילתא). ולכאורה צריך לומר שאילו היה כתוב רק "לא יהיה לך", היה בכך משום היתר עשיה לאחרים. (פ' יתרו תש"ן)

על פני. רצונו שלהיות שהקב״ה מלא כל הארץ כבודו, בכל מקום שנעבוד שם אל אחר, הרי כאלו אנו עובדים אותו על פניו או בפניו ואין לך מרד גדול מזה. — ולשוא עמל החכם לוצאטו להוכיח כי זה וכיוצא בו כלם כמו על אפי ועל חמתי. — ובאמת שאין בראיותיו כדי להוכיח, כמו שיראה המעיין (עיין משתדל.20)

אלהים אחרים. שֶׁאֵינָן אֱלוֹהוּת אֶלָּא אֲחֵרִים עֲשָׂאוּם אֱלֹהִים עֲלֵיהֶם, וְלֹא יִתָּכֵן לְפָרֵשׁ אֱלֹהִים אֲחֵרִים זוּלָתִי, שֶׁגְּנַאי כְּלַפֵּי מַעְלָה לִקְרֹאותָם אֱלוֹהוּת אֶצְלוֹ. דָּ"אַ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, שֶׁהֵם אֲחֵרִים לְעוֹבְדֵיהֶם – צוֹעֲקִים אֲלֵיהֶם וְאֵינָן עוֹנִין אוֹתָם, וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ הוּא אַחֵר שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ מֵעוֹלָם:

וטעם על פני. כמו וימת הרן על פני תרח אביו. שהיה נמצא אתו וראה מותו. וככה ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן. והנה הטעם אחר שאני אלהיך. ואני נמצא תמיד בכל מקום. ואני רואה מה תעשה אין ראוי שתשתף עמי אלהים אחרים. ואמר אחד מחכמי לב אל תכעיס אדונך והוא רואה אותך. והנה זאת המצוה שהיא לא יהי' לך היא בלב גם בפה. כי אין בתורה מצות לא תעשה בלב כי אם זו. כי אדם אומר לפני עדים כי הוא הולך לרצוח או לנאוף לא יהרג בעבור דבורו אם לא עשה מעשה. והאומר נלכה ונעבדה אלהים אחרים. צוה הכתוב כי הרג תהרגנו. ובמעשה לא תעשה לך פסל וכל תמונה עץ או אבן. ולא תעשה בשום אומנות תמונה שהוא בשמים. ואמר ממעל שהם למעלה על הארץ מכל צד. ואין תמונות בשמים רק שמונה וארבעים צורות. וחכמי הצורות עושים דברים אשר לא כן ומעשיהם קרובים לעבודה זרה:

וטעם על פני כמו אם לא על פניך יברכך (איוב א יא), ועתה הואילו פנו בי ועל פניכם אם אכזב (שם ו כח). יזהיר לא תעשה לך אלהים אחרים, כי על פני הם, שאני מסתכל ומביט בכל עת ובכל מקום בעושים כן. הדבר העשוי בפניו של אדם והוא עומד עליו יקרא ''על פניו'', וכן ותעבור המנחה על פניו (בראשית לב כב), וכן וימת נדב ואביהוא ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם, שהיה אהרן אביהם רואה ועומד שם, ובדברי הימים (א כד ב) וימת נדב ואביהוא לפני אביהם ובנים לא היו להם. והנה אמר לא תעשה לך אלהים אחרים שאני נמצא עמך תמיד ורואה אותך בסתר ובגלוי: ועל דרך האמת תבין סוד הפנים ממה שכתבנו (רמב"ן על שמות ג׳:ב׳), כי הכתוב הזהיר במעמד הזה פנים בפנים דבר ה' עמכם (דברים ה ד), ותדע סוד מלת אחרים, ויבא כל הכתוב כפשוטו ומשמעו וכן רמז אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ׳:ג׳), והוא שנאמר (שמות כ׳:כ״ג) לא תעשון אתי וגו': כי אנכי ה' אלהיך לבדי, ואין ראוי שתשתף עמי אחרים. ואנכי אל, תקיף, שיש לאל ידי, וקנא, שאקנא בנותן כבודי לאחר ותהלתי לפסילים. ולא נמצא בכתוב בשום מקום שיבא לשון קנאה בשם הנכבד כי אם בענין עבודה זרה בלבד. ואמר הרב במורה הנבוכים (א לב) שלא תמצא בכל התורה ובכל ספרי הנביאים לשון חרון אף ולא לשון כעס ולא לשון קנאה אלא בענין ע''ז בלבד. והנה בקדושי עליון, ויחר אף ה' במשה (שמות ד׳:י״ד), ויחר אף ה' בם וילך (במדבר יב ט), וכתוב (איוב מב ז) חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב. אבל בלשון קנאה אמת הוא. וכך אמרו במכילתא (כאן) בקנאה אני נפרע מע''ז אבל אני חנון ורחום בדברים אחרים:
ולפי דעתי שיזכיר קנאה בע''ז בישראל בלבד, וטעם הקנאה כי ישראל סגולת השם הנכבד אשר הבדילם לו, כאשר פירשתי למעלה (יט ה) והנה אם העם שלו משרתיו פונים אל אלהים אחרים יקנא בהם השם כאשר האיש מקנא באשתו בלכתה לאחרים, ובעבדו בעשות לו אדון אחר, ולא יאמר הכתוב כן בשאר העמים אשר חלק להם צבאות שמים: ובכאן אני מזכיר מה שיורו הכתובים בענין ע''ז, כי היו שלשה מינין הראשונים החלו לעבוד את המלאכים שהם השכלים הנבדלים בעבור שידעו למקצתם שררה על האומות, כענין שכתוב (דניאל י כ) שר מלכות יון ושר מלכות פרס, וחשבו שיש להם יכולת בם להיטיב או להרע, וכל אחד עובד לשר שלו כי היו הראשונים יודעים אותם, ואלה הם הנקראים בתורה ובכתובים כלם אלהים אחרים, אלהי העמים, כי המלאכים נקראים אלהים, כמו שנאמר הוא אלהי האלהים (דברים י יז), השתחוו לו כל אלהים (תהלים צז ז), כי גדול ה' מכל האלהים (שמות י״ח:י״א). ואע''פ שהיו העובדים מודים שהכח הגדול והיכולת הגמורה לאל עליון, וכך אמרו רבותינו (מנחות קי:) דקרו ליה אלה דאלהיא, ובזה אמר הכתוב זובח לאלהים יחרם הזכירם בשם הידיעה:
והמין השני בע''ז, שחזרו לעבוד לצבא השמים הנראה, מהם עובדי השמש או הירח, ומהם למזל מן המזלות, כי כל אחת מן האומות ידעה כח המזל בה כפי משטרו על הארץ שלהם, וחשבו כי בעבודתם יגבר המזל ויועיל להם, כענין שכתוב (ירמיה ח ב) ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר אהבום ואשר עבדום ואשר הלכו אחריהם ואשר דרשום ואשר השתחוו להם, וכמו שנאמר בתורה באיסור של ע''ז (דברים ד יט) ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים יאמר, כי בעבור שחלק השם אותם לכל העמים ונתן לכל עם כוכב ומזל לא תהיה נדח אחריהם לעבדם, ואלה האנשים הם שהחלו לעשות הצורות הרבות בפסילים והאשרים והחמנים, כי היו עושים צורות מזלם בשעות אשר להם הכח כפי מעלתם, והיו נותנים בעם, כפי מחשבתם, כח והצלחה: וקרוב בעיני שהוחל זה בדור הפלגה כאשר הפיצם השם אל הארצות, ומשלו בהם הכוכבים והמזלות למחלקותיהם, כי הבונים היו רוצים לעשות להם שם ולא יתחלקו, כאשר רמזתי במקומו (בראשית יא ב): והיו לכל אלה הכתות נביאי שקר מגידים להם מן העתידות ומודיעים קצת הבאות עליהם בחכמת הקסם והניחוש, כי יש גם למזלות שרים שוכנים באויר כמלאכים בשמים יודעים בעתידות וממין העבודה הזאת היו מהם עובדים לאנשים, כי בראותם לאחד מבני האדם ממשלה גדולה ומזלו עולה מאד כנבוכדנצר, היו אנשי ארצו חושבים כי בקבלם עליהם עבודתו וכוונתם אליו יעלה מזלם עם מזלו, והוא ג''כ יחשוב כי בהדבק מחשבתם בו תוסיף לו הצלחה בכח נפשותיהם המכוונות אליו. וזה היה דעת פרעה כדברי רבותינו (שמו''ר ט ז), ודעת סנחריב שאמר הכתוב במחשבתו אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישעיה יד יד), וחירם וחביריו שעשו עצמם אלוהות, כי היו רשעים לא שוטים גמורים:
והמין השלישי בע''ז, אחר כך חזרו לעבוד את השדים שהם רוחות, כאשר אפרש בע''ה (ויקרא יז ז), כי גם מהם יש ממונים על האומות שיהיו הם בעלי הארץ ההיא להזיק לצריהם ולנכשלים שבהם, כידוע מענינם בחכמת נגרמונסיא, גם בדברי רבותינו ובזה אמר הכתוב (דברים לב יז) יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם, לעג להם הכתוב שהם זובחים גם לשדים שאינם אלוה כלל, כלומר שאינם כמלאכים הנקראים אלוה, אבל הם אלהים שלא ידעום, כלומר שלא מצאו בהם שום אלהות וכח שולטנות, והם חדשים להם שלמדו לעשות כן מחדש מן המצרים המכשפים, וגם אבותיהם הרשעים כתרח ונמרוד לא שערום כלל. ומזה מזהיר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם (ויקרא יז ז):
והנה התורה אסרה בדבור הזה השני כל עבודה בלתי לה' לבדו, ולכך הזהיר בתחלה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, שהם המין הראשון, וזהו על פני, כאשר רמזתי סודו והזהיר עוד על הפסל וגם על התמונה שהיא תרמוז גם לדבר הרוחני המדומה, כענין שכתוב (איוב ד טז) יעמוד ולא אכיר מראהו תמונה לנגד עיני. וכך אמרו (ר''ה כד:) אשר בשמים, לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ממעל, לרבות מלאכי השרת. כי גם בהם יעשו צורות לשכלים הנבדלים אשר הם נפש למזלות, כאשר היה בענין מעשה העגל שאני עתיד. לפרש בע''ה (רמב"ן על שמות ל״ב:א׳).

ד"א לפי שנראה להם ה' בהרבה פנים, על הים כגבור מלחמה ועל הר סיני כזקן יושב בישיבה, ושמא תאמר מאחר שנראתי בכמה פנים שהרבה רשויות יש ע"כ אמר על פני לשון רבים במשמע לומר שכל אותן הפנים הכל אחד המה.

על פני. שאין חולקין כבוד לעבדים במקום המלך, ואני בכל מקום על אופן אחד בשוה:

על פני: כל לשון על פְנֵי, על פָנַי, על פניך (כשאין ענינם על הפנים ממש, כמו ויפול על פניו) כלום לשון צער, נזק, פחד או כעס, כמו וימת הרן על פני תרח אביו (בראשית י"א כ"ח), על פני כל אחיו נפל (שם כ"ה י"ח), ועל פני כל העם אכבד (ויקרא י' י"ג), וימת נדב ואביהוא וגו' על פני אהרן אביהם (במדבר ג' ד', כפירוש רמב"ן, וכמפורש בדברי הימים א' כ"ד ב' ונגד הנגינה), תת פחדך ויראתך על פני העמים (דברים ב' כ"ב), על פני בן השנואה (שם כ"א ט"ו), אם לא על פניך יברכך (איוב א' י"א), אל יעוז אנוש (ישפטו גוים) על פניך (תהלים ט' כ' ונגד הנגינה), ועל פניכם אם אכזב (איוב ו' כ"ח), שענינו על אפכם ועל חמתכם תראו שאינני מכזב ושהאמת אתי; מי יגיד על פניו דרכו (שם כ"א ל"א); וכן כל לשון שִלַח מעל פניו, הסיר מעל פניו, השליך מעל פניו, ענין כלם הרחקת דבר שראייתו מצערת אותנו, ואב לכלם חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד (ירמיה ו' ז'); ויוצא מכלל ההוראה הזאת לשון עָבַר על פְנֵי, כמו ותעבור המנחה על פניו (בראשית ל"ב כ"א), ויעבור ה' על פניו (שמות ל"ד ו'), עוברים על פני המלך (שמואל ב' ט"ו י"ח), שאין ענינם אלא עבר לפני פלוני; וכן בשרש חָלַף שהוראתו כשרש עָבַר, כמו ורוח על פני יחלוף (איוב ד' ט"ו) שענינו עבר לפנַי; אמנם חוץ מלשון עבר וחלף כל לשון על פְנֵי כשאין הוראתו על הפנים ממש, הוא תמיד לשון צער, וכן כאן לא יהיה לך אלהים אחרים על אפי ואל חמתי, כלומר להכעיסני, והטעם כי דע שדבר זה מכעיס אותי, כמו שאמר למטה כי אנכי ה' אלהיך אל קנא. ואמנם למה הקפיד הקב"ה כל כך על אמונת יחודו, ומה איכפת לו אם נעבוד זולתו? וכי עבודת האלילים גורמת הפסד הקבוץ המדיני? - כן הדבר, וזה לפי מה שאומר: העולם הזה אשר אנחנו בו אם יִבָּחֵן בבחינת חלקיו זה לעצמו וזה לעצמו, הכל יודעים כי ימצא בו מן הרע הרבה; אמנם אם יבחן בבחינת כללו, כל חכם לב יבין כי אך טוב הוא, כי אין בו שום רע בעצם, אבל כל הרע הנמצא בו תכליתו העצמיית היא לטוב. והנה המאמין באל יחיד אפשר לו לציירו בלבו טוב בעצם ושלם בכל מיני שלמות, ומן הציור הזה תצא לו התולדה שהוא גם כן אוהב הטוב והטובים, ושונא הרע והרעים, ומזה ימשך למיטיב דרכיו, להיות לרצון לאלהיו; אמנם המאמין באלהות הרבה, כלומר המקבל עליו לאלוה כחות הטבע כל אחד לעצמו נפרד מזולתו, או קצת מן הנבראים איזה שיהיה, לא ימלט שיהיה לו אלוה אחד או רבים רעים בטבעם, או בעלי חסרון ופחיתות מה, ומזה ימשך גם הוא לנטות אחר הרע או אחר הפחיתות ההיא, ויחשוב כי על ידי זה יהיה לרצון לאלוה פלוני אשר אלה דרכיו, וזה ידוע בנסיון לכל מי שקרא קורות העמים קדמונים ומנהגיהם. ומלבד זה הנה לא יתכן שיצוייר שלם בתכלית השלמות אלא אלוה יחיד, אמנם אם יצויירו אלהות הרבה, הנה כל אחד מהם בהכרח חסר ובלתי שלם, כי כח חברו יגביל את כחו; ומזה ימשך