Комментарий к Тегилим 103:23

ברכי נפשי. חמשה ברכי נפשי יש כאן כנגד חמשה עולמו' שאדם דר בהם כמו שאמרו רבותינו במסכ' ברכות דר במעי אמו ינק משדי אמו וכן כלם:

לְדָוִד בָּרֲכִי נַפְשִׁי: אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מאי דכתיב פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה כנגד מי אמר שלמה מקרא זה לא אמרו אלא כנגד דוד אביו שדר בחמשה עולמים ואמר שירה דר במעי אמו ואמר שירה שנאמר ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה שנאמר ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברכו ה' כל צבאיו וגו' וכו' נסתכל ביום המיתה ואמר שירה שנאמר ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת מאי משמע דעל יום המיתה נאמר אמר רבה בר רב שילא מסיפא דעניינא דכתיב תסתיר פניך יבהלון תוסף רוחם יגועון וגו':
(ברכות י ע"א)

לדוד. גם זה המזמור על לשון בני הגלות וכל חכם וחסיד בהם נותן שבח והודאה לאל יתברך על הטובה שעושה עמו בגלות ומיחל עוד הגאולה ואמר כנגד נפש החכמה ברכי נפשי את ה':

לדוד ברכי נפשי כו' הנה אמרו רבותינו ז"ל כי לעתיד לבא עתיד הב"ה לעשות סעודה כו' ואחר הסעודה נותנים כוס של ברכה לאברהם שיברך ואומר איני מברך שיצא ממני ישמעאל נותנים ליצחק ואומר איני מברך שיצא ממני עשו נותנים ליעקב ואומר איני מברך שנשאתי שתי אחיות כו' נותנים לדוד אומר אני מברך ולי נאה לברך כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. עוד ידענו מסורת מקדמונינו כי הוא דוד הוא אדם הוא משיח נוסף על מאמר ספר הזוהר כי גם בכל אחד מהאבות היה אחד משלשת חלקי נפש אדם. ונבא אל הענין אומר דוד כמסיח עם נפשו ואומר לה צהלי ורוני כי נתגלגלת בדוד כי הנה לדוד ברכי נפשי כלומר בשביל דוד ברכי נפשי את ה' שעל ידי התגלגלך בה זכית לברך את ה' והטעם כי וכל קרבי הם מעי שההולדה יוצאת מהם הם עם שם קדשו יתברך דבקים כי בי נתקן ענין האבות למנעם מלברך עם שאני והם מאדם כי תקנתי עכובם כי לא יצא מקרבי כעשו או כישמעאל ולא היה בפעולת קרבי שלא כמצות ה' שהוא ענין ב' אחיות שעל טעמים אלו לא ברכו האבות כמאז"ל כמדובר.

קרבי. הם האיברים הפנימים כמו וקרבי לקיר חרש (ישעיה וז):

ה', שם קדשו. השם יבוא לרוב בשאינו מכיר הדבר עצמו רק לשמע שמו מרחוק, עי' למעלה (ט' י''ח, ס''ו ד', ע''ו ב') ובכ''מ :

לדוד ברכי נפשי את ה' - היא הנשמה העליונה.

וכל קרבי. איברי הפנימים גם המה יברכו את שם קדשו:

לדוד ברכי נפשי. במקצת ספרים הבי"ת במאריך וכן כלם שבמזמור זה והדומים להם ולכל האופנים קריאתם בקמץ רחב כמ"ש בישעיה מ"א:

לדוד, ידבר על הנהגת ה' וחסדיו עם נפש האדם הרוחנית, איך חושב מחשבות בל ידח ממנו נדח ברכי נפשי את ה', יאמר אל נפשו הרוחנית שהיא בת אלהים וחלק אלוה ממעל, שתברך את ה' על החסדים שעושה עמה, וכל קרבי, הוא הגוף שהוא לבוש אל הנפש, יברכו את שם קדשו, כי הגוף החומרי לא ישיג את ה' בעצמו כמו שתשיגהו הנפש הרוחניית, רק כשומע את שמו מרחוק, ויברך את פרסום שמו מרחוק:

וכל קרבי את שם קדשו. פי' וכל קרבי ברכו את שם קדשו, ופי' קרבי, הכליות והלב שהם כקרבים, או אמר קרבי על הגוף והוא על דרך משל:

או יאמר בשום לב אל כפל אמרו ברכי נפשי זה פעמים ואל אומרו ואל תשכחי כי למה היה לה לשכחם והוא בהזכיר מאז"ל כי עתיד היה דוד להיות נפל לולי ה' שהיה לו שתיים נפשו בגופו ויחי והנה ראה דוד כי הנה נפשו וקרבו יש להם להחזיק טובה אליו יתברך כי נפשו זכתה על ידי מעשיו הטובים וגם גופו שזכה שלא שלטה בו מיתה כי דוד מלך ישראל חי וקים ואפילו כל ימיו לא ישן שיתין נשמי לבל יהיה לו אחד מס' במיתה וגם יש בחינה שהיא לנפש ולא לגוף והוא מה שגמל לה הוא יתברך טובה תחת רעה כי היא נפשו של אדם הראשון ויש לה לברך את ה' על אשר תיקנה יתברך על ידי דוד ועל ב' הבחינות אמר על האחד שהיא על דוד שהיטיב לו הוא יתברך לנפשו וגופו על שלא היה נפל אמר לדוד ברכי וכו' לומר על הנוגע לדוד ברכי נפשי את ה' שלא הייתי נפל וגם גופי כי אפי' קרבי אשר הם הקרובים להפסד במות יברכו את שם קדשו שהשפיע בם קדושה להתקיים:

וכל קרבי – יקרא הגוף שהוא הבשר.

ומלת ברכי – משרתת אחרת, וכן הוא: ברכי נפשי את ה' וברכי כל קרבי את שם קדשו, והנה הזכיר שם העצם שהוא הכבוד עם הנפש שהוא הכבוד, כי הנשמה הוא כבוד הגוף, כי אין הגוף נחשב למאומה רק בעבור הנשמה, על כן הזכיר בגלוי שם העצם עם הנפש והשם עם הגוף, כי כן כתוב וכל קרבי שהם מן הגוף את שם קדשו ולא הזכיר עם הקרבים שם העצם בגלוי רק בהעלם.

ד"א אלהים לשון דיין. שנא' אלהים לא תקלל (שמות כב כז). כי במשפט העמידו על מנת שיקבלו ישראל את התורה. שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג כה). ואומר כי אלהי משפט ה' (ישעיה ל יח). כי אלהים שופט (תהלים נ ו). כי לשון אלהים לא יבא כי אם על משפט. והיינו דאמר ר' חזקיהו מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה (שם עו ט). בתחלה יראה. שמא לא יקבלו ישראל את התורה. ולבסוף שקטה. אבל באומות העולם תמצא ה' ידין עמים (שם ז ט). ה' למשפט שמתו (חבקוק א יב). וכאלה רבות. שמהפכין מדת הרחמים למדת הדין. וישראל בשעה שחוטאין כתיב ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו (ישעיה ג יד). אבל בזמן שעושין רצונו כתוב אל רחום וחנון (שמות לד ו). מהפכין מדת הדין למדת רחמים. רחום וחנון ה' (תהלים קג ח). חנון ורחום ה' (שם קיא ד). וכל מי שיבא להקשות. יפשפש וימצא כי כולם נכוחים למבין.

ברכי נפשי. אמר בתחילה ברכי אותו לפי גדולתו ולפי קדושתו ועוד ברכי אותו על הטובות שעשה עמך ואל תשכחי כל גמוליו והטובות שגמלך:

ויש בחינה לברך הנפש לבדה והוא על מה שנתקנה בהתגלגלה בי מאשר חטאה באדם ועליהם אמר ברכי נפשי את ה' פעם שנית ועל כן אמר ואל תשכחי כל גמוליו לומר גם שבי את ראויה לקבל טובה אל תשכחי אשר חטאת והעוית באדם וגמל ליך הוא יתברך טובה תחת רעות:

ברכי - הזכיר הראשון שהיא חייבת לברכו בעבור כבודו והשני בעבור שהטיב לו כאשר הזכיר: אל תשכחי כל גמוליו שגמלך, או הזכיר פעמים זמן אחר זמן ורגע אחר רגע.

כל גמוליו. גמול טובה שגמל עמך:

ואל תשכחי כל גמוליו. כתב בספר ארץ החיים אמרו בגמרא שעשה דדין במקום בינה הטעם שאלו היו דדי האשה במקום רגליה כבהמה היה התנוק היונק מסתכל במקום ערוה וזה גורם שכחה וזה דוקא שייך בבן כי המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תפלות ז"ש חנה דדים הללו שנתת על לבי לא להניק בהן תן לי בן וקשה למה דוקא בן הלא גם הבת יונקת לכן דייק על לבה במקום בינה וזה שייך דוקא בבן עכ"ל ועם שהענין נראה מתוק יש להשיב כאשר יראה הרואה ועיין בברכות דף יו"ד ואעיקרא אינה חקירה שהיא היתה רוצה הבן שמכריז עליו הב"ק כמ"ש רבינו האר"י ז"ל הבאתי קצת מדבריו ז"ל על שפת הנחל בהפטרת ראש השנה ע"ש ודוק:

ברכי נפשי את ה', היא ברכה פרטית על החסד שעושה עמה ביחוד, ואל תשכחי כל גמוליו, שהגמול הוא מה שעושה מפני התפעליות של אהבה שי"ל אל הנפש, שעי"ז הוא מקבלה בתשובה וסולח לעונה כמו שיפרש, וחז"ל אמרו (בברכות יו"ד) שעשה לה דדים במקום בינה (כי התשובה יונקת מבינה כנודע וכמ"ש ולבבו יבין ושב ורפא לו) טעמא מאי חד אמר שלא יסתכל במקום ערוה (תשובה מן העינים אשר זונים אחרי מינות), וחד אמר שלא יינק ממקום הטנופת (תשובה על חטא הבא ע"י כח התאוה):

הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי: אמר ר' אלכסנדרי א"ר חייא בר אבא אין החולה עומד מחליו עד שמוחלין לו על כל עונותיו שנאמר הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי וכו':
(נדרים מא ע"א)

לכל עונכי. היו"ד נוספת לצחות הלשון והוא כמו עונך וכן האחרים הכתובים במזמור, וזה מן הטובות הגדולות שעשה עמך שהוא סולח לעוניך, והפסוק הוא כפל בענין במלות שונות כי תחלואיכי הם תחלואי הנפש והם העונו' ובא בדרך רפאה נפשי כי חטאתי לך: ובאמרו לכל. רוצה לומר לרוב כי הקב"ה עושה חסד עם האדם שאינו מענישו על כל עונותיו אלא על המעט מהם:

כי הוא הסולח לכל עונכי שלך לבדך ולא גופי שהוא בהיותך באדם והוא כי דעו אפוא כי חלאים שבאו עלי ורפאני יתברך תחלואיכי היו ולא תחלואי כי לא כעונותי היו לי כי אם מעונותיך באדם ואני סבלתי למרקם כי הוא יתברך סלח לכל עונכי ורופא בי כל תחלואיכי.

והוא עבר לפניהם. הה"ד כרחם אב על בנים (תהלים קג יג). תני ר' חייא כרחמן שבאבות. זה יעקב אבינו. דכתיב והוא עבר לפניהם. אמר מוטב יפגע בי ולא בהן.

עונכי. עונך והיו״ד יתירה וכן תחלואיכי חייכי המעטרכי נעוריכי בכולם היו״ד יתירה והיא דרך צחות הלשון:

הסולח - הטעם: כי בעבור עונו היה בן מות והשם הוכיחו בתחלואים ליסרו לשוב להנחם על עונו ויפדהו משחת, וזה מפורש בדברי אליהוא, ויו"ד עוניכי כיו"ד תחלואיכי נוסף דרך צחות.

לכל עונכי. י"ס ביו"ד אחר נו"ן וברובם איננה:

הסולח לכל עונכי הרופא וכו' המעטרכי חסד ורחמים המשביע בטוב עדיך וכו'. אפשר דהשב מאהבה עונות נעשות לו כזכיות וכתבו המפרשים דד' חלוקי כפרה לא נאמרו אלא בשב מיראה אבל שב מאהבה התשובה מה"ר ימהרנ"ה וליתנהו ד' פרקים ובה שעתא נתקן הכל והזדונות נעשות לו כזכיות ואני בעניי עתה אני מוסיף נפך ואפשר דכל כך גדלו רחמיו דאלו הזכיות שנעשות מהזדונות זורעם הקב"ה כמו שזורע המצות ועושים פירות וז"ש הסולח לכל עונכי ששבת מאהבה לכל דייקא אינהו ואביזרייהו. ומשם נמשך הרופא לכל תחלואיכי כל דייקא אפילו איזה מיחוש שהיה לך תמיד. ותשובה זו היא העולה הגואל משחת חייכי דליכא זדונות ולא שגגות המעטרכי חסד דזדונות נעשו כזכיות וזה חסד גדול דלא מסתייה שנתכפרו אלא ליטול שכר עליהם. ורחמים גמורים נוסף על החסד דזורעם ועושים פירות:

הסולח, מפרש מ"ש כל גמוליו, מה שסולח לכל עונכי, ובזה הוא רופא לכל תחלואיכי, כי העון הוא חולי הנפש, וכמ"ש הרמב"ם בשמונה פרקיו שיש לנפש בריאות וחולי כמו שיש לגוף בריאות וחולי:

הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי: אי הכי לימא רפואה בתרה דתשובה לא ס"ד דכתיב וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח ומאי חזית דסמכת אהא סמוך אהא כתב קרא אחרינא הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי למימרא דגאולה ורפואה בתר סליחה היא והכתיב ושב ורפא לו ההוא לאו רפואה דתחלואים היא אלא רפואה דסליחה היא וכו':
(מגילה טז ע"ב)

המשביע בטוב עדייך. אפשר להסמיך כאן אחת ממעלות התורה דבתאוות גופניות אם שבע מהם הוא קץ בהם ויחר"ט חרט"ה גדולה על שביע"ה באוכלין ובתאוות גופניות כיוצא אבל בתורה ובמצות כששבע מהם יש לו הנאה ובזה פירש הגאון מהר"ר פנחס סג"ל נר"ו כלם ישבעו ויתענגו מטובך דשביעה ותענוג הוא החידוש דבגופניות הוא קץ וז"ש המשביע בטוב ואחר השביעה עדייך אז תתענג לאפוקי הגופניות. א"נ אפשר להסמיך מ"ש רבינו האר"י ז"ל דמשה רבינו ע"ה לקח עדיי ישראל וזש"ה ויתנצלו בני ישראל את עדיים ומשה יקח את האהל וכן אמרו בש"ס. וביום ש"ק מחזיר משה לישראל עדיים וזוהי הנשמה יתירה. והת"ח גם בחול יש להם נשמה יתירה דשבת של ע"ה וביום השבת יש להם נשמה יתירה יותר גדולה זהת"ד הרב ז"ל וכתבנו בעניותנו בדרושים דכיון דהת"ח מופלג יש בו ניצוץ משה רבינו ע"ה לכך אפילו בחול יש לו נשמה יתירה שיש לו לע"ה בשבת דבחול משה רבינו ע"ה לוקח עדיין של ישראל והת"ח יש לו ניצוץ משה רבינו ע"ה וזה רמז קראין המשביע בטוב עדייך כלומר בטוב שהיא התורה תזכה לעדייך גם בחול ורמז בתיבת המשביע אותיות משה סמוכות לומר דכח משה רבינו אשר בו דין גרמה לזכות בעדייך. תתחדש כנשר נעוריכי דבשבת יזכה יותר ויעלה למעלה מעין דוגמא לנשר. עושה צדקות ה' ומשפטים לכל עשוקים דמי שהוא ת"ח ויש לו ניצוץ משה רבינו ע"ה ניצול משמד כי משה יש לו אות יתר על שמד כמ"ש רבני אשכנז ז"ל וכמ"ש בעניותנו באורך בדרושים וז"ש עושה צדקות ה' לת"ח להצילו משמד בזמן שישראל יש להם משפטים לכל עשוקים והוא ניצול. יודיע דרכיו למשה דבזכותו ניצולו ישראל משמד דהיינו מספר ד' אלהים וע"י אות יותר משמד שיש במשה ניצולו משמד וז"ש וזה לך האו"ת כי אנכי שלחתיך וא"ל אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם וכמ"ש רבני אשכנז ז"ל באורך וז"ש יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו אלא שאח"כ עשו העגל אבל הת"ח שיש בהם ניצוץ משה רבינו ע"ה ניצולים משמד. וגם כשעשו העגל רחום וחנון ה' וסלח להם אלא שאח"כ חזרו ועכ"ז לא לנצח יריב וכו' לא כחטאינו וכו' ומ"מ שומר הת"ח משמד כי כגבוה שמים וכו' גמר חסדו על יראיו שהם הת"ח:

הגואל. פעמים שאדם עושה עון שמתחייב בו מיתה או אבדון נפשו לעולם הבא והקב"ה גואלו על ידי תשובה ויושב לפני האל יתברך וזהו חסד ורחמים שעושה עמו ומעטרו בהם:

עוד גמל ליך על ידי כי הוא יתברך הגואל משחת חייכי והוא כי מה גם לאומר כי אדם מין היה אפיקורוס היה קוצץ בנטיעות הי' וכו' היה ראוי להיות נדון בגיהנם תמיד מהיורדים ואינן עולים שהם חיים תמיד בגיהנם נדונים והוא יתברך גאל משחת חייכי מלהיות חי בגיהנם תמיד ולא עוד אלא שתהיה מהצדיקים שהם שבג"ע שהם בעטרותיהם בראשיהם וזהו המעטרכי חסד ורחמים שהוא כמפורש אצלנו במקומו שהוא זכיותם נעשים מכל מצוה ומצוה מלאך והן הם עטרותיהם שלהם בראשיהם ואמר כי עטרה בחסד ורחמים והוא כי הנה ארז"ל שידמה הוא יתברך עם ישראל לחתן שכלתו מביאה לו שני תכשיטין והוא מוסיף לה מדיליה שנים אחרים כך ישראל מביאים לו יתברך צדקה ומשפט כד"א כי ידעתיו כו' לעשות צדקה ומשפט והקב"ה מעטרנו משלו בשני תכשיטין שהם חסד ורחמים כד"א וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וכשישראל אבדו שני תכשיטין שהביאו הם אז הוא יתברך נוטל את שלו כד"א ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו אספתי את שלומי את החסד ואת הרחמים. והנה דוד היה מוכתר במשפט ובצדקה כמה דאת אמר ויהי דוד עושה משפט וצדקה ואם כן יחוייב יתעטר מאתו יתברך בשני תכשיטיו הם החסד והרחמים וזהו המעטרכי חסד ורחמים שהוא על ידי עשותי משפט וצדקה בהיותך נפשי בי:

המעטרכי. מל׳ עטרה:

הגואל - כמה פעמים היה מוכן למות וחשב בחליו שימות.

המעטרכי. הה"א במאריך בס"ס:

הגואל, ובזה גואל חיי הנפש שלא תרד שחת לשאול ואבדון, וגם מעטרכי חסד ורחמים, ומפרש, שמעטר אותה בחסד במה שהוא המשביע בטוב עדיך, שבעודה כלואה בגוי' משביעה אותה בטוב נפשי, מה שנתן לה תורה ומצות שהם מזון הנפש מצד חסדי ה' עליה, ונגד מ"ש המעטרכי רחמים, מפרש תתחדש כנשר נעוריכי, שבעת תצא מן הגוף תתחדש כנשר אשר ימרטו נוצותיו ויתחדש בנוצות וכנפים חדשים בם יגביה עוף לשמים, כן אחר שתפשט גופה העפרורי תלבש מחלצות בם תעוף אל מעונה ואל בית אביה:

וטעם המעטרכי – שנהלו בחליו לאט בחסד וברחמים.

תתחדש כנשר נעוריכי. כנשר הזה שמחדש כנפיו ונוצה משנה לשנה, ויש מדרש אגדה על מין נשר שכשמזקין חוזר לנערותו:

עדיך. כמו פיך וכן עדיו לבלום ואמר זה כנגד החולה כי החולה ימאס כל מאכל, והנה האל יתברך עושה חסד גדול עם האדם שנותן לו התחלאים לכפרת עונותיו ורופא אותו מן החולי והפה שהוא מואס המאכל הוא משביע אותו בטוב עם הבריאות:

המשביע בטוב עדיך כו' הנה כתבנו כי נפש דוד אשר דבר בה עד כה ועודנו מדבר עמה היא נפש אדם הראשון אשר ידענו ממאמרי רז"ל שהיא נפש כוללת וביחוד כל עם בני ישראל כי על כן בשבילו נפגמו במות כל יוצאי ירכו והנה אחרי דבר דוד עם נפשו באמור אליה שתברך את ה' על אשר בדוד החל תיקונה מאשר נפגמה באדם ושאל תשכח כל גמוליו וסיפר קצתם כמדובר בא עתה ופירש הגדול שבכלם שהוא החיים תמידים אשר היה הרצון אלהי וכשקלקל נגזרה עליו מיתה והחל ליתקן קצת בדוד שבחייו לא טעם אפילו א' מס' במיתה כמדובר בספר הזוהר וגם הוא תמיד חי וקים ועל זאת אמר המשביע בטוב עדיך והוא כי הנה אין ספק כי עיקר התיקון הוא לעתיד כי אז תבולע המות לנצח ויהיו כל ישראל זכים ובהירים חיים וקיימים כי תפסק זוהמת נחש שהיה באדם והנה לא יבצר מלב איש מלהרהר ולומר במה נבטח שיתוקן לעתיד לימות המשיח הוא דוד המדבר כי גם שבו החל התיקון על ידי המשיח יגמר הדבר ואם אז יבא התיקון על ידי פיסוק הזוהמא הלא גם בהר סיני פסקה זוהמא ותשב לאיתנה על כן אמר הנה אין פחד מזה כי הלא בכלל מה שתברכי את ה' הוא על כי הוא יתברך הוא המשביע בטוב עדיך ועל ידי כן תבטחי כי תתחדש כו' והוא בשום לב מה הוא העדי הלז והנה בביאור התורה כתבנו על פסוק ועתה הורד עדיך כו' שהוא מאמר רשב"י ז"ל במדרש כי בהר סיני ניתן לישראל כלי זיין ושם המפורש חקוק בו ואחר כך נקלף מהם והוא העדי כמפורש כנראה מדבריו ז"ל וכן ר' סימון במסכת שבת אמר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס' רבוא מלאכי השרת וקשרו שני כתרים בראש כל אחד ואחד מישראל כו' וכשחטאו באו מאה ועשרים רבוא מלאכי השרת ופירקום שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים. והנה אחרי העיר כל הראוי במאמרים אלו העלינו כי על ידי זכות נעשה ונשמע הושפע שפע כח מאתו יתברך על ישראל שהיה להם מעון עדי קדושה המצילם מן המלכיות ומן המות שהוא ענין חירות מן המלכיות חירות ממלאך המות כי אותו הכח הקדוש יטיל מורא בחיצונים בין מלכיות בין מלאך המות לבלתי ימשלו בישראל וזהו זיין ושם המפורש חקוק בו כי היות להם מגין מן המלכיות ייחס לזיין העומד נגד פניהם כזין נגד האויב והיות חירות ממלאך המות כוון באמרו ושם המפורש חקוק בו והוא מאמרם ז"ל באלה הדברים רבה כי בהגיע מלאך המות לפני משה ליטול את נפשו היה מזכיר שם המפורש ומבריחו מלפניו על כן מה שהוא להורות עמוד נגדו רמז אותו באמור שם המפורש חקוק בו והנה אם העדי ההוא אשר היה נישראל היה מתמיד בם לא היה להם לא מות ולא שעבוד מלכיות והיתה תקותם בטלה כי לא היו שבים אל הטהרה מזוהמת נחש לגמרי עד ימותו והמות יפרידנה על ידי מירוק וזיכוך בכור הארץ וישוב העפר בתחיה זך ונקי לקבל האושר המקווה בגוף ונפש להיות דבקים בה' כאדם טרם יחטא וגם צריך שעבוד מלכיות טרם המות ואחרי כן המות תגמור הטהרה לזכות אל האושר אחרי כן כי ע"כ בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב והנה טוב מאד והנה טוב מות על כן אמר הוא יתברך לישראל ועתה הורד עדיך מעליך בל יעכב שעבוד מלכיות ומות ועל ידי כן ואדעה שהוא לשון רחמים כי יהיו רחמים מה שאעשה לך לעתיד נמשך מסלוק העד כמדובר. ונבא אל הענין אמר אל תהרהר אולי גם לעתיד יקרה את ישראל כאשר במתן תורה שלא הושלם טובם ותשב מיתתם עליהם כי הלא אז לא היתה שלימותם גמור והוא כמאמרם ז"ל מדרש חזית ששבו ישראל אחרי שמעם הי' דברות ויאמרו למשה תאמר לפניו ית' שיסיר היצר הרע ממנו אמר להם אין זה עתה כי אם לעתיד לבא כו' הנה כי אז לא היה זיכוכם שלם וטעם הדבר כי הלא חטא אדם שהביא הזוהמא לעולם היה על ידי עץ הדעת טוב ורע כי נטה אל צד בחינת הרע ובו נתקלקל העולם ובאה הזוהמא והנה כאשר יצאו ממצרים מעבוד אלהים אלמים גם ששבו עד ה' עד קנות העדי האמור שהוא הכלי זיין שבו שם המפורש שהוא חירות ממלאך המות עם כל זה לא היה רק שנטו אל בחינת הטוב הכרעה מה אך לא שבעו בעצם מהטוב על כן הקל הדבר לשוב אל הבחינה האחרת אך עתה אמר דוד הנה לעתיד לא יהיה כך כי הוא יתברך ישביע את העדי אשר יהיה אז לנו בבטל הזוהמא מבחינת הטוב ועל ידי כן שישביענו ית' מבחינת הטוב יהיו בטוחים מהחיים הנצחיים וזה אמרו המשביע בטוב עדיך הוא מבחינת הטוב שלא תהיה בלבד הטיה מה אל הטוב כי אם שבע גדול מהטוב באופן שיבוטל במיעוטו הרע ומאליך תתחדש על ידי כן כנשר נעוריכי וזהו שלא אמר המחדש כנשר כי אם תתחדש כנשר נעוריכי אל מה שהיתה נפש אדם קודם שיחטא ולהיות שאמרו חז"ל שכל הנשמות העתידות לבא בעולם בו היו כמו שאמרו ז"ל בשמות רבה וע"כ כולן נפגמו ע"כ על כלן אמר נעוריכי לשון רבים ובזה אפשר יכלול גם כאשר נטהרו בסיני שפסקה זוהמתן ואז היה נער ישראל וגם הם מאדם שכלן ממנו יצאו ועל הכל אמר תתחדש כנשר נעוריכי.

עדיך. הפה תקרא כן כמו עדיו לבלום (לעיל ל״ב):

עדיך. מלשון עוד, מציין המציאות שהיא עודה בעולם :

המשביע - הטעם: כי הרופא הוא השם לבדו והוא המשביע לו על דעת אדם רופא שיאכל כך ולא יאכל כך.

כנשר. כמו הנשר מחדש כנפיו מעשר שנים לעשר שנים חוזר הוא לימי נעוריו כן תתחדש ימי נעורים באמיץ כח ובבריאות:

תתחדש כנשר. דל"ת במרכא ונו"ן בגלגל כך הם הטעמים במדוייקים:

תתחדש כנשר נעוריכי. עם הבריאות מתחדש ומתחלף: ואמר כנשר. אומרים כי הנשר מתחלף לעשר שנים ויעלה מאד על פני רקיע השמים ויקרב לחום האש היסודי ויפיל עצמו בים מרוב חום וימות, ויתחדש ויעלה אבר וישוב לימי עלומיו וכן כל עשר שנים עד מאה וכשיגיע למאה יעלה כמנהגו ויפול בים וימות שם. ומה שאמר תתחדש לשון נקבה, טעמו על תולדות הנעורי' שהיא הליחה והרטובות:

או יאמר המשביע כו' כי עוד דוד מסיח עם נפשו ואומר לה אל תחושי על יסורין ותחלואים שבי באמרך איה פירות תורתי ומצותי בעולם הזה כי הלא הוא יתברך משביע ומפליג בטוב שהיה לו לתת לי פירות מעשי בעולם הזה את עדיך הוא קרן השכר שהוא עדי הנפש שהוא כי המצות נעשים אורות ועטרות רוחנים שלך בעולם העליון ונוספו גם הפירות עם הקרן ליפות העדי וגם בעולם הזה תתחדש כנשר נעוריכי כי כאשר הנשר אחר שבעים שנה מחליף נוצתו ונעשה ברי' חדשה שב אל הנעורים כן גם את בעת התחיה בעה"ז אשר תבא בו את מחלפת נוצה ומלבוש חדש הוא גוף זך אז יותר מהלבוש אשר בי עתה ואז תתענגי בכל הטוב אשר לא התענגת עד כה:

הטעם המשביע – כי משפט החולה לזהם חייתו לחם.

ופירוש עדיך – פיך כמו עדיו לבלום. ולפי דעתי: כאשר הנפש כבוד לגוף כן היא כמו עדי. והנה הטעם המשביע בטוב נפשך, כנגד תשבע נפשי.

וטעם תתחדש כנשר נעוריכי – אמר ר' משה: כי הוא חסר יו"ד כדרך ותעשי הרעות ותוכל. ויש אומרים: כי הנשר כל מה שיגדל ויבוא בימים תגדל עצמתו וכן הוא תתחדשי בה עצמות הנעורים כנשר. ויתכן היות מלת נעורים כמו נשים ובא תתחדש, כדרך: בנות צעדה עלי שור. והזכיר נעורים בחליו, כמו: ישוב לימי עלומיו.

עשה. לפי שזכר שרופא אותו מחליו ועושה בזה צדקה עמו אמר כי כן משפטו ודרכו עם ברואיו שעושה עמהם צדקות, וכן במה שבין אדם לחבירו מציל העשוק מיד העושק ומשלם לו רע תחת רע אשר עשה לחבירו, ולמ"ד לכל במקום בעבור: ובאומרו לכל. רוצה לומר מאיזה עם שיהיה העשוק:

עשה צדקות וכו' ושמא תאמרי נפשי הנה על הנוגע אליך טוב הוא לברך את ה' על כל הטובה ושגם יסוריך אשר הם יותר מאשמותיך הם על תיקון נפשך שהוא על אשר חטאתי בהיותי באדם אך מה תשיב על כל המון ישראל סובלי צרות ועשוקים בשעבוד מלכיות ואין טובה רק לבלתי טובים והם אין סובלים על עון אדם כי אם אתה לתקנו כמדובר האם נאמר העולם מתנהג בשם אלהים הוא מדת הדין ולא בשם ה'. ועוד קשה הלא הודיע יתברך דרכיו למשה שהם הי''ג מדות ואמר לו כל זמן שאתם בצרה עשו לפני כסדר הזה וברית כרותה לי"ג מדות שאין חוזרות ריקם והלא במה פעמים עושים כן ואין נענים על כן על הראשון החל ואמר הנה בשרתי צדק חירות ממות אל תצר מהשעבוד כי דע אפוא כי מדת ה' היא המנהגת אך עושה ב' הפכים בנושא א' על רוב עונות ישראל במקום גיהנם הלא הוא כי הנה דעי וראי כי עושה צדקות הוא יתברך וגם עושה משפטים כאחת לכל עשוקים והוא כי צרות העשוקים שפטים הם מאת ה' על אשמותם ועל ידם עושה להם הוא יתברך צדקות שמנכה אשמותם בעולם הזה תחת גיהנם נמצא כי ה' עושה לעשוקים בעצמם צדקות ומשפטים כאחת ועל השנית דעי כי יודיע דרכיו למשה כאשר יבא ביאורו בס"ד:

עשוקים. מלשון עושק וגזל:

צדקות ומשפטים, הבדלם מבואר בכ''מ עי' ישעיה נ''ט :

עשה - זאת היא הברכה שידע באמונת הלב, כי השם עושה צדקות הוא וצדיק בכל דרכיו. וטעם זה, בעבור שהזכיר התחלואים הזכיר השם בצדק ואמונה עמו, והנה הזכיר כי יעשה דין צדק אם יעות האדם דרך ישר והוכח במכאוב, וזה הוא מי שהוא חייב לבוראו וכן ברואים לברואים כמוהם יעשה משפט, על כן: ומשפטים לכל עשוקים.

ומשפטים. עושה משפט לכל עשוקים:

עשה צדקות. במקצת מדוייקים השי"ן בצירי וכן הוא לפי מסורת מלכים ב' ז' יען לא נמנה זה עם אותם שהם בסגול:

עושה צדקות ה', הגם שמצד המשפט ודין הגמור היה מחויב שהנפש החטאת היא תמות, אינו מתנהג עמה במדת המשפט רק עפ"י הצדקה העליונה, אשר לא תשקיף על מעשה האדם ועל מדת הדין רק יתחסד עמה כפי מדת צדקתו, ומשפטים לכל עשוקים ובמדת המשפטים לא יתנהג רק במה שחטא בין אדם לחברו, שבזה יעשה משפט לעשוקים כפי מדת הדין, ואין מועיל תשובה עד שישיב את העשק:

יודיע דרכיו. מודיע דרכיו למשה:

יודיע. כמו הודיע:

יודיע דרכיו וכו' הנה אמרו רבותינו ז"ל כי על שאלת משה רבינו עליו השלום הודיעני נא את דרכיך ועשה כן הוא יתברך כמה שאמרו ז"ל שכביכול נתעטף כש"צ ואמר ה' ה' אל רחום כו' ואמר עשו לפני כסדר הזה וברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם והנה על אשר יקשה כי הלא כמה פעמים אומרים י"ג מדות ואין נענים שמעתי בשם בעל ספר לבנת הספיר שמדקדק אומרו עשו לפני כו' ולא אמרו ז"ל שאמר אמרו לפני שרמז כי לא חפץ ה' בהזכיר מדותיו יתברך בפה ולא יעשה אותם בפועל כי אם שגם יהיו עושין אותם כי המדות הנאמרים רחום וחנון כו' יהיו עושים המזכירים אותן וזהו עשו לפני והנני מוסיף על דבריו למה לא אמר עשה לפני כי אם עשו לשון רבים עם היות שעם משה ידבר אך הוא כי למשה אין צריך רק הודעה לאמרם כי הוא לא חסרו ממנו עשות המדות ההם ובזה נבא אל הענין והוא כי לז"א דעי נפשי כי הן אמת כי למשה לא היה צריך רק הודעת דרכיו אשר שאל הודיעני נא את דרכך שהם הי"ג מדות אך לבני ישראל היה צריך פועל שיעשו ויפעלו אותם כמדובר מלשון אומרו עשו לפני כו' וזהו יודיע דרכיו למשה כי למשה הודעה תספיק אך לבני ישראל צריך עלילותיו יתברך שיפעלו אותן ממש:

עלילותיו. מעשיו:

דרכיו, עלילותיו. דרך הוא המנהג, ועלילה היא הפעולה ששרשה מתכונת נפשיית (כמ''ש ירמיה י''ח א'), וזה המבדיל בין עלילה ובין מעשה ופעולה, וגם ר''ל למשה הודיע דרכיו הפנימים, ובני ישראל ישיגו עת יצא מכח אל הפועל וידעו הכחות ע''י הפעולות :

יודיע - עתיד תחת עבר, כדרך יעשו עגל בחורב והדרכים הם הנזכרים בפסוק ויעבור ה' על פניו.

יודיע. דרכי טובו הודיע למשה:

(ז-ח) יודיע, וזאת הודיע למשה שזה מרדכי ה' שהוא רחום וחנון ארך אפים שכ"ז ממדת הצדקה העליונה, וה' הולך בדרכים הללו, ויש הבדל בין דרכים ובין עלילות, שהעלילות הם הפועלות הצומחות מתכונות נפשיות, והנה ב"י הם חושבים שמה שהוא רחום וחנון היה אצלו כעלילות ותכונות נפשיות, שמתפעל ממדת הרחמים או ממדת החנינה, כי מדות האלה אצל בני אדם שרשם הם מתכונות נפשיות, ע"י שיתעורר לרחמים וחמלה, ונאמרו להם על השי"ת כדי לשבר את האזן כפי מה שהם אצל בשר ודם, עד שהם חושבים שהם עלילות והתפעליות נפשיות, כלשון בני אדם שמרחמים ומאריכים אף, אבל למשה הודיע דרכיו, שה' לא יתפעל משום דבר, ואין הרחמים הנאמרים עליו ית' כמו הרחמים הנאמרים אצלינו, רק הם אצלו דרכים ומנהגים קבועים והוא ית' בלתי מתפעל ומשתנה משום דבר:

ודרכיו. הם מדותיו שמתנהג בהם עם ברואיו ושאל אותם ממנו משה באמרו הודיעני נא דרכיך, והודיעם לו כמו שכתוב ויעבור ה' על פניו ויקרא וגומר:

(ה) ופירש ואמר מה הן עלילותיו שבי"ג מדות שאני אומר שצריך יהיו בפועל בבני ישראל הלא הוא רחום וחנון ה' ארך אפים ורב חסד שהן הן מדות ה' שבי"ג מדות השייכות בבני אדם רחום וחנון ארך אפים ורב חסד:

ויאמר כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע [כדרך שנא׳ במלאכי השרת ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו (תהלים קג כ).

לבני ישראל עלילותיו - ביד משה.

לבני וגו׳‎. כפל הדבר במ״‎ש:

לבני ישראל עלילותיו. מעשיו, כי בהם התנהג עם ישראל במדבר וכן מתנהג עמנו בהם בגלות ואלה הם קצת המדות:,

רחום. ולא הזכיר כולם אלא דרכי הרחמים שהוא מתנהג עמנו בגלות, רחום שהוא רחום עלינו בגלות ונותן אותנו לרחמים לפני שובנו ואינם מכלים אותנו:

רחום - הזכיר מהשלש עשרה מדות מה שצריך לו על דבר תחלואיו כאשר עשה משה בעת תפלתו, כי לא הזכיר רחום וחנון ולא ה' נוצר חסד לאלפים וכבר פירשתי הטעם במקומו, ודוד הזכיר רחום וחנון ארך אפים ורב חסד. והזכיר נוצר חסד לאלפים וזהו וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו. והזכיר נושא עון ופשע וחטאה וזהו לא כחטאינו ולא כעונותינו הרחיק ממנו את פשעינו.

רחום וגו׳‎. ר״‎ל ואלו הם דרכי טובו, רחום וגו׳‎:

וחנון. שחונן אותנו בהזמנת מחייתנו:

וטעם רחום – שיתכן עלילות לשמור עבדו טרם בוא הרעה עליו.

ארך אפים. שמאריך אפו ואינו מענישנו בעת החטא אלא מאריך עלינו אולי נשוב בתשובה:

חנון - להושיעו בצעקו אליו.

ורב חסד. שמרבה בכל יום חסדו עמנו:

וארך אפים - להאריך לו.

ורב חסד - שלא יפסיק חסדו.

לא. ואם היה הריב עמנו ונטר עונינו בתתו אותנו בגלות לא תהיה זאת המריבה והנטירה לנצח ולעולם, כי ירחם עלינו ויעלנו מן הגלות:

ועוד טעם שני אל סובלי עול היסורין כי הלא בהיות על אדם יסורין שהוא יתברך מייסרו בעולם הזה בצרות עוברות והן לגוף מצילות מצרות שבעולם נצחי וזהו כי לא לנצח כו' והוא כי באותו עולם יש לחוטא שתים רעות א' בושתו בתוכחת כי יתן חשבון ויאמרו מדוע ככה עשית ואוי לה לאותה בושה ואוי לה מאותה כלמה שהוא צער מתחולל ואחר החלחלה ההיא מוסרים אותו ביד מלאכי חבלה אשר פעל באשמותיו ומפרסמים עונותיו בכל העולמות העליונים באופן תכסהו בושה ומורידין אותו לגיהנם ובכן רב טוב לאיש ישראל שנצול משתיהן על ידי יסורי העולם הזה וזהו כי לא לנצח יריב כלומר כי טוב טוב להתייסר פה כי על ידי כן לא לנצח בעולם הנצחי יריב והוא כי בתחלה באים לחוטא יסורין קלים לעוררו מתרדמתו שהוא מעין ריב ותוכחת שבהתחלת דין העליון ואם לא יספיק יביאו עליו יסורין ממרקין מעין עונש גיהנם ועל זה אמר אם לא יהיה לך רק תוכחת קל לעוררך הדומה לריב טוב לך זה פה שהוא עובר מריב ותוכחת לנצח בעולם הנצחי וזהו כי לא לנצח יריב על ידי תוכחתך פה ואם היסורין פה הגיעו עד מירוק מעין גיהנם טובים הם לך פה שעל ידי כן לא לעולם ישמור ויטור אותם לדונך שם שסוף סוף יפקוד אותם כי כל האומר קודשא בריך הוא ותרן הוא יותרו מעוי אלא מאריך אפיה וגבי דיליה:

יטור. ענין שמירת האיבה בלב כמו לא תקום ולא תטור (ויקרא י״ט:י״ח):

לעולם, לנצח, יריב, יטור. עי' ירמיה ג' :

לא, יריב - עם החוטאים ולא יטור לשבים, כי נוטר הוא לאויביו.

לא לנצח יריב. אף אם יריב עם החוטאים מ״‎מ לא לנצח יריב כי ישוב ירחם:

לא לנצח יריב, יש הבדל בין לנצח ובין לעולם, שלעולם מציין העולם של הגוף, ולנצח מציין הנצחיות של הנפש, ויש הבדל בין יריב ובין יטור, שיריב הוא שיריב עמו ומעניש אותו, והנוטר שומר השנאה בלב ואינו מעניש תיכף, אומר שמחסדי ה' שעת יריב עם האדם ומעניש אותו לא יריב עמו בעולם הבא להכרית את נצחיות הנפש רק יריב עמו בעולם הזה, ומשלם לו ענשו פה שהוא עולם זמני לא נצחי, כדי שלא יעניש את הנפש שעונשה נוגע בנצחיותה שהיא לנצח, ולכן לא יטור השנאה לעולם בלב, רק יריב ויעניש בעולם הזה כדי שלא יצטרך לענשו בעולם הבא:

לא. כי בהגלות אותנו לא עשה עמנו כחטאינו כי לפי חטאינו חייבים אנו כליה לא גלות לבד וגם בכל יום ויום אינו עושה עמנו כפי עונותינו, והפסוק כפול בענין במלות שונות:

ואל יעלה על רוחך כי אולי היסורין האלה הם קשים כיסורי גיהנם כי זה לא יעלה על לב כי הלא ה' אלהיך מיסרך והוא אביך קנך ירחמך אך שם הם על ידי מלאכים אכזרים הם מלאכי חבלה אשר פעלת כי כל חטא או עון שעשית נעשה משחית מלאך אכזרי שבחמה שפוכה יעשה בך שפטים וז"א לא כחטאינו כו' והוא כי הנה בגיהנם החטאים והעונות עצמם הם המסגפים את עושיהם והוא כי הם כחות טומאה אשר נעשו בהעותו ולהיותם כחות טומאה הם אכזרים על הנפשות הקדושות אך האיש אשר ייסרנו יה בעולם הזה באהבתו אותו רחם ירחמנו והענין לומר הלא אמרתי לך כי טובים הם לנו יסורי העולם הזה תדע כי כן הוא כי הלא לא כחטאינו אשר הם כחות טומאה שהם החטאים עצמם הממרקים אותנו בגיהנם עשה לנו הוא יתברך כשמיסרנו פה על ידי עצמו על חטאים שאנו חייבים עליהם ולא כעונותינו שהם כחות הנעשים בזדונות שהן הם העונות שהם המלאכי חבלה הנעשים מהעונות וממרקים בגיהנם גמל עלינו במרק אותם ביסורין בעולם הזה כלומר כי הלא הוא יתברך אב רחמן ומיסרנו ברחמים מה שאין כן חטאינו ועונותינו בגיהנם כמדובר.

גמל. ענין תשלום השכר:

כחטאינו, כעונותינו. הבדלם מבואר בכ''מ

לא - שתף דוד עמו אחרים, כי עם הכל יעשה חסד. והנה כעוונותינו, כנגד הסולח לכל עוניכי.

לא כחטאינו. אף גמול העונש לא יעשה בערך החטא:

לא, יש הבדל בין החטא ובין העון, שהחטא הוא מצד השוגג או ע"י התאוה והעון הוא ע"י עוות השכל שכופר במצוה או במצוה עליה, ויש הבדל בין עשה ובין גמל, שהגמול הוא לפי התפעליות אהבה או איבה, והנה על החטא לא שייך התפעליות שנאה ואיבה, כי הי' כמוכרח ע"י התאוה או השגגה, ועז"א שלא עשה לנו כחטאינו שלא העניש כפי החטא, ומוסיף שגם על העון שהיא במזיד, שע"ז שייך גמול, שיגמלהו כפי שנאתו עפ"י שעשה להכעיס ובשאט נפש, בכ"ז לא כעונותינו גמל עלינו, ובזה מפרש מדת ארך אפים שהזכיר בפסוק ח':

או יאמר בהזכיר מאמרם ז"ל במקום אחר שהוא אלו קבלו האבות פירות מעשיהם בעולם הזה מה היה לבניהם בצרותם הה"ד זכור לאברהם כו' עוד ידענו מרז"ל כי אומרו למען ירבו כו' כימי השמים על הארץ הם שנות חיי האבות שהיו ת"ק שנה כימים שמן השמים לארץ:

עשה, גמל. כ''מ שנאמר גמול נקשר עמו הפעליות אהבה או איבה, עי' למעלה י''ח כ''א :

ששה שמות נקראו לו למשה. ירד זה משה שהוריד תורה לישראל. אביגדור, שנעשה כגדר והיה מתפלל בעדם, שנאמר לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו (תהלים קו כג). חבר, שחיבר את ישראל לאביהם שבשמים. אבי סוכו, שנעשה להם כסוכה. יקותיאל, שקיוו ישראל להקב״ה בימיו, שנאמר ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל (שמות ד לא), וגם בשעה שאמר להם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה׳ (שם יד יג), קיוו לדיבורו. אבי זנוח, שהזניח עוונות ישראל, שנאמר ויאמר ה׳ סלחתי כדברך (במדבר יד כ). אבי אבי אבי שלשה פעמים, אב בתורה, אב בחכמה, אב בנביאים. אב בתורה, שנאמר זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג כב). אב בחכמה, שנאמר עיר גבורים עלה חכם (משלי כא כב), חכם זה משה, גבורים אלו מלאכים, שנאמר גבורי כח עושי דברו (תהלים קג כ). ויש אומרים גבורים אלו ישראל. אב בנביאים שנאמר ולא קם נביא (דברים לד י).

כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ: תדע שהרי חמה במזרח הכל מסתכלין בה חמה במערב הכל מסתכלין בה חמה באמצע רקיע אין הכל מסתכלין בה וחכמים אומרים זה וזה כאחד שוין שנאמר כגבוה שמים על הארץ [וגו'] כרחוק מזרח ממערב ואי חד מינייהו נפיש נכתוב תרווייהו כי ההוא דנפיש ואלא חמה באמצע רקיע מ"ט אין הכל מסתכלין בה משום דקאי להדיא ולא כסי ליה מידי וכו':
(תמיד לא ע"ב)

כי. אינו יכול להגביהו ולהגדילו יותר למראה בני אדם: ואמר על יראיו. הם ישראל כי כולם יראיו אף על פי שחוטאים לפעמים, מכל מקום הם יראים ופוחדגים ממנו ואליו הם שבים:

ונבא אל הענין אמר דוד מה שלא כחטאינו עשה יתברך לנו הלא הוא על כי כשיעור גבוה שמים על הארץ שהם כל ימי חיי האבות גבר ועלה חסדו יתברך על יראיו הם האבות כי פירות מעשיהם שהם חסד אל גבה למעלה ונסתלק מהם שלא אכלוהו הם ואמרו גבר הוא לשון התנשאות כד"א כי גבר אויב ברכות אביך גברו יהודה גבר באחיו כי לכל א' בשנות חייו נסתלקו פירות מעשיהם אשר הם בתורת חסד שעולה הכל ת"ק שנה שעל ידי כן לא כחטאינו עשה לנו ולא כעונותינו כו' כי היה חסדם עזר לנו:

כי - אין גובה למראה העינים יותר מגובה שמים ומזרח רחוק ממערב כפל הגובה.

כגבוה. כערך רוב גבהות השמים על הארץ כן הוא רוב התגברות חסדו על יריאיו כי אף אם חטאו ליראים יתחשבו מול הסרים מה׳‎:

כי כגבה. בספרים אשר אתנו כ"ף כגבה רפויה ובמכלול דף ק"ח כתוב דפליגין עלי' וכן כתב ר' אברהם דבלמ"ש:

כי כגבוה שמים על הארץ, כמו שמה שנאמר שהשמים גבוהים מן הארץ לא יכנס בגדר ההצטרפות כלל, שלא יתכן לאמר שדבר אחד גבוה מחברו רק אם גם השני יש לו איזה גובה, לא כן בזה שהשמים גבוהים והארץ בתכלית המטה, כן באופן זה גבר חסדו על יראיו, שאינו לפי ערכם וזכותם, עד שנאמר שנתן להם חסד יותר מן הראוי לפי מעשיהם, רק הוא חסד גמור שאין להם הכנה וזכות כלל לזה, כי מעשיהם שפלים בתכלית, ואין להם ערך כלל נגד חסדי ה' הגבוהים מעל גבוה, (ובזה פירש מדת רב חסד שהזכיר):

כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם: אמר רב חסדא על הארץ בשיטה אחרונה א"ד בסוף שיטה ואיכא דאמרי בתחלת שיטה מ"ד בסוף שיטה כגבוה שמים על הארץ ומ"ד בתחילת שיטה כי היכי דמרחקא שמים מארץ א"ר חלבו חזינא ליה לרב הונא דכריך לה מאחד כלפי שמע ועושה פרשיותיה סתומות וכו':
(מנחות לא ע"ב)

והנה טעם חסדו, פירוש רב חסד.

כרחק. וזה כפלים מגבוה שמים על הארץ:

ועוד דבר שני עזרנו והוא כי כרחוק מזרח ממערב הרחיק וכו' והוא ענין מאז"ל שהשטן עולה שס"ד לרמוז שמשס"ה ימות השנה שס"ד בלבד שולט להשטין זולתי יום א' הוא יום הככורים וידוע כי מה שהשטן משטין הוא על ידי העונות והפשעים עצמם שהם נעשים מלאכי חבלה והן הם המתראים לפניו יתברך ומקטרגים ואותו היום מרחיקם יתברך מלפניו וידוע כי כל סליחת יום הכפורים וזמן המימינים ומשמאילים הוא ביום ולא בלילה כנודע כי אין משפט רק ביום באופן שמשפט הבינוניים הנעשה ביום הכפורים ביום הוא שהוא י"ב שעות שהוא מזריחת השמש עד בא השמש ובזה הוא עזר לנו לשלא כחטאינו ולא כעונותינו גמל עלינו וזהו כרחוק מזרח כו' לומר כי כשיעור מה שיש ריחוק בין מזרח למערב שהוא מזריחת השמש עד בואו שהוא י"ב שעות הרחיק ממנו יתברך את פשעינו מלקטרג עלינו שהם י"ב שעות של יום הכפורים ועל כן התחיל ממזרח שהוא סדר השיעור שאל"כ גם מערב רחוק ממזרח וההרחק הוא על דרך מאמר ספר הזוהר על פסוק גם ה' העביר חטאתך שהעביר והרחיק הוא יתברך את קטיגור הנעשה בחטאו של דוד והרחיקו בל יקטרג לפניו יתברך:

כרחוק - טעם הרחיק כמה פעמים עשה כן בשובנו אליו.

הרחיק. כי מעביר ראשון ראשון ומוחל עליהם:

הרחיק ממנו. הה"א במאריך במדויקים וכן הוא לבן אשר והרי"ש בשווא נח כפי קבלתינו:

כרחק מזרח ממערב, הנה יש רוחב של מערב ממזרח ורוחק של מזרח ממערב, ר"ל שבצד ההילוך היומי שהשמש הולכת בכל יום ממזרח למערב, מזרח הוא העקר, ונופל על הלשון לאמר כרחוק מזרח ממערב, אבל בצד ההילוך השנתיי שבו תסבב השמש בגלגלה ממערב למזרח, מערב הוא העקר ויפול על הלשון לאמר כרחוק מזרח ממערב, ור"ל שפשעינו רחוקים ממנו רוחק גדול כמו הרוחק של מזרח ממערב שהוא מהלך של שס"ה ימים, לא כרוחק של מערב ממזרח שהוא רק מהלך של יום אחד והמליצה בזה, כי ידוע דעת הקדמונים שתנועת השמש העצמיית היא ממערב למזרח, רק שגלגל היומי מכריח אותה ומסבב אותה בכל יום ממזרח למערב, והיא עצמה תלך בגלגלה ממערב למזרח, ובזה נראה שתנועתה העצמיית היא כבדה מאד ועצלה, אבל התנועה ההכרחית היא נמהרה, וכן הוא בתנועת נפש האדם שתנועתה העצמיית שתלך בדרכי ה' ולשלמותה ואשרה העצמיי היא עצלה מאד, יען שתנועתה ההכרחיית שיניע אותה היצר להבל העולם שהיא חוץ מטבעה, היא נמהרה מאד, ובא בכח גדול וביד חזקה, ומצד זה ירחיק ממנו את פשעינו, שאינם התנועה העצמיית לנו רק התנועה ההכרחיית, כרחוק מזרח ממערב שג"כ התנועה העצמיית כבדה מאד, (וזה ממדת החנינה שחשב בפ' ח'):

הרחיק ממנו את פשעינו. וזהו גבורת חסדו הרחיק כ"כ פשעינו ממנו ואמר כרחוק מזרח ממערב. ולא אמר כרחוק צפון מדרום לפי שממזרח למערב הישוב ויכול אדם ללכת ממזרח למערב ואין אדם יכול ללכת מצפון לדרום מרוב הקור או מרוב החום:

כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים: למחר אמר להו לרבנן נפתח ברבוותא אחאב אח לשמים אב לעבודת כוכבים אח לשמים דכתיב אח לצרה יולד אב לעבודת כוכבים דכתיב כרחם אב על בנים וכו':
(סנהדרין קב ע"ב)

כרחם. כי אין רחמים גדולים כרחמי האב על הבן:

ואשר אמרתי שגבר חסדו על יראיו שהוא שעלה למעלה שמורה שעודנו קיים להם לעולם למעלה והלא כבר האכילום לבניהם לז"א כרחם אב על בנים כו' לומר שריחם יתברך כמו שמרחם אב על במם שמניחים טובם לבניהם ולא לעצמם כן הוא יתברך ריחם על יראיו הם האבות כי גם הם בנים לה' ולא ניכה פירות מעשיהם גם במה שאכלו בניהם כי אם עוד קיימים ונעשים מאיכות הקרן קיימת למעלה כלומר ועל כן אמרתי גבר חסדו שגבה ועלה למעלה:

כרחם - פירוש רחום וחנון ה'

כרחם אב על בנים, שזה בא אם מפני הקורבה הטבעיית שי"ל עמהם, אם מפני שיודע טבעם ותכונותיהם שהם שובבים בטבעם ודנם לכף זכות, כן רחם ה' על יראיו, מצד שהנפש חלק אלוה וי"ל קורבה עמה, ומצד שיודע שהגוף מעכב בעדה מלכת בדרכי ה', (וזה ממדת רחום):

(י) או יאמר אם יאמר איש הלא אם יחטא איש יהנה מחטאו ואם יעשה מצות לא ייטב לו בזה העולם אפילו פירות מעשיו לזה אמר אדרבא נהפוך הוא כי לא כחטאינו עשה כו' לומר ראו עתה מה בין עושי מצות שבהן פועל כחות קדושה שרפי קדש לעושה עבירות שבהן עושה כחות טומאה מלאכי חבלה כי העושה העונות הגמול אשר כחות הטומאה שהוא בורא אותם משלמים לו הוא כי הן הן עוכריו הממוגגים אותם כד"א ותמוגנו ביד עונינו בעה"ז ובגיהנם והוא מאמרנו על סיפור רז"ל מהאיש שהיה מוליך על עצמו עצים לישרף בהם בגיהנם שהוא כי כחות הטומאה אשר עשה אשר דבקו בו הוא מוליכם עמו לידו על ידם אך העושה מצות ובורא שרפי קדש גם ששכר מצות בהאי עלמא ליכא הלא גדול טובם שמה שעושים פה פעולה ארציית וגשמיית משלם להם שכר רוחני עליון שהוא יתרון כמן השמים לארץ וזה יאמר לא כחטאינו שאנו עושים אותם ולא כעונותינו שאנו פועלים אותם שהם כחות הטומאה וגומלים לנו רעה שמרעים אותנו עשה לנו:

וטעם על יריאיו – כמו: ורחמתי את אשר ארחם.

(יא) כי אם כגבוה שמים על הארץ באיכות גבהותם על הארץ כן גבר חסדו על יראיו כי מחליף לנו פעולה גשמית לרוחנית כמן השמים לארץ ששכר מצות באברים גשמיים משלם אושר רוחני באופן שטוב לנו שלא נקבל שכר פירות מעשינו פה כי שמורים לנו הפירות למעלה ונעשים אושר רוחני תחת פירות טובות העולם הזה שהיו טובות גשמיות שהוא כגבוה שמים כמדובר:

(ט) או יהיה שיעור הכתובים מעין הקודם על פי הקדמתנו כי הדנין ומסגפין את האדם בגיהנם הם החטאים והעונות שהם המלאכי חבלה קטיגורין הנעשים מהם כמדובר. ונבא אל הענין אמר דוד אל תדאגי נפשי על היסורין שעלי כי הלא אם יראה שהוא יתברך מריב ביסרה אותי אז טוב לי כי על ידי כן לא לנצח שהוא בעולם הנצחי יריב כי אם בעולם הזה בלבד ואלו היה מטיב לי פה פירות מעשי והיה שומר אצלו עונש אשמותי לא לעולם יטור וישמור אותו כי הלא באותו עולם יסרני בגיהנם על כן טוב לי לנכותם פה ולהתענג בדשן שם:

(י) כי אשר אמרתי לא לנצח יריב דעי אפוא מה טוב להתייסר פה מהתייסר שמה כי הלא לא כחטאינו ועונותינו הם המלאכי חבלה הנעשים מהם המסגפים את עושיהם בגיהנם עשה לנו וגמל עלינו שפה במה שייסרנו יה בעולם הזה כי חלקנו ה' הוא ויסרנו ברחמים:

(יא) ואשר אמרתי לא לעולם יטור שאם ייטיב לנו פה ויאכילני פירות מעשינו פה סוף סוף נתייסר בעד אשמותינו באותו עולם דע לך כי הנה זה טוב לנו כי כגבוה איכות שמים על הארץ כך גבר ויתעלה תסדו הוא פירות מעשינו על יראיו כי תחת טובות העולם הארציי יתן לנו טובות שמימיים רוחניים:

(יב) ולא עוד אלא שעל ידי יסורי העולם הזה כרחוק שיש בין מזרח למערב כי זה מתחיל להאיר והולך ואור ומתגדל וזה מתחיל להחשיך עד יהיה חושך אפלה בעצם כן הרחיק ממנו על ידי יסורין את פשעינו והוא כי מעת התחיל אדם לפשוע שהם מרדים הלא בדרך טבע יהיה הולך ומתפקר עד אין קץ לאפלת רשעו ועתה על ידי יסורין מתחיל לשוב מהפשע מעט מעט עד קבל היסורין מאהבה בתשובה שלמה עד עשות מהפשע זכות ואור נמצא עושים יסורין מהדומה למערב שידמה למזרח והוא מאמר רשב"ל כי השב מאהבה זדונות נעשים לו כזכיות:

(יג) ועוד טענה אל בארו ית' לישראל היסורין בעולם הזה מיסורי גיהנם לנכות עון כי הלא כרחם אב על בנים רחם ה' כו' והוא כי כרחם אב הוא אברהם ששאל לו הוא יתברך מה היה חפץ לבניו גיהנם או מלכיות ובירר לנו את המלכיות שהוא כי טוב לגבר צרה בעולם הזה מבאותו עולם כן רחם ה' על יראיו שגם הם בנים כד"א בנים אתם לה' ויבחר לישראל יסורין בעולם הזה תחת יסורי גיהנם ודי לנו יעשה עמנו הוא יתברך כאשר עשה אב בשר ודם לבנים ועם היות כי דרך אנשים לרחם יותר על בנו מעל עצמו כאשר סופר מלסטים שהיו מכים אותו הכאות ויסורין רעים שיודה על ליסטאותו וכחש והביאו את בנו ואמרו ליסרו אם לא יודה וטרם ישלחו יד בבנו הודה האב והערה למות נפשו ואין זה כ"א שחביב לאדם בנו יותר מגופו:

זכור כי עפר אנחנו. זכור הוא ולא שכח שאנחנו עפר ויודע שאנוש כחצר ימיו וגו':

כי הוא. טעם למה שזכר הרחיק ממנו את פשעינו כי הוא ידע יצרנו, והנה בטבע האדם שיחטא כי תאות הבהמיות קבועות בו ואם לא יהיה גבור כובש את יצרו לא יוכל להמלט אף ע"פ כן אין אדם שיוכל להמלט מן החטא או פעם או פעמים:

כי הוא ידע יצרנו כו' אחרי אומרו למעלה כי טוב בעיני ה' להנאת ישראל להביא עליהם יסורין בעולם הזה מלמרק אשמותם בגיהנם ונתן טעם לדבר כמדובר למעלה ובכלל דבריו היה אומר כרחם כו' רחם ה' כו' והלא יאמר איש כי היסורין הלא ידכאו ואין בהם דרך רחמים לזה אמר כי הוא ידע יצרנו כי רע ומה הוא כלומר ועל כן אלמלא היסורין היה יצר סמוך מתגבר עליו ומהוללו ומחטיאו ושמא תאמר הלא בלי יסורין אפשר ליתקן והוא כי יבחר ויקרב עצת התנא לההביל אדם ערכו בזכרו שהוא הולך למקום עפר כמפורש אצלנו במקומו כי הולך למקום שנעשה עפר וגם באמרו הולך ולא אמר ולאן תלך לומר שתמיד הוא הולך מתקרב אל העשותו עפר וכן יתן אל לבו שבא מטפה סרוחה וכמו שכתבנו שם שאינו אומר על זמן ההזרעה כי אם על מה שאחר שלשה ימים שגביל לכי מסרח כי אז נוצר הולד מעין האפרוח ותבואת הארץ שאין מצמחת עד שמתעפש הזרע זרוע ואם כן גם כי היצר הרע ישכיחנו הדין וחשבון כי אינו נגלה לאדם לא יבצר מהסתכל בשתי אלה לשהחי יתן אל לבו ומה בצע ביסורין לזה אמר כי הנה ידע הוא יתברך כמה כח יצרנו שמחטיאנו עם היות זכור לנו כי עפר אנחנו שהוא ולאן אתה הולך למקום עפר:

יצרנו. מלשון יצירה ובריאה:

זכור. דבר זה זכור לפניו תמיד :

כי, יצרנו - תולדתינו וזה כולל לכל אשר הזכיר, כי הוא נושא עון ופשע וחטאה ותחסר מלת לפניו וכן הוא זכור הוא לפניו.

יצרנו. יצירתנו אשר הוא מעפר וא״‎א להפרד מכל וכל מתאוות הגוף:

כי, מבאר מפני שמכיר ויודע סבת מהירת התנועה ההכרחיות אל החטא, כי הוא ידע יצרנו, שיצר הלב מניע את הנפש הפך מדרכי ה', וה' יודע, א. כח היצר שתנועתו חזקה מאד ושולט על כחות הנפשיות, ב. יודע עצלות התנוה העצמיית של הנפש, מפני כי עפר אנחנו, והעפר מכביד על הנפש וקשה לה להניע אותו, ר"ל שנקל מאד אל הנפש לחטוא, מפני שיצר הרע כחו רב ותנועותיו וציוריו ממהרות קודם לציורי הנפש אל הטוב, וקשה לה לעשות מעשים טובים שהיא תנועתה העצמיית כי כבד עליה העפר והחומר העכור:

זכור כי עפר אנחנו. הפסוק כפול בענין במלות שונות כי פי' זכור כמו ידע כלומר זכור לפניו תמיד: ופי' עפר אנחנו. כמו יצרנו כי היצר הוא תאות הבהמיות שהם עפר כי באותם התאוות ידמה האדם לבהמה שהיא כולה מן העפר: וזכר יסוד העפר, אף ע"פ שבגוף ארבע יסודות, לפי שהעצמות הם מוסדות הגוף והם מיסוד העפר שהם קרות ויבשות כמו העפר:

וטעם כי עפר אנחנו – כי העצמות הם מוסדות הגוף והם קרות ויבשות כמתכונת העפר.

זכור. ותמיד זכור לפניו שאנחנו עפר וכפל הדבר במ״‎ש:

אנוש. ועוד כי ימיו קצרים וילך במהרה כמו העשב שיבש מהרה ואילו היו ימיו ארוכים היה יכול להטיב דרכיו אם חטא בילדותו אבל עתה אפילו אם יזקין לפי טבעו ויחל להטיב מעשיו לא יספיק לו כי ימות והנה הוא כציץ השדה שיציץ ויחלף במהרה כי תעבור בו הרוח ותיבשנו, כן האדם עתה יראו אותו ועתה יאמרו מת פלוני:

וגם שאינו רחוק כי אם שאנוש כחציר ימיו שהוא מה שרמז התנא באמרו אם הולך ולא אמר תלך כמדובר וגם שיהיה לנו זכור שכציץ השדה שאינו צץ רק אחר התעפש הזרע כן אנוש אינו נעשה רק אחר היות הטפה סרוחה שהוא מאמר התנא מאין באת כו' ויאמר כי הוא יתברך ידע יצרנו כי מר עם היות זכור אצלנו מ"ש התנא כי עפר אנחנו ושבאנו מטפה סרוחה עכ"ז כח היצה"ר ידע ה' כי רב הוא להחטיאנו אלמלא היסורין:

כחציר, כציץ. עי' מ''ש ישעיה מ' :

אנוש - ועוד כי ימי אדם מעטים וידמה זמן הילדות לציץ.

אנוש. ר״‎ל עם כי ימי האדם חולפים מהרה כחציר המתייבש מהר מחום השמש:

אנוש, וגם ישקיף ברחמיו על שחיי האדם קצרים, והמה מהבל יחד מהשיג את שלימותו, מצד שני ענינים, א. כי אנוש כחציר ימיו, שהחציר מתיבש לפני כל העשבים, וכן חיי האדם קצרים ואין לו זמן לקנות שלמות, ב. כי כציץ השדה כן יציץ, כמו שהציץ אין בו ממש גם בעודהו באבו כן גם בחייו עניניו הבל ותהו:

כציץ. כמו פרחי השדה הכלים במעט זמן כן הוא פריחת האדם והצלחתו:

רוח עברה בו. אם עברה חולי של מיתה:

איננו. כלומר איננו בין החיים:

כי רוח עבדה כו' אחרי אומרו כי טוב לגבר יסבול יסורין בעולם הזה ונתן טעמים לשבח אמר עתה עוד טעם אחר והוא כי על ידי היותו מדוכא ביסורין עוד לו טובות אחרות א' כי לא יהיו לו חרצובות במותו כי אם רוח ה' עוברת עליו ומיד בלי צער כמתדבק ברוח ה' ואיננו ועוד שלא יצטרך להתגלגל פעמים אחרות כחז"ל כי אפשר שעל ידי יסוריו מירק הכל וינוח ויעמוד לגורלו לקץ הימין וזהו ולא יכירנו עוד מקומו הוא העולם הזה שהיה בו כלומר עד התחיה כי אז יבא זך אשר לא יכירנו מקומו כי יהיה זך למעלה מאיכותו אשר היה בעולמו מתחלה באופן לא יהיה ניכר למקומו:

כי רוח - תעבור בציץ ותיבשנו וכאילו לא היה וככה האדם.

כי רוח. כאשר עברה בו רוח קימעא של זעם אז אינו עוד בעולם ואם היה חוזר למקומו לא היו מכירים בו באנשי מקומו כי נשכח מלבם וכאומר אם כן הוא פן יאמר האדם איה א״‎כ חסד האל:

כי, מפרש נגד מ"ש אנוש כחציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו, כמו שהרוח מייבש את החציר כן ימות מהרה, ונגד מ"ש כציץ השדה כן יציץ מפרש שלא יכירנו עוד מקומו שאינו דומה כחציר שגם אחר שנתלש יש בו ממש רק כציץ שנובל ואין בו ממש כלל עד שמקומו לא יכירנו עוד:

ולא יכירנו עוד ממקומו. שהיה בו בעודנו חי לא יכירנו עוד:

וטעם לא יכירנו – כי המקומות יפרישו בין הפרטים, כי אין גוף בלא מקום ולא יעכב שנים מקומות.

וְחֶסֶד יְהֹוָה וא"ר אלעזר כל העושה צדקה ומשפט כאילו מילא כל העולם כולו חסד שנאמר אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ ת"ל מה יקר חסדך אלהים (חסד ה' מלאה הארץ) וגו' יכול אף ירא שמים כן ת"ל וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וכו':
(סוכה מט ע"ב)

וחסד ה'. אמר אף ע"פ שגוף האדם יכלה, חסד ה' לא יכלה:

ועוד הטבה אחרת והוא כי וחסד ה' הוא פירות מעשיו שהיה ראוי יאושר בארץ בהם עתה יריח אור רוחני נוסע מעולם ועד עולם על יראי עצמם כי החסד שהיה להם לקבל בעולם הזה יהיה עליהם בעולם הבא וזולת החסד שהוא פירות מעשיהם גם בתורת צדקה זולת פרי מעשיהם ייטיב ה' לבני בנים:

וחסד - זהו שכר הצדיקים שהוא לנצח והזכיר בתורה לאוהביו שהם במעלה הגבוהה ואחר כן - לשומרי מצותיו - מיראה וככה פירושו פה ליראיו והם שומרי בריתו רק זוכרי פיקודיו, הם האוהבים כי לעולם פיקודיו לפניהם ובלבם לא ישכחו רגע אחד.

וחסד. כאומר לא כן הוא כי חסד ה׳‎ על יראיו מכל אומה ולשון מהעולם הזה עד עולם הנשמות ושמורה לו החסד על העולם ההוא:

וחסד, אולם לעומת זה יעשה ה' חסד עם הנפש, אם נגד מ"ש שהגוף מת ואינו מאריך ימים, הנפש תשאר בהשארותה קיימת לנצח, עד שחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו, שאחר שיסתלק מן העולם הזה תלוהו חסד ה' אל עולם השני שהוא עולם הנצחי, ששם יחיה בנעימות נצח, וגם צדקתו שמור בעוה"ז לבני בנים, וזה לאלה השומרים בריתו וזוכרי פקודיו שכן ישמור להם ה' הברית והחסד:

וְחֶסֶד ַיְהֹוָה: ענוה מביאה לידי יראת חטא דכתיב עקב ענוה יראת ה' יראת חטא מביאה לידי חסידות דכתיב וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וכו':
(שקלים ט ע"ב)

כי מעולם ועד עולם. הוא על יריאיו, אם נפרש הפסוק על שם העוה"ב נפרשהו כך, כי אף ע"פ שגוף האדם כלה אם הוא מיראי ה' יהי חסד ה' עליו, רוצה לומר על נשמתו מעולם ועד עולם כלומר עד עולמי עד בלי הפסק ואמר חסד לפי שזכר יראיו והם פחותים מאוהביו, והנה הטובה שעושה עמהם לעולם יהיה חסד מאתו, כי החסד הוא יתרון הטובה והוא יעשה עמהם טובה יותר ממה שהיו ראוים, וכמו שישמור להם בעולם הזה אחר מותם לבניהם אחריה צדקתו והוא הישר כן יגמול לבני בניהם באהבתם לפי מעשיהם כי זהו מיושר מדותיו והוא משלש עשרה מדות: ובאמרו לבני בנים. אינו דוקא הדור השלישי אלא עד אלף דור. ולאוהביו יותר מיראיו. ואם נפרש הפסוק על העולם הזה, יהיה הפסוק כפול הענין ר"ל כי אחר שאדם מת יהיה חסד ה' בשכר מעשיו לבניו אחריו עד עולם:

וצדקתו. צדקת ה׳‎ על יראיו שמורה היא לבני בנים ולא יבוטל א״‎כ החסד לא בעוה״‎ז ולא בעוה״‎ב:

לשמרי. אם הבנים שומרים בריתו וזוכרים פקודיו לעשותם כלומר זוכרים אותם בפה ולומדים אותם כדי לעשותם אבל הלמוד בלא מעשה לא יכשר. ואמר כי זוכר חסד האמת על הבנים, שנוטלים שכרם ושכר אבותם כשהבנים טובים, וגם כשאינם טובים מטיב להם בזכות אבותם:

בהיותם שומרי בריתו מלטמאו שאם לא כן אנדרלמוסיא באה והורגת גם רעים וטובים וגם שנוסף על העדר שמירת הברית לא יעשו מצות עשה בעצם כי אם היותם זוכרי פקודיו בכונת עשותם מספיק לעשות צדקה עם בני בניהם:

[וחסד - זהו שכר הצדיקים שהוא לנצח והזכיר בתורה לאוהביו שהם במעלה הגבוהה ואחר כן -] לשומרי מצותיו - מיראה וככה פירושו פה ליראיו והם שומרי בריתו רק זוכרי פיקודיו, הם האוהבים כי לעולם פיקודיו לפניהם ובלבם לא ישכחו רגע אחד.

לשומרי. מוסב למעלה לומר לבני הבנים אשר הם שומרי בריתו:

ולזכרי וגו׳‎. כפל הדבר במ״‎ש:

משלה. מושלת:

ה'. כמו המלך שיושב על הכסא למעלה מהכל, ואם השמים כסאו הנה הכל השמים והארץ תחתיו וברשותו וזהו ומלכותו בכל משלה. ואמר שהכל מעשיו ותחת ממשלתו מעלה ומטה ברכוהו כולכם לפיכך אמר ברכו, והחל בעליוני':

ה' בשמים כו' הנה כהתימו דוד להסיח עם נפשו בל תתעצב על יסוריו ככל הכתוב אמר עתה הנה עוד ראוי תברך את ה' כי גדולה את מכל שלשת העולמות והוא כי הנה ידוע כי חידוש העולם כלל שלשה עולמות עולם המלאכים ועולם הגלגלים ועולם השפל כמו שאמרו ז"ל כי גם לדברי המקדים זמן בריאת המלאכים הוא ביום שני של ימי בראשית כי לדברי הכל לא נבראו בראשון שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו כו' והנה את כל שלשת העולמות כלל ה' באמרו וירא אלהים את כל אשר עשה כו'. ונבא אל הענין אמר דוד הנה אין צריך לומר בזמן ששכינה בארץ על ידי ב"ה כי אם גם כאשר נסתלקה וה' בשמים הכין כסאו עם כל זה לא עזב הנהגת העולמות אל שרים ומזלות כי אם מלכותו בכל משלה שהוא כי בכל הידוע הוא אשר נאמר וירא אלהים את כל אשר עשה שכולל כל שלשת העולמות באותו הכל הנזכרים שם מושלת מלכותו יתברך כי לא מש מהנהיג העולמות בהשגחתו ית' וזה אמר בכל בפת"ח הבי"ת שהוא כאמרו בהכל הידוע:

ה' - הטעם: בעבור שהזכיר שחסד השם על יראיו מעולם ועד עולם בלי הפסק, נתן ראיה לדבריו כי נכון הוא, כי השם בלי שינוי וכסאו נכון בשמים שהם עומדים ומלכותו בכל משלה - בעליונים ובשפלים.

ה׳‎ בשמים. ר״‎ל על כי הכין כסאו בשמים ממעל לכן אף לזה משלה מלכותו בכל כי אף אם חלש למעלה לגבור יחשב ומכ״‎ש גבור למעלה:

יהוה בשמים. היו"ד בגעיא בס"ס:

ה' בשמים הכין כסאו, הגם שהכין כסא הנהגתו בשמים, שהנהגת העולם הולך כפי חקי הטבע הקבועים בשמים, בכ"ז מלכותו בכל משלה, ינהיג ג"כ הנהגה השגחיית בדבר מלך שלטון ומושל על המערכת להנהיג ג"כ הנהגה לפי המעשה והשכר והעונש, לשלם לצדיקים כפועל ידם:

בָּרֲכוּ יְהֹוָה אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עושי והדר לשמוע וכו':
(שבת פח ע"א)

מלאכיו. שהם עליונים במדריגה על כל הנבראים ומכחם יבא כח תנועת הגלגלים והככבים לפיכך אמר גבורי כח עושי דברו כי במצותיו ובדבריו יעשו הכל: ואמר לשמוע. כי הם עושים תמיד מה שמצוה אותם ומזומנים לשמוע מה שיצום:

ברכו וכו' הלא אמרתי כי מלכותו יתברך תמיד בכל משלה אומר דוד לנפשו אשר היא נפשו של אדם הכוללת הכל ובפרט ישראל כנודע דעו כי גדולה מעלתך ממעלת כל שלשת העולמות והוא כי עם היות שהם גבורי כח שניתן בהם ולא גבורי בחירה כישראל עכ"ז ברכו ה' בשביל שמוע בקול דברו שזכיתם לשמוע ולמ"ד לשמוע למ"ד בעבור.

(כ-כא)

ברכו - בעבור שהזכיר השמים, הזכיר הדרים בו והם המלאכים שאינם גוף, כי על ידם תבאנה הגזרות מהשמים, כדבר סנחריב. ומשה אמר: וישלח מלאך פניו ויושיעם, ומלאך פניו הושיעם.

לשמוע. ר״‎ל לא יעשו בעבור קבול שכר כי עושים דברו בעבור לשמוע בקול דברו וזה כל מגמתם:

ברכו עתה סיים את דבריו בהזכירו הנהגת ה' בשלשה עולמות אשר ברא, (הא') הברכה והשפע אשר ישפיע ה' בעולם המלאכים על שמצד זה ברכו ה' מלאכיו, והמלאכים הם העומדים מוכנים אל משלחת ה' להפליא פלאות ולשדד הטבע בעת הצורך, שזה יעשה ע"י המלאכים שהם למעלה מן הכסא שהיא המערכת כמ"ש שרפים עומדים ממעל לו, ר"ל ממעל להכסא, ואם אין להם חקים קבועים ועבודה קבועה, כי לא ינהיג ה' הנהגה הנסיית רק לפעמים בעת הצורך, וע"כ נקראו מלאכיו, שהמלאך ילך בשליחות נכבד ורק לפרקים, והם גבורי כח כי הם ישדדו המערכת בגבורה, והם עושי דברו, כי לא ילכו רק בעת אשר יגיע להם דבר מיוחד ופקודה מאת יוצרם, ועז"א לשמוע בקול דברו:

גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ: כי הא דרבי חנינא בר פפי תבעתיה ההיא מטרוניתא אמר מלתא ומלי נפשיה שיחנא וכיבא עבדה היא מילתא ואיתסי ערק טשא בההוא בי בני דכי הוו עיילין בתרין אפילו ביממא הוו מיתזקי למחר אמרו ליה רבנן מאן נטרך אמר להו שני נושאי קיסר שמרוני כל הלילה אמרו ליה שמא דבר ערוה בא לידך וניצלת הימנו דתנינא כל הבא דבר ערוה לידו וניצל הימנו עושין לו נס גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו וכו':
(קידושין לט ע"ב)

או יאמר ראוי יברכו ה' מלאכיו על מה שנתוסף בהם כח על ידי היותם עושי דברו וזהו גבורי כח עושי דברו וגם יברכו בשביל שזוכים לשמוע קול מפיו יתברך וזהו לשמוע בקול ה' דברו או ברכו ה' מלאכיו על שזוכים להיותם גבורי כח בזכות החשק שבעשותם דבר א' הם תאבים ומטים אזנם לשמוע בקול דברו על צווי שני:

מלאכיו, משרתיו. המלאך הוא ההולך בשליחות נכבד והונח על המלאכים שישלחם ה' לענינים נכבדים אל עשיית הפלאים והגעת הנבואה לנביאים וכדומה, והמשרת עומד לשרת תמיד, ועי' לקמן (ק''ד ד'), וצבאיו הם החיל ובא על צבא הכוכבים העומדים במשמרתם כפי רצון ה' :

גבורי כח - כי אין יכולת בנברא לעמוד מפניהם והמלאך שבא אל יעקב מצווה היה.

בָּרֲכוּ יְהֹוָה מַלְאָכָיו: בזמן שהכהנים מברכים את העם מה הן אומרים אמר ר' זירא אמר רב חסדא ברכו ה' מלאכיו גבורי כח וגו' ברכו ה' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו ברכי נפשי את ה' וכו':
(סוטה לט ע"ב)

וטעם לשמוע בקול דברו – כי אינם כבני אדם שיקוו מהשם שכר בעשותם דברו, רק זה הוא שכרם ותענוגם ותפארתם לשמוע בקול דברו.

וכן ברכו ה' כל צבאיו שהם צבאות חיל עולם הגלגלים על שזיכם ה' להיותם משרתיו עושי רצונו יתברך עם שאינם שומעים בקול דברו:

ברכו, צבאיו - הם צבא השמים העליונים.

כל צבאיו. צבא השמים כוכבים ומזלות:

ברכו ה' כל צבאיו, הוא העולם הגלגלים וצבא המערכת והם משרתיו, כי הם המשרתים בקביעות לא רק לפרקים, והם עושי רצונו, לא ימתינו עד דבור מיוחד, כי הרצון הקדום שרצה בעת הבריאה שאז קבע חקיהם ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור, רצון זה יעשו בקביעות בלי הפסק:

ומשרתיו – והם השבעה, שהם בשבעה מעונות.

ברכו ה' כל מעשיו. אשר הם בכל מקומות שממשלתו שם:

ברכו ה' כל מעשיו. הם התחתונים כי כולם מעשיו וממשלתו על כולם והם ארבע יסודות והנהוים מהם שהם החיים והצמחים והדוממים שהם האבנים והעפר והמתכות. ואחר כך אמר ברכי נפשי את ה' כי היא העליונה על כל התחתונים והאדם בשכלו מושל עליהם, והתחתונים אין בהם דעת לברך ולהלל רק האדם לבדו. ולפיכך החל המזמור בברכי נפשי וכלה בברכי נפשי כי האדם בנפשו העליונה כולל הכל בחכמתו ומבין בעליונים ובתחתונים ועליה לברך האל יתברך על הכל:

וכן עולם השפל ברכו ה' כל מעשיו על שבכל מקומות מעשיו אפילו בח"ל משפיע ממשלתו כי אשרי העולם החומרי שזוכה להיות בו ממשלתו יתברך אך על כל ג' העולמות גדלת נפשי כי ברכי נפשי את ה' לא לשום בחינה שעליה מברכים שלשת העולמות כי אם למה שהוא ה' מצד עצמו כי בו יש לך חלק כי חלקי ה' אמרה נפשי.

ברכו - כל מעשיו הם המתכות והצמחים וכל החיים כי הוא המושל בכם ואחר כן השלים כאשר החל ברכי נפשי את ה'.

בכל מקומות. אשר הם בכל מקומות ממשלתו והוא כל העולם:

ברכו ה' כל מעשיו, הם ברואי עולם השפל שהיא גמר המעשה, בכל מקומות ממשלתו, כי ממשלתו מגיע גם בעולם השפל הלז, אם ע"י הנהגת המלאכים בדרך הפלאי, אם ע"י הנהגת המערכת בדרך הטבע, ברכו נפשי את ה', כי היא הכוללת כל העולמות, שמצד הגוף היא כטבע עולמית שלמטה שחקיהם קבועים, ומצד עצמה היא כעולם המלאכי' לשדד טבע גופה ולשמוע בקול דברו, וה' הרכיב בה כל מעשה בראשית וכל העולמות, עד שהיא תברך את ה' כנגד כולם, ועמש בזה באורך באה"ש דרוש ג':

או יאמר ברכו ה' כל אחד מג' העולמות כל א' לפי בחינתו וכל הברכות האמורות תלויות במה שתברכי נפשי את ה' שעל ידי מה שנפשי תברך את ה' מתקיימים כל שלשת העולמות ומברכים איש אשר כברכתו שאם לא כן אין עולמות כנודע שכלם מתקיימים בשביל ישראל סבא שבשבילם נבראו:

(כ) או יאמר במה שידענו מרז"ל כי הצדיקים מוסיפים כח בפמליא של מעלה שהם המלאכים ובזה יאמר ראו מה גדלה נפשי שהוא להיותה מישראל צדיקים ומה גם כי כל נפשות ישראל אחת יחשבו כנודע כי הנה ברכו את ה' מלאכיו כאשר אתם גבורי כח של עושי דברו הם הצדיקים מישראל שמוסיפים כח בכם שאתם גבורי כחם כי אז גדול שפע הנתוסף בכם כי אז אין הוא יתברך רומז לכם שתעשו השליחות כנמצא ברז"ל רמז לשרו של ים ודומה לו כי אם שאז אתם זוכים לשמוע בקול דברו ממש שהוא מעלה גדולה עד מאד כי הלא בלי שמוע מפיו יתברך דבר כי אם על אמרם לפניו קדוש הם חרדים ורועשים ומתרגזים עד שמרוב חלחלה מזיעים כמ"ש בפרקי ר''א עד שיוצא מזיעתם נהר די נור ומה גם עתה לשמוע בקול דברו ממש אך בזמן שעל ידי זכות ישראל נתוסף כח בהם יזכו לכך. או בשום לב אל אומרו בקול דברו ולא אמר לשמוע דברו יאמר כי זכותם של ישראל בזמן שהם עושים דברו יתברך אותו הדבר שהוא המלאך הנעשה מדברו שעשו כאומר עושי דברו שעשוהו מעשה הוא המלאך הוא אשר המלאכים שומעים קול דברו ההוא לשליחות הנרצה אז כי שמוע מפיו יתברך ממש הוא קשה כמדובר:

(כא) וכן עולם הגלגלים ברכו ה' כל צבאיו כאשר משרתיו הם ישראל עושי רצונו כי אז יושפע לעולם טובה מאותו עולם מה שאין כן בעברם רצונו כי אז ועצר את השמים כו' כי יד העדים תהיה בם בראשונה:

(כב) וכן בעולם השפל ברכו ה' כל מעשיו כי תמיד רחמיו על כל מעשיו אך בכל מקומות ממשלתו שהוא בכל שלשת העולמות הנזכר ברכי נפשי את ה' כי את מקיימת את כלם והוא כי האדם כולל את כלם נשמה מעולם העליון רוח מעולם המלאכים נפש מעולם הגלגלים הגוף מעולם השפל כמפורש אצלנו על פסוק נעשה אדם על כן בכלם תברך נפשי ישראל את ה':

צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה (שה״ש ג יא) מלך שהשלום שלו, בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו (שם) ביום מתן תורה, שאמרו נעשה ונשמע והקדימו נעשה לנשמע כסוד מלאכי השרת, שנאמר ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו (תהלים קג כ), וביום שמחת לבו (שה״ש שם), זה שיכלול המשכן ביום שהוקם על מתכונתו, שהיה שמחה לפני מי שאמר והיה העולם, שהרי צמצם שכינתו לשכון בישראל, אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, ושכן בתוך המשכן, שנאמר וכבוד ה׳ מלא את המשכן (פסוק לד), כי ענן ה׳ על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם, אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלהיו, ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן.