Комментарий к Берешит 15:18

אשר נשבע לאבותיך. היכן נשבע, באברהם כתיב ביום ההוא כרת ה׳ את אברם ברית לאמר (בראשית טו יח), ביצחק כתיב גור בארץ הזאת ואהיה עמך (שם כו ג), ביעקב כתיב הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך (שם כח יג), ואם תאמר הלא אין כתוב כאן שבועה. תשובה כתוב בישעיה כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי (ישעיה נד ט), היכן נשבע ולא יהיה עוד המים למבול (בראשית ט טו), ומדלאו שבועה, הן נמי שבועה.

ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר כו'. לכאורה אינו מובן מנהר מצרי' עד הנהר הגדול. זה אינם מצריו של ארץ ישראל. ועוד דקני כו' יהי' לעתיד למה מתחיל מהם. ולפי הפי' שקאי על עמון כו' ניחא שהם לקחו קודם. (ונראה דהנה כתיב כימי צאתך מארץ מצרים כו' דזה אמרנו כמה וכמה פעמים דהקדושה והטובה לישראל שהי' פעם אחת נקל לבא עוד כל פעם משא"כ צער לא תקום פעמים צרה. גם המן ויועציו ידעו זה דוק. שע"כ לא רצו בשאר חדשים. והנה יציאת מצרים הי' גאולה כוללת כל ארבע גאולות של ד' מלכיות שהכל הי' במצרים וגם שם הי' גאולה שלימה שלא נשאר שם שום ניצוץ וזה וינצלו את מצרים וזה הי' שורש לגאולה אחרונה כ"א שזה הי' במצרים ואז תהי' מכל העולם. וידוע שהגלות הי' להוסיף גרים הם נצוצות. וזה י"ל מנהר מצרים לשון תופע עליו נהרה. הוא אור של מצרים הוא הגאולה ובירור כל הנצוצות דשם והקיבוץ וזה ג"כ לשון נהר כמו ונהרו אליו כל הגוים. עד הנהר הגדול נהר פרת. פי' האור והקיבוץ הגדול הנקרא בשם פרת לשון הוספה כנ"ל:

ביום ההוא כו' לאמר לזרעך נתתי. פי' לאמר ולגלות הוא נתתי כו' אפשר לפרש על ארץ דלמטה דהי' הפסק בנתיים עד ביאת משיח דעל ארץ עליונה דהוא ירושה הוא סוד ואין לומר ולגלות בכריתות בריח על זה:

לזרעך נתתי. אֲמִירָתוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה כְּאִלוּ הִיא עֲשׂוּיָה:

ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר הנה הקב"ה הבטיח את אברהם במתנת הארץ פעמים רבים וכולם לצורך ענין בבואו בארץ מתחלה אמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת (בראשית י״ב:ז׳) ולא באר מתנתו כי אין במשמע רק במה שהלך בארץ עד מקום שכם עד אילון מורה ואחרי כן כשרבו זכיותיו בארץ הוסיף לו שא נא עיניך וראה צפונה ונגבה וקדמה וימה (בראשית י״ג:י״ד) כי יתן לו כל הארצות ההן בכללן ואין הטעם אשר אתה רואה בעיניך כי ראות האדם איננו למרחק רק שיתן לו לכל מראה עיניו הרוחות או שהראהו כל ארץ ישראל כאשר היה במשה רבינו והוסיף לו בברכה השנית הזאת עוד ולזרעך עד עולם ושירבה זרעו כעפר הארץ ובפעם השלישית באר לו תחומי הארץ והזכיר לו כל העמים עשרה אומות והוסיף לכרות לו ברית עליהן שלא יגרום החטא וכאשר צוהו על המילה אמר לו לאחזת עולם (בראשית י״ז:ח׳) לאמר שאם יגלו ממנה עוד ישובו וינחלוה והוסיף והייתי להם לאלהים שהוא בכבודו ינהיג אותם ולא יהיו בממשלת כוכב ומזל או שר משרי מעלה כאשר יתבאר עוד בתורה (ויקרא יח כה) ואמר הכתוב בפעם הראשונה לזרעך אתן בלשון עתיד וכן בשנית כי עד הנה לא נתנה אליו כולה ולפיכך אמר לו אתננה אבל בשלישית בשעת הברית אמר לזרעך נתתי לאמר שיכרות לו ברית על המתנה שכבר נתן לו וכן בעת המילה כשאמר "לאחזת עולם" אמר לו "ונתתי לך" בעתיד ורש"י כתב (רש"י על בראשית ט״ו:י״ח) לזרעך נתתי אמירת הגבוה כמו שהיא עשויה ואין צורך במקום הזה:

מנהר מצרים. הוא שיחור. ולא היאור:

ביום ההוא כרת וגו'. אומרו נתתי לשון עבר, לפי מה שקדם לנו שהחזיק בה אברהם כמו שפירשנו במקומו (לעיל י"ג ט"ו) יוצדק לומר נתתי כבר כי הבנים יזכו מדין יורש:

ביום ההוא, באותה המראה כרת עמו ברית לתת לזרעו את הארץ כלה, ורמז לו בזה שיירשו אותה כלה לסיבת הגלות הזה, כי אמר לו שיתן לזרעו עשר אומות שזכר ובירושה ראשונה לא ירשו אלא ארץ שבעה אומות וקיני וקניזי וקדמוני לא ירשו עדיין, מלמד שהמאמר הזה לעתיד הוא.

לזרעך וגו׳. היינו בכח שהיא שלהם אלא שלא הגיע עוד בטחון לישב בה בשלום בפועל עד להלן י״ז ח׳ שאמר הקב״ה ונתתי וגו׳ לאחזת עולם היינו שיהיו משתמשים בה וגם הייתי להם לאלהים. היינו הנהגת השגחתי בה. ויבואר עוד שם. אבל ביום ההוא היה הברית שתהיה הארץ שלהם אם יושבים בה או גולים ממנה ואינה לאחוזה להם. מ״מ היא שייכת לישראל:

ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר וגו'. כתב הרמ"בן הנה הבטיח הב"ה את אברהם במתנת הארץ פעמים רבים וכולם לצורך ענין בבואו לארץ מתחלה אמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת ולא ביאר מתנתו כי אין במשמע אלא במה שתלך אותו הפעם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה ואחרי כן כשרבו זכיותיו בארץ הוסיף לו שא עיניך וראה צפונה ונגבה וקדמה וימה שנתן לו כל הארצות בכללו ומה שאמר אשר אתה רואה לא על הראיי' לבד כי אין ראות האדם למרחוק אלא פי' שיתן לו כל מראה עיניו הרוחות או שהראהו כל ארץ ישראל כאשר עשה למשה והוסיף לו ברכה גם כן ולזרעך עד עולם ושירבה זרעו כעפר הארץ ובפעם שלישית ביאר לו תחומי הארץ והזכיר לו בשם כל עשר האומות וכרת עמו הברית לאמר שלא יגרום החטא וכאשר צוהו על המילה אמר לו לאחוז' עולם לאמר שאם יגלו ממנה עוד ישובו וינחלוה ועוד הוסיף והייתי להם לאלהים שהוא בכבודו ינהיגם ולא יהיו בממשלת ככב או מזל משרי מעלה ואמר הכתוב בפעם ראשונה לזרעך אתן בלשון עתיד וכן בשניה כי לא נתנה לו כולה ולפיכך אמר אתננה ובשלישית בשעת הברית אמר לזרעך נתתי לומר שכבר נתנה וכרת לו ברית עליה וכן בשעת המילה אמר ונתתי לך בלשון עתיד לפי שהוא רמז שיחזרו ויתננה להם אף אם יגלו ממנה:

הנהר הגדל. חסר וא"ו וכן הוא בהעתק מס' הללי וכ"כ הרמ"ה וז"ל. הגדול ח' מלאים וא"ו באורייתא וסימן אחי יפת הגדול וגו' דפ' נח והביאם כלם כמו שהם כתובים במסורה שלנו שם והוסיף אח"כ ושאר אורייתא הגדל חסר וא"ו כתיב ושאר לישנא דגדול מלאים כתיב בר מן ב' חסרים וא"ו בלישניה וסימן כגדל דלא תכירו פנים (פ' ואלה הדברים) ובמרא גדל ובאתות ובמופתים דויציאנו עכ"ל:

נתתי אמירתו של גבוה כאלו היא עשויה. בב"ר אמרו אף מאמרו של הב"ה הוא מעשה שנאמר לזרעך נתתי אתן אין כתיב כאן אלא נתתי והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואין צורך במקום הזה כי אמר בפעם הראשונ' לזרעך אתן בלשון עתיד וכן בשנית כי עד הנה לא נתנה לו ולפיכך אמר לו אתננה אבל בשלישית בשעת הברית אמר לזרעך נתתי לאמר שיכרות לו ברית על המתנה שכבר נתן לו ובעת המילה כשאמר לו לאחוזת עולם א"ל ונתתי בעתיד עכ"ד: ואני שמעתי ולא אבין כי אם חייב מאמרו ית' בפעם הראשונה והשנית אתן בלשון עתיד שבפעם השלישי' היא נתונ' בהכרח לא יחוייב זה אלא אלו היה אומר בפעם הראשונה והשנית בלשון הווה כמו הנני נותן לו את בריתי שלום שאז יחוייב בהכרח שאחרי הפעם ההיא מיד תהיה נתונה בהכרח מפני שההווה ישוב מיד עבר אחר הזמן ההווה ואם אמר זה מצד השנוי שבפעם הראשונה והשנית נאמר בלשון עתיד ובשלישית נאמ' בלשון עבר הנה אחר הברית הזאת בלשון עתיד ונתתי אות' לכם מורש' אני ה' ואמר ליצחק כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל וליעקב הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננ' ולזרעך ואם היתה נתונה להם מזמן אבר' מה טעם אתן ואתננה הרי אין כאן שום תוספות ענין בנתינה עד שבעבורו יאמר בלשון עתיד כמו בעת המילה שבעבור שהוסיף לאחוזת עולם אמר נתתי בלשון עתיד כמו שפירש הוא ואין להשיב שמה שאמר ליצחק וליעקב בלשון עתיד הוא מפני החדוש שבא להודיעם שיתן אותה להם לבדם ולא לישמעאל ועשו שגם הם בכלל לזרעך נתתי וא"כ לא היה לו לומ' אתן ואתננה בלשון עתיד מאחר שאין חדוש בנתינה כמו גבי לאחוזת עולם אלא במקבלים בלבד ליצחק ולא ישמעאל ליעקב ולא עשו אלא היה לו לומ' ליצחק לך ולזרעך נתתי את כל הארצות האל וליעקב הארץ אשר אתה שוכב עליה לך נתתיה ולזרעך שפירושו כשאמרתי לאברהם לזרעך נתתי את הארץ לא כוונתי רק בעבורכם ולא בעבור ישמעאל ועשו:

ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי. אחר שהזכיר למעלה מתנת הארץ שני פעמים, לזרעך אתן, לזרעך אתננה, בלשון עתיד, אמר עתה נתתי בלשון עבר, כי הזכיר לו המתנה שנתן לו כבר, ומלת נתתי כמו נשבעתי, כי מתנת השם באמירה לבד הרי היא כשבועה, ומזה יאמר בכל מקום אשר נשבע ה' לאבותיכם. וכבר בארתי מזה בפסוק (בראשית ט) את קשתי. ואחר המתנה הזאת שהיא השבועה היה הברית של בין הבתרים כי כך דרך כורתי ברית שישבעו תחלה ואחר כך יכרתו ברית, והברית הוא שעוברין בין בתרי הבהמה וכענין שכתוב (ירמיה לד) העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו, והברית הזאת היתה כעין חרם והוא קיום השבועה שנשבעו כבר, וכמו שאמר יהי מבותר כבהמה זו מי שיעבור על השבועה, ועל כן תרגם אונקלוס ברית קיימא, שהוא קיום השבועה שנשבעו תחלה. וזהו שאמר אבימלך ליצחק תהי נא אלה בינותינו בינינו וביניך ונכרתה ברית עמך. הזכיר השבועה תחלה ואח"כ הברית, וברית שהוא כזה אינו נופל בשכינה ח"ו, אבל הכוונה בברית הזאת כאשר תהיה אצל הש"י, כי כשם שאי אפשר שיהיו בתרים חוזרים לכמות שהיו כך אי אפשר שתתבטל מתנתו יתברך.

ביום ההוא כרת, וזה הי' כריתת ברית שדינו כשבועה, והיה כריתת הברית שיתן לזרעו עשרה עממין, וקיני קנזי קדמוני הוא אדום עמון ומואב שיתן להם בעתיד וז' עממין נתן להם כבר, ובימי אברהם היו שם קצת עמים אחרים, ונשתנה שמם בימי משה ויהושע:

כרת ברית. שם ברית ע"מ שבית, ובנותיו בשבית, והוא לשון ברירה לרש"פ, והוא מה ששני צדדין בוררין להם איזה דבר שיהיו שניהם מחוייבים בו בפרטות, הן קיום או שלילה, חוץ מן החיובים שכל אדם מחוייב לחברו מצד המוסר והחברה המדינית, כאלו תאמר שמחייבין את עצמן לבוא זה לזה כשהוא עושה משתה לחתנות בנו ובתו או שלא לעשות דבר פלוני ופלוני, הנה החיוב ההוא יקרא ברית ע"ש שנתברר ביחוד להיות משותף בין הצדדים והוא הנושא, ופעל הברירה של אותו החיוב יקרא כריתה, דהיינו כריתת דבר פלוני וחתוכו משאר דברי רשות שבין בני אדם, שכולם הם רשות וזהו לבדו נכרת מהם ונעשה חיוב. כי על כל פסוק דבר לחיוב יאמר בלשון עברי לשון כריתה, כמו ואת אשר נגזר עליה, שבועים שבעים נחתך אל עמך, אנחנו כורתים אמנה (נחמיה יו"ד), וכל מה שיאמר העברי קוצץ דמים, קוצב הדבר, כולם מלשון כריתה שנכרת מכל השאר, והוא ענין כל כריתות ברית שבמקרא, כי החיוב ההסכמי המוברר בין הצדדים יקרא ברית (וואָהלפפליכט), וההגבלה לעשות את הדבר ההיא מחוייב יקרא כריתה (בעשלוסס), והצדדים העושים זה יקראו כורתי ברית, ולפעמים עושים כורתי הברית ביניהם איזה דבר לסימן שיתפרסם שהם בעלי ברית, כאלו תאמר שנושאים על ראשיהם או בבגדיהם איזה דבר לסימן הברית שביניהם, אותו הסימן יקרא אות הברית (צייכען דער וואָהלפפליכט), זה"ש זאת אות הברית אשר אני נותן וגו', את קשתי נתתי בענן, שהברית בעצמו הוא שלא יהיה עוד מבול, והכריתה הוא שיהיה שלילת המבול חיוב לא רשות, וכורתי הברית הם הש"י מצד אחד והבריות צד שני, והאות עליו הוא הקשת המתהוה ביום הגשם, וכן אות ברית המילה, והיה לאות ברית ביני וביניכם (לקמן י"ז), שהברית הוא שיהיה הוא ית' לאלהים, והכריתה הוא החיוב שבו, והאות עליו המילה, וכן אות השבת והמועדים והתפילין, כי התורה כולה בעצמה תקרא ברית, כמו ספר הברית, לוחות הברית, ויגד לכם בריתו (דברים ד׳:י״ג), והאות על ברית התורה היא המילה והשבתות והתפילין. הנה אופני הברית שנים, האחד שיתחייבו הצדדים זה לזה בדברים שוים, כענין שיתחייבו המלכים לסייע זה את זה בעם ובממון לעת הצורך, והשנית מה שיתחייבו הצדדים זה לזה זה בעם וזה בממון זה בהכנסת תבואות למדינה וזה בהכנסת סחורות, וכענין ההתחייבות והתנאים שבין איש לאשתו; מהאופן האחרון הוא ענין הברית שבין בני אדם למקום ב"ה, שבני אדם מחוייבים לקיים מצותיו ית', והוא התחייב להיטיבן להם בכל מיני טובות, והגר"א כתב (בפי' לספר היצירה פ"א ע"ח) ענין ברית הוא, אדם שיש לו אוהב כנפשו ורצה שלא יפרש ממנו, אבל א"א להיות אצלו, נותן לו דבר שכל מגמתו ותשוקתו אלי', והם נקשרים ע"י הדבר ההוא, אף על פי שנוטל ממנו הדבר מכל מקום כל מחשבתו שם, והוא לשון ברית, והוא הבטחה שעל ידי הדבר ודאי לא יתפרד ממנו, וזהו ענין לשון כריתה שכירת ממנו הדבוק לו ונותן וכן הוא הקשת שהוא דבר מאצילותו ית', ונשתבשו בה כל הפילוסופים והמפרשים הנמשכים אחריהם, לפי שהוא דבר למעלה מן השכל. וכן התורה והמילה הן דברים אמצעים בין הבורא ית' ובין ישראל, וכל זה לפי שאין יכולת להשיג בעצמותו יתברך, וכן היו צריכין ישראל במשכן ומקדש לאמצעים כמו ארון וכרובים, ונקרא ארון הברית הכלל לפי שאי אפשר להשיגו רק על ידי אמצעים, עכ"ד היקרים. ובזה יותר נכון לשון כריתה המחובר עם ברית, אשר לדעת המפרשים הוא קשה ההתוך, כי איך יונח כריתת והבדלת דבר המתאחד לשני חלקים, להורות על דבקות ואהבת הצדדים, ויותר היה ראוי לכמו זה דבקות והתאחדות שני דברים הנפרדים. והנה לדעתו נכלל ענין נתינה בלשון כריתה וכדמצאנוהו בשאר מקומות, ואתנה בריתי בבשרכם, הנני נותן את בריתי ואין ענין נתינה זה בלשון כריתה, כי גם בשאר לשונות משותף ענין החלוקה (טהיילען) בענין הנתינה והשתתפות; ההשתפות בצער חברו ושמחתו יקרא (טהיילנעהמענד) כאילו הוא מתאחד עם חברו ומגיע גם לו חלק מה מן הצער והשמחה, המודיע לחבירו דבר מה יאמר (מיטטהיילען דיא נאכריכט) שחבירו יהיה משותף עמו בידיעת הדבר, וכל אחד יש לו חלק בה, וכן מלך העושה חסד לאיש, ונותן לו דבר יקר או קורא לו בשם נכבד יאמר (ערטהיילט גנאדע) כאלו נותן חלק מכבוד עצמו לחברו. אמנם יש הבדל בין לשון נתינה ובין לשון כריתה המשמש לנתינה, כהבדל שבין חלק מחכמתו ליראיו ובין נתן מחכמתו לבשר ודם. חלק מכבודו, נתן מכבודו (בברכות נ"ח) - והבן ע"ז:

לזרעך נתתי. א"ר הונא בשם ר' שמואל בר נחמן, לזרעך אתן אין כתיב כאן אלא לזרעך נתתי – כבר נתתי ^יאור"ל שמעתה תהי' א"י מוחזקת לישראל בירושה מאבותיהם אף קודם שיכנסו לשם, וע"פ דרשא זו כנראה קיי"ל בעלמא.
(ב"ב קי"ז ב'] דא"י מורשה היא לישראל מאבותיהם, וזו היא כונת לשון התורה בפ' וארא ונתתי אותה לכם מורשה. ונ"מ בזה לענין שהיו הבכורים של יוצאי מצרים נוטלים שני חלקים בחלקי אבותיהם בא"י, אף על פי שבעלמא אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, וגם כאן בעת החלוקה עדיין לא נכנסו לה, אך מכיון שהיתה הארץ מוחזקת נטלו בה פי שנים כדין הבכור. .
(ירושלמי חלה פ"ב ה"א)

ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית. והיה אברהם מתמה מהיכא לבניו להשפט ביום פקודת חטאתם, א"ל הקב"ה ברור לך מלכיות, והרי ברית נאמנת לך, ואני גואלם מכולם, זש"ה אם לא כי צורם (דברים לב ל), זה אברהם, שנאמר הביטו אל צור חצבתם (ישעיה נא א):

אמירה של גבוה וכו'. ומה שכתב כאן לשון עבר יותר מן "לזרעך אתן" (לעיל יב, ז), משום דעתה כרת לו ברית על זה, והוי מתנה גמורה בדבור, לאפוקי למעלה שלא כרת ברית, לא מקרי כאילו עשוי, דאם יחטא שמא לא יהיה המתנה (ברכות סוף ד.), וכאן כרת לו ברית, ובודאי יהיה. ומה שכתב לקמן (יז, ח) "ונתתי לך ולזרעך אחריך" לשון עתיד, פירושו על הנתינה ממש, וזה יהיה לעתיד, שהרי נתינתה לא היה לו עתה. והרמב"ן הקשה דאף על גב שאין אמירתו קרוי נתינה לא קשה, דלמעלה אמר "לזרעך אתן" שאפילו בדבור לא נתן לו רק שאמר לו ליתן לו, וכאן שנתן לו בדבור שייך לומר "לזרעך נתתי". ודבריו אינם נכונים, שלא יתכן לומר שנתנה בדבור, דאין נתינה בדבור, ואצל אדם לא שייך לומר שנתן לו דבר אחד בדבור, שאין כאן נתינה, רק יאמר שאמר לו לתת לו:

ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר. מה ת"ל ההוא. מלמד שגילה לו העולם הבא. וכה"א ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו (ישעיה כה ט).

[לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת]… וע׳ הוריות דף ג׳, ע״א ובירוש׳ שם גבי חמת, וירוש׳ חלה פ״ב אם זה ג״כ מכיבוש יהושע או של [יואש], וחמת הוא אנטוכיא, ע׳ גיטין דף מ״ד וסנהדרין, וזה ר״ל הך דגבולות של פ׳ מסעי, ע״ש בזה, ועיין ב״ב דף נ״ו ע״ש ברשב״ם, ובירוש׳ פ״ג דשביעית.

הנהר הגדול לפי שהוא דבוק וכו׳ והא ליכא למימר דהתם בקרא דפ׳ בראשית מנינהו ממטה למעל׳ ולעולם פרת הוא הגדול וחשיב טפי דהא מדכתיב שם האחד פישון ולא כתיב שם הראשון הואיל וכתב בתר שני שלישי וכו׳ (ע״ד מאי דמייתי רש״י על פי׳ יום אחד במעשה בראשית) ש״מ דר״ל האחד המיוחד וממילא פרת שהוא האחרון גריע מכלהו ובשלמא מאי דאשכחן בדניאל הנהר הגדול הוא חדקל איכא למימר דקרי ליה גדול לגבי הרביעי דקטן ממנו אבל פרת שהוא הרביעי וגריע מכלהו אמאי קרי ליה גדול א״ו לדרשה ומ״מ בש״ס דבכורות אמרי׳ דפרת הוא הגדול שבכולן שעליו אמור ונהר יוצא מעדן וכו׳ וממנו מתפשטין שאר נהרות ודריש הוא פרת הוא פרת דמעיקרא ומ״מ יש ליישב כל דברי חכמים ולומר שאה״נ שהוא העיקר במקורו שממנו נמשכין כלם ומיהו אח״כ כשנמשכין הד׳ ממנו זה הרביעי הנקרא פרת דהוא הסמוך לא״י הוא קטן מהג׳ אלא דנקרא גדול מטעמא דכתב רש״י ועמ״ש בפרשת דברים בס״ד:

ביום ההוא כרת כו'. הנה בתחלת הענין אמר אני ה' אשר הוצאתיך כו' לתת לך כו'. שהוא לתת לאברהם עצמו הארץ לרשתה. והנה כאשר פירש ירושת הארץ. א"ל ואתה תבא אל אבותיך כו' ואחר סילוקך דור רביעי ישובו הנה כו' נמצא כי ברית מתנת הארץ הוא אמר בואו אל אבותיו בדור רביעי וא"כ איך אמר מתחלה שעל אברהם עצמו יוריש את הארץ. לז"א מה שביום ההוא כרת ה' את אברם ברית. אינו מה שדור ד' יבאו וירשו ארץ כ"א לאמר לזרעך כו' את הקני כו' שהם הארצות י' עממין אשר אין הדבר ההוא מתקיים עד עבור הד' גליות הנזכרים. שהוא אחר התחייה לאברהם עצמו. והוא מוכרח כי א' מהעשרה היא ארץ אדום כנודע. אך מה שדור רביעי ישובו הנה. אינו מה שכרת ברית עתה. כ"א הברית שבימים אחרים שהם ארצות ז' עממין. או יאמר ידוע תדע כו' והוא כמאמרם בס' הזוהר על פסוק ויוציאך בפניו. כי כשהוציא הקב"ה את ישראל ממצרים הביא את אברהם והעמידו שם. שיראה איך הכה את מצרים והוציא את ישראל ברכוש גדול ואמר עוד בס' הזוהר (בשמות דף ח') כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות אראך לא נאמר אלא אראנו שהוא כי כאשר העמיד את אברהם ביצאת מצרים. כן יעמידנו בגאולה העתידה ויראנו נפלאות. ובזה יאמר הנה אמר במה אדע כי אירשנה. אולי יתקלקלו או יכלו בניו בגליות ולא יזכו אל התכלית לרשת ארץ עם אברהם אביהם. והשיב לו הוא ית' כי יתחברו. ואת הצפור הוא ישראל לא בתר. כי החצים כלים והם אינם כלים. אמר הלא תאמר כי זו היא הבטחה א עדין שאלת במה תדע ב וקומה עומדת. ע"כ אמר ידוע תדע כי הנה מאשר ידוע ביצ"מ. תבטח שג"כ תדע לעתיד. וזהו ידוע תדע ופי' מה שאמרתי ידוע. הוא כי גר יהיה כו' ואח"כ יצאו כי שם תהיה. ומזה תדע לעתיד כי גם אז כימי צאתם ממצרים יראוך נפלאות. וש"ת גם על מה שקודם גאולת מצרים אני דואג. פן יאבדו בגילולי מצרים. ואיזה דבר יהיה לסימן מעתה. כי הנה ואתה תבא אל אבותיך בשלום שהוא כמשז"ל (ב"ר פ' ל"ח) שבישרו שיעשה תרח תשובה. תקבר בשיבה טובה שיעשה ישמעאל תשובה כלומר וממה שתראה בעיניך בחייך תקח סימן לבניך שגם הם יעשו תשובה. והוא מאמרם ז"ל (ב"ר פ' מ"ב) ברית כרותה לישראל שיעשו תשובה באחרית הימים. וש"ת כי אילו אינן בגלות. אך ישראל בגלות אפשר ילמדו ממעשיהם ויאבדו. לז"א סימן אחר עוד. שהוא ודור רביעי שהיא אחר גלות מצרים. ישובו הנה שיזכו לשוב אל מקום אביהם לרשת ארץ ולא יעכבם מה שהתערבו בגילולי מצרים וכן גם לעתיד גם שיתערבו בגליות ישובו הנה. וש"ת הלא טוב היה יהיה לי סימן מעתה. שאראה בעיני איך לי ולזרעי אתה נותן את הארץ. ולא עד דור רביעי. לז"א כי לא שלם עון האמורי עד הנה. אז קבל אברהם ובירר את הגליות וזהו ויהי השמש באה כו' כמפורש למעלה כי הנה תנור עשן כו'. הוא גיהנם אשר עבר יהיה בין הגזרים האלה ולא בישראל. וביום ההוא שבטח לב אברם והאמין בו ית'. אז גם הוא ית' עשה את שלו ויכרות עמו ברית. שהוא על מה שבאחרית הימים יתן את הקני כו' שהם ארץ עשרה עממין. שיירש אז אברהם עם בניו:

ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו' ולזרעך נתתי את הארץ וגו'. ואמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ד, כ"ב) מאמרו של הקב"ה מעשה, אתן לא נאמר אלא נתתי כאלו כבר נתתי. ועל כל פנים צריך קצת הבנה שהקב"ה יאמר לזרעך נתתי והם עדיין אינם כלל בעולם ואמנם לדברינו יאמר שכאשר ירשו בניך הארץ יהיה אצלהם כאילו כבר נתתי וגו' שתהיה מוחזקת להם מאבותיהם כי אחר השבועה אתה תוכל להוריש הארץ, והארץ שלך היא מעתה ונתונה מעתה להם בירושת האב ככל הנאמר (לעיל בפסוק ח').

רש"י ד"ה הנהר הגדול וגו'. והשוה דברי רש"י למעלה (ב, יד ד"ה הוא פרת). (פ' בראשית תש"ן)

הנהר הגדול. לְפִי שֶׁהוּא דָבוּק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קוֹרְאֵהוּ גָּדוֹל, אַעַ"פִּ שֶׁהוּא מְאֻחָר בְּאַרְבָּעָה נְהָרוֹת הַיּוֹצְאִים מֵעֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת. מָשָׁל הֶדְיוֹט: עֶבֶד מֶלֶךְ מֶלֶךְ, הִדָּבֵק לַשַּׁחֲוָר וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ (בראשית רבה):

נתתי, כבר נתתי להם בדברי שהוא קיים.

הנהר הגדול נהר פרת. מכאן היה שמעון בן טרפון אומר, קרב לגבי דהינא ואידהן ^יבאם נגעת במשוח בשמן תהי' גם אתה משוח בנגיעתו [דהינא הוא לשון שמן ומשיחה, ועל הפסוק הודשנה מחלב (ישעיהו ל״ד:ו׳) מתרגמינן אתדהינא] וטעם המשל לכאן, ר"ל פרת הוא הנהר הקטן מארבע נהרות המנויים בפ' בראשית, כמש"כ שם והנהר הרביעי הוא פרת, וכאן הוא קורא אותה הנהר הגדול משום דנזכרת על שם א"י שהיא חשובה נזכרת גם היא בשבח. , דבי רבי ישמעאל תנא, עבד מלך כמלך ^יגמשל כפול ברעיונות שונים. וקצת קשה על בעל תורה אור שציין פסוק זה לפרשת דברים ולא לפסוק זה המוקדם, ואי משום דנזכר שם הנהר ע"ש א"י, הלא גם הכא נזכרת ע"ש א"י כמש"כ. .
(שבועות מ"ז ב')

הנה יש לתמוה איך טח מראות עיניהם של הממאנים להאמין בגדולתינו ומעלתינו העתידה לבא, כי מקרא מלא דבר הכתוב שכרת ה' ברית עם אברהם אבינו עליו השלום לתת לזרעו עשרה אומות ועד עתה לא מצינו שנתן ה' לישראל אלא ז' אומות ונשארו ג' אומות ואיך יאמרו העצמות היבשות אבדה תקות נחלתינו ושבועת ה' מנגדתם, וגם הז' שנתן ה' לא כולם באו לפרק התקבל ובעונותינו עבדים משלו בנו, ועשה ה' ככה לרמוז מדה כנגד מדה כשם שאנו עבדי ה' ואין נכנעים לו ית' כעבד מורד ברבו גם כן יבואו עבדים שלנו וימרדו בנו. ועוד יש לאלוה מילין לקיים בריתו.

וה' הסגירם (דברים שם). זה גמר וזה הסכים. רוב כריתות שבמקרא שנאמר בהם כריתה, אינו אלא ע"י חלוקת דבר, כרת ה' את אברהם ברית, בין הבתרים, כשכרת ברית עם אבימלך, ע"י הצבת שבע כבשות לבד, ה' אלהים כרת עמנו ברית בחורב (דברים ה ב), ע"י דם ברית אשר חילק ושם חצין באגנות וחצין זרק על המזבח, ועתה לכה ונכרתה ברית אני ואתה (בראשית לא מד), ע"י הגל והמצבה אשר ירה ביניהם, ובימי ירמיה כשכרתו ברית של העבדים, ע"י העגל אשר בתרו לשנים. ישמע חכם ויוסף לקח:

לזרעך נתתי. אתן לא נאמר. אלא נתתי. רבי דוסתאי בשם ר' שמואל בר נחמני אמר. מכאן שמאמרו של הקב"ה מעשה. דכתיב נתתי. כיוצא בו יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר (תהלים קז ב). אשר גואלם לא נאמר. אלא אשר גאלם. כבר נעשה. לפי שמאמרו מעשה. וכתיב ודבר ה' היא תקום (משלי יט כא). וכן כי פדה ה' את יעקב (ירמיה לא י). לא אמר פודה אלא פדה.

ובזה נכון מאוד מה שלכאורה יתמה מפני מה בתחילת גילוי שכינתו יתברך לאברהם אמר לו (לעיל י"ב, ז') לזרעך אתן את הארץ, ומפני מה לא נאמר שם נתתי, אחר שדיבורו של הקב"ה מעשה. ואכן כי שם היה קודם כריתת הברית ולא שייך לומר נתתי כנאמר כי אם אתן מה שאין כן אחרי הברית והשבועה אז נאמר נתתי, כי כבר. נתתי להם שתהיה מוחזקת בידם מאבתיהם כדבר האמור.

עד הנהר הגדול נהר פרת, ארז"ל (שבועות ד' מ"ד) אע"פ שיש בארבע נהרות גדול ממנו קראו גדול לפי שהוא מארץ ישראל, כמו שאמרו במשל עבד מלך מלך:

עוד נתתי לבי לתור בסדר הכתובים ואראה כי הקדים הקיני והקניזי והקדמוני שהם עמון ומואב ואדום שלא באו לידינו בראשונה אלא ז' המאוחרים ואין נכון להקדים המאוחר, אכן ודאי כי מאת ה' היתה זאת להעירך ולהגיד לך כי עיקר הנתינה היא העתידה שיבואו יחד הג' ועמם הנותר מהז' אומות ותקפוץ פיה עולה בראות שבועת ה', וסימן לדבר נתינת הד' מלכים אשר נתן ה' לאברהם ג' כנגד קיני וקניזי וקדמוני והרביעי תדעל מלך גוים רמז אל התאספות הגוים הנשארים בהשבעה הראשונים והבן:

לאמר. להבטיח גם את שרה:

מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. רביעי שבנהרות הוא וקראו גדול. מפני שבח ארץ ישראל.

לזרעך נתתי. שגזרתי מעשה היא, ודומה לדבר כי פדה ה' את יעקב (ירמיה לא י):

את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. הוא רביעי שבנהרות, וקראו הכתוב גדול, משום שבח א"י, ולכך הוא חסר ו', שאינו גדול ממש משאר חביריו, אלא כדדרשינן:

ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר. זה נהר פרת, וכה״א עד הנהר הגדול נהר פרת (בראשית טו יח),כל ארץ החתים עד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם (יהושע א ד), זה הפסוק עתיד להיות לימות המשיח, שנא' וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ (תהלים עב ח), לפי שלא מצינו גבול ארץ ישראל ממדבר עד הנהר, ולא מים סוף עד ים פלשתים, אלא ודאי לעתיד לבא.