גם כן שיצויירו למעלה קנאה שנאה ותחות, כידוע מאמונות גויי קדם, ומזה ימשך בהכרח הפסד המצות בין בני אדם. ועוד מלבד זה, אמונת אלהות הרבבה גורמת פירוד הלבבות בין אנשי אומות התחלפות, כי אנשי אומה זו העובדים אלוה פלוני ישנאו אנשי אומה אחרת העובדים אלוה אחר, ויאמינו כי אין להם שום קורבה עמהם, וכאילו לא בני אדם הם כמוהם, ורק מאמיני היחוד יודעים כי אב אחד לכלנו ואל אחד בראנו, ושבני אדם כלם חביבים לפניו ית'; ובאמת רק אחר שנתפשטה תורת משה בעולם החלו האומות להכיר כי כלנו אנשים אחים אנחנו. על כן על כל הדברים האל רצה ה' שתתקיים ידיעת יחודו בישראל, ואיים עליהם כל האיומים האלה, וגזם עליהם בכל מיני גיזום, לבלתי יעבדו אלהים אחרים, וכל זה אמנם לא לתועלת ישראל בפרט, כי אם לתועלת המין האנושי בכללו, כי מישראל תצא תורה וידיעת יחוד ה' תתפשט מהם מעט מעט אצל בני אדם כלם, עד כי באחרית הימים תמלא הארץ דעה את ה'; ומה נעמו דברי ר' יהודה הלוי (כוזרי מאמר ד' סי' כ"ג) באמרו: עם מה שיש לאלהים בנו סוד וחכמה כחכמה בגרגיר הזרע אשר יפול בארץ והוא משתנה ומתחלף בנראה אל הארץ ואל המים ואל הזבל ולא ישאר לו שום רושם מוחש כפי מה שידומה למביט אליו; והנה הוא אשר יְשַנֶה את הארץ והמים אל טבעו וכו' וכו'; וכן תורת משה, כל אשר בא אחריהם ישתנה אליה באמתת ענינו, ואם הוא בנראה דוחה אותה. עד כאן לשונו. והנה תבין כי הסוד הזה אשר לאלהים בנו לא היה אפשר שיפורש בתורה, כי פרסומו היה מפסיד המכוון, כי לא היו ישראל פורשים מגלולי האומות הקדמוניות ושומרים עצמם מהתדמות אליהם, אם לא היה ה' מקרבם לעבודתו בכל הדרכים אשר ראה בחכמתו לקרבם. וגם עתה הענין הזה אין ראוי לבארו לעם הארץ. ואמנם אם היתה נתינת התורה לטובת המין האנושי כלו, למה בחר ה' להגלות לבני ישראל לבדם, ולא נגלה למין האנושי כלו? הנה זאת שאלת המכחישים החושבים להרוס עם זה היכל תורת ה' על היסוד בו. ואמנם בטול הטענה הזאת איננו ממה שיקשה, לפי מה שאומר: הִגָלוֹת ה' לאדם או לגוי להודיעם יחודו יהיה בהכרח ללא תועלת, כי כל מי שהורגל באמונת אלהות רבים, גם אם יגלה לו ה' ויאמר לו שאין שם אלוה אלא אחד, לא יתחייב האיש ההוא להטות לבבו אליו ולקבל ממנו אמונת היחיד, כי לעולם ישאר בלבו חשש ויאמר שמא האלוה הזה לכבוד עצמו אומר כן, כדי שלא אעבוד זולתו, ולמחר אולי יבא אלוה אחר ויאמר לי שאין אלוה אלא הוא, או שגם הוא אלוה כמוהו; לפיכך כשהיו כל האומות מורגלות באמונת רבוי אלהות לא היה אפשר שיתגלה ה' אליהן, כי היה הגלותו להן לשוא ולהבל, ולפיכך אחרי אשר עמד אברהם אבינו וברוח בינתו הכיר שאין אלוה אלא אחד, מיד נגלה עליו הקב"ה וקרבו לעבודתו, והבטיחו שירבה את זרעו ויעשה אותו לגוי גדול, למען יהיה זרע האמונה האמתית נשמר בצאצאיו ולא יאבד, וצוהו למול את בשרו, למען יהיה הוא וזרעו נבדל מכל גויי הארץ עובדי האלילים, ולא יתערב בהם; וכאשר רבו בני יעקב והיו לעם, ועודם מחזיקים במצות המילה ובאמונת היחוד, הוציאם מבית עבדים ונתן להם התורה, למען יהיו עם לבדד ישכון ולא יתערבו בשאר גוים, אך יתקיימו באמונתם ובתורתם אשר היא חייהם, הכל לטובתם בכל זמן, ולטובת המין האנושי בכללו לעתיד.

אלהים אחרים. פי' שהם אלהים אחרים לדעת העובד שעובדם או שקבלם לאלהים אבל כשמדבר בעשייה כגון אלהי מסכה לא תעשה לך לא אמר אחרים דודאי כשמזהיר על הקבלה או על העבודה שייך למימר לא תקבל עליך לשום אחר לאלוה ולא תעבדנו אבל קבל אלהיך אלוה אמיתי ותעבדנו אבל כשמזהיר על העשייה לא שייך לומר לא תעשה דבר אחר לאלוה אלא האלוה האמיתי דחלילה חלילה להזכיר בו עשייה כי הוא העושה כל ולא נעשה:

אלא אחרים עשאום אלהים עליהם. במכילתא וכאילו כתב אלהי אחדים שפירושו אלהים של אחרים והמ"ם נוסף כמו טורים אבן שפירישו טורי   אבן:

על פני. כל זמן שאני קיים (רש"י), והרא"ש טען ע"ז שאין זה דבר נאות בחקו ית', שנראה ח"ו כמשים תנאי בנצחיותו; וא"ת בר מני, נראה שפי' מלת על כמו על כל לבונתה (ויקרא ב') שפי' לבד כל הלבונה, וכן על עולת התמיד שבמוספין (במדבר כ"ח), ופי' מלת פני, כבוד ה' ב"ה בעצמו, כמו ויוציאך בפניו (דברים ד'), וכמו העם המכעיסים אותי על פני (ישעי' ס"ה) המורה על מציאותו הנמצא בכ"מ, וכמו פניך הולכים בקרב (ש"ב י"ז) דתרגומו ואת תהי אזיל, ונקטו בפניהם (יחזקאל ו') שפירש"י יתקוטטו על עצמם, וטעם על פני, לבד עצמות שלי. ול"נ מלת על טעמו כמו סבה הגורמת, כמו על הברכה אשר ברכו אביו, אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, ושם פני ענין חשיבות כמו פני הדור, כי שם פנים הונח על היותר חשוב, ומזה לחם הפנים (רשב"ם שמות כ"ה), והרעב הי' על פני כל הארץ פירש"י העשירים, ומזה ויתיצבו פנות כל העם, גשו הלם פנות העם, ממנו פנה (זכרי' י') ותרגומו ממנו רישי' דעמא; כי כוונת ע"א היתה, להיותו ית' נעלה ומרומם לבלי תכלית, חשבו שאין מהראוי לקטן במעלתו כאדם לערוך עבודתו אליו ית' בלתי אמצעי ביניהם, והעובד אותו בלתי אמצעי הוא הממרה בו (ע' דרוש התשיעי להר"ן), ולזה שחרו בככבים וגלגלים להיותם פועלים ומשפיעים בעולם השפל, עד שנתייחד לאומה פלוני ככב פ', וכמ"ש פן תשא עיניך השמימה אשר חלק ה' א' לכל העמים, והיו חושבים שבעבדם את אלה ישיגו שפע והצלחה, לא מפני שהיו כופרים במציאותו ית', כי היו מודים בעלת העלות ושהכל נמשך ממנו, אבל מצד גודל ערכו ית' וקוטן פחת ערך בני אדם מהראוי לבחור באמצעיים כמו אלה, הנה לשלול מדעה משובשת כזו, אמרה תורה לא יהי' לך אלהי' אחרים מסבת גודל ערכי, והיינו על פני (מיינער ערהאבענהייט וועגען). ומצאתי בספר היראים לרא"מ סי' ל"א שכ' ולפי פשוטו נראה לי לפי שנאמר אנכי ה"א למדנו שימליך הקב"ה עליו, אבל שלא לשתף דבר אחר עמו לא ילמדנו, לכן כתיב לא יהי' לך אלהי' אחרים על פני, שלא לשתף דבר אחר עמי, ע"כ. והוא כדברינו. עמ"ש בואתחנן אשר חלק אותם לכל העמים:

אלהים אחרים. וכי אלהות הן, והלא כבר נאמר (ישעיהו ל״ז:י״ט) כי לא אלהים המה, אלא שאחרים קוראין אותם אלהות ^כומפרש לפי"ז אלהים אחרים כמו אלהים של אחרים, וההוראה הזאת מוכרחת גם בשבת (פ"ח ב') המובא בדרשה הקודמת שוב מה כתיב בה לא יהיה לך אלהים אחרים, כלום בין עמים אתם שרוים.
ועיין במדות סופרים לרא"ה ווייס כתב וז"ל, באיפת צדק [הם הגהות הגר"א] מותק שתי המלים אלהים אחרים מפני שענין זה שלא יקיים לא מאלהים אחרים אלא מלא יהיה לך נדרש, אבל במח"כ טעה בזה, שב' המלים אלהים אחרים נמשכות למטה ומהן מתחיל מדרש חדש וכצ"ל ת"ל לא יהיה לך. אלהים אחרים וכי אלהות הן וכו' עכ"ל, ורשמנו על גליון הספר ההוא בזה"ל, כמה עזה נפשו לעשות את הגר"א מוטעה בדבר קל הקל כזה, אבל באמת מחק הגר"א לא המלים אלהים אחרים הסמוכות לדרשה זו רק לפני שתי שורות הקודמות לענין הדרשה אין לי אלא שלא תעשו העשוי כבר מניין וכו' [כבדרשה הקודמת לפנינו], וכן הוא בהגהות הגר"א שלפנינו ושם מוכרח למחוק, ע"כ. ואע"פ כי הערה זו קלה ופשוטה מאד, אך לכבודו של איר עולם הגר"א ז"ל מצאנו לנכון להעיר בזה. .
(שם)

כל זמן שאני קיים כו'. מקשין העולם, והא בפרשת ואתחנן (דברים ה, ז) פי' רש"י על מלת על פני, בכל מקום אשר אני שם וזהו כל העולם כולו, דבר אחר כל זמן שאני קיים. וי"ל משום דרש"י רוצה לתרץ אגב פירושו קושיא אחרת, דכתיב שם (ד, כה) ונושנתם בארץ ועשיתם לכם פסל תמונת וגו', דמשמע דעבודה זרה היא מצוה התלויה בארץ, וכתיב קודם עשרת הדברות אשר שם (ה, ג) לא את אבותינו וגו' כי אתנו אנחנו וגו', דמשמע שהיא מצוה התלויי' בגוף, ונוהגת בין בארץ בין בח"ל, אם כן סתרי אהדדי. לכן פי' על פני, כל מקום וכו'. משום הכי נקט פי' זה ברישא, כדי לתרץ הקושיא. והא דכתיב ונושנתם בארץ וגו', משום דאנשי א"י יותר מקולקלים בעניני עבודה זרה משאר אומות, ולכן נקט בקרא בארץ, כדי להזהירם ביותר על א"י ששם מקולקלים ביותר:

עוד ירצה לומר כי כל עבודה זרה שבעולם אין פעולת העובד פועלת הדרגה בנעבד לעשותו אלהים כאשר תעשנה פעולת איש ישראל כי נותן כח גדול בבחינת הרע וכופה חס ושלום בחינה המעולה לפני בחינת הרע רחמנא ליצלן, והוא אומרו לא יהיה לך אלהים פי' הויה שלך תעשנו אלהים:

ד״א אלהים אחרים שהן מאחרין הטובה מלבוא בעולם, ר׳ אליעזר אומר אלהים אחרים שהן מחדשין בכל יום אחרים, כיצד היה לו ע״ז של זהב וצריך למוכרה ועושה לו של כסף, ושל כסף ועושה של נחשת, שנאמר חדשים מקרוב באו (דברים לב יז).

אלהים אחרים וכו׳ ד״א וכו׳ משום דלתרווייהו דחיקא לישנא דאילו לפי׳ קמא הול״ל אלהי אחרים הואיל והוא סמוך ולפי׳ בתרא לא הול״ל אחרים אלא כאחרים לומר שדומה כאילו הוא אחר:

אלהים אחרים שאחרים קוראין אותם אלהים. למה נקרא שמם אלהים ר׳‎ יוסי אומר שלא יהא פתחון פה לומר לא נקראו אלהים שאלו נקראו אלהים היה להם צורך.

אחרים אינם אלהות אלא אחרים עשאום אלהות עליהם. ד"א שהן אחרים לעובדיהם וכו' קשה מאי ד"א י"ל שלפי הפי' הראשון הל"ל אלהי אחרים בסמיכות שהרי פי' אלהים של אחרים לכך פי' ד"א שהם אחרים שעכשיו מתישב:

על פני. כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי קַיָּם, שֶׁלֹּא תֹאמַר לֹא נִצְטַוּוּ עַל עֲ"זָ אֶלָּא אוֹתוֹ הַדּוֹר (מכילתא):

ד"א פני לשון כעס וחימה, שאם יאמרו כדרך שאמרו בימי יחזקאל נהיה כגוים וגו' ורצו לפרוק מעליהם עול מלכות שמים והשיב להם הקב"ה והעולה על רוחכם היו לא תהיה כי ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם (יחזקאל כ לב–לג) לכך נאמר על פני כי באפי ובחמתי אמלוך עליכם אם תרצו לפרוק עול מלכותי מעליכם.

על פני. כמו ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם שפירושו לפניו גם בכאן לא יהי' לך אלהים אחרים על פני פי' לפני וזהו בכל מקום שכל המקומות הנגלה והנסתר הם גלוים לפני והנה מזהיר שלא יהי' לך אלהים אחרים כי אני תמיד עמך ורואך ולא אמר כאן אזהרה להשתחואה כי הוא נמשך על ולא תשתחוה להם האמור גבי עשייה:

על פני. למה נאמר, שלא ליתן פתחון פה לישראל לומר שלא נצטוה על ע"ז אלא מי שיצא ממצרים, ת"ל על פני, לומר, מה אני חי וקיים עד עולם אף אתה ובנך ובן בנך עד סוף כל הדורות לא תעבוד ע"ז ^כאלכאורה קשה, דלתכלית כונה זו הו"ל לכתוב פשוט חוקת עולם לדורותיכם או אתה וזרעך עד עולם, כלשון הרגיל בכל התורה, ולמה זה סבב הענין לכלול זה בלשון על פני שיהיה צריך לפרש הכונה, ונראה דבזה בא לאשמעינן גם טעם גוף המצוה הזאת לדורותיכם, כלומר שלא יאמרו שלא נצטוה על עבודת כוכבים אלא מי שיצא ממצרים מפני שהוא ראה בגדלו ותקיפתו של הקב"ה ביציאת מצרים וקריעת הים וירידת המן ועוד, משא"כ לדורות שאין רואים נסים גלוים אז אין טעם על חיוב מצוה זו קמ"ל על פני שזה מורה שאני חי וקיים לעד ולעולמי עולמים, ולא תסור השגחתי מישראל עד עולם, וא"כ ממילא דין הוא שלא יסור הצווי הזה גם לדורות, ודו"ק. .
(מכילתא)

עוד ירצה כי באמצעות העובד הוא ממציא הויה אחת שהיא אלהים מה שלא היה כן קודם:

על פני, בעולמי, ללמדך שלא נצטוו יוצאי מצרים בלבד על ע״ז, אלא כל הדורות, שנאמר על פני, מה אני חי וקיים לעולמי עולמים, אף אתה לא בנך ולא בן בנך תעבוד ע״ז, עד סוף כל הדורות.

על פני כל זמן וכו׳ עיין מ״ש בדברות שבואתחנן בס״ד:

אחרים רבי אליעזר אומר לפי שהם אחרים בכל יום, שאם היה של זהב ונצרך עושהו של כסף, של כסף עושהו של נחשת, של נחשת עושהו של ברזל של ברזל עושהו של עץ לכך נקראו אלהים אחרים.

עוד ירצה לומר כי אל זר אשר יעשה האדם זולתו יתברך הוא השופט נקמה מעובדהו על דרך אומרו (ירמי' ב') תיסרך רעתך:

לא יהיה לך אלהים אחרים שררה של אחרים.

עוד ירצה כי בעשותו אל זולתו יתברך מהנמנע שיהיה לו אחד והגם שהוא לא ירצה לעבוד אלא לאחד. יתחייב לעשות רבים כי אין אחד, והוא אומרו לא יהיה לשון יחיד וגמר אומר אלהים אחרים. או ירצה לומר כי כשיתחיל לעבוד אחד לסוף יעבוד רבים. וצא ולמד מדברי נביאי ישראל (סנהדרין ק''ב:) ריבוי האלוהות שהיו ישראל עובדים בארץ בעונות.

על פני כלומר לא יהיה לך אדון אחר במקומי. דוגמא על פני בן השנואה הבכור. ויכהן אלעזר על פני אהרן. ד״‎א אם תקבלהו עליך לאדון תדע שיהיה על פני ועל אפי. דוגמא חמס ושוד ישמע בה על פני, אם לא אל פניך יברכך.

ואומרו על פני יתבאר על פי מה שכתב רמב''ם בפ''ט מה' יסודי התורה כי יאמן נביא בדבריו אם יאמר לעבור על מצוה אחת ממצות התורה לפי שעה על פי ה', ודוקא בשאר מצות חוץ מעבודה זרה שאפילו לפי שעה הרי זה נביא שקר ובן מות הוא, וזה הוא אומרו על פני פירוש בכל פרטי הזמנים, כי כבר הקדים הודעתו יתברך בהזכרת שמו כי הוא היה והווה ויהיה באין הפסק, ומעתה הרי זה הכניס בכלל האיסור כל הימים והשעות והרגעים שכולם בכלל איסור לא יהיה:

עוד ירצה באומרו על פני רמז לשלול טענת כת הטועים שעושים עבודה זרה לאמצעי לטענת שלילות המצאו חם ושלום, לזה אמר על פני פירוש כל הווה בעולם הוא על פני כי עיני ה' משוטטים בכל הארץ:

עוד ירצה לתת טעם לאזהרתו כי כפי שכל אנושי ירחיק הדבר מטעם כי כל עובד אינו עובד אלא לאחד ממשמשיו יתברך ואדרבה מגדולת העבד גדולת האדון נודעת ואם כן העובד לשמש ולירח הרי זה עובד עבדיו ומשמשיו יתברך ולמה יקפיד ה' על הדבר, לזה אמר על פני פירוש לסיבה שאני מתכעס על הדבר שמשימים אל ללא אל, ותיבת פני לשון כעס על דרך אומרו (לקמן ל''ג י''ד) פני ילכו וגו', וכמו שאמר לבסוף כי אנכי וגו' אל קנא:

עוד ירצה על פני על סיבת פני לבל תהיו נמנעים מהביט אל האלהים, כי אין לך עונג בעולם כראות פני ה' בעולם הנשמות כי הוא זה תכלית המקווה, והזהירם ה' לבל יסבבו מניעת עצמם מהשגה זו:

עוד ירצה על דרך אומרו (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ומעתה כשעובד אלהים אחרים הנה הוא משרה בחינת הרע על הפנים אשר שם קנתה הקדושה מקומה:

א"ר יוחנן שבעה מצות נצטוה אדם הראשון. (מד) ויצו. אלו הדינים. וכן הוא אומר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח יט). ה' זו ברכת השם וכה"א ונוקב שם ה' מות יומת (ויקרא כד טז). אלהים. זו ע"ז. שנא' לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ ג). על האדם. זו שפיכת הדמים. שנא' שופך דם האדם באדם דמו ישפך (בראשית ט ו). לאמר. זה גילוי עריות. וכן הוא אומר לאמר הן ישלח איש את אשתו (ירמיה ג א). מכל עץ הגן. ולא גזל. אכל תאכל. ולא אבר מן החי. כי כל אלה הן מצות הדעת. שאפי' לא נתנה תורה לישראל נוהגין היו בהם הדורות לשמרן מדעתן. וכן הוא אומר באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח יט). כי אנשי דור המבול מפני החמס נתחתם עליהם גזר דין שלא היו נוהגין על המשפטים. ברכת השם. עברו דור הפלגה ולקו שנא' ונעשה לנו שם (בראשית יא ד). שכפרו בעיקר. ע"ז הי' זריז בו איוב. שנא' אם אראה אור כי יהל וירח יקר הולך ויפת בסתר לבי ותשת ידי לפי גם הוא עון פלילי כי כחשתי לאל ממעל (איוב לא כו כז). שלא עבד לא לשמש ולא לירח. מכלל שהיו אחרים עובדים. שפיכת דמים נענש בו קין. גילוי עריות נענש בו אבימלך. דכתיב השב אשת האיש (בראשית כ ז). ואומר ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים (שם לט ט). גזל הוא החמס. אבר מן החי. שנא' אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו (שם ט ד). וכל אלה שהוזכרנו עונשן לא ענש הקב"ה אלא אם כן הזהיר. למדנו כי נצטוה אדם הראשון בכל אלה.

ד״א עמו. במחיצתו, לפיכך זכה משה רבינו ולא נתעסק בו אלא שכינה שנאמר ויקבור אותו בגיא (דברים לד ו), והיה ארונו של יוסף מהלך עם ארון הקודש בתוך ישראל והם אומרים עליו קיים זה מה שכתב בארון זה, בלוחות כתיב אנכי ה׳ אלהיך (שמות כ ב), וביוסף כתיב התחת אלהים אני (בראשית נ יט). בלוחות כתיב לא יהיה לך אלהים אחרים (שמות כ ג), וביוסף כתיב את האלהים אני ירא (בראשית מב יח), בלוחות כתיב [לא תשא (שמות כ ז), וביוסף כתיב חי פרעה (בראשית מב טו), אבל השם לא היה מזכיר לבטלה. בלוחות כתיב] זכור את יום השבת (שמות כ ח), וביוסף כתיב וטבוח טבח והכן (בראשית מג טז), אין והכן אלא ערב שבת, שנאמר והכינו את אשר יביאו (שמות טז ה). בלוחות כתיב כבד את אביך ואת אמך (שמות כ יב), וביוסף כתיב הלא אחיך רועים בשכם וגו׳ ויאמר לו הנני (בראשית לז יג). בלוחות כתיב לא תרצח לא תנאף לא תגנוב (שמות כ יג יד טו), וביוסף כתיב ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה (בראשית לט י), ולא הרג את בעלה, וכתיב ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה (בראשית מז יד). בלוחות כתיב לא תענה (שמות כ טז), וביוסף ראה אם דברים של אמת שמכרוהו לא הגיד לאביו, דברים של שקר לא כל שכן. בלוחות כתיב לא תחמוד (שם כ יז), ויוסף לא חמד אשת פוטיפר, לכך היו אומרים שקיים זה מה שכתוב בזה.

לא יהי' לך וגו' פי' שלא תחשוב שם דמות וצלם באלהות, וקשה הא כתיב בצלם אלהים עשה וגו', וי"ל דבאה אתנחתא תחת בצלם להפרידו מאלהים, וה"ק בצלם חשוב שהי' לו ית' לזה עשה אלהים את האדם:

לא יהיה "לך "אלהים, ר"ת אליל: