Комментарий к Шмот 10:22

ויהי חשך אפלה וכו'. במדרש (שמות רבה פרשה י"ד,ג') ולמה הביא עליהם חושך, שהיו רשעים שבאותו הדור שלא רצו לצאת ומתו בשלשת ימי אפילה וכו'. הענין בזה דהנה האבות נקראים אבות לפי שכל מחשבתם לא היה במקרה רק ממקור החיים ולא היו אצלם שום מחשבה בטילה. ומכל מחשבותם יצאו נפשות אף לאחר כמה דורות, והנה בהנסיון שהלך להציל את לוט ולרדוף להלחם עם המלכים היה מסופק אם לרדוף אם לא, עד שהאיר לו הקב"ה שירדוף כי היה צריך להציל שתי פרידות טובות (בבא קמא ל"ח:) כידוע, אכן מאלו המחשבות שהיו אצלו שלא לרדוף ג"כ נעשו נפשות שהיו חפצים גם עתה בשב ואל תעשה ושורשם היה ג"כ נוטה מבלי להלחם במצרים, ועתה נתברר מדות אברהם אבינו ע"ה שהדיעות הללו היו ג"כ מהש"י וכל אלו מתו בשלשת ימי אפילה.

ויצברו אותם חמרים חמרים. אין חומר פחות מעשרה איפות, שנאמר כי עשרת הבתים חומר (יחזקאל מה יד), וכתיב האיפה והבת תוכן אחת להם (שם שם יא), ואע״פ שלא כתוב הכתוב איחר מכת הצפרדעים, הדעת נותן לומר כי מכת הדם בנין אב לכל המכות, מה מכת דם שבעת ימים, אף כל אחת ואחת שבעת ימים, חוץ מן החשך דכתיב בו בפירוש שלשת ימים (שמות י כב), ותוכל לומר כי גם החשך שבעת ימים, אבל שלשת ימים היתה אפילה, מכן ואילך הד' ימים חשך בלא אפילה, כי יש אומרים שמחודש שבט התחילו המצריים ללקות, ולכך נקרא שבט שבו נשבטו המצריים, ומשבט עד ט״ו בניסן עשרה שבועות, שבוע לכל מכה.

3084 / (שמות י,כב) / שלשת
טירציינ"א / terceine / קבוצה של שלושה

3085 / (שמות י,כב) / שבעת
שייטיינ"א / seiteine / קבוצה של שבעה
המלה העברית אינה מופיעה כאן במקרא (אלא ר' להלן מס' 3089); היא ניתנת לדוגמא מקבילה ל"שלשת".

שלשת ימים. שִׁלּוּשׁ שֶׁל יָמִים, טרציינ"א בְּלַעַז, וְכֵן שִׁבְעַת יָמִים בְּכָל מָקוֹם שטיי"נא שֶׁל יָמִים:

ויט. ולא ידעו שהיו ג' ימים אלא על פי ישראל שהיה להם אור. והנה בים אוקינום יבא חשך עב שלא יוכל אדם להפריש בין יום ובין לילה ויעמוד זה לפעמים חמשה ימים ואני הייתי שם פעמים רבות:

חשך אפלה - חשך גדול.

ויט משה את ידו. צל''ד למה במכת הארבה הסמוכה לה הגם שאמר אליו ה' נטה ידך אמר הכתוב ויט מה את מטהו וגו' וגם בכל המכות לא היתה מכה שהזכיר בה נטית יד אלא מטה ובמכה זו אמר את ידו.

את ידו. כאן לא כתיב מטהו כמו במכת ברד וארבה. ובא לרמז בזה שכן בא עי״ז יד חזקה הוא הדבר שבישראל שמתו אז אנשים שלא רצו לצאת. ועי׳ עוד פ׳ הסמוך:

שלוש של ימים. פי' מפני שהתי"ו של מלת שלשת מורה על הסמיכות כו בבלתי סמיכות יאמר שלשה ובסמיכות ישוב הה"א לתי"ו כמשפט הוצרך להודיע טעם הסמיכות בזה ואמר שלוש של ימים ר"ל שהשלוש הזה היה שלוש של ימים לא שלוש של חדשים או של שנים וזה כי מספר השלוש נאמר על איזה שלשה ספורים שיהיו ימים או חדשים או שנים או תאנים או רמונים זולתם ולכן יצטרך לומר שהשלוש הזה היה שלוש של ימים לא של זולתם ואמר ובלשון לע"ז טרצינ"א להודיע ההבדל שבין שלשה לשילוש שהג' בלשון לע"ז טרי"ש והשילוש בלשון לע"ז טרצינ"א וכן שבעת ימים בכל מקום שבוע של ימים ובלע"ז שטינ"א לא שיט"י כי שיט"י בלשון הקדש שבעה ושטינ"א בלשון הקדש שבוע:

ולמה הביא עליהם חשך כו'. וא"ת והא לעיל (ח, יז) בפ' וארא פי' רש"י הטעם שבכל מכה ומכה בטכסיסי מלחמות וכו' בפסוק כי אם אינך משלח את עמי וגו', והוא במדרש תנחומא, וא"כ רש"י לא פליג עליו, ולמה צריך לפרש הכא הטעם. ועוד קשה, למה לא הקשה זה על הקרא. וי"ל דקשה לרש"י למה הביא עליהם חשך אפילה כל כך, ובזה הי' די במה שהביא עליהם חשך שלא ראו איש את אחיו, ועל זה פירש לפי שהיו וכו':

ויחי חשך אפלה. מבואר אצלי בכ"מ שהאופל הוא יותר מחשך, שבמקום חשך יצויר נוגה הירח ואור הנר לא כן במקום אופל, לכן אמר במד' הה"ד שלח חשך ויחשיך, שהחשך הוסיף משלו, כי הוסיף אפלה, ובמד' אומר אמר הקב"ה למלאכים ראוים הם המצרים ללקות בחשך מיד הסכימו כולם כאחד ולא מרו את דברו הה"ד שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו, מהיכן הביא הקב"ה עליהם חשך ר' יהודה אומר מחשך של מעלה שנאמר ישת חשך סתרו, ר' נחמיה אומר מחשך של גיהנם, לדעת ר"נ עלו אדים עבים קטוריים ממעמקי הארץ והיה בהם ממש עד שמנעו נצוצי האור מעבור בתוכם, ולדעתו מ"ש ולכל ב"י היה אור במושבותם היינו בארץ גשן ששם לא שלטו האדים האלה והיה אור, ור' יהודה סובר כדעת המד' שמ"ש ולכל ב"י היה אור במושבותם היינו גם במושבות המצריים, שכ"מ שהיה יהודי נכנס היה אור נכנס עמו ומאיר לו מה שבחבית ובתיבות ובמטמוניות ועליהם נאמר נר לרגלי דברך, וזה לא יצויר רק ע"י חשך של מעלה, ר"ל שהקב"ה השפיע אז אור הגנוז ואור הרוחני שלפו ערכנו יקרא בשם חשך כמו שאור השמש הוא חשך אצל העטלף, ובזה הולכים ר"י ור"נ לשטתם, שבמ"ש ויאמר אלהים יהי אור ס"ל לר"י שהאור נברא תחלה ור"נ ס"ל שהעולם נברא תחלה, וא"כ לר"י האור הראשון היה אור הרוחני והשכלי שקדם לבריאת עולם שגנזו הקב"ה לצדיקים לעת"ל, ובעוה"ז הלבישו ה' בנרתק וגנזו באור השמש, כי אין בעלי חומר יכולים לסבלו, ובמצרים הפשיטו השם יתברך מנרתקו והחשיך את עיני המצריים וישראל הוכנו אז לסבול האור וראו ע"י מה שבמטמוניות, ור"נ לשפתו שהאור הנברא בראשון הוא אור הגשמי לא ס"ל ענין זה, ולר' יהודה יל"פ מ"ש וימש חשך לשון הסרה כמו לא ימיש עמוד הענן יומם שע"י החשך הזה שהיה אור רוחני נסתלק והוסר החשך הגשמי ולא היה עוד במציאות. ועפ"ז יל"פ ע"ד הדרוש מ"ש שאמר הקב"ה למלאכים ראויה הם המצריים ללקות בחשך והסכימו כולם כאחד, ר"ל כי יש ג' הבדלים בין ד"נ לדיני ממונות: א] שבדיני נפשות פותחים מן הצד, ב] שפותחים בזכות, ג] שכולו חובה זכאי, ואחר שמכה זו היתה ד"נ היו ראוי שלא יסכימו כולם דהא בולו חובה זכאי, רק שהם ראו שאינו דיני נפשות, א] מצד שאמר למלאכים ופתח בגדול ולא מן הצד, ב] ממ"ש ראוים הם המצריים ללקות בחשך שפתח בחובה כי היל"ל אין המצריים ראוים ללקות, ומזה הבינו שאינו כדיני נפשות ולכן מיד הסכימו כולם כאחד ולא מרו את דברו, כי לא יזיק מה שיהיה כולו חובה, ובאר הדבר שלא היה דינו כד"נ מהיכן הביא הקב"ה חשך מחשך של מעלה לר"י, וזה אינו ד"נ רק אורה גדולה ושפע רצון:

בד"ה ולמה הביא כו' בכל מכה ומכה כו' נ"ב אבל מהרא"י הקשה ס"ם למה הקשה רש"י יותר פה מבשאר מכות ותירץ משום שכבר גזר בימי המבול יום ולילה לא ישבותו א"כ לא היה מן הראוי לבא מכה זו אפי' על אומה אחת אם לא שבהכרח ואני מוסיף בשאלה אחרת מה שפירש לעיל ג' ימים היה חושך שלא יוכלו אפי' לעמוד מפני מה הביא מכה זו בשינוי מ"ה פי' שג' ימים הראשונים היו משום פושעי ישראל שמתו וג' ימים האחרונים היו שיראו את ממונם והם לא יוכלו למחו' שהרי ישבו במקומו ולא יוכלו לעמוד ובזה בא מציאת החן לישראל שהשאילום בע"כ שהרי הרגישו המצרים שאם היו רוצי' היו לוקחין את הכל שמי היה מוחה בהם שהרי לא היו יכולין לעמוד אלא אמרו ישרני' הם ולא יכזבו בנו ודוק מהרש"ל:

שלוש של ימים וכו'. פירוש שחלוק יש בין 'שלשה' ובין "שלשת ימים", כי 'שלשה' הוא נאמר על הדבר הנמנה, כי אם יאמר 'שלשה' פירושו שלשה דברים, אלא שאין אני יודע מהו הדבר, ויאמר 'שלשה ימים' או דבר אחר, לכך אי אפשר לומר 'שלשת' בסמיכות, שכל סמיכות פירושו שילוש של ימים, ודבר זה אי אפשר, שהרי שלשה בא על הדבר הנמנה בעצמו. אמנם 'שילוש' לשון זה בא על שלוש המופשט בלא דבר, רק על השילוש בלבד, ויכול לומר 'שלוש של ימים', וכן 'שבעת של ימים', כי "שלשת" וכן "שבעת" (ויקרא כג, ח) הוא מופשט בלא דבר. ואם תאמר ולמה לא כתב 'שלשה ימים' וכן 'שבעה ימים', ויש לומר דבא לומר שהמנין דוקא בכך לא פחות ולא יותר, ואם כתב 'שלשה ימים' לא בא הכתוב לדקדק על המספר רק שהיו כך ימים, אבל כאשר כתב "שלשת ימים" או "שבעת ימים" הכתוב מדקדק על המספר, ואם כן יש טעם לדבר שמספר היה כך, לא פחות ולא יותר:

ויהי חשך וכולי ולמה הביא וכו׳ אין כוונת רבינו לשאול אעיקרא דמלתא למה הביא מכת חשך דמ״ש ששאל הטעם במכה זו טפי מכלהו והרי הוא ז״ל הביא בפ׳ דלעיל במכת ערוב שבטכסיסי מלכו׳ הביא כל המכו׳ וכולם מבוארי׳ בתנחומא. ותדע שאין זו כוונתו דא״כ לא הוה נטר לה עד הכא דה״ולל לכתוב כן מיד בתחלת הפסקא אלא פשוט שכוונת שאלתו ולמה הביא עליה׳ חשך בענין זה בתרי גווני כנר׳ מן הכתוב דכתיב ב׳ זימני שלשת ימים. ומתרץ דג׳ ימי אפלה הראשוני׳ היה להמית פושעי ישראל וג׳ האחרוני׳ כדי שיוכלו לחפש ישראל בבתיה׳ ולכך היו בענין זה שהיושב אין יכול לעמוד כדי שיוכלו ישראל לילך לבטח בבתיה׳ ולחפש בכל מקום והא שלא היו כל הו׳ ימים כן היה הדבר להודיע לישראל כל הב׳ טעמים שבשבילם שלח החשך ורמזם להם בשנותו ב׳ מיני חשך. ויום הז׳ של חשך שהרי כל מכה היתה משמשת שבוע וכדפי״רשי בפ׳ דלעיל. יום זה נשאר לים סוף דכתיב ויהי הענן והחשך כך תירצו במדרש:

ויהי חשך אפלה פרש״‎י שראו ישראל את כליהם והיו אומרים אינו בידינו. חז״‎ק דהא כתיב וה׳‎ נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום.

ויהי חשך אפלה. בגימטריא בכותל. ובאותן שלשה ימים מתו אותן שלא היו מאמינים שיצאו משם לעולם ומתו בי״ג באדר והמן גזר לאבדם בי״ג באדר ולכן מתענים בי״ג באדר. רבינו מהר״א מגרמיזא זכרונו לברכה בכתיבת יד [ומ״ש והמן גזר לאבדם בי״ג באדר וכו׳ כן כתב בספר אמרכל הביאו הרב אליה רבה סימן תרצ״ג דמשום שמתו פושעי ישראל באפילה סבר שיוכל להם ולא חשב ולכל בני ישראל היה אור במושבותם וגרם ליהודים היתה אורה עכ״ד ובזה מדוקדק היתה לשעבר במצרים ואכמ״ל]:

ויהי חשך אפלה שלשת ימים שלא ראו איש את אחיו כל אותן ג' ימים ועוד ג' ימים שלא קמו איש מתחתיו וכו'. פי' אמר רש"י כן מפני שכתוב במקרא ג' ימים ג' ימים תרי זמני וכן פי' המקרא ויהי חשך אפלה שלשת ימים בכל ארץ מצרים שלא ראו איש את אחיו. ועוד ד"א ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים ויש סעד לפירושו מפני הוי"ו הנוספת במלת ולא קמו איש מתחתיו מה שאין כן בלא ראו איש את אחיו:

רש"י ד"ה ויהי חושך אפלה וגו', ולמה הביא עליהם חשך? שהיו בישראל באותו הדור רשעים וכו'. וראה דברי רש"י למעלה (ח, יז ד"ה את הערב), שם מביא תחילת דברי מדרש תנחומא להסבר כל המכות כולן, ואם כן יש לשאול, מה נשתנה שכאן מביא מדרש בכיוון אחר לגמרי? (פ' בא תשמ"ה) וראה "שפתי חכמים" (אות פ). ור"ע מברטנורא כתב: דמכיון דכל המכות כולן באו "בעבור הראותך את כחי" (למעלה ט, טז) ולמען יראו "אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל" (להלן יא, ז), למה הביא עליהן מכה זו שלא היו יכולין להבחין בה אם ישראל לוקין כמותם אם לאו, כיון שנחסרו המאורות "ולא ראו איש את אחיו"?

ויהי חשך אפלה: שלשת ימים. חֹשֶׁךְ שֶׁל אֹפֶל, שֶׁלֹּא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו אוֹתָן ג' יָמִים. וְעוֹד שְׁלוֹשֶׁת יָמִים אֲחֵרִים חֹשֶׁךְ מֻכְפָּל עַל זֶה, שֶׁלֹּא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו – יוֹשֵׁב אֵין יָכוֹל לַעֲמֹד, וְעוֹמֵד אֵין יָכוֹל לֵישֵׁב; וְלָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶם חֹשֶׁךְ? שֶׁהָיוּ בְיִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר רְשָׁעִים וְלֹא הָיוּ רוֹצִים לָצֵאת, וּמֵתוּ בִשְׁלוֹשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאוּ מִצְרִיִּים בְּמַפַּלְתָּם וְיֹאמְרוּ, אַף הֵם לוֹקִים כָּמוֹנוּ. וְעוֹד, שֶׁחִפְּשׂוּ יִשְׂרָאֵל וְרָאוּ אֶת כְּלֵיהֶם, וּכְשֶׁיָּצְאוּ וְהָיוּ שׁוֹאֲלִים מֵהֶן וְהָיוּ אוֹמְרִים אֵין בְּיָדֵנוּ כְלוּם, אוֹמֵר לוֹ, אֲנִי רְאִיתִיו בְּבֵיתְךָ, וּבְמָקוֹם פְּלוֹנִי הוּא (שמות רבה):

ועוד שלשת ימים אחרים חשך מוכפל על זה שלא קמו איש מתחתיו כו'. בש"ר דאל"כ שלשת ימים תניינא למה לי והכי קאמר ויהי חשך של אופל בכל ארץ מצרים שלשת ימים שלא ראו איש את אחיו אבל לא היה חשך מוכפל שימנעם מלקום אח' זה היה חשך מוכפל שלא קמו איש מתחתיו שלשת ימים:

ועוד שחפשו ישראל וראו את כליהם כו'. נראה לי, שבתחלה הקשה רש"י למה הי' חשך, ר"ל למה הי' משנה כך שבתחלה לא הי' חשך כ"כ כמו לבסוף, על כן פי' שבתחלה לא הי' רוצה לשנות הטבע כל כך, משום שלא הי' צריך כי אם כדי שלא יראו במפלתן, ובחושך כל דהו הי' די, ולבסוף ג' ימים שמתו כלם והיו נקברים, הי' מביא עליהן חשך מאוד כדי שלא יוכלו לעמוד, כדי שילכו ישראל לבתיהם ויראו כליהם ולא יוכלו למחות. ואין להקשות למה צריך לכל זה, והא כתיב שהשם נתן חן העם בעיני מצרים, שאפי' בעל כרחם השאילום. די"ל דבזה נתן להם חן, לפי כשראו מצרים שהי' ביכולת בידם ליקח כל אשר להם בימי אפילה, ולא הי' מי שימחה בידם, ולא לקחו, בעבור זה היו נושאין חן בעיניהם והשאילום בעל כרחם. [מהרש"ל]:

ואולי שיתכוין ע''פ דבריהם ז''ל (שמו''ר פי''ז) כי חושך של מצרים היה מאותו חושך דכתיב תהלים י''ח ישת חושך סתרו אשר ע''כ לא נהג מנהג מיעוט דרך כבוד לנטות מטהו כלפי מעלה:

חושך של אופל שלושת ימים כו'. שהרי שני פעמים שלשה ימים היה החושך, דכתיב בקרא "חושך אפילה שלשת ימים", "ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים", שני פעמים "שלשת ימים" למה לי, ומתרץ 'שלשת ימים שלא ראו איש את אחיו ושלשת ימים וכו'', ולכך הכתוב מחלק אותם לשנים (כ"ה ברא"ם). ומפני שהוקשה לרש"י לפי זה ולמה היה בכאן שינוי, שלא היתה המכה שוה; שלשת ימים הראשונים היה החושך שלא ראו איש את אחיו, ושלשת ימים האחרונים שלא קמו וכו', וכל המכות היתה המכה בשוה כל הימים, ומתרץ רש"י 'ולמה הביא עליהם חושך וכו'', והשתא משום שני טעמים אלו הביא הקב"ה שני מיני חושך; כי מטעם שימותו פושעי ישראל בג' ימים אפילה – די בחשך שלא יראו בלבד מיתתם וקבורתם. ולפירוש שיחפשו ישראל מטמוניהם לא היה די בזה, שאם כן היו סוגרים דלתותיהם ולא יניחום לכנוס. אי נמי היה ישראל נתפש כגנב אם היה יכול המצרי לקום ממקומו, ולפיכך היה צריך לחושך אפילה שלא היה אחד יכול לקום:

ויהי חשך אפלה שלשת ימים. ולא קמו איש מתחתיו הרי ו׳‎ ימים אם כן לא שמשה מכת החשך רביע החדש והכי נמי איתא במכילתא: אמר רבי לוי יום שביעי ממכת החשך היכן היה ומתרץ שגנזו הקב״‎ה למצרים שהיו על הים כדכתיב ויהי הענן והחשך. דמתרגמינן והוה עננא וקבלא למצראי וגו'.

ולמה הביא עליהן חשך וכו'. קשה מה זה שואל רש"י למה הביא עליהו חשך יותר משאר מכות. י"ל שקשה לו דמכיון דכל המכות כולן באו לבעבור הראותך את כחי ולמען יראו אשר יפלא ה' בין מצרים ובין ישראל למה הביא עליהן מכה זו שלא היו יכולין להבחין בה אם ישראל לוקין כמותם אם לאו כיון שנחסרו המאורות ולא ראו איש את אחיו:

וראה דברי הגמרא (סנהדרין קיא ע"א) לפסוק ו, ז דלעיל: "...נאמר 'ולקחתי אתכם לי לעם' ונאמר 'והבאתי אתכם', מקיש יציאתן ממצרים לביאתן לארץ, מה ביאתן לארץ שניים מששים רבוא, אף יציאתן ממצרים שניים מששים רבוא". ודבריו של "משך חכמה" על פסוקים אלו (בעקבות דברי חז"ל בסנהדרין) נפלאים, וכה דבריו: כוונת המאמר הזה המופלג הוא, כי כל האותות והמופתים ושפטים גדולים אשר עשה למצרים בעשר מכות ובקריעת ים־סוף, שווה בשביל שיבואו שניים מששים רבוא אל המטרה האלקית... לכן אל ירפו ידי המאמין בראותו כי אין מי שראוי אל המטרה האלקית רק יחידי סגולה, כי שביב אש - בהריחו רוח סוער יאיר לכל העולם. כן ההשגחה האלקית, בהדבקה ביחידי סגולה אשר יריחו ריח משפט וצדק, תהיה לאור עולם ולאש לוהט שלהבת י־ה.

למה הביא עליהם חשך שהיו בישראל כו'. בש"ר וכן נתנו טעם בכל מכה ומכה למה זו ולמה זו כדאיתא במדרש רבי תנחומא והביאו הרב במכת הערוב:

שלוש של ימים כו'. דקשה לרש"י למה לא כתיב שלשה ימים, דשלשת בתי"ו משמע דביקות, ול"ל הדביקות. ועוד, איך נופל הדביקות על ימים, כי ימים ל' זכר ושלשת ל' נקבה. ועל זה פירש וכו':

גם ליש מרבותינו שאמרו (שמו''ר שם) שחושך זה היה מגיהנם אולי כי שניהם נתכוונו אל האמת כי ב' מיני חושך היו אחד ששמש בג' ימים שלא ראו וגו' וא' ששמש בג' ימים אחדים שלא קמו וגו':

שם. ...שהיו אומרים, אין בידינו כלום, אומר לו, אני ראיתי וכו'. דרשן זה מניח מדה מסוימת של דרך ארץ אצל המצרים, דהיינו קשה להם לסרב לתת אחר שהועמדו על כך שבני ישראל יודעים. (פ' בא תשנ"ו)

ובמקומות נוספים נדרש רש"י לשאלה: למה דווקא מכה זו ולא אחרת? לגבי מכת דם ראה למעלה (ד, ט רש"י ד"ה ולקחת), ולגבי שאר מכות ראה למעלה (ח, יז ד"ה את הערב). (פ' בא תש"ס, במלון הוד בים המלח) וכך כתב הרב יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר) בספרו חיי עולם עמ' כב: והנה כל האותות והמופתים שעשה השם יתברך במצרים על־ידי משה רבנו ע"ה היה בכדי לפרסם שהבורא יתברך שליט בעולמו ומושל בכל, כדכתיב: "כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך... ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ" (שמות ט, טו-טז), ולכן היו מכות רבות ושונות אף־על־פי שבמכה אחת היה אפשר להכניע את פרעה, שתתמיד המכה ההיא עד בלי נשוא. במכת דם - ראו שהשם יתברך שליט על המים. במכת צפרדע - ראו שהשם יתברך שליט על בריות שבמים. במכת כינים - ראו שהשם יתברך שליט על האדמה והבריות המתהווים ממנה, כי עפר הארץ נהפך והיה לכינים, ופגעו רק במצריים ולא בישראל. במכת ערוב - ראו שהשם יתברך שליט על חיות שבארץ. במכת דבר - ראו שהשם יתברך שליט על חיי בעלי החיים - נגזר על מקנה מצרים שימותו - מתו, וממקנה בני ישראל לא מת אחד. במכת שחין - ראו שבריאות האדם ותחלואיו, הכל ביד השם יתברך - נגזר שילקו המצריים בשחין ולקו, ובבני ישראל לא פגע השחין כי הכל בגזרתו יתברך שמו. במכת ברד - ראו שהשם יתברך, הוא השולח עננים להמטיר על הארץ ובגזרתו נהפכים לברד, וראו שהאש והמים עשו שלום לקיים גזירתו יתברך. במכת ארבה - ראו שהשם יתברך שליט על הבריות המעופפים, שכולם עושים רצונו יתברך שמו וגזירתו (נגזר שיבואו בהמוניהם להשחית במצרים - באו, ולגושן - מקום מושב בני ישראל - לא העיז אף אחד לבוא, את הגבול שמרו כולם, כי כן פקד בורא עולם יתברך שמו). כמו כן ראו כי השם יתברך שליט על הרוח, כי הארבה בא ברוח קדים עזה, וכשהעתיר משה רבנו להסירו, נעתק והלך על־ידי רוח ים חזק מאוד. במכת חושך - ראו שהבורא יתברך הוא המאיר לארץ - בגזרתו יתברך שמו המאורות מאירים, ובגזרתו יתברך שמו לא יאירו - "וימש חשך". במכת בכורות - ראו שהשם יתברך שליט על חיי האדם - בכורות מצרים מתו כולם בשעה אחת כמו שהתרה משה רבנו ע"ה בשם ה', ובכורי ישראל חיו. (הראני הרב איתן שנדורפי שי')