Комментарий к Шмот 18:12

ויבוא אהרן וגו' לאכול לחם וגו' משה לפני האלהים. והקשו חז"ל וכי לפני אלהים אכלו והלא לפני משה אכלו אלא מכאן שהנהנה מסעודה שת"ח מסובין בה כאלו נהנה מזיו השכינה. ושאלתי את פי הרב הק' המנוח מ"מ דק"ק קאזיניץ מהו זה שהוקשה כ"כ לחז"ל וכי לפני אלהים אכלו. הלא שויתי ה' לנגדי תמיד וכל תנועותיו ומעשיו של אדם צ"ל כאילו עומד לפני המלך כידוע וא"כ לכך כתיב לאכול לחם כדרכן של צדיקים לפני אלהים והשיב לי עפ"י מה דאי' בגמ' אסור להתפלל אחורי רבו והטעם לזה כי מורא רבך כמורא שמים ובשעה שיש לו מורא רבו א"א להיות עליו מורא שמים הראוי לתפלה מחמת שיש עליו מורא ואימה אחרת וזהו שהי' קשה לחז"ל וכי לפני אלהים אכלו לפני משה אכלו והי' עליהם אז מורא רבן והיאך הי' באפשרי להיות עליהם מורא שמים ומה זאת לפני אלהים. אלא מכאן שכל הנהנה כו' וזהו בעצמו מורא שמים ודא ודא אחת הוא. ודפח"ח:

[] ויקח יתרו עולה וזבחים לאלקים ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם, ולא כתי' לאכל זבחים ובאב"ע איתא לחם, שלמים, ועדיין קשה יוכתב ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכול עם חותן משה וממילא יהי' פירושו שאכלו עם חתן משה זבחים, ויש ליישב לפי מה דאית' ברמב"ן בפ' משפטים על פסוק זבח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, שכוונת הכתוב שלא יזבח ויקרב לשרים העליונים הנקראי' אלהים כדי שיהיו ממוצעים להפיק לו רצון מאת המקום ב"ה, רק לד' לבדו וי"ל יתרו שנתגייר לא הי' בקי עוד עדיין בזה ולא ידע כי קרבן כזה פגול הוא לא ירצה כי הוא כשוחט לע"ז ואסור בהנאה ומכש"כ לאכול ממנו, והנה אית' בפסחי' פ' מקום שנהגו כי היו נוהגין להפריש חלה מאורז ואמר ר' יוסף לאכול זר באפייהו כדי להראות בפניהם טעותם כדי שלא יבואו להפריש מפטור על החיוב כגון מעיסת אורז על של חמשת המינים וי"ל דלכן ישב אהרן וכל זקני ישראל לאכול עם חותן משה בפניו לחם ולא זבחים להראות בפניו טעותו שיבין וישכיל שלא לעשות עוד ככה וק"ל, (ויעיין רש"י בפ' משפטים וברמב"ן שם חילוק בין נקוד בפתח וצירי וצ"ע):

עלה. כְּמַשְׁמָעָהּ, שֶׁהִיא כֻּלָּהּ כָּלִיל:

ויקח יתרו חתן משה עולה וזבחים לאלהים היה כל זה טרם בואם אל הר סיני. גם יתכן לפרש שסידר הכתוב כל ענין יתרו, אבל היה זה אחר שעמד עמהם ימים רבים, ונתגייר במילה וטבילה והרצאת דמים כמשפט:

ויקח. עולה וזבחים. הם השלמים.

ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלוהים. תמהו כל המפרשים על שבכל הקרבנות לא נזכר לא אל ולא אלהים כ"א השם המיוחד וכאן הזכיר לאלהים ואומר אני ליישב זה על דרך שכתבנו למעלה שכל הטובות אשר עשה ה' למשה ולישראל היו בשם אלהים כי הצדיקים מהפכים דין לרחמים, וכל הרעות אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים היו בשם המיוחד כי הרשעים מהפכים רחמים לדין, ע"כ זבח יתרו לאלהים על כל הטובה והיה שמח וטוב לב ונתן הודיה לשמו ית' על כל הטובות אשר הטיב עמהם, אבל לא שמח על מפלתן של מצרים שנעשו בשם המיוחד ע"כ לא זבח לשם המיוחד כי בזה הראה מחשבתו שהיה מיצר על אבדן של מצרים, ולכך נקט דוקא לשון ויחד שיש במשמעתו לשון שמחה ולשון חידודין כי על הטובות של ישראל שמח ועל אבדון של מצרים נעשה בשרו חדודין.

עולה וזבחים לאלהים. לאות קבלת עול מלכותו, כענין נעמן באמרו כי לא יעשה עוד עבדך עולה ומנחה לאלהים אחרים כי אם לה':

ויקח יתרו וגו' עולה וגו'. הנה נתחכם יתרו לזבוח שלמים רבים, וזה היה לו לאות כי מזמין הוא גדולי ישראל על שולחנו, ולזה לא אמר הכתוב ויקרא לאהרן ולזקני ישראל לאכל וגו' אלא ויבא אהרן וגו' פירוש מעצמן באו כי מעשיו מוכיחים ההזמנה כדי שלא יבואו קדשים לידי נותר וכבדוהו ובאו מעצמן אהרן והזקנים ולא הטריחוהו להזמינם על הזבח:

ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה - לכבוד יתרו באו ומשה לא הוצרך להזכיר כי האהל שלו הוא.

ויקח. קנה והביא בהמות:

וזבחים: שלמים.

ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים. כתב הרמב"ן כל זה היה טרם בואם לפני הר סיני וגם יתכן לומר שסידר הכתוב כל ענין יתרו אבל היה אחר ימים רבים שעמד עמהם ונתגייר במילה וטבילה והרצאת דמים כמשפט:

ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים. לא מצינו בכל הקרבנות שם אלהים אלא השם המיוחד אבל יתרו לא ידע ה' עדיין והקריב לאלהים וזה שאמר במשה את כל אשר עשה ה' לפרעה וביתרו הזכיר את כל אשר עשה אלהים למשה.

עולה וזבחים לאלהים. לא ידעתי למה לא הזכיר השם הוי' ב"ה, דהא אמרי' סוף מנחות בוא וראה בפרשת הקרבנות שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהים אלא להשם, שלא ליתן פתחון פה לחלוק, כי לשון זה כתיב גם בע"א כמו לא תשתחוה לאל אחר ואלהים אחרים, שלא יאמרו שהקב"ה שהוא אלהי אלהים נתן לאלהים אחרים כח וממשלה בשפלים וצוה לעבדם, לכן כתב שם הוי' שאין לעבוד רק להשם המיוחד (ע"ש במהרש"א ח"א), ואם בישראל נזהר קרא כ"כ כש"כ ביתרו שכעת נכנס תחת כנפי השכינה להתגייר היה מן הראוי לפרש שהקריב להשם הוי' ב"ה להורות שפירש ממה שהיה רגיל עד הנה בעבודת אלילים ממש או בעבודת השתוף, ועתה פירש מזה לגמרי. וקחזינן דגם קודם מ"ת נזהר קרא מזה, ויזבחו זבחים שלמים לה' (משפטים כ"ד) זבחים ועולות ועשינו להשם אלהינו (בא י') ויבן נח מזבח לה' (נח ח' כ') וביעקב אמר ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק (ויגש מ"ו א') הוסיף אביו יצחק להורות שמאדון אדוני' ית' מדבר והמשורר שאמר זבח לאלהים תודה נזהר להזכיר אחריו מיד ושלם לעליון נדריך להורות שמאלהי האלהים שהוא העליון ית' קמשתעי (ועי' ברמב"ן ר"פ ויקרא בפ' עולה אשה ריח ניחח לה' מה שכתב בענין זה ע"ד האמת), והנה במכילתא אמרו כאן ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים, הכתוב מתמי' עליו, אדם שהיה עובד כו"מ ומנסך ומשתחוה לאלילים שלו עכשיו הוא מביא עולה וזבחים לאלהים, (ונ"ל מדלא כתיב ויזבח רק ויקח למדו כן, ופירשוהו כמו ויקח קרח דתרגומו ואתפלג וכפירש"י שם לקח א"ע לצד אחר ונחלק משאר העדה, אף כאן ויקח יתרו, אתפלג ונחלק ממה שהיה עד הנה ולקח א"ע לצד אחר להיות נחלק משאר עמים. ומפרשי המכילתא לא פי' כן), ולפי"ז התמי' יותר גדולה אם הקרא מהדר לאשמעי' ממעלת יתרו, הו"ל לבאר היטב מעלתו שהיו עולה וזבחים להוי' ב"ה. עיין מכדרשב"י (ויקרא ה' א') קרבן לה' ולא לאלהים וכו' אבל הא כתיב זבחי אלהים רוח נשברה ולא זבחי ה' וגו' קרבן אלהים לא כתיב אלא זבחי אלהים וגו':

עולה וזבחים. [מכאן דיתרו לאחר מתן תורה בא דאי ס"ד קודם מ"ת, הא קיי"ל לא קרבו שלמים בני נח] ^טורק עולות, וס"ל דאף דפרשה זו כתובה לפנינו קודם פרשה דמתן תורה בכ"ז היה ענינה לאחר מ"ת וכמש"כ לעיל בפסוק א', ומאן דס"ל דיתרו קודם מ"ת בא ס"ל דב"נ הקריבו גם שלמים, ואנו קיי"ל עיקר כמ"ד לא קרבו שלמים ב"נ, וכתבנו מענין זה בפ' בראשית בפסוק והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן ובפ' בא בפסוק גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות. .
(זבחים קט"ז א׳)

ב שהרי הבעלים אוכלים ממנו והיינו שלמים שאין נקטר ממנו אלא האימורים:

עולה וזבחים. זה ראיה שכבר נעשה המזבח והוקם המשכן כשהיה זה המעשה:

ויקח יתרו. כי נתגייר והקריב עולה כשמביא הגר ונכנס לברית במילה וטבילה והרצאת דמים למ"ד שבא לאחר מ"ת והיו בקרבנות במשכן ה' ולמ"ד שבא קודם מ"ת הקריב על המזבח שקרא שמו ה' נסי שנבנה בחורב ששם חנה משה כנ"ל פסוק ה':

לאכל לחם עם חתן משה. כי יתרו עשיר היה והביא עמו לחם הרבה ואכלו עמו לחם כדי לכבדו וגם שהיו תאבים לאכול לחם. רבינו אפרים ז"ל:

ומשה היכן היה וכו'. הראב"ע (הארוך) כתב שאין צריך לזה, כי משה היה באוהלו, ובאו לאוהל משה, ולפיכך אין צריך להזכיר את משה. ואין ממש בדבריו, דלא לכתוב "ויבא" כלל, רק 'ויאכלו משה ואהרן וכל זקני ישראל לחם עם חותן משה לפני האלקים', דלמה מחסר מן הסעודה העיקר, שהכתוב בא לומר שאכלו לחם לפני האלקים, שהיו יושבים בסעודה ששם תלמידי חכמים, שלכך אמר "לפני האלקים" (רש"י כאן), ואם כן היה לו להזכיר העיקר, הוא משה. ואפילו אם כתב 'ויבא משה ואהרן וזקני ישראל לאכול לחם' הוי שפיר, דלשון 'באו' רוצה לומר שבאו אל הסעודה, כמו "מדוע לא בא בן ישי אל הלחם" (ר' ש"א כ, כז), ואם כן היה לו להזכיר גם כן את משה:

ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים. עד עכשיו היה עובד ומקטר לע״ז, עכשיו הוא מביא עולה וזבחים לאלהים.

עולה כמשמעה וכו׳ כלו׳ אה״נ דשם זבחים כולל כל מיני זבח ואפי׳ עולות כדכתיב בסוף הפרשה וזבחת עליו את עולותיך וכו׳ והיינו דאמור רבנן איזהו מקומן של זבחים קדשי קדשים וכו׳ ומיהו היכא דסמיך זבחים לעולה הואיל ועולה כמשמעה כליל ע״כ זבחים דכתיב בתריה היינו שלמים דאין כאן קרבן אחר שקרב נדבה:

ויבא אהרן וכל זקני ישראל. קראם בזבח ומשה שם היה כי עמו נתאכסן ולא הוצרך לקדמו:

עלה וזבחים על שמחת הטובה שעשה הקב״‎ה לישראל.

ויקח יתרו חותן משה כו'. הנה דרך העולם בלכת איש אצל קרובו כחתנו או חמיו להביא לו דורון אמר כי יתרו הדורון שהביא לא לחתנו הביא כי אם לאלהים. ועל כן בראות אהרן וכל הזקנים כי לא עשה עיקר רק מה'. אז אמרו הנה איש כזה אלהים עמו ובאכלנו לחם עמו. הוא כאכלנו לפני האלהים וזהו ויבא אהרן וכו' לאכל לחם וכו'. לפני האלהים מאז לקח העולה וזבחים לזבוח לאלהים. וזהו שלא אמר ויזבח זבחים או ויקריב עולה וכו' אך אמר ויקח כי מאז לקחם טרם יקריבם ראו טוב רצונו עם ה' שאמרו כי סעודת מצוה תקרא וכי אלהים עמו כאמור ושיעור הכתוב ויקח יתרו עם היותו חותן משה. והיה ראוי יביא לו דורון. ועם כל זה לא לקח רק עולה וזבחים לאלהים ועל כן ויבא אהרן וכו':

ויקח יתרו עולה וזבחים לאלהים. כתב רבינו מהרח״ו ז״ל בדרשותיו כ״י וז״ל ויקח יתרו עולה וכו׳ יראה כי בתחלה היה מקריב ומקבל לאלוה את שם אלהים ככל חסידי א״ה. אך עתה הקריב הקרבן לשם הוי״ה כי עתה קבל אלהותו והיה לו שם הוי״ה לאלהים כמ״ש יעקב אע״ה והיה ה׳ לי לאלהים ואין פירושו שהקריב לשם אלהים אלא לשם הוי״ה שקבל לאלהים כגרים. ועל דרך האמת ישראל הם בת״ת עמוסים מני בטן בנים לה׳ שם הוי״ה שבת״ת. אך גר הוא תחת כנפי השכינה הנקראת צדק ונקראת אלהים ולכן הקריב לאלהים כ״י היא השכינה כי שם מקומו ולא יותר. וגם אכילת לחם לפני אלהים השכינה וגם שהיא שורה על השלחן עכ״ל. ואני בעניי לכאורה לא זכיתי להבין דברי קדשו דנהי דבחינת גר במלכות אבל צריך הגר לעשות המצות לשם ה׳ כדכתיב וכי יגור וכו׳ ועשה פסח לה׳ ובפרשת נסכים כתיב וכי יגור וכו׳ ועשה אשה ריח ניחח לה׳ כאשר תעשו כן יעשה ויש לישב קצת. ובשו״ת עדות ביהוסף להרב מהר״י אלמושנינו ז״ל חלק שני סימן ל״ב דף ס״ח ע״ג פירש משם רבינו האר״י זצ״ל מש״ה זובח לאלהים יחרם וגו׳ וגר לא תונה וכו׳ ע״ש ומ״ש עוד שם בשם האר״י ז״ל היה לו להביא משם זהר חדש דף ה׳. ובקונטרס אהבת דוד דרוש י״ב דף נ״ה כתבתי עוד מעט בזה בס״ד ע״ש:

"ויקח יתרו... עלה וזבחים לאלהים" וגו'. הווה אומר שיתרו בא אל משה והביא גם בהמות עמו! שהרי מן הסתם משלו לקח. (פ' יתרו תש"ס) וראה מסכת עבודה־זרה (כד ע"ב) שם מסיקה הגמרא שיתרו קנה בהמות אלו מישראל. (הראני ר' גרשון באס שי')

וזבחים. שְׁלָמִים:

וטעם לאלהים. כי עתה יחל להיות לו השם הנכבד לאלהים:

ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עמו ביום חתונתו כי חתן דמים הוא:

לאכל לחם עם חותן משה. לשמוח עמו על שנכנס תחת כנפי שכינה, כענין ישמח ישראל בעושיו:

לאלהים. לא שהקריב לאלהים. שהרי תניא בת״כ והובא שלהי מס׳ מנחות שלא נאמר בקרבנות שם אחר זולת ה׳ לבדו. והלא כבר ידע יתרו כח השם המיוחד שהרי אמר ברוך ה׳. ולא כהרמב״ן ז״ל. אלא הקנין ותכלית שרצה בקרבנות הללו. היה בשביל זה הענין של אלהים. ומתחלה יש לדעת דעולה ושלמים אע״ג שבאין נדבה מכ״מ הם מרצון. כדתנן בערכין דכ״א חייבי עולות ושלמים כו׳ אע״ג שאין מתכפר כו׳ ובמס׳ ר״ה ד״ה ב׳ מבואר דכל הקדשים בני הרצאה נינהו זולת בכור. והכי מתפרש ג״כ פשטא דגמ׳ קדושין ד״נ וב״ב דמ״ח כי היכי דתהוי ליה כפרה היינו הרצאה וקרי להרצאה בלשון כפרה כלשון התוס׳ בר״ה ד״ה סע״ב. אמנם על מה הם מרצין. ביאר הושע הנביא ו׳ כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות. מבואר דתכלית עולה להשיג דעת אלהים לפי כחו. ומש״ה בא לכפר על עשה שבין אדם לשמים שגורם הסתרת פני ה׳ ממנו. ומשום זה נמנע ממנו דעת אלהים ויבואר עוד ריש ס׳ ויקרא. ושלמים בא לרצות על העדר מדת השלום בינו ובין הבריות שבא על חטא במדת החסד. והיינו דאי׳ בברכות ד״ה צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור. ונתבאר ריש פ׳ נח פירושו שלא נגמר כח צדקתו להתגבר על הטבע שלו ולהיות טוב לאנשים. וע״ז מביאין שלמים להשיג מדת השלום. ואמר הנביא דעיקר רצונו ית׳ אינו הקרבן. אלא תכלית של הקרבן. וזהו אמרו כי חסד חפצתי ולא זבח שהוא שלמים. ודעת אלהים מעולות. ומבקשין מהקב״ה בשעת הקרבה את מבוקשו כמו שאנו עושין בשעת שמ״ע ותפלה קבועה דקאי במקום קרבן:

ויבא אהרן: ומשה לא הוצרך להזכר, כי האהל שלו הוא (רשב"ם).

ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם. ביום חתונתו כי הוא חתן דמים:

עם חותן משה לפני האלהים. לפני משכן האלהים והוא עמוד הענן ועמוד האש ששם משכן האלהים. וסעודה זו עשאוה לכבוד יתרו שנתגייר במילה וטבילה במים כדין הגר הבא לחסות תחת כנפי השכינה. ואין ספק כי הסעודה הזאת לאהרן ולשבעים זקנים וסעודת המטעמים ליצחק אבינו כוונה אחת להם כדי שתחול השמחה בנפש האוכל ותשרה עליו רוה"ק, לפי שכחות הנפש נקשרים בכחות הגוף ובהתעורר כחות הגוף אז יתחזקו כחות הנפש לאיזה ענין שיכוין אליו האוכל, וזה ענין הכנור בנביאים הבאים להעיר עליהם רוח ממרום כענין שכתוב (מלכים ב ג׳:ט״ו) והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'.

לפני אלהי'. ערש"י, והרע"ס אמר לפני המזבח אשר עליו הקריבו אותן הזבחים, אם שהיה אותו המזבח שבנה משה באבדן עמלק, אם שהיה זולתו ולא נזכר בנינו, והיתה אכילת הזבחים לפני המזבח כענין הנאכלים לפנים מן הקלעים; ול"נ כי מלת לפני אלהי' טעמו לכוונה ודעת אלקית (צור גאֶטטליכען אבזיכט), ולא אכילה ההמונית חלילה האוכלים למלא בטנם או לתענוג, אבל אחרי שהיתה סעודה זו זבחי אלהי' לאות על קבלתו עול מלכות שמים עליו וליכנס תחת כנפי השכינה לכן נהנו כל הגדולים מסעודתו. (ובנח במלאה הארץ חמס מפניהם מבואר כי מלת פנים טעמו הכוונה והדעת. ע"ש):

לפני האלהים. א"ר אבין הלוי, כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה, כאילו נהנה מזיו שכינה, דכתיב ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהים, וכי לפני האלהים אכלו והלא לפני משה אכלו ^טזומה שלא נזכר מפורש משה, מבואר במכילתא מפני שהיה עומד ומשמש לפני האורחים. , אלא לומר לך, כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו השכינה ^יזקצת צ"ע שלא פרשו הלשון לפני האלהים ע"פ מ"ש סוף חגיגה כ"ז א' דשולחן צדיקים דומה למזבח, יעו"ש [ולפנינו בס"פ זו בפסוק כי חרבך הנפת] וא"כ מכוון הלשון בסעודת צדיקים לפני האלהים. .
(ברכות ס"ד א׳)

לאכול לחם עם חותן משה לפני האלהים. אפשר שהיה אהל משה אצל אהל מועד כמו שאמר החכ' א"ע או אמר לפני האלים ע"ד אמרו הר האלהים מפני רדת השכינה בהר ולהיות השכינה תמיד באהל משה אמר שהם היו אוכלים להם עם חותן משה לפני האלהים או ירצה בזה כי בעת אכלם הלחם היו לפני האלהים ר"ל שהיו משתדלים בעבודתו ולקרבה אליו כפי מה שאפשר כי משה רבינו היה מישירם על זה:

מכאן שהנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובין וכו'. ביאור זה, כי הסעודה שיש בה תלמידי חכמים נחשב כאילו נהנו מזיו שכינה, כי זאת הסעודה – (היא) [ש]ראוי לתלמיד חכם להיות נהנה מזיו השכינה, כי כל דבר הוא נהנה לפי מה שהוא; הגוף נהנה ממה שהוא שייך לו להתפרנס מדבר הגשמי, אבל תלמיד חכם במה שהוא שכלי, הנאתו הוא מהמתיחס לשכל, שהוא כמו שהעין הוא נהנה כאשר יראה ויביט דברים נאים וצורות משובחות שהם נאים לעין, כך עין השכל גם כן נהנה בראות הזיו וההוד מן השכינה, שזהו הנאת השכל. וזהו שאמרו (ברכות יז.) 'העולם הבא אין בו אכילה ושתיה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה', רצו במה שאמרו 'צדיקים יושבים' על הקיום שיהיה לצדיקים, [ש]נקרא ישיבה. ובמה שאמרו 'ועטרותיהם בראשיהם' יורה שהם נבדלים מן כל גשמות, וזהו ענין העטרה שבראשם, כי כל חמרי מתפעל משועבד, אבל הצדיקים הם יהיו בלתי חומר, וזהו העטרה המורה מלכות, וזה ענין נפלא [ו]ברור. ואמרו 'ונהנים מזיו שכינה', כי זהו הנאת הנבדל השכלי, כמו שאמרנו שאין לו הנאת הגוף, שהוסר ממנו, אם כן הנאתו בזיו שכינה, כי זה מתייחס אל השכל, כמו שהעין נהנה במראיו. אף על גב שאין הזיו גשמי חס ושלום, מה בכך, שלא נקרא הדבר 'זיו' בשביל הגשמות שבו, רק נקרא 'זיו' מפני שהוא רחוק מהגשמות העב והעכור. ולפיכך יאמר שנהנה מזיו השכינה, כי יהנה השכל במה שהוא מתיחס לו, כמו שאמרנו. ולכך אמרו (ברכות סד.) מפני שהוא יושב עם תלמיד חכם בסעודה, ותלמיד חכם מצד השכל ראוי להיות נהנה מזיו השכינה, יאמר כאילו נהנו מזיו השכינה. ודוקא יושב בסעודה, כי אל הישיבה דשייך דוקא בסעודה – שייך לומר כאילו נהנה מזיו שכינה, כמו שאמרו 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה'. וזה דבר מופלג בחכמה, ואין כאן מקום זה:

ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה. ומשה עצמו היכן היה, אלא מלמד שהיה עומד ומשמש עליהם, וממי למד מאברהם, שנאמר והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו (בראשית יח ח), והדרש הזה דרש ר' יצחק כשעשה רבן גמליאל סעודה לחכמים והיה משמש עליהם.

ויבא אהרן וכו׳ ומשה היכן וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דלא הול״ל אלא ויבאו כל זקני ישראל דממילא אהרן נמי בכללם דמי בזקני ישראל גדול ממנו חוץ ממשה אלא מוכח דמ״שה קפיד קרא להזכיר אהרן כי היכא דממילא תיקשי מ״ש שהזכיר אהרן ולא הזכיר משה שהיה בעל הדבר ומשה היכן הלך אלא מוכח שהיה משמש:

ויבא אהרן וכל זקני ישראל. אבל משה לא היה צריך לבא כי האהל שלו הוא ובאו שם כולם לכבוד יתרו חמיו.

"לאכל לחם". ראה מה שכתבתי למעלה (טז, ח). וברור שגם כאן אין הכוונה ללחם במובנו הצר. (פ' יתרו תשס"ו) וב"דעת מקרא" כתב: לחם האמור בזבחים משמעו בשר, ואפשר שהיה גם לחם ממש, שאין דרך לאכול בשר בלא לחם. ובקרבנות תודה מביאים גם לחם. ועוד: כל הסעודה כולה קרויה "לחם".

ויבא אהרן וגו'. וּמֹשֶׁה הֵיכָן הָלַךְ? וַהֲלֹא הוּא שֶׁיָּצָא לִקְרָאתוֹ וְגָרַם לוֹ אֶת כָּל הַכָּבוֹד? אֶלָּא שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ לִפְנֵיהֶם (מכילתא):

ויבא אהרן וכל זקני ישראל. ואין צורך להזכיר משה כי באהלו היו:

לפני האלהים. לפני המזבח אשר עליו הקריבו אותם הזבחים, אם שהיה אותו המזבח שבנה משה באבדן עמלק אם שהיה זולתו ולא נזכר בנינו. והיתה אכילתם הזבחים לפני המזבח, כענין הנאכלים לפנים מן הקלעים:

והנה יתרו לא נצרך להביא שלמים כדי להיות בשלום בקרב ישראל. שהרי דבר אין לו אלא עם משה שנהג בו באהבה יתירה. אלא הביא שלמים לתכלית שם אלהים שהוא הדין שגם הוא מביא שלום. כדתנן באבות על ג״ד העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום. ואי׳ בירושל׳ מגילה פ״ג נעשה דין נעשה אמת. נעשה אמת נעשה שלום. ובגמ׳ ברכות ד״ו א׳ דינא שלמא בעלמא הוא. ועולה הביא כדי להשיג דעת אלהים בכח הדין וכמו שאמר ירמיה כ״א דן דין עני ואביון הלא היא הדעת אותי נאם ה׳. ויבואר בסמוך שנתקיים מבוקשו בשלמות:

לפני האלהים: לשון נופל על אכילת קדשים.

לפני האלהים. פי' הרמב"ן שאהל משה היה במזרח אהל מועד:

לפני האלהים. תנא ר' ישמעאל, וכי לפני האלהים אכלו [והלא לפני משה אכלו] ^יחעיין מש"כ לעיל אות ט"ז. אלא מכאן שהמקבל פני חבירו כאילו מקבל פני שכינה ^יטהלשון פני חבירו נראה ט"ס וצ"ל פני רבו, וכן נראה מהמאמרים הקודמים בירושלמי דאיירי במעלת קבלת פני הרב, ובמכילתא איתא בזה כל המקבל פני חכמים, והיינו הך.
ועיין בר"ה ט"ז ב' טרחו בגמרא למצוא מקור שחייב אדם לקבל פני רבו ברגל, והביאו מדברי קבלה, ותמיהני שלא הביאו מקור מן התורה מפסוק וענין שלפנינו, דאחרי דמבואר שדומה קבלת פני רבו לקבלת פני השכינה, ובזמן שביהמ"ק קיים מחויבים לקבל פני השכינה בכל רגל, א"כ בזה"ז דין הוא לקבל פני רבו ברנל שדומה לקבלת פני השכינה, וכמו שתקנו תפלה במקום קרבן וכמה ענינים זכר למקדש, כנודע, וצ"ע. .
(ירושלמי עירובין פ"ה ה"א)

לפני האלהים. מלמד שכל המקבל פני (חבירו) [חכמים] כאילו מקבל פני שכינה, רז״ל אמרו כל הנהנה מסעודה שת״ח שרוי בתוכה, כאילו מקבל פני שכינה.

לפני האלהים לפי הפשט לפני כמו מלפני כלומר ממה שהקריבו לפני הקב״‎ה והם השלמים.

רש"י ד"ה לפני האלהים, מכאן שהנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה, כאילו נהנה מזיו השכינה (ברכות ס"ד ע"א). מסתבר שבעל דרשה זו סובר שיתרו אחרי מתן תורה בא, שהרי בלא תורה אין תלמידי חכמים! (פ' יתרו תשנ"ד)

לפני האלהים. מִכָּאן שֶׁהַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדָה שֶׁתַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְסֻבִּין בָּהּ, כְּאִלּוּ נֶהֱנֶה מִזִּיו הַשְּׁכִינָה (ברכות ס"ד):

לאכל לחם. שלמים:

ויבא אהרן וגו׳ לפני האלהים. היינו שלמים אכלו דמשלחן גבוה קא זכו וכאלו יושבים לפני ה׳. והודיע הכתוב דאכילת קדשים הוא מעין הקרבת הדם. והיה אכילת אהרן וזקנים תועלת גם להם להשיג כח הדין כאשר יבואר בענין:

וטעם לפני האלהים. כי אהל משה היה לצד מזרח אהל מועד: