Комментарий к Йешайау 63:20

מי זה בא מאדום. נתנבא הנביא על שאמר הקב"ה שעתיד לעשות נקמה באדום והוא עצמו בכבודו יהרוג את שר שלהם תחלה, כענין שנאמר לעיל ל"ד כי רִוְתָה בשמים חרבי ואחר כך על אדום תרד ונכר בזעם פניו שהרגם הרג רב, והנביא מדבר בלשון מלחמות בני אדם לבושי בגדים, ובהרגם הרג הדם נתז על בגדיהם, כי כן דרך הכתובים מדברים בשכינה כדרך בני אדם לשבר את האזן מה שהיא יכולה לשמוע, וכן וקולו כקול מים רבים, דימה הנביא קול חזק שלו לקול מים רבים לשבר את האזן כדרך שאפשר לה לשמוע שאין להבין ולהאזין ברוח גבורות אלהינו להשמיעה כמות שהיא:

מי זה בא מאדום, כבר כתב ראב"ע כי אדום הוא מלכות רומי וקוסטאנטינא וכו' ובצרה היא ראש אמונתם, ושם (למעלה ל"ד) כתבתי כי אל אדום יבא ה' להושיע את עמו, ולבקש חשבון על שהרעו לישראל, ואל בצרה יבא בעבור האמונה שיכירו דת האמת, מצייר פה כי תחלה יבוא אל אדום ובצרה בדברים רכים, וימשיל את ה' שהולך בבגדים נקיים וזכים, ואחר שלא ישמעו בטוב אז ילבש נקם להלחם עמם, מי זה בא מאדום חמוץ בגדים בבגדים לבנים ונקיים, מי זה הבא מבצרה זה הדור בלבושו, ויש הבדל בין בגד ללבוש, הבגדים הם הכוללים, והלבוש הוא המיוחד לדבר פרטי כמו לבוש מלכות, לבוש שק, מאדום ירצה ה' שלא ירעו לישראל והבגדים שילבש הם בגדיו הכוללים שהם מדותיו שבהם נוהג עם בריותיו רחום וחנון ורב חסד, וירצה מאתם רחמים וחמלה ומבצרה ירצה שיכירו אמונת האל ואחדותו שהוא לבושו המיוחד לבוש מלכות, שואל עתה מי זה הבא בבגדים לבנים מאדום, ובלבוש מלכותו המיוחד מבצרה, ומדוע הוא צעה וסוער ומתרגש בכל כחו? משיב לו ה', אני מדבר בצדקה, זה מוסב על בצרה, אליהם אני מדבר צדקה שהוא המצות שבין אדם למקום והאמונה האמתיית, ורב להושיע מוסב על אדום, אליהם באתי כדי להושיע את ישראל:

מי זה בא. מאדום הנביא התנבא שעתיד הקב״ה לעשות נקמה באדום והשר של מעלה מאדום יהרג תחלה והנביא מדבר בלשון הנוהג בבני אדם לבושי בגדים אשר בהרגם את מי נתז הדם על בגדיהם ולזה אמר כאלו ישאלו מי הוא זה הבא מאדום מוצבע בגדים בדם מעיר הבצורה היא כרך גדול וכו׳:

חמוץ. ענין צביעה ואין לו דומה ויתכן שהוא הפוך מן תמחץ רגליך בדם (תהילים ס״ח:כ״ד) שהרגל הצבוע מדם נראה כפצוע:

(א-ב)

רב להושיע. חד מן ב' ב' לא נסבין וא"ו בריש תיבותא ומטעין בהון וסימן במסרה רבתא:

מי זה בא מאדום. נבואה זו על חורבן אדום העתיד כמו שפירשנו בפרשת קרבו גוים לשמוע, והמשיל האל יתברך המחריבה לגבור עושה נקמה באויביו ובגדיו אדומים מדם ההרג וכאלו אדם שואל מי הוא זה, והוא עונה אני מדבר בצדקה, כלומר מה שדברתי אני בצדקתי לישראל עשיתי כי אני רב להושיע, כלומר רב כח להושיע ישראל כי בחורבן אדום תהיה ישועת ישראל כמו שפירשנו באותה פרשה:

מי וגו'. יש אומרים כי זה הבא הוא המשיח, ויש אומרים שהוא מיכאל, והנכון שהוא רמז לשם הנכבד והטעם על הגזרה שגזר על אדום, וזאת היא מלכות רומא וקוסטנטינא, ונקראו אדומים בעבור שנכנסו בתורת אדום, וזאת התורה נקראה על שם אדום, שהאדומיים האמינו בתחלה בתורת האיש הידוע:

אני מדבר בצדקה רב להושיע. אפשר דרך הלציי במ"ש הרא"ש בתשובה כלל ט"ו דאח קטן ת"ח שביזהו הגדול והקטן נדהו נידוייו נדוי דהגדול מוזהר לכבד לתלמיד חכם עש"ב ואף שנאמר דעשו גדול יעקב עוסק בתורה והוא רב ודאי עשו נתחייב על כל אשר ציער והקניט ולקח ממון יעקב החכם וז"ש מי זה בא מאדום שעשה נקמה באדום. והלא הוא גדול לז"א אני מדבר בצדקה היא התורה שנקראת צדקה כמ"ש בשוחר טוב והוא עשו הרבה אשמה עם ת"ח ולכן רב שהוא יעקב צריך להושיע. ואפשר אני מתיחד לשון ראוה מדברת בצדקה היא השכינה יחוד גמור ומזה נמשך רב כמ"ש בזהר הקדוש ע"פ גדול ה' בעיר אלהינו והוא רב להושיע ישראל:

מי זה בא מאדו' וכו' עד סוף הנבואה. בעבור שייעד הנביא הגאולה העתידה כמו שנזכר בא להודיע שקודם זה כולו שזכר יהיה חרבן אדום בהכרח והוא כמו שזכרתי למעלה מלכות הנוצרים בעלי דת יש"ו, ועל זה נשא הנביא משלו כאלו ראה גבור חיל בא מאדום ושאל הנביא מי הוא זה ואי זה הוא הבא מאדום והוא חמוץ בגדים כלומר שבגדיו אדומים מדם ההרג הרב שעשה בבצרה שהיא רומי ראש מלכות אדום, והאדון הגבור הזה הוא הדור בלבושו שהם בגדי נקם משפט וצדקה ומעשיו הדורים בכל מה שעשה, והוא צועה רוצה לומר צועק ברוב כחו ואומר אני מדבר בצדקה רב להושיע כלומר אני אומר במשפט ובצדק' שאהיה רב להושיע את ישראל, והיה ענין המשל הזה כאלו הגבור הזה החריב אדום מלכיה ועמיה ואחרי שובו מחרבנה היה הנביא שואל מי זה בא מאדום כלומר איך היה חורבן אדום ולמה היה והקב"ה משיבו בקול גדול וצועה אני מדבר בצדקה כלומר לא היה חרבנו מיד אדם כי אם מאתי והיה תכלית החרבן כדי להושיע את ישראל מידם כי כן ראוי לעשות במשפט ובצדקה. וזכר כאלו הנביא שאלו עוד (ב) מדוע אדום ללבושך ולא אמר מדוע אדום לבושך כי אם ללבושך כלומר מה האדום האדום הזה אשר נדבק ללבושך עד שבגדיך הם דומים לבגדי הדורך בגת, (ג) והקדוש ברוך הוא משיבו פורה דרכתי לבדי רוצה לומר כן דברת שהייתי כדורך בגת כי פורה שהיא הגת דרכתי אני לבדי ומעמים אין איש אתי שאין זכות ומעשים טובים לישראל לעזור להביא הגאולה ויהיה עמים נאמר על ישראל כמו עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק (דברים לג, יט), ולכן אני בעצמי אדרכם באפי וארמסם בחמתי ומפני זה הזה דמם על בגדי, וכל מלבושי אגאלתי ונצחם הוא הכח והדם נושא הכח ואגאלתי כמו הגאלתי בה"א, ולפי שאמ' כל זה בדרך המשליי ביאר מיד הדבר הנמשל אם באודם הלבוש ודריכת הגת באומרו (ד) כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה רוצה לומר שהדם הוא דם הנקמה שיעשה באומות והוא לעת תמוט רגלם כמ"ש אדוננו משה בסוף שירת האזינו (שם) וכן ביאר מהו שרצה באומרו ומעמים אין איש אתי ואמר שאמרו על ישראל שלא היה בהם זכות ולא מעשים טובים עוזרים לתשועתו (ה) ובלשון בני אדם אמר ואשתומם כי אין סומך שאין אחד מהם עושה סמיכות וזכר לדבר הגאולה, ואמנם אומרו ותושע לי זרועי וצדקתי היא סמכתני אין פירושו כי אם שתשועתו לא עשתה אותה זכות ישראל כי אם זרוע ה' ויכולתו המוחלט, וכן החימה שהיתה לו על האומות היא סמכתהו להנקם מהם כי מפני שאמר ואביט ואין עוזר אמר כנגדו ותושע לי זרועי שזרוע ה' עשתה התשועה לא זרוע ישראל, וכנגד מה שאמר ואשתומם כי אין סומך אמר וחמתי היא סמכתני, והענין שלא בצדקתם וביושר לבבם של ישראל יושעו כי אם ברשעת הגוים (ו) ולכן אמר ואבוס עמים באפי וגומר רוצה לומר ארמוס אותם באפי ובחמתי ואשקם ואשכרם מכוס חמתי ואוריד לארץ נצחם רוצה לומר כחם ותקפם. ויש לי לפרש נצחם מלשון נצחיות והתמדה ר"ל שהתמדת מלכות רומי ונצחיותה יורידנה וישפילנה לארץ כי מפני שרומי התמידה במעלתה שנים רבות מה שלא התמידו בבל ולא מדי ופרס ולא יון לכן אמר שיוריד לארץ נצחיותה ואמנם שיהיה חרבן אדום קוד' לגאולה כבר בא בפרקי רבי אליעזר (פכ"ט, א) אמרו שם רבי ישמעאל אומ' שלש מלחמות של מהומה עתידין בני ישמעאל לעשות באחרית הימים שנאמר כי מפני חרבות נדדו. אחת בשדה שנאמר מפני חרב נטושה, ואחת בים שנאמר ומפני קשת דרוכה, ואחת בכרך גדול שברומי שהיא כבדה משניהם שנאמר ומפני כובד מלחמה, ומשם בן דוד יצמח ויראה באבדן של אלו ושל אלו ומשם יבא לארץ ישראל שנאמר מי זה בא מאדום וגומר וכמה מהעתידות כללו במאמר הזה. וכבר ביארתי ענינו במעין האחד עשר ממעיני הישועה ואין צורך בהשנות הדברים.

מי זה בא מאדום. ישראל אומר מי זה וגו ובא חמוץ בגדים צבועים בדם, וכל דבר שהוא מתנאץ בריחו ובמראיתו נופל בו לשון חימוץ:

זה הדור בלבושו. הלא זה היה הדור בלבושו המפואר ומה זה נתלכלכו בדם:

מבצרה. מלשון מבצר:

חמוץ בגדים, בגדים זכים ונקיים, כן בררתי פי' מלה זאת (למעלה למ''ד כד), ויש הבדל בין בגד ולבוש, שהלבוש נגזר מן פעל לבש, מציין לפעמים רק פעולת הלבישה, ויורה דבר כל שהוא שראוי ללבשו, ערום הלכו מבלי לבוש ולפעמים תצייר ההלבשה המצויינת ואז הלבוש מיוחד לדבר פרטי, לבוש שק, לבוש מלכות, הוצא לבוש לכל עובדי הבעל, יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל (תהלות כב). ר''ל בגדי הרבים יחלקו ביניהם, וגם לבושי המיוחד לבוש מלכות, והוא רק אחד בלתי ראוי לחלוקה, יפילו גורל עליו מי מהם יקחנו, ומלת

חמוץ. אדום, לפי ענין הפסוק:

חמוץ בגדים. מגזרת חומץ (במדבר ו' ג'):

מבצרה. אמרו רבותינו שתי טעיות עתיד שר של שעיר לטעות כסבור הוא שבצרה היא בצר במדבר שהיתה עיר מקלט, וטועה משום שאין קולטת אלא שוגג והוא הרג את ישראל מזיד, ועוד יש מדרש אגדה על שהספיקה בצרה מלך לשעיר במות מלכה הראשון וימלך תחתיו יובב בן זרח מבצרה ובצרה ממואב היא כענין שנא' על קריות ועל בצרה:

צעה ברב כחו. הלא ברוב כחו מניע ומטלטל את כל הרוצה ממקום למקום ואין מי עומד נגדו ומה זה הדם על לבושו:

הדור. ענין פאר ויופי צועה. ענין הטרוד והטלטול כמו צועה זונה (ירמיה ב):

צועה בארתי למעלה (נא יד) על סער ורגש פנימי, סערת הרוח והנפש ואמר מדוע אדום ללבושך, כי הלבוש המיוחד לאות אצל בעלי המלחמה לנקום נקם הוא שילבשו לבוש אדום. וזה נקרא לבוש, שהוא מיוחד לדבר פרטי. אבל הבגדים בם לא יציינו האות הזה, רק הם נתאדמו ע''י הדם כדורך בגת :

מבצרה. בצרה היתה עיר גדולה לאדום לפיכך כינה אדום בשם בצרה:

זה שהיה הדור בלבושו. והטעם איך התטנף:

זה. (שהיה) הדור בלבושו וצעה ונאזר ברוב כחו והקב"ה משיבו אני הוא שעלתה לפני לדבר בצדקת האבות ובצדקת דורו של צרה וצדקתי גם היא עמהם ונגליתי להיות רב להושיע והם אומרים מדוע אדום ללבושך מדוע בגדיך אדומים:

אני מדבר בצדקה. כאלו המקום משיב לומר אני הוא זה המדבר והמבטיח לעשות צדקה לישראל ואני הוא המרבה להושיע כאשר הבטחתי:

הדור בלבושו. שלבש בגדי נקם:

צועה. אחרים, כמו ושלחתי לו צועי' וצעוהו (ירמיה מ"ח י"ב), ועד ברוב כוחו, ויאמר רבי משה הכהן ז"ל, כי צועה כמו מהר צועה להפת' (ישעיהו נ"א י"ד), והוא תאר השם ואיננו פועל יוצא במקום הזה:

צעה ברב כחו. מניע ומטלטל הגוים מקצה אל קצה, וכבר פירשנו המלה בפסוק מהר צועה להפתח:

ובעבור שאמר מי זה. השיב אני מדבר, רב להושיע, גדול כמו על כל רב ביתו (אסתר א' ח'):

מבצרה. שם מקום, כאילו בא משם, והנה הטעם מעם בצרה, והם אדום ואשר הם על דתם בכל מקום שהם:

מדוע, אבל תיכף יראה השואל כי נתאדמו מלבושיו הלבנים ונתגאלו מדם ושואל מדוע אדום ללבושך המיוחד ובגדיך הכוללים דומה כדורך בגת? (הציור כי עקר ביאתו בשביל הלבוש המיוחד שהיא הכרת מלכותו ואלהותו וע"י שלא יכירו את זאת ולבושו יתאדם לנקום מהם על זאת עי"כ יתאדמו גם יתר הבגדים), משיב לו ה'.

מדוע אדום ללבושך. כאלו ישאלו גם אותו מדוע כתמים אדומים על לבושך ובגדיך המה כבגדי הדורך בגת להוציא היין מן הענבים שיש על בגדיו כתמים אדומים מהתזת היין:

ללבושך. על לבושך:

מדוע אדום ללבושיך. הלמ"ד כלמד לאמות חמש, הרגו לאבנר, והשלישי לאבשלום, והדומים להם, וכל זה דרך משל כמו שפירשנו שדמה האל לגבור הורג באויביו ובגדיו אדומים מן הדם וי"ת מה דין יסמקון טורין וגו':

חסדי ה' אזכיר תהלות ה' אפשר במ"ש למאן דאמר דאין אומרים הלל בפורים דקריאת המגילה זו הללא וז"ש חסדי ה' אזכיר כשאני זוכר חסדיו את הנס למינהו וסיפור הנס זה הסיפור הוא תהלות ה' כלומר נחשב להלל:

מדוע וגו'. למ"ד ללבושך נוסף, כלמ"ד השלישי לאבשלום (דברי הימים א' ג' ב'), והטעם הדם הדומה ליין:

כדורך. מלשון דריכה ורמיסה:

לא ידעתי יום מותי. שבעה דברים נעלמים מן האדם. המיתה. שנאמר כי לא ידע האדם את עתו (קהלת ט יב). ומה בלב חברו. שנא' אני ה' חוקר לב (ירמיה יז י). ועומק הדין. שנא' כי המשפט לאלהים הוא (דברים א יז). וולד שבמעי אשה. דכתיב כאשר אינך יודע מה דרך הרוח כעצמים בבטן המלאה (קהלת יא ה). עצמים. כמו ועוצם עיניו (ישעיה לג טו). זה הילד שבבטן ובמה הוא משתכר. שנא' מתת אלהים הוא (שם ג יג). ואימתי מלכות אדום נופלת שנאמר כי יום נקם בלבי (ישעיה סג ד). ואימתי גאולה באה. שנא' אני ה' בעתה אחישנה (שם ס כב). א"ר יהושע בן קרחה כיון שהגיע אדם בפרק אבותיו ידאג כן המיתה.

בגת. כן שם הכלי שדורכים שם הענבים להוציא היין וכן גת דרך ה׳ (איכה א׳:ט״ו):

ומעמים אין איש אתי. מתייצב לפני להלחם:

פורה דרכתי לבדי, הדורך את הגת תכליתו להוציא את היין, וכן היתה תכלית דריכתם להחזירם בתשובה, אבל ראיתי כי מעמים אין איש (מחזיק) אתי, ולא אבו לשוב אלי ולכן ואדרכם באפי וארמסם בחמתי, ההבדל בין אף לחמה כי האף הוא החיצוני למראית עין והחמה הוא הכעס הפנימי השמור בלב, ע"י אפי וענשי החיצון היתה כונתי רק לדרכם כדורך בגת המסיר החרצנים והזגים ומוציא את היין, כן רציתי רק להעביר את הרשעים, אבל ע"י חמתי שבערה בם ע"י שלא רצו לשוב ארמסם דרך השחתה, ועי"כ ויז נצחם על בגדי הכוללים וגם כל מלבושי המיוחדים אגאלתי כנזכר לעיל:

פורה דרכתי לבדי. כאלו המקום ישיב לומר אני לבדי דרכתי גת הענבים ר״ל לא בזכותם כי אם בצדקתי לבד הרגתי השר להוציא דמו כמו שדורכים בגת להוציא היין:

פורה. הגת תקרא פורה כי שם מפררים הענבים להוציא היין וכן חמשים פורה (חגי ב):

אדרכם, ארמסם. הדורך הוא כדרכו והרמיסה להשחית וההבדל בין אף וחמה (למעלה יב) :

פורה. והנה האל כעונה לשואלין ואמר פורה דרכתי לבדי, הגת נקראת פורה לפי שמפררים ומרצצים בתוכה הענבים כשדורכים אותם, והמשיל הרשעים כאלו הם ענבים בגת והאל דורכם, ומה שאמר לבדי ואין איש אתי, רוצה לומר שאין זכות לישראל והוא היה כעוזר לאל אם היה להם זכות, וכבר פירשנו זה בפסוק וירא כי אין איש:

פורה וגו'. והנה זאת התשובה, הטעם, הריגת אדום והשחתת מלכות תורת':

ויז נצחם. דמם שהוא תוקפו ונצחונו של אדם:

ומעמים. אין מי מפאת העכו״ם לעמוד עמדי במלחמה כי הרגתי השר של מעלה:

ואדרכם. וארמסם ענינם אחד וכפל הדבר במ״ש:

גם מהעמים אין איש. לעזרתי להנקם באויבי ישראל כי כולם היו אויביהם ובהמה אעשה נקמה לפיכך אדרכם באפי שיש לי עליהם על שהרעו לישראל שהגליתים ביניהם ואני קצפתי מעט והם עזרו לי לרעה:

וטעם לבדי. כי אני גזרתי על אדום כן:

אגאלתי. כמו נגאלו בדם (איכה ד):

ואדרכם. אם כן אני דורך גם אותם באפי ואני רומס אותם בחמתי:

ויז. מל׳ הזאה וטפטוף נצחם. הוא הדם שהוא כח האדם וחזקו והוא מלשון וגם נצח ישראל (ש״א טו):

נצחם. דמם יזה על בגדי לפיכך הם אדומים ונקרא הדם נצח לפי שהוא חיי האדם וחזקו:

ואדרכם. אף על פי שיראה שהוא לעתיד הוא סימן הזמן העומד:

ויז נצחם. ודמם טפטף על בגדי ולכלכתי כל מלבושי וכ״ז הוא דרך משל מלשון הנוהג בבני אדם:

אגאלתי. ענין לכלוך כמו לחם מגואל (מלאכי א׳:ז׳) והאל״ף תחת הה״א:

אגאלתי. כמו הגאלתי ואל"ף תמורה ה"א הפעל, וכן אתחבר יהושפט כמו התחבר, ואגאלתי ענין טנוף ולכלוך, וכן לחם מגואל:

ויז נצחם. הנה יז כמו ויט משה (שמות ט' כ"ג):

נצחם הוא הדם שבו יחיה האד' נצחו, והוא מגזרת נצח (ישעיהו ל"ד י'):

אגאלתי. האל"ף תחת ה"א הבנין, ולפי דעתי שהיא מלה מורכבת מפועל עבר ועתיד, ופי' אגאלתי כמו טנוף, כמו יגאלוהו חשך וצלמות (איוב ג' ה'):

כי, והטעם שמהרתי לדרכם ולא הארכתי להם אפי, הוא מצד כי הגיע הזמן א. היום נקם המיוחד על עכו"ם. ב. כי שנת גאולי באה לגאול ישראל:

כי יום נקם בלבי. זמן רב היה בלבי יום הנקם:

כי יום. היה בלבי, זמן רב עד שבאה שנת גאולי, ואז יהיה יום נקם בעמים:

כי וגו'. אעשה נקמה באויבי ואגאל אוהבי, והנה גאולי פעולים והיו"ד סימן המדבר והוא השם:

ושנת גאולי באה. בא זמן לגאול את עמי ולעשות הנקם:

ואביט ואין עוזר. לישראל:

ואביט ואין עוזר, כי אין הדור זכאים, ואשתומם ואין סומך כי אין צדיק מתפלל עליהם, ונגד אין עוזר אומר ותושע לי זרועי בכח עצמי, ונגד ואין סומך וחמתו היא סמכתני החמה על חטא העכו"ם כנ"ל (נ"ט ט"ז) עי"ש, ועי"כ

ואביט. הייתי מסתכל אם אמצא עוזר אבל אין עוזר ר״ל הסתכלתי אם יש זכות בישראל שיהיה עוזר וסעד אל הגאולה ולא מצאתי בהם זכות:

ואשתומם. ענין תמהון והתבוננות וכן וישתומם כי אין מפגיע (לעיל כט):

ואביט. פירשנו זה הענין בפסוק וירא כי אין איש, ואמר למעלה זרועו וצדקתו, והנה אמר זרועי וחמתי זרועי כמו שפי' שם וחמתי על נקם שיעשה ברשעים בזמן הישועה לפיכך סמך לו ואבוס עמים:

ואביט. דרך משל, כי אין צורך לשם:

ואשתומם. ל' שתיקה וכבר פירשתי למעלה וישתומם כי אין מפגיע:

ואשתומם. עמדתי בתמהון והתבוננתי אם אמצא בהם זכות להיות סומך את הגאולה ואין סומך וכפל הדבר במ״ש:

ואשתומם. כמו וישתומם (ישעיהו נ"ט ט"ז), ושם פירשתיו:

וחמתי היא סמכתני. חמתי שיש לי על האומות אשר אני קצפתי מעט על עמי והמה עזרו לרעה היא סמכתני חיזקה ידי ועוררה את לבי ליפרע מהם ואע"פ שאין ישראל ראוין והגונים לגאולה:

ותושע לי זרועי. הזרוע שלי תושע לי ואם אין בהם זכות:

וחמתי. החמה שיש לי על האומות היא תסמוך אותי לגאול את ישראל ולעשות בהם נקם:

ואבוס. ל' מתגולל בדם ודורך ברגלים כמו מתבוססת בדמיך (יחזקאל ט״ז:ו׳) וכמו בוססו את חלקתי (ירמיהו י״ב:י׳):

ואבוס עמים, ע"י אפי וע"י חמתי הפנימי אשכרם לגמרי ואוריד לארץ נצחם כנ"ל (פסוק ג'):

ואבוס. ארמוס את האומות באפי ואשכר אותם בכוס חמתי (המשיל חמת המקום ליין המשכר המבלבל דעת האדם):

ואבוס. ענין רמיסה כמו כגבורים בוסים (זכריה י):

ואבוס. ענין רמיסה ודריכה כמו בוסים בטיט חצות:

ואבוס עמים. אחרים לבד מאדום:

נצחם. גבורת נצחונם:

ואוריד לארץ נצחם. את דמם אשפוך לארץ:

ואשכרם. מלשון שכרות ובלבול הדעת:

ואשכרם בחמתי. אשקם כוס חמתי עד שישכרו:

ואוריד לארץ נצחם. כמו אשפוך לארץ דמם:

נצחם. דמה:

נצחם. חזקם ותקפם:

חסדי ה' אזכיר. הנביא אמר אזכיר את ישראל את חסדי ה':

חסדי ה' אזכיר, (מתחיל ענין חדש, יספר בו נכבדות איך ישראל יזכרו בצרתם הפלאים שעשה להם בימי קדם, ויחפש רוחם מדוע השיב אחור ימינו ומתוכחים אותו ע"ז, ותשובת ה' אליהם ונחמה על העתיד וימשך הענין עד קאפיטול ס"ו) חסדי ה' אזכיר החסדים שעשה לנו ה' בימי קדם, שהם הנסים והנפלאות שעשה לנו בעת ההיא, וע"י החסדים האלה אזכיר ג"כ תהלות ה' כעל כל אשר גמלנו ה', אהללנו לפי תגמולוהי עלינו, (כי להללו מצד עצמו א"א רק ע"י חסדיו ומעשיו שמזה הצד אנו מכירים תהלותיו) ולא תאמר כי החסדים האלה היו מועטים, כי רב טוב לבית ישראל גמל, ולא היה הגמול ההוא מצד מעשינו רק כרחמיו וכרב חסדיו (המרחם יושיע בעבור שאינו יכול לראות צרת המדוכא ועניו, והוא רק מושיע מהצרה, והעושה חסד יעשה מרוחב לבו ונדבתו גם לבלתי מציר ונדכא וחוץ מהתשועה מהצרה יעשה גם טובות אחרות גם המרחם לא יבקש הודאה בעבור טובו, ובעל החסד צריך להודות חסדו). כי הושיע לישראל בין מצד הרחמים על ענים, בין מצד חסדו להיטיב בהטבה יתירה:

חסדי ה׳ אזכיר. אמר הנביא אזכיר את ישראל חסדי ה׳ שעשה עמהם אשר מהראוי להרבות תהלות ה׳ כפי הראוי להללו על כל הטובה אשר גמלנו ה׳ ורב הטוב הנתון לישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו ולא בצדקותינו:

גמלנו. מל׳ גמול ותשלום טובה:

חסדי. הדל"ת דגושה והחי"ת במאריך ברוב המדוייקים ומכאן ראיה שאין המאריך מניע השוא הבא אחריו שאילו היה נע לא יתכן דגש בדל"ת:

חסדי ה'. אמר הנביא על החסדים שהראה לו האל שיעשה לעתיד לעמו אזכור לבני אדם החסדים שעשה להם בשעבר כדי שיודו וישבחו שמו, ואמר חסדי לבד לפי שהם מרו את דברו והוא הטיב להם בכל דור ודור, לפיכך אמר תהלות ה' כי על אותם החסדים ראוי להלל את ה':

חסדי. אז יודו משכילי ישראל על רוב החסדים שעשה השם עם ישראל בצאתם ממצרים, גם בגלות, ושהושיעם והשיבם אל ארצם:

חסדי ה' אזכיר. פי' ומה שאזכיר חסדיו מעשה נסים. זה הוי כתהלות ה' כמו אם הייתי אומר הלל וכמ"ש קריאתה זו הלילא. והראשונים פירשו במ"ש חייב להראות עצמו כאלו הוא יצא ממצרים וז"ש חסדי ה' אזכיר. כאלו אנו בעלי הנס וז"ש כעל אשר גמלנו ה' כאלו זה הנס עשה לנו ממש הגם כי זהו רב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרב רחמיו. ואפשר לומר בסגנון אחר במ"ש מז"ה חסד לאברהם ז"ל דבכל שנה ל' יום קודם הפסח הקב"ה מוציא בכל לילה חלק א' משלשים אשר נטמע לכל אדם מישראל בקליפה וסט"א עד בליל פסח כל מה שהיו ישראל מוטמעים בסט"א כבר יצאו זהת"ד והיא הקדמת המקובלים הראשונים יקרת הערך ובזה פרשתי בעניותי בדרושים דז"ש רז"ל בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל כי בניסן כל נפשות ישראל יצאו לחירות מהקליפה. וזה טעם דמחיית עמלק בי"ד בניסן כמ"ש ר"מ דאז נתברר כל אשר היה לישראל בס"א. וזה טעם חייב להראות עצמו כאלו הוא יצא ממצרים כי באמת גם הוא יצא בזמן הזה. וז"ש חסדי ה' אזכיר שעשה עם אבותנו. תהלות ה' אשר תדיר מתמיד להוציא נפשנו מהסט"א כעל כל אשר גמלנו לנו ממש וזה נמשך מרב טוב לבית ישראל אשר גמלם והוא מתמיד לעשות זה בכל שנה ולהוציא מהסט"א נפשנו לחירות:

הנבואה הארבעה ושלשים תחילתה חסדי ה' אזכיר וגומר עד כה אמר ה' השמים כסאי, ויש בה ארבע פרשיות. הראשונה, חסדי ה' אזכיר. השנית, נדרשתי ללא שאלו. השלישית, כה אמר ה' כאשר ימצא התירוש באשכול. הרביעית, כה אמר ה' אלקים הנה עבדי יאכלו. וראיתי לשאול בה ששת השאלות.

ורב טוב. אזכיר אשר גמל לבית ישראל ברחמיו:

כל אשר גמלנו. בס"א כ"י ובמקצת דפוסים ראשונים כל אשר בקמץ ובמקף ובשאר ספרים בחולם:

כעל כל אשר גמלנו ה'. אזכיר אותם החסדים כמו שהיו על כל אשר גמלנו:

וטעם תהלות יי. כי מזכיר חסדי השם זאת היא תהלתו:

השאלה הראשונה אם היו הפרשיות האלה כולם בנחמות האומה וייעודי הגאולה העתידה וכן מה שאמר אחר זה כה אמר ה' כאשר ימצא התירוש באשכול וכה אמר ה' השמים כסאי ושאר הפרשיות כולן עד סוף הספר, למה אם כן הפסיק ביניה' בפרשת חסדי ה' אזכיר ומה ראה הנביא על ככה לזכור במקום הזה החסדים שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל כי הוא כולו ממה שעבר ושאר הפרשיות הקודמות ואשר יבאו אחר זה הם כולם לעתיד ומה ענין זה אצל זה.

כרחמיו. בס"ס הכ"ף בגעיא:

ורב טוב. שעשה לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו לא לפי מעשיהם:

ורב טוב. תואר השם, שהוא רב טוב:

השאלה השנית באומרו ויזכור ימי עולם משה עמו איה המעלם מים, ולא ידענו מי הוא אשר יזכור זה כ"א היה הקב"ה הוא הזוכר כל זה איך יאמר איה המעלם מים ואיה השם בקרבו את רוח קדשו שהוא הוא הקדוש ברוך הוא והוא חי וקיים ואיך יאמר על עצמו איה ואיו, גם אומרו משה עמו והיה ראוי לומר משה ועמו, ואם יהיה ישראל הוא הזוכר איך יאמר שישראל זכר ימי עולם משה עמו והוא הוא העם.

השאלה השלישית באומרו כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, וזה שמשלושת האבות אברהם יצחק וישראל זכר הראשון שהוא אברהם והג' שהוא ישראל והשמיט יצחק האמצעי ביניהם שני לאבות.

השאלה הרביעית באומרו למ' תתענו ה' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך, וזה כי טוב וישר ה' יורה חטאים בדרך ומיישר בני אדם ליראה אותו ולעבדו ואיך אמר שהוא יתברך מתעה את עמו ומקשיח לבם משייראו מלפניו והלא הוא ית' אמר מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי (דברים ה, כט) ואדון הנביאים אמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה (שם י, יב) ורוב מוסרי הנביאים היו ליראה מלפניו ולנחותם במעגלי צדק לא להטעותם חלילה לאל מרשע.

השאלה החמישית באומרו בעשותך נוראות לא נקוה וגומר, כי יראה שאין בכתובים האלה מאמר גוזר ומה שדרשו חכמים ז"ל (ברכות לד, ב; שבת סג, א; סנהדרין צט, א) שכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתיך יעשה למחכה לו אי אפשר שיתישב על פשט הכתוב ואני לפרש פשוטו באתי.

השאלה הששית באומרו ואתם עוזבי ה' השכחים את הר קדשי העורכים לגד שלחן וממלאים למני ממסך, כי מה היה ענין הגד וענין המני, ומה שאמרו המפרשי' שגד הוא מזל ממזלו' השמי' ומני הוא שם לכל כוכב משבעה כוכבי לכת לפי שהם מנויים ושהפסוקים האלה נאמרו כנגד פושעי ישראל שהיו בירושלם בעת חרבן ראשון עובדי עבודה זרה כבר כתב ה"ר דוד קמחי הספיקות שיתחייבו להם על זה הפי' עד שבעבורם נטה הוא לפרשם על השכר והעונש הנפשיי כמו שדרשוהו חכמים ז"ל, וראוי אם כן לפרש הכתובים על פי פשוטם והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות האלה כולם.

הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא לבאר שצרו' ישראל בגלותם היו על חטאיהם ועל זה עשה הנביא ספור ממה שקרה להם עם השם יתברך מעת שהוציאם מארץ מצרים עד שהגלה אותם בין האומות, וסידר הנביא בשם ישראל תלונה ותרעומת כאלו הם מתלוננים נגדו יתברך על אורך גלותם וצרותיהם, ותשובת השם יתברך עליהם להודיעם שעונותיהם הטו אלה שעם כל זה יש תקנה לאחריתם ולא יבאו לידי כליה כי כאשר ימצא התירוש באשכול ויאמר הרואה אל תשחיתהו כי ברכה בו כן יעשה השם יתברך למען עבדיו שלא ישחית הכל אבל יוציא מיעקב זרע שישוב ליירש ארצות הקדש ופושעי ישראל ימקו בעונם ושאריתם יאכלו וישתחוו כל דשני ארץ כי ישכחו הצרות הראשונות, ויהיה בירושלם גילה ועמה משוש ויהיו להם הצלחות רבות ממינים רבים וכמו שיתבאר כל זה בפסוקים וכל זה כדי לקיים ולהבטיח הייעודים אשר קדמו מהגאולה העתידה כי לא זכר כאן החסדים הראשונים מפאת עצמם כי אם לעשות מהם ראיה כמו שיבא הביאור על זה, והותרה בזה השאלה הראשונה.

חסדי ה' אזכיר וכו' עד הבט משמים וראה. הנה רש"י עשה אזכיר פעל יוצא שאמר הנביא שיעשה לישראל שיזכרו החסדים שעשה להם הש"י במה שעבר והרד"ק פירש אזכיר כמו אזכור שהוא פועל עומד ופירש חסדי ה' אל החסדים שהראה לו האל שהי' עתיד שיעשה לעמו ושהנביא היה זוכר אותם כדי לתת לו יתברך עליהם תהלות ושבח ואין ספק שכפי דרך הדקדוק צדקו דברי רש"י שאם היה הנביא מדבר בעדו היה לו לומר אזכור כמו אזכור מעללי יה (תהלים עז, יג), אבל מה ענין הזכירה הזאת ותכליתה נראה לי שאינו כדי לתת עתה הנביא או ישראל תהלות והודאו' על מה שעשה עמהם בימים ההם, אבל ענינו שהנביא רצה לעשות בשם ישראל תלונה כנגד השם מרוב החסדים שעשה עמהם בירחי קדם ושעתה הסתיר פניו מהם ועם כל צרותיה' המון מיעיו אליה' התאפקו, והיתה תכלית התלונה הזאת כדי להשיב עליה שלא היה שנוי בהש"י מרצונו וחפצו להטיב אותם בימים הקדמונים בחלוף ממה שהוא עתה אבל עונותיהם היו סבה בו כי לפי שהיו כפויי טובה על כל החסדים ההם וזנו מאחריו שב להרע אותם תחת הטיבו עמהם הרבה וז"ש חסדי ה' אזכיר רוצה לומר החסדים שעשה הקב"ה עם ישראל בצאתם ממצרים אעשה שישראל יזכרו אותם בתלונתם כמו שיבאר. וכן יזכרו תהלות ה' כלומר התהלות שנתנו לו יתברך עליו והענין שישראל בחטאתם שכחו אל מושיעם ולכן אמר הנביא, חסדי ה' אש' עשה עמהם אזכיר אותם כלומר אעשה שיזכרום ולא ישכחום כי בהיותו מתלונן ומתרעם נגד הש"י בשמם יבאו לזכור חסדיו, ומלת אזכיר מושכת אחר עצמה ואחר עמה יאמר אזכיר חסדי ה' אשר עשה לעמו ואזכיר תהלות ה' אשר נתנו לו עמו, וביאר שניהם אם חסדי ה' באמרו כעל כל אשר גמלנו ה' ורב טוב לבית ישראל שגמלם בהיותם במצרים טובות הרבה לא כפי שורת הדין כי אם ברחמיו וברוב חסדיו (ח) והיה אומר הש"י אך עמי המה בנים לא ישקרו כלומר עמי המה אשר לקחתים לי לעם והם בני שילדתי אותם ולכן לא ישקרו, ובעבור זה היה להם הקדוש ברוך הוא למושיע שהושיעם והוציאם מתחת סבלות מצרים, ועם היות שבמדבר מצאונו רבות רעות וצרות הנה הוא יתברך (ט) בכל צרתם לא נעשה להם ולא היה להם לצר לפי שכאשר ייסר איש את בנו ייסרם ולכן היה שולח מלאך פניו להושיעם מאותם הצרות שזכר, וזכר שעם היות שאמר ומלאך פניו הושיעם שהם מלאכי אלקים כלי השגחתו לא יחשבו מפני זה שגאולת מצרים והנהגת העם במדבר היתה על ידי מלאך כי האל יתברך באהבתו ובחמלתו הוא בעצמו גאלם ממצרים וינטלם וינשאם כל ימי עולם. והפירוש הזה הוא כפי הכתב שכתוב לא צר באלף וכן ת"י בכל עידן דחבו קדמוהי לאיתאה עליהון עקא לא אעיק להון, אמנם כפי הקרי שהוא לו צר בוא"ו אמרו בפ' בני העיר (מגילה כט, א) תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר בא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא שבכל מקום שגלו שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים, גלו לאדום שכינה עמהם שנאמ' מי זה בא מאדו', גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר ושמתי כסאי בעילם, גלו לבבל שכינה עמהם שנא' למענכם שלחתי בבלה, גלו ליון שכינה עמהם שנא' ועוררתי בניך ציון על בניך יון, ואף כשהם עתידין להגאל שכינה עמהם שנאמר ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהם מן הגלות. ע"כ. וענין זה שכאשר ישראל היו מתחייבים עונש וצרה לא היה חפץ הקדוש ברוך הוא להעניש' כי לא יחפוץ במות רשע אבל לו צר וכביכול יש לפניו יתברך צרה ויגון מפני שישראל בעונותם נתחייבו לאותו עונש ולכן אמר בכל צרתם לו צר, והראיה לזה שמלאך פניו היה שולח להושיעם ואלו הוא יתברך היה חפץ ברעתם לא היה מושיעם מלאך פניו אלא שבהיותם בצרה ועונש היה צרה ויגון לפניו, וההפך היה בזמן הצלחותיהם שבאהבתו ובחמלתו הוא גאלם ויהיה הוא יתברך שמח ונעלס בהטיבו אותם. ואמנם אומרו וינטלם וינשאם כל ימי עולם חשבו המפרשים שהוא לזמן מוגבל כל ימי היותם בארץ כי כן נאמר עולם על היובל ונראה לי שעם היות שיאמר עולם על זמן מוגבל הנה לא יאמר כ"א על כל ימי התמדת העולם וקיומו עד זמן הפסדו המקובל באומה שיהיה, ואמר כאן וינטלם על הזמן העבר כי לכן נסמך למה שאמר הוא גאלם, ואמר עוד וינשאם כל ימי עולם על העתיד שגם בהיותם בגלות וגם אחרי הגאולה ינשאם וינהגם אל יעזבם ואל ירפם כל ימי היות העולם קיים ובזה ביאר חסדי ה' אשר זכר למעלה.

וביאר אחריו תהלות ה' כאלו אמר התדע מה הם התהלות וההודאות שנתנו ישראל לאלהיהם על כל הטובה אשר גמלם הוא (י) שהמה מרו ועצבו את רוח קדשו עד שמפני ההכרח נהפך להם לאויב והוא נלחם בם כי אלה הם התהלות אשר נתנו לו, וסיפר מרשעת ישראל שלא זכרו את כל הטוב אשר עשה עמהם השם ושכחו אל מושיעם והיו זוכרים עם כל זה בתלונתם ותרעומתם מה שלא עשה עמהם והוא אומרו (יא) ויזכור ימי עולם משה עמו וגומר, ופירש הרד"ק שמלת עמו חסר למ"ד השמוש כמו ויבא ירושלם שהוא כמו לירושלם וכן ויזכור ימי עולם משה עמו פירושו שישראל זכרו ימי עולם שהם שנים קדמוניות שהיו ישראל במצרים עבדים ועובדי ע"ז כמו שמפורש ביחזקאל, ועם כל זה שמע אלקים את נאקתם וישלח משה נביאו לעמו להוציאם ממצרים וזהו ויזכור ימי עולם משה עמו כלומר ששלח משה לעמו, וכן חטאו במדבר אחרי יציאתם ממצרים באמרם המבלי אין קברים (שמות יד, יא) וגומר ועם כל זה כשצעקו ישראל אליו העבירם בים ביבשה והעלם מן הים והוא אומרו איה המעלם מים את רועי צאנו כלומר איה הקדוש ברוך הוא שהעלה את ישראל מים סוף עם רועי צאנו שהם משה ואהרן, וכן איה השם בקרבו את רוח קדשו כלומר איה הקב"ה ששם בקרבו של ישראל את רוח קדשו, ונבאו כולם בסיני ועתה נסתלק רוח נבואה בגלות אין עוד נביא. וי"ת ויזכור ימי עולם על האל יתברך וחס על יקר שמיה בדיל דורכן טבוותיה דמעלמא גבורן דעבד ע"י משה לעמיה וגומר, והראב"ע בפירוש סדר ואלה שמות פירש משה הנזכר כאן מלשון המשכה מגזרת משיתיהו (שמות ב, י) ולא פירשו על מרע"ה ויהיה פירוש הכתוב לדעתו ויזכור ימי עולם כשעשה והעלה את ישראל מים סוף ושלכן אמר אחר זה איה המעלם מים, ואתה רואה כמה מהדוחקים יש בכ"א מהפי' האלה.

ולכן היותר נ"ל לפרש הוא שהזוכר כל זה הוא עם ישראל ושאינו חסר בכתוב כדברי המפרשים כי הוא מה שאמר עמו ואינו חסר למ"ד אבל הכתוב מסורס כאלו אמר ויזכור עמו ימי עולם משה שעם בני ישראל היו זוכרים ימי עולמו של משה כאמרם איה המעלם מים כלומר איה אותו נביא משה איש האלקים שהעלה את בני ישראל מים סוף, והנה היו זוכרים ואומרים זה את רועי צאנו שהוא כנוי לנביאים ישעיהו והושע ועמוס ומיכה שהיו באותו זמן שמפני שהיו מוכיחים אותם היו משיבים להם שאינם ראויים להוכיח לפי שלא היו עושים נסים ונפלאות כמו שעשה משה, ויהיה שיעור הכתוב ויזכור עמו את רועי צאנו שהם הנביאים שהיו רועי ישראל ימי עולמו של משה באמרם אליהם איה המעלם מים שהוא משה איה איש כמדרגתו, ולא די שנעדר מהם הנביא המושפע כי גם המשפיע יתברך היו אומרים שהיה נעדר מהם והוא אומרו איה השם בקרבו את רוח קדשו וכאילו היו מתנצלים מרשעתם באמרם שבימי משה היה הקדוש ברוך הוא מסיר לב האבן מבשרם ונותן בהם רוח נבואה שהנה החסידות מביאה לידי נבואה אמנם עתה לא היה בתוכם נביא כמשה ולא השפעת רוח הקדוש ונבואה והחסידות וזהו איה השם בקרבו את רוח קדשו. וביאר זה עוד אם לענין משה באומרו (יב) מוליך לימין משה זרוע תפארתו עד שהיה משה בוקע ים לפניהם לעשות לו שם עולם (יג) ואמנם כנגד ישראל אמר מוליכם בתהומות כסוס במדבר לא יכשלו ואמר זה על עברם בתהומות הים מבלי מכשול כמו שהולך הסוס במדבר, ואפשר לפרשו בזכות הדור שלא היו נכשלים בעונות אבל היו מצליחים בכל מעשיהם (יד) וכמו הבהמה שכאשר תרד מההר לבקעה שתלך במהירות בהיותה בבקעה כן רוח ה' תניחנו לישראל באותו זמן, והיה תכלית המאמר כולו כן נהגת עמך לעשות להם שם תפארת. ואפשר לפרש שעושה המשל הזה מהבהמה אשר בבקעה תרד לפי שכמו שזכרו הטבעיים הבהמה כשתעלה להר גבוה ותלול תסבול צער ועמל רב כמו שיסבול הדבר הכבד בעלותו למעלה כנגד טבעו, אמנם כאשר הבהמה תרד למטה תתנועע אותה תנועה בקלות לפי שהיא נאותה וטבעית אליה לרדת למטה, וכבר תתחבר לזה פעמים סבה אחרת מחוץ והיא הרוח הנושבת כי פעמים יהיה הרוח מהצד שהולכת ממנו הבהמה ויעזרה בתנועתה ופעמים תנשב הרוח לצד פניה ותעכבה בתנועתה ולכן כאשר המשיל תנועת הבהמה אמר כבהמה בבקעה תרד שתתנועע בקלות ברדתה יותר מבעלייתה, ועוד שרוח ה' תניחנו לאותו מהלך והתנועות שמפני שתי סבות האלה תתנועע הבהמה בקלות ובלי צער, כן נהגת עמך בקלות ובלי צער כלל, לעשות לך שם תפארת ואמר זה כנגד מה שאמרה תורה וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר וגומר (שמות יג, כג) שהיו הולכים בנחת בלי צער. הנה התבארו הפסוקים האלה והותרה השאלה השנית.

אך עמי המה. אע"פ שגלוי לפני שיבגדו בי מכל מקום עמי הם והרי הם לפני כבנים אשר לא ישקרו:

ויאמר, נגד כרחמיו מבאר כי אמר אך עמי המה וראוי שארחם על ענים, ונגד כרוב חסדיו, אמר הלא המה בנים שהוא מדרגה יותר גדולה, שבעבור כן ראוים לחסדים גדולים לעשות עבורם אותות ומופתים כאשר יעשה האב בעבור בניו כי הם לא ישקרו, ויעבדוני ויודוני בעבור הטוב ההוא, ולכן ויהי להם למושיע תמיד, עתה מבאר איך היה להם למושיע, כי זה היה בשני אופנים, א.

ויאמר. כשהוציאם ממצרים אמר אך המה לבד עמי המה ובהם בחרתי מכל העכו״ם ולבנים יחשבו לי ולא ישקרו בי לעזבני ולכן היה להם למושיע:

עמי, בנים. בנים קורבתם מקושר אל האב מצד התולדה, וגדול מן עם שקורבתם בחיריי (כנזכר לעיל א' ד') :

ויאמר. כאשר לקחם לו לעם כשהוציאם ממצרים אמר אך עמי המה, אלה עמי הם שלקחתים מתוך עם אחר ולקחתים לי לבנים ולא ישקרו בי לעולם:

ויאמר. הטעם כי אמר, כדרך בן אדם שחשב שיהיו בנים נאמנים, על כן הושיעם:

ויהי להם למושיע. כיון שהיה להם למושיע שהושיעם ממצרים אמר שלא ישקרו בו לעולם, ומלת אך היא לאמת הדבר כמו אך עצמי ובשרי אתה, אך טוב לישראל אלהים והדומים להם:

בכל צרתם. שהביא עליהם:

בכל צרתם, בעת שהיו בצרה בגלות, לו צר היה דומה להם כאב שצרת בנו צר לו כאילו היה צרה לו לעצמו, ועי"כ מלאך פניו הושיעם, הושיעם תמיד ע"י שליח של פניו והשגחתו כי היה השגחתו דבוק עמהם תמיד ב. בעת שהגיע זמן גאולתם מן הצרה והגלות, אז באהבתו ובחמלתו הוא בעצמו גאלם, אז לא גאלם עוד ע"י מלאך פניו שליח של השגחתו שזה ימליץ על נסים נסתרים, שההשגחה מעוטפת במסך טבעיי, רק הוא בעצמו גאלם בנסים גלויים ומפורסמים, בלתי נתונים תחת חקי הטבע כלל והגאולה הזאת היתה באהבתו ובחמלתו, האהבה תהיה מצד המעלות העצמיות אשר ימצא האוהב בהנאהב, והחמלה תהיה מצד דכאות כח הנחמל וחולשתו, כי מצד שני דברים אלה גאל את ישראל, מצד מעלותם ומצד חולשתם, וישמע אלהים את נאקתם, ויזכור אלהים את בריתו וירא אלהים את בני ישראל. ועי"כ וינטלם הגביהם מן הצרה (ע"י חמלתו) וינשאם למעלה ראש בכבוד וחשיבות (ע"י אהבתו), וזה נמשך כל ימי עולם, שתמיד היה להם למושיע בשני אופנים אלה:

בכל צרתם. בכל זמן שהיו בצרה היה לו צר:

ובחמלתו. מלשון חמלה ורחמנות:

וינטלם, וינשאם. נטל, מורה רק על הגבהה מן הארץ נשא, הרמה למעלה ראש בחשיבות, ומזה שם טלטול. טלטלה גבר, והטלתי אתכם מעל הארץ :

בכל צרתם. הבי"ת בגעיא:

בכל צרתם לא צר. כתוב באל"ף וקרי בוי"ו, ופי' הכתוב לא הרבה להם הצרה כי הושיעם ממנה, ופי' הקרי לו לאל צר בצרתם, על דרך ותקצר נפשו בעמל ישראל, והכל דרך משל, ודברה תורה בלשון בני אדם וי"ת בכל עידן דחבו קדמוהי וגו' ורז"ל כתבו על הפסוק הן יקטלני לא איחל, שהוא קרי וכתיב גם כן אמרו לחזי האי אי בלמ"ד אל"ף כתוב אי בלמ"ד וי"ו כתוב וכל היכא דכתוב למ"ד אל"ף לא הוא אלא מעתה בכל צרתם לא צר דכתיב בלמ"ד אל"ף הכי נמי דלא הוא וכי תימא הכי נמי והא כתיב ומלאך פניו הושיעם אלא משמע הכי ומשמע הכי ומלאך פניו הושיעם מסבב סבות להושיעם והסבות יצאו מלפניו לא שיהו מקרה, והסבה תקרא מלאך גאלם מהצרה שהם בה כן יעשה עמהם בכל דור ודור, זהו שאמר כל ימי עולם:

לא צר. האמת שהוא בוי"ו, כטעם ותקצר נפשו (שופטים י' ט"ו), דרך משל להבין [השומעים], כאלו גם הוא הוה [צ"ל היה] בצרה על כן מהר להושיעם:

בכל צרתם לו צר וכו'. לא כתיב באלף וקרי בוי"ו ושמעתי משם הרב החסיד מהר"ר יהודה הכהן ז"ל איש ירושלם במ"ש רז"ל דכב יכול השכינה עמנו בגלות ואמרו רז"ל דגאולות שלא היו על ידו יתברך היה אחריהם שעבוד אבל הגאולה העתידה תהיה על ידו יתברך כב יכול והיא גאולת עולם שאין אחריה שעבוד וז"ש בכל צרתם בגליות לו צר כב יכול צר כי השכינה בגלות אף שהיה גאולה לה צר עם כל זה היה שעבוד וגלות פעם אחרת והטעם ומלאך פניו הושיעם שלא היתה הגאולה על ידו. אבל לעתיד שתהיה על ידו באהבתו ובחמלתו הוא גאלם אין אחריה שעבוד וינטלם וינשאם כל ימי עולם:

לא צר. לא היצר להם כפי מעלליהם שהיו ראויין ללקות כי מלאך פניו הוא מיכאל שר הפנים ממשמשי' לפניו הושיעם תמיד בשליחותו של מקום:

ומלאך פניו. מלאך המשמש לפניו הושיעם בשליחות המקום:

וינטלם. ענין סבל המשא כמו כי נטל עליו (איכה ג) ולתוספות ביאור אמר וינשאם:

לא צר. לו קרי ודין הוא חד מן ט"ו דכתיבין לא באל"ף וקריין לו בוא"ו וסימן נמסר במ"ג פ' שמיני ונדרש בסוטה סוף פרק ה' ע"ש ובפי' המשנה להרמב"ם ז"ל ובספר תומר דבורה דף ג' ובספר קול בוכים דף ט"ו ודף פ"ב ועיין פי' המאמר בספר ברית הלוי מהחכם אלקבץ בפירוש ההגדה ובספר מנות הלוי מהנזכר על המגילה בהקדמתו דף י"ד והכי איתמר בזוהר סוף פ' וירא כתיב לא באל"ף דכל צרה שאינה לישראל באומות אינה צרה והראב"ע כתב האמת שהוא בוא"ו כטעם ותקצר נפשו דרך משל להבין השומעים כאילו גם הוא היה בצרה על כן מהר להושיעם עכ"ל. ולאו למימרא שהוא כתוב בוא"ו אך לשיטתיה אזיל שהקרי בוא"ו הוא האמת לבדו כמו שכתב בהדיא בריש פ' משפטים על אשר לא יעדה:

וינטלם, וינשאם. כפל ענין במלות שונות:

ומלאך פניו הושיעם. וכן כתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (במדבר כ"א י"ט), ואיננו משה כלל:

באהבתו. בעבור אהבתו להם וחמלתו עליהם גאלם מן הצרה הבאה:

וינטלם. כמו ונטל החול (משלי כ"ז ג'), והנה הטעם שגאלם ממצרים וינשאם בארצם, על כן אמר כל ימי עולם כל הימים שהיו בארצם:

וינטלם. סבל משאם לתת די מחסורם כל ימי עולם בכל שני הדורות:

והמה מרו. הקניטו כמו ממרים הייתם:

והמה מרו, אבל המה לא שמרו להודות לה' חסדו רק מרו בו והחליפו מצותיו והנה תחלה עצבו את רוח קדשו, שבמה שגרמו ע"י מרים שיעניש אותם היה רוח קדשו מתעצב ע"ז, מצייר זה כאב המתעצב עת יכה את בנו אהובו, אבל אח"כ ויהפך להם לאויב עד ששש על רעתם, (כמ"ש והיה כאשר שש ה' עליכם להטיב אתכם וגו' כן ישיש להאביד אתכם), ואח"כ הוא בעצמו נלחם בם, ולא לבד שעזבם ביד אויב ושש על רעתם כי נלחם בם בפועל והרע להם בידים עד שהיה ענשם לא טבעי רק השגחיי, (כמ"ש בפי' הפסוק כי צורם מכרם וה' הסגירם עיי"ש):

והמה מרו. ר״ל לא כן היה כפי מה שחשב אשר לא ישקרו בו כי המה מרו בו ועצבו לפני רוח קדשו:

מרו. מלשון מרי ומרד:

מרו, ועצבו. אינם נרדפים, מרה משתתף עם שמות מורים מרידה ועצב עם שמות המורים על יגון. כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון, שאח''כ שהוצרך להענישם נעצב על לבו :

והמה מרו. ענין מרי, כמו מריתם פי:

ועתה לכה ואשלחך אל פרעה. אותו שברחת מפניו, שנאמר ויברח משה מפני פרעה (שם ב טו), אתמול ברחת מפניו, ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי, ויציאתם תקרא על שמך, שנאמר מוליך לימין משה זרוע תפארתו בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם (ישעיה סג יב), כיון שאמר לו לכה ואשלחך אל פרעה, מיד אמר

והמה מרו ועצבו. מגזרת אל תעצבו (בראשית מ"ה ה') דרך משל, ויש אומרים כי רוח קדשו הוא מלאך הכבוד, הוא נלחם בם, עד שיצאו מארצו:

ויהפך. אז נהפך להם לאויב להביא עליהם הרעות והוא נלחם בם ולא באו במקרה:

ועצבו. ענין הכעסה, וכן כמה ימרוהו וגו', אמר אחר שהיה גואל אותם מהצרה המה שבו ומרו את דברו ולא שמעו לקולו ורוח קדשו והוא דברי נביאיו הנאמרים ברוח הקדש, וכן ת"י:

ויהפך להם לאויב. הפך שגאלם מיד אויב הוא נלחם בם והיו עניניהם באים להם בדרך רעה עד שהיו אומרים זה מיד האלהים הוא:

ותקרא שמו משה. משוי היה ראוי לומר, שהרי משה משוי היה, אלא על שם ישראל שהוא משה אותם והוציאם ממצרים, שנאמר והוצא את עמי בני ישראל (שמות ג יא), וכתיב ויסע משה את ישראל מים סוף (שם טו כב), לכך נקרא שמו משה שהוא משה אחרים, וכן הנביא אומר ויזכור ימי עולם משה עמו איה המעלם מים וגו׳ (ישעיה סג יא).

ויזכור ימי עולם משה עמו. הנביא מתאונן ואומר בל' תחינה היום בגולה זוכר עמו את ימי עולם את ימי משה ובצרתו הוא אומר איה משה רוענו המעלנו מים סוף:

ויזכר, ואז יזכר עמו את ימי עולם (את ימי) משה, שבעת יתחילו לזכור בלבבם נסים שעשה להם בימי עולם בכל דור ודור עד שבאים לדור הראשון לזכור ימי משה, ומתחילים לשאול איה המעלם מים כי בעת ההיא הפלם ה' בשני דברים א. בנסים ונפלאות שעשה עמהם. ב. בנבואה ורוח הקדש והשראת השכינה בקרבם (כמ"ש השמע עם קול אלהים חיים, או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות וכו'. ושני אלה נאבדו מהם, כמ"ש אותותינו לא ראינו אין עוד נביא). וישאלו עתה א. איה המעלם מים את רעה צאנו, שמשה היה דומה אז כרועה צאנו של ה', כמו שישמור האדון את הרועה בעבור הצאן ואת הצאן בעבור שהם קנינו כן נהג ה' אז בשמירתם ב. איה השם בקרבו, (בקרב העם הנז"ל) את רוח קדשו שהיא הנבואה ורוח הקדש:

ויזכור. בגלות יזכור ישראל את ימי עולם שהיה מקדם כששלח את משה לעמו וחסרה למ״ד השמוש במלת עמו:

את רעי צאנו. במלה זאת יש מחלוקת גדול ועצום בין הספרים והמפרשים כי במקצת ספרים כתוב רעה בה"א ומקצת ביו"ד ואין איש שם על לב בחילוף זה החכם ן' עזרא פירשו בה"א שכתב איה המעלם אותם מים סוף על משקל משה שהוא רועה את ישראל גם רש"י כתב את רועה צאנו דמיון רועה המעלה את צאנו איה הוא וכו' וכן ת"י אן דדברינון במדברא כרעיא לעניה אבל רד"ק פירשו ביו"ד שכתב את רעי צאנו עם רועי צאנו והם משה ואהרן. גם החכם אברבנאל פירשו ביו"ד וכתב כלשון הזה והנה היו זוכרים ואומרים זה את רועי צאנו שהי כנוי לנביאים ישעיהו והושע ועמוס ומיכה שהיו באותו הזמן שמפני שהיו מוכיחים אותם היו משיבים להם שאינם ראויים להוכיח לפי שלא היו עושים נסים ונפלאות כמו שעשה משה ויהיה שעור הכתוב ויזכור את עמו רעי צאנו שהם הנביאים שהיו רועי ישראל ימי עולמו של משה באמרם אליהם איה המעלם מים שהוא משה איה איש כמדרגתו וכו'. ואף על פי שאיני כדאי להכריע בין החכמים האלה נתתי אל לבי היות לנו הכרעה ממסרה אחת והיא זו רעה ד' קמצין כתובים ה"א וסימנם נמסר בפרשת ויגש ובתילים סימן פ' ומדחזינן בכולהו ספרי דהדין דישעיה כתיב בצירי ולא חשיב ליה בעל המסורת בהדי אחריני דכתיבין בה"א ובקמץ קטן שמע מינה דכתיב ביו"ד ותימה דחד מן ד' דמסרה זו היא רעה ישראל האזינה וברובא דספרא דידן בסגול ובמקרא עתיקא כ"י אשכחנא הדין דישעיה בה"א וצירי ונמסר עליו ד' ודילמא ס"ל דהדין חד מן ד' קמצין ורועה ישראל במרעה טוב ירעה אותנו:

ויזכור ימי עולם. ישראל בגלות בעתות הצרה הוא זוכר ימים מקדם, זהו ימי עולם, כששלח משה לעמו, ועמו, חסר למ"ד השמוש, כמו ויבא ירושלים, והדומים לו, ואמר הנביא בדרך הנבואה כי ישראל זוכר בגלות אותן הימים ואומר הנה ישראל במצרים היו רבים בהם עובדי עכו"ם כמו שמפורש בספר יחזקאל, ואע"פ כן כיון שראה את עניים רחם עליהם, ואמר וישמע אלהים את נאקתם ונגלה למשה ואמר ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ושלחו להם ועשה עמהם אותות ומופתים והוציאם ממצרים וגאלם, ואע"פ כן כשרדפו מצרים אחריהם לא זכרו הנפלאות שעשה עמהם, ואמרו המבלי אין קברים במצרים וגו', ואעפ"י כן העבירם בים ביבשה והעלה מן הים ויכסו מים צריהם, ולפיכך הם תמהים בגלות ואומרים איה המעלם מים:

ויזכור ימי עולם. שעבר:

את רועי צאנו. דמיון רועה המעלה את צאנו איה הוא אשר שם בקרב ישראל את רוח קדשו של הקב"ה ולמדנו חוקים ומשפטי':

איה המעלם מים. ר״ל יאמרו איה הוא המעלה אותם מן הים עם רועה צאנו ר״ל על ידי משה שהיה מנהיג את עמו וכאלו יאמרו מדוע לא יעשה עמנו כזאת גם היום:

את רועי צאנו. עם רעי צאנו והם משה ואהרן, ואע"פ שאנו חוטאים לפניו הלא גם אבותינו חטאו והיה מושיעם בעת צרתם למה ארך לנו זה הגלות כל כך עד שנצטרך לומר איה הוא המושיע את אבותינו כאלו היום אינו נמצא:

[משה עמו]. ימי משה ועמו, כמו שמש ירח עמד (חבקוק ג' י"א), ויתכן היות משה פועל, כי הוא מושה את ישראל, והראשון הוא הנכון:

איה השם וכו׳. איה הוא השם בקרב משה את רוח הנבואה:

איה השם בקרבו את רוח קדשו. שישלח בהם רוח נבואה מלבד משה אהרן ומרים היו שבעים זקנים שנחה עליהם רוח נבואה גם ביום מעמד הר סיני היו כולם נביאים, ומי שעשה עמהם כל זה איה הוא עתה, והנה עתה נסתלק רוח נבואה משמתו חגי זכריה ומלאכי שאלו היו עמנו נביאים היו מודיעים לנו קץ הגאולה והיה לנו נחת רוח בזה אבל אנחנו זה כמה שנים בגלות ואין לנו נביא ולא אתנו יודע עד מה:

איה המעלם. הטעם עתה יאמרו הגוים, איה המעלה אותם מים סוף:

המעלם. בצר"י ומנהג הפעל בקמץ עם מ"ם הפעלים, כמו איננו רוצה, והמפרשים פירשו ויזכר על האל יתברך, ועל הדרך הזה תרגם יונתן:

את רעה צאנו. עם משה שהוא רועה את ישראל:

איה השם. בקרב משה, ויש אומרים על הכבוד שהיה בקרב ישראל:

מוליך לימין משה זרוע תפארתו. הקב"ה היה מוליך לימין משה את זרוע גבורתו בכל עת שהיה צריך לעזרתו של הקב"ה היה זרועו מוכן לימינו:

מוליך, מספר כי הנסים שנעשו ע"י משה היו מעולים מצד ארבע מעלות א. שהיו הנסים תמידים בכל עת שרצה הרועה הנאמן, ועז"א מוליך, שהוליך הזרוע הנסיית אצלו תמיד להשתמש בו בכל עת שירצה ב. שלא היו הנסים ע"י מלאך ואמצעי, רק שהוליכם לימין משה, שזרוע הנסיית עמדה אצל ימינו מבלי אמצעי ביניהם ג. שלא היו הנסים ע"י מעשה ישראל וזכותם רק ע"י כח ה' ורצונו שעז"א זרוע (כי כבר בארתי כ"פ שזרוע ה' מציין הכח הפועל אותות ומופתים בלא עזר ממעשה התחתונים וזה ההבדל בינו ובין יד ה') ד. שלא היו הנסים קשורים עם הטבע רק נסים גדולים ומפורסמים, שעז"א תפארתו להתפאר במו לעיני כל.

מוליך. מוסב על מלת איה לומר איה המוליך לימין משה את זרוע תפארתו ר״ל חוזק ה׳ היתה מוכנת למשה בכל עת חפצו:

בוקע. בס"א קדמון מספרד בב' טעמים וכן נמנה בסוף מסרה גדולה שלנו בשטא חדא דכל חד וחד מלעיל ולית דכוותיה ודכוותיה מֹנֵע בר (משלי י"א) בֹצֵע בצע (משלי א׳:י״ט) ועיין מ"ש לקמן בסי' ס"ו:

מוליך לימין משה. עתה ספר איך העלם מים ואיך ירדו בתוך הים, ואע"פ שהוא ידוע אומר כן להגדיל הספור ולהודות האל יתברך כי בנס גדול ופלא מופלא היה שהיה מוליך זרוע תפארתו לימין משה שהיה בימינו המטה, ואיך היה מטה משם בוקע הים אלא שהאל היה מוליך לימינו זרוע תפארתו והיה בוקע הים מפניהם פירוש מפני ישראל כדי שיעברו בתוכו:

מוליך. זרוע תפארתו, זה הוא מלאך השם, ההולך לפני מחנה ישראל (שמות י"ד י"ט):

בוקע מים מפניהם מה שבקע המים מפניהם, לא היה רק בשביל להצילם כי היה יכול להצילם בלעדי נס כזה בדרך טבעי, כי תכליתו היה כדי לעשות לו שם עולם כמ"ש שמעו עמים ירגזון:

בוקע. איה הבוקע מפניהם מי הים והירדן לעשות לעצמו שם גבורה עד עולם:

לעשות לו שם עולם. שיזכרו אותו כל העמים על זה הדבר הגדול וייראו ממנו, כמו שאמר שמעו עמים ירגזון, כי לא היה צריך זה להעביר ישראל לפאה האחרת כי מאותה הפאה שנכנסו לאותה הפאה עצמה יצאו אלא עשה זה להראות ידו הגדולה ולהראות כי בידו הכל אפי' להפך הטבעים היסודיים וזהו תפארת לו ושם עולם, וכל זה הראה על ידי משה וישראל עמו מאהבתו אותם:

בוקע [מים]. הים:

כסוס במדבר. שאינו נכשל לפי שהיא ארץ חלקה כן לא נכשלו בתהום:

מוליכם בנס קריעת ים סוף היה בו עוד כמה נסים כמ"ש עשרה נסים על הים, ובארתי בפי' התורה כי היה עוד נס מה שיבשו התהומות ונסתלקו מהם כל אבני מכשול ונעשו כגריד, וזה היה רק להרבות בנסים ולהקל ההליכה, כי כבר היו יכולים לעבור ע"י שנסתלקו המים, וז"ש מוליכם בתהומות כסוס ההולך במדבר שאין שום מעכב לפניו וזה עשה בל יכשלו:

מוליכם. איה המוליכם בעומק הים כסוס הר׳ן במדבר במקום ישר ושוה שאינו נכשל במרוצתו כן לא נכשל כאשר הלכו בעומק הים כי היה המקום שוה וישר:

בתהומות. עומק הים:

מוליכם. עוד ספר גודל הנס שלא תאמר אע"פ שהיה יבש קרקע הים לא היה כל כך יבש שיהיו יכולים ללכת בו בחזקה או לרוץ בו לפיכך אמר מוליכם בתהומות כסוס במדבר, הוליכם באותם התהומות כמו הסוס הרץ במדבר שהוא ארץ המישור ואין שם לא אבן ולא טיט שיהיה לו מכשול כן היו הם יכולין לרוץ באותו קרקע הים כל כך נתקשה הקרקע בים כרגע ולא נכשלו בו:

נחית בחסדך עם זו גאלת. לפי שלא היה בידינו מעשים טובים וגאלתנו [בחסדך], שנאמר חסדי ה׳ אזכיר תהלות ה׳ (ישעיה סג ז).

מוליכם בתהומות. הים:

כסוס במדבר. והיא היבשה:

כבהמה. אשר בבקעה תרד ובקעה היא ארץ חלקה ואין בה מכשול קנפניי"א בלע"ז:

כבהמה, עוד היה נס שהוגבה עמק הים למעלה ונעשה דרך ישר בל יצטרכו לרדת למצולה, ועז"א כבהמה בבקעה תרד בבקעה ישרה ושוה כן רוח ה' תניחנו, שתיכף שירדו לתוך הים הוגבה התהום וצף למעלה ונעשה בקעה, כן נהגת עמך כדי לעשות לך שם תפארת בנסים רבים תכופים אשר לא יוכל עשוהו רק אתה בורא כל לבדך:

כבהמה בבקעה תרד. כמו הבהמה היורדת ללכת בבקעה שנוח לה מאלו עלתה ללכת בהר כן רוח ה׳ הנהיג את ישראל בנחת:

תניהנו. ענין הנהגה כמו נחית כצאן (תהלים עו):

כבהמה. והמשיל עוד לכתם בקרקע הים ואמר כי הם ירדו בתוך הים כמו שתרד הבהמה בבקעה בלי עמל, כי המורד מעט וההליכה בבקעה נוחה כי היא דרך מישור:

כבהמה וגו'. ואחר צאתם מהים הוליכם השם במדבר, כבהמה שהיא יורדה בבקעה לאט, כן רוח השם נחה את ישראל:

תרד. תתפשט כמו (לעיל מה) לרד לפניו גוים כן רוח ה' תניחנו לתהום ועשה בו דרך כבושה:

כן נהגת עמך. ר״ל כך היה הכל כמו שאמרנו באופן זה נהגת עמך לעשות לך פרסום שם תפארת:

רוח ה' הניחנו. הכנוי לעמך שזוכר אחר כן, כמו ותראהו את הילד, והדומים לו, אמר רוח ה' הניח עמך מצריו והרודפים אחריו, ואמר רוח ה' כמו רוחך, וכן ואל משה אמר עלה אל ה', ומלת כן מוסב לדמיון כבהמה שזכר, וענין הפסוק כן כבהמה בבקעה תרד כן נהגת עמך ורוח ה' תניחנו, ויונתן תרגם תניחנו כמו תנחנו, מן נחה את העם, כבעירא דבמישרא מדברא מימרא ה' דברינון:

והנה תניחנו תחת תניחם, והנכון שוי"ו תניחנו שב אל משה, והוסיף כן נהגת עמך, והנה משה וישראל:

כן נהגת עמך. כן היה הכל כמו שאמרנו נהגת עמך:

שם תפארת. שם שיהיה לך תפארת וכבוד לעולם והנה כל זה עשית בימים הקדמונים ועתה נטשתנו בגלות זה כמה שנים:

איה קנאתך. הראשונה:

הבט משמים, אחר כל הנסים והנפלאות שעשית עמנו בימי קדם, הבט משמים איך עתה היה ההפך, ואמר הבט משמים וראה מזבול קדשך, כי השמים על ידם ינהיג ה' הנהגתו התמידית הטבעיית שהם מיוחסים לשמים, והזבול מציין מקום שכינת עוזו והשגחתו ששם ינהיג הנהגתו המופלאת הנסיית, ויש הבדל בין ראיה והבטה, שהראיה הוא ראות העין החושיי, וההבטה היא שימת הלב על הדבר, יאמר הנה ההשגחה הטבעיית הגם שגם עתה תנהיג אותנו בנסים נסתרים ובראות העין ידמה שבהנהגה זו לא נשתנה העת הזאת מימי קדם, מ"מ אם תביט משמים ותשים לב היטב תראה כי גם הנהגה זאת נשתנה עתה ממה שהיתה מקדם, וראה מזבול קדשך בהנהגה הנסיית שהיתה בזבול קדשך א"צ הבטה כלל כי זאת תראה תכף כי איה קנאתך וגבורתך, שאינם אותם שהיו בימי קדם איה קנאתך הנסים שעשה ה' בימי קדם היו לשתי תכליות א. מפני קדושת שמו להראות גבורתו או בעבור שקנא לשמו המחולל ונגד זה אמר איה קנאתך וגבורתיך ב. למען ישראל בעבור שרחם על עמו, ונגד זה אמר המון מעיך ורחמיך אלי אשר רחמת אלי מקדם ואיך עתה התאפקו, ומדוע לא תרחם:

הבט משמים. ר״ל הואיל וכן עשית בימים הקדמונים לכן גם עתה הבט משמים וראה ממדור קדשך:

מזבול. ענין מדור כמו בית זבול לך (מ״א ח):

הבט, וראה. בארתי הבדלם (למעלה ה' טז) :

מזבל קדשך. ברוב ספרים כ"י הבית בג' נקודות וכן כתוב במ"ג בגליון ברוב הספרים חסר:

הבט. ע"ד כי רם ה' ושפל יראה, ובשמים זבול קדשו ותפארתו כי בהם יראה עזו כי הם עומדים לעד לעולם בגבורתם לא ישנו ולא יחליפו:

הבט וגו'. יספר הנביא תפלת המשכילים בגלות, כי הוא דבק עם הוא נלחם בם (לעיל י'):

הבט משמים וראה וכו' עד פגעת את שש. עתה יבאר התלונה שיוציאו בני ישראל מזכרון כל זה שזכר מהטובות שעשה הקב"ה לישראל בצאתם ממצרים באמרם הבט משמים וראה רוצה לומר אע"פ שאמרת אלכה ואשובה אל מקומי וסלקת שכינתך מבינינו והעלית אותה לשמי זבולך עם כל זה משם תשגיח ותביט משמים ותראה מזבול קדשך שהוא הגלגל העליון המתנועע מידך, איה קנאתך וגבורתך כלומר אותה קנאה שקנאת על המצריים איפה היא שלא תקנא ג"כ לאומות המצרות ועתה היה בהפך שהמון מעיך ורחמיך אלי התאפקו והתחזקו ולא נכמרו לרחם עלי, הנה השנוי והפעלות הזה לא יפול בך והוא בלתי אפשר בחקך שתהיה עת רחמן ועת בלתי רחמן (טז) כי אתה אבינו והאב לא יתאפק בשוב זמן מהזמנים בצרות הבן אבל ירחם עליו תמיד, ואין לך שתאמר שאברהם היה אבינו הרחוק וישראל אבינו הקרוב ושהם מתו וזכותם תמה ולכן נעדרו ממנו החסד והרחמים, אין הדבר כן כי אברהם לא ידענו שהיה האב הראשון וכמה דורות יש שמתו ישראל שהיה האב האחרון לא יכירנו כי כבר מת גם כן זה שנים רבות ולכן לא נשאר לנו אב אחר כי אם אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך כי אתה היית אב ראשון מאברהם ואב אחרון מישראל ואתה האב חי וקים ולכן אתה תהיה גואלנו מעולם ולא הם, והתבאר מזה למה משלשת האבות זכר אברהם וישראל ולא זכר יצחק שהוא לפי שזכר הראשון שהיה אברהם והאחרון שהיה ישראל להגיד שלא היו המה אבות אמתיים כי אם הש"י שהוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין אב והאמצעי אינו כ"א המורכב משני הקצוות.

המון מעיך. שהיו רגילים להמות עלינו כאשר מאז כענין שנאמר (ירמיהו ל״א:כ׳) על כן המו מעי לו והמון רחמיך הראשונים אלינו עתה התאפקו נתחסנו מהיות הומים עלינו כאשר מאז:

איה קנאתך. איה הקנאה והגבורה שהראית במצרים בימים הקדמונים:

קנאתך. ענין חימה וכעס כמו בקנאו את קנאתי (במדבר כ״ה:י״א):

איה קנאתך וגבורתיך. במקצת ספרים כ"י כתוב וגבורתיך הרי"ש בקמץ והוא טעות כי ברוב הספרים בחולם וכן במסורת ג' בלישנהון בקריא וסימנהון אשר יעשה כמעשיך. איה קנאתך. דור לדור ישבח מעשיך. חד בתורה חד בנביאים חד בכתובים ע"כ. ושלשתם בחולם. ובמקרא גדולה ריש פ' ואתחנן הובאה מסרה זו ובסוף כתב ב' קדמאי גבורתך כתיב וא"כ זה דישעיה חסר יו"ד וכן בס' תילים נמסר שם ב' חד מלא וחד חסר ושל תילים מלא יו"ד בנוסחי דיקי א"כ זה דישעיה חסר וכן הוא במקצת הספרים אבל בספרים ספרדים מלא יו"ד כמו שהוא במקרא גדולה עצמה בפסוק ובמסורת וכ"י מצאתי תוב ג' בלישנא ולא האריכו יותר ואחת מהן אומרת ג' חסר בלישנא וכן נמסר במקרא גדולה פ' ואתחנן וודאי דעל וא"ו בתר רי"ש נאמר וכך הם שלשתם חסר וא"ו בתראה בכל הספרים ועיין עוד מ"ש בפרשת ואתחנן:

איה קנאתך וגבורתך. שהיית מקנא בראות עוני עמך ומראה גבורתך בעמים, איה הם עתה:

מזבול, כמו דירה, וכמוהו יזבלני אישי (בראשית ל' כ"א), והנה הטעם כפול:

ויש מפרשים שזכר באבות אברהם לפי שנאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא, יב) והוא השליך את ישמעאל מלפניו כדי שלא יירש בן האמה עם יצחק בנו וזכר את ישראל שכל זרעו היה זרע אמת והיה ראוי שיקראו אבות אמנם ליצחק שנאמר בו ויאהב יצחק את עשו (שם כה, כח) לא קראו לו מפני זה אבינו ולא כללו ענינו עם אברהם וישראל, אמנם במסכת שבת פרק רבי עקיבא (פט, ב) דרשו חכמים ז"ל שלא נזכר כאן יצחק מפני שבחו, אמרו לעתיד לבא הקב"ה אומר לאברהם בניך חטאו אמר לפניו ימחו על קדושת שמך, אמר אימר ליעקב דהוה ליה צער גדול בנים דלבעי רחמי אמר ליה בניך חטאו אמר לפניו ימחו על קדושת שמך, אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה אמר ליה ליצחק בניך חטאו אמר לפניו רבש"ע בני ולא בניך ועוד כמה חטאו כמה שנותיו של אדם ע' שנה שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה דל עשרין שנה דלא ענשת עליהו פשו להו חמשין דל עשרין וחמש דליליתא פשו להו עשרים וחמש דל תריסר ופלגא דצלותא ודמיכל ודבית הכסא פשו להו תריסר ופלגא אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלך ופלגא עלי, פתחו ואמרו כי אתה אבינו וגומר, הנה כפי דרך דרשתם זו לא נזכר כאן יצחק לפי שאברהם נזכר להגיד שלא ידענו והענין שראה במראת בין הבתרים ממשלת ד' מלכיות ושעבוד ישראל ולא בקש עליהם רחמים, וזכר ישראל כדי לומר בו שלא הכירנו כי ראה במראת הסולם ג"כ ממשלת ד' מלכיות עולים ויורדים ולא בקש רחמים על בניו, אבל יצחק לפי שבירך את יעקב ולא ראה ממשלת המלכיות ולא בירך את עשו באופן מזיק ליעקב לא כלל אותו עם האבות הראשוני' בבקשת הרחמים ולזה לא נזכר כאן, והותרה בכל אחד מהדרכים האלה השאלה השלישית.

התאפקו. כמו ויתאפק ויאמר שימו לחם (בראשית מ״ג:ל״א) נתאפק ולא הכירו את אשר נכמרו רחמיו אל אחיו:

המון מעיך. מה שבימים הראשונים היו מעיך הומים עלי ורחמת אותי הנה עתה התחזקו אלי כי אמצת לבבך ומאנת לרחם:

המון מעיך. הוא ענין הכמרת רחמים וחמלה וכן על כן המו מעי לו (ירמיה לח):

ורחמיך. הוא"ו בגעיא בס"ס:

המון מעיך. ואיה המון מעיך ורחמיך שאמרת המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה' איה המון המעים ואיה הרחמים:

התאפקו. עתה, כמו ולא יכול יוסף להתאפק (בראשית מ"ה א'):

התאפקו. ענין התחזקות ואמצות הלב וכן ויתאפק ויאמר שימו לחם (בראשית מ״ג:ל״א):

אלי התאפקו. אני רואה שהתאפקו והחזקו רחמיך אלי ולא נכמרו למהר לרחם עלי ואיך היה זה:

מי זה בא מאדום וכו' מדוע אדום ללבושך וכו'. עיין בפסוק פי' דתמה הנביא מפני דהענין הוא עמו אנכי בצרה דשכינה גם היא בגלות וענין גלות השכינה הוא כמבואר דמשה ראה הסנה בוער באש מפני דהתלבשות השכינה הית בשר המיוחד לאומה אשר ישראל אסורין שם והשר של מצרים היה אב הטומאה ובו היה התלבשות וזהו שתמה משה מדוע לא יבער הסנה וכוכב המיוחד לאדום הוא מאדים שהוא ממונה על רציחה וזהו אומנתו של עשו וא"כ בגלות אדום ההתלבשות הוא אדום ובאומה אחרת ההתלבשות הוא בענין אחר וזהו שתמה הנביא מי זה בא מאדום דהיינו שבא כבר מאדום והוא חמוץ בגדים ומדוע אדום ללבושך וכי'. ואי' ברש"י בפ' בשלח דמפרש דבשעת מתן תורה נראה הקב"ה כזקן ויושב בישיבה ובמלחמת ים סוף היה נראה כגבור וראתה שפחה על הים יותר ממה שראה יחזקאל וכאשר הקטנים ראו את המראה הזה אמרו זה אלי ואנוהו נמצא דבעת נצחון הקב"ה לובש בגדי גבור וז"ש הנביא ואם נאמר שהלביש לבוש נצחון מפרש זה הדור בלבושו דהיינו במה שאמרה ישראל זה היה הדור בלבושו שהיה נראה כגבור נוצח וע"ז רה"ק משיב אני מדבר בצדקה ורב להושיע הכוונה דישראל אין ראויין לגאולה וזמן גאולה באה הקב"ה מעמיד להם מלך כהמן כדי שיתעוררו את עצמן בתשובה וזהו אני מדבר בצדקה. פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי ואדרכם באפי וארמסם בחמתי וכל מלבושי אגאלתי כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה זהו תשובה על בגדי אדומים כי יום נקם הוא וביום נקם הוא לבוש אדום והיינו בעת גאולה וזהו שיסד הפייטן מלך בגדי נקם לבש ביום נקם לצריו ישיב אל חיקם וק"ל:

כי אתה אבינו. ועליך להביט ולראות בצרותינו:

כי אתה, מתחיל לטעון נגד שני אלה א. נגד מה שהתלונן איך המון מעיך ורחמיך התאפקו עתה. אומר הלא אתה אבינו הלא אין לנו אב אחר זולתך כי אברהם לא ידענו, ואיך לא ירחם האב על בנו, (אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, הידיעה היא בשכל וההכרה היא ע"י שראה בחוש, אומר אברהם לא ידע אותנו כלל כי מחלציו יצאו גם ישמעאל ועשו ולא ידע כי אנחנו נהיה עם ה' ביחוד, וישראל הגם שהוא כבר ידע אותנו כי ידע שבניו יהיו שבטי ה', מ"מ לא הכיר אותנו בעיניו) ב. ונגד מה שהתלונן איה קנאתך וגבורתיך, טוען הלא אתה ה' אבינו גאלנו מעולם שמך, הלא שמך אשר בו נודעת מעולם, הוא שאתה אבינו גואלנו, הלא רק בשם זה יודעים אותך שאתה אבי ישראל וגואלם ומה תעשה לשמך הגדול הזה איה קנאתך על שמך זה המחולל עתה באמור הגוים מבלתי יכולת.?

כי אתה אבינו. וראוי לאב לרחם על בנים:

כי אתה אבינו. והאב לא יתאפק על הבן אלא מרחם עליו מיד:

כי וגו'. הטעם שאתה אבינו ואנחנו בניך, ואתה אב שתמצא לעולם:

כי אברהם לא ידענו. בצרת מצרים:

כי אברהם לא ידענו. עשה עצמו כאלו לא ידענו עם כי נגלה לו בברית לא התפלל עלינו:

כי אברהם לא ידענו. על דרך אבי ואמי עזבוני וה' יאספני, כי אף על פי שאברהם אבינו הנה כמה דורות שמת ואב בשר ודם לא ידע בנו או בן בנו אלא בחייו אלא אתה אבינו חי וקיים מעולם ועד עולם ואין לנו לצעוק אלא אליך ובכל הדורות שעברו ושיהיו אתה אבינו ואתה גואלנו מכל צרה ומעולם שמך עלינו, וזכר אברהם כי הוא ראש האבות, ועוד שאמר לו האל כי ביצחק יקרא לך זרע ואמר ואתן לו את יצחק ולא אמר את ישמעאל, כמו שאמר ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, וזכר ישראל כי כל זרעו זרע אמת לא כיצחק שיצא ממנו עשו, ואומר ויאהב יצחק את עשו:

והזכיר אברהם שהוא היה הראשון שכרת השם ברית עמו להיות לו לאלהים ובניו, והזכיר גם יעקב שהוא סוף האבות, והוא עקרנו לבדו:

וישראל לא יכירנו. במדבר כי כבר נסתלקו מן העולם:

וישראל לא יכירנו. עשה עצמו כאלו לא הכיר אותנו עם כי בשעה שראה סולם מוצב ארצה ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו הם שרי האומות זו עולה וזו יורדת לא שם לבו להתפלל עלינו:

יכירנו. כמו הבדל יבדילנו (ישעיהו נ"ו ד'):

ואתה ה' אבינו. בכולם נעשית לנו אב, ורבותינו דרשו בו כמו שדרשו במסכת שבת:

אתה ה׳ אבינו. בכל ימים שמת לבך עלינו כדרך האב המשים לבו בתקנת בנו:

גאלנו מעולם שמך. מימות עולם שמך הוא גאלנו כי בכל פעם אתה הוא הגואל אותנו:

למה תתענו. כי בידך להסיר יצר הרע כמה שנאמר כחומר ביד היוצר וגו' (ירמיהו י״ח:ד׳) ואומר והסירותי את לב האבן וגו' (יחזקאל ל״ו:כ״ו):

למה תתענו. ר״ל בעבור שלוות האומות ואורך הגלות אנו תועים מיראתך וכאלו אתה מתעה אותנו:

תתענו. מלשון תועה:

למה תתענו ה'. בראותינו שלות הרשעים ואורך הגלות לנו והצרות תמידות עלינו, הנה אנו תועים מדרכיך ואומרים אין תקוה עוד וכאלו אתה תתענו בהאריכך גלותינו, ובאמרו תתענו תקשיח לבנו, אינו אומר על כלם אלא רבים מישראל נתיאשו מהגאולה לאורך הגלות וכיון שיש בהם קצת מדבר בלשון כלל וכן אמר הקב"ה אל משה עד אנה מאנתם, בעבור קצת העם שיצאו בשבת ללקוט מן, וכן אמר דניאל חטאנו והרשענו והעוינו ומרדנו:

למה תתענו ה', טוען עוד הלא צריך אתה לעשות זאת למענינו כי, א. ע"י שתראה לנו המון מעיך ורחמיך אנו לומדים דרכיך שאתה רחום וחנון וע"י שהמון מעיך ורחמיך אלי התאפקו הלא תתענו מדרכיך אלה שאין אנו רואים הרחמים והחנינה שלך, ב. הלא ע"י שתראה קנאתך וגבורתיך להעניש החוטאים ע"י נלמד יראת ה' שעי"כ מתיראים מענשיו אבל ע"י שאינך מראה קנאתך וגבורתך הלא על ידי זה תקשיח לבנו מיראתך וא"כ שוב למען עבדיך שבטי נחלתך (שהם עובדים אותך והם העם שבחרת לנחלה לך):

למה וגו'. בעבור היות השם הסבה העליונה, היא הראשונה, אמר למה תתענו, ויש משיבים כי זה כטעם מה שאמרו קדמונינו ז"ל אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ואחרים אמרו כי הכתוב דבר כנגד המחשבות, ויש אומרים בעבור שאנחנו בגלות לא נוכל לעשות כל המצות שהם תלויות בארץ:

והיתה תלונת ישראל אומרם למה תתענו ה' מדרכיך כלומר הנה בראותנו שלוות הרשעים המצרים אותנו ואורך גלותנו נבוא לחשוב שאין השם רואה אותנו ושעזב את הארץ ואם כן אתה הוא אלקינו סבה כשאנחנו נתעה מדרכיך ונאמין מה שאינו ראוי ותקשיח ותרחיק לבנו מיראתך, ולא אמר שיעשה זה הקדוש ברו' הוא בעצם כי אין רע יורד מלמעלה אלא שהרי הוא יתברך סבה במקרה לזה כי בהאריך גלותינו ובהמשילו עלינו האומות הסכלות ימשך מזה שנהיה תועים וסכלים בדרכי הנהגתו ופורקים ממנו יראתו ולכן יחסו אליו, והותרה בזה השאלה הרביעית: והיה סוף דבריהם שוב למען עבדיך שבטי נחלתך רוצה לומר שוב מחרון אפך בזכות י"ב שבטים שהיו עבדיך לא בזכות אברהם וישראל שכבר זכר בעבור שהם תמה זכותם, (יח) ואמנם אומרו למצער ירשו עם קדשך פירשו המפרשים לזמן מועט ירשו הארץ עם קדשך שנתת להם הארץ לנחלה ומעט זמן עמדו בה, ומיד צרינו בוססו נחלתך וגרשונו ממנה, ונכון לפרש שאמר מצער על ארץ ישראל והר ציון שנקרא כן כמו שאמר וחרמונים מהר מצער (תהלים מב, ט), ויהיה הכתוב נסמך עם מה שאמר למעלה שוב למען עבדיך למצער כלומר שובה שכינתך בזכות עבדיך שבטי נחלתיך ושוב לשכון במצער שהוא הר ציון שירשו עם קדשך בירושה מוחלטת ואחר כך צרינו בוססו ורמסו מקום מקדשך שהיה מקום קדושה שלא יכנס בו אדם, וזה בלתי ראוי שצרינו יגזלו המקדש והמעון ואנחנו נהיה משוללים ממנו לפי שאנח' (יט) היינו מעולם כלומר היינו עמך ונחלתך ותחת ממשלתך מעולם ובהפך היו צרינו שלא משלת בם ולא נקרא שמך עליהם רוצה לומר שמה תאמר שקרעת שמים וירדת על הר סיני כאשר מפניך הרים נזולו.

תקשיח. ל' אימוץ לב:

תקשיח לבנו. בעבור זה הקשה לבנו וסתם מן היראה וכאילו מידך בא והוא כפל ענין במ״ש:

תקשיח. היא מלה מורכבת מן קשה ומן סח ר״ל תקשה ותסיח לבנו וכן הקשיח בניה (איוב לט) ועם כי המה בשי״ן וזהו בעבור מלת קשה:

תקשיח. ענין אכזריות ורחוק הלב מהדבר הנאהב, וכן תקשיח בניה ללא לה:

תקשיח. כטעם תסיר וכמוהו הקשיח בניה ללא לה (איוב ל' ט"ז):

שוב. לכן שוב אלינו להשרות שכינתך בינינו כמאז ואם אין בנו מעשים עשה למען עבדיך הם האבות ולמען השבטים אשר הנחלתם לך לנחלה:

שוב למען עבדיך. שוב מחרון אפך בנו ואם לא למעננו כי אנחנו חוטאים שוב למען עבדיך, והם האבות ולמען שבטי נחלתך והם י"ב שבטים, ופירוש נחלתך שהיו לך לנחלה כמו שכתוב יעקב חבל נחלתו:

שוב למען עבדיך. הם אבות, ולמען שבטי נחלתך הם השבטים:

בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם. פי' דחוזר לעיל דהקב"ה מושיעם מן מקום שאין רשות למלאכים ללכת שמה ואומר למלאכים בכל צרתם לא צר להם והם מקבלין באהבה ומלאך פניו הושיעם. ואולם יש חילוף בקרי וכתיב דכתיב לו ואנן קרינן לא וזהו ענין דלישראל אין צר כי הקב"ה מושיעם וגואלם ואולם לו צר דהיינו לשכינה ובאהבתו ובחמלתו הוא גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם והוא מציץ מבין החרכים ומשגיח עלינו בגלותנו עד יחדש אהבת נעורים וקול דודי מדלג על ההרים במהרה בימינו אמן סלה:

למצער ירשו עם קדשך. גדולתם וירושתם זמן מועט היתה להם:

למצער, ר"ל שוב למען עבדיך אל מצער אשר ירשו עם קדשך, אל החלק המצער והקטן אשר ירשו עם קדשך, שוב אל החלק המצער הלז, ר"ל אין אנו מבקשים רק שתשוב לעיר הקדש והמקדש רק הדבר המצער הזה אנו מבקשים, בל יהיה שממה, עקר מה שאנו מצטערים ומפילים תחנה לפניך הוא רק על שצרינו בוססו מקדשך כי לא על נחלת שדה וכרם אנו כואבים וצועקים, רק על הקדש והמקדש ועל חילול שמך הגדול, כי

למצער. על מעט זמן ירשו עם קדשך את המקדש ועתה הצרים אותנו הנה בוססו ורמסו את מקדשך:

למצער. למעט זמן כמו הלא מצער היא (בראשית י״ט:כ׳):

למצער. הלמ''ד הוא הגבול שאליו, שוב למצער אשר ירשו והוא אל מקדשך אשר בוססו צרינו :

למצער. לזמן מעט ירשו הארץ עם קדשך שנתת להם הארץ נחלה מעט זמן עמדו בה וגלו ממנה כי לא היו בה אלא ארבע מאות ועשר שנים בראשונה ורוב ישראל לא שבו עוד אליה:

למצער. זמן מעט:

בוססו. דוששו:

בוססו. ענין רמיסה כמו יבוס צרינו (תהלים ס):

צרינו בוססו מקדשיך. זמן מצער עמדו ובאו צרינו וגרשונו ממנה ולא עוד אלא שבססו ורמסו מקדשך שהיה מקום כבוד ולא היו נכנסים בו אלא יחידים:

ירשו עם קדשך. הארץ, ונה הצרים בוססו [אותה], ויש אומרים לדבר מועט ירשו עם קדשך היורשים, או לזמן מועט והוא נכון:

היינו. עתה כעם אשר לא בחרת למשל בם מעולם וכאילו לא נקרא שמך עליהם:

היינו מעולם לא משלת בם, ר"ל והלואי היינו דומים כאומה אחרת אשר מעולם לא משלת בם, כי אז הלא לא היה נקרא שמך עליהם, ולא היה בזה חילול השם, אבל אחר שעלינו משלת הלא עלינו נקרא שמך, ואיך יתחלל עתה החוזה כדברו זאת התרגש ברגש נורא מאד, משיב פניו אל ה' ואמר, אהה ה' אלהים, התרחקת מאד מאתנו השמים קיר ברזל בינינו ובינך, לו קרעת שמים ירדת, עד כי הרים יזולו וימוגו מפניך המליץ נאלם דומיה מרוב הרגשותיו, ויתעלף וידום, עד כי שב רוחו אליו ויסער בעים רוחו בקאפיטל הבא:

היינו מעולם. הלא מעולם היינו אנחנו עם ממשלתך ולא משלת בהעכו״ם וחוזר ומפרש לא היה שמך נקרא עליהם כמו שהיה נקרא עלינו להקרא אלהי ישראל:

לוא. הוא כמו אם וכן לו החייתם אותם (שופטים ח׳:י״ט):

לא משלת בם. במסרה רבתא מנו זה עם ד' סבירין בה וקריין בם ולא ידענא מאי סבירין שייך הכא לכן נראה שהגרסא הנכונה כמו שמצאתי במסרה כ"י דמסיר ג' וליכא פסוקא הדין בגוויהו:

היינו מעולם. היינו אנחנו תחת ממשלתך לא צרינו כי לא משלת בם ולא נקרא שמך עליהם ואיך באו הם תחתינו בארץ ירושתנו:

היינו. כאנשים שלא משלת בם מעולם:

לוא קרעת שמים. וירדת להצילנו עתה כאשר ירדת להציל מיד מצרים אז מפניך הרים נזולו ברתת וזיע:

לוא קרעת שמים. האם למענם קרעת השמים להיות נפתח וירדת על הארץ ולתת התורה להרעיד ההרים ולהחרידם להיות הזיעה מטפטף מהם מגודל החרדה כמו שירדת למעננו לתת לנו התורה לכן גם עתה עשה עמנו כמאז:

נזולו. ענין הטפה כמו יזל מים מדליו (במדבר כ״ד:ז׳):

נזלו. דגש הלמ"ד לתפארת רד"ק בפי' ומכלול שקל פָעַל:

לוא קרעת שמים ירדת. דרך שאלה שמא קרעת שמים וירדת לדבר עמהם כמו שעשית לנו ואם מפניך הרים נזלו בעבורם כמו בעבורנו וזה היה ביום מעמד הר סיני שירד כבודו על הר סיני והיה אש וענן וההר חרד ונזדעזע הוא והאחרים שהיו קרובים אליו כמו הר שעיר והר פארן גם כן נזלו מים מהענן ששכן עליהם אלא שעיקר הדבר היה על הר סיני לפיכך נזכר בתורה הר סיני לבד, והנה היה ההר בוער באש ונוזל מים כי האש והענן עליו:

לוא קרעת שמים. יש אומרים על מתן תורה, כאילו לא קרעת שמים, והאמת שהוא כמשמעו, כמו לו עמי שומע לי (תהלים פ"א י"ד), וזה הטעם, אילו היית קורע שמים ותרד, והטעם על הגזרות, אז יהיו ההרים נוטפים מפניך, הטעם המלכים היושבים בטח:

קרעת שמים. דרך משל, כמו ודלתי שמים פתח, ושמים הוא האויר:

ונדגש למ"ד נזולו בעבור שהוא סוף פסוק, על משקל ולא יכלו (שמות ח' י"ד):

נזלו. דגש הלמ"ד לתפארת הקריאה מפני ההפסק:

מן האדום האדום. הם העדשים. ולמה שני פעמים האדום האדום. מפני שהוא אדום. דכתיב אדמוני. ותבשילו אדום שאהב את העדשים. וארצו אדומה. דכתיב ארץ אדום (במדבר כ כג). וגבוריו אדומים. דכתיב מגן גבוריהו מאדם (נחום ב ד). והקב"ה שהוא צח ואדום. [דכתיב דודי צח ואדום] (שה"ש ה י). נפרע ממנו בלבוש אדום. דכתיב מדוע אדום ללבושך (ישעיה סג ב).

בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם. יובן בס"ד בהקדים מ"ש רבינו מהרח"ו זלה"ה זיע"א בע"ה בשם רבינו האר"י זיע"א זלה"ה וז"ל ודע כי הנה דז"ל בפ"ק דסוטה אמרו על פסוק אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים וכו' כי יש זווג א' וב' דמ"ש קשה לזווגם כקריעת י"ס איירי בזווג שני. דע כי אין הבנת זווג ראשון וב' כפשוטו כי כמה זווגים שניים הם טובים מן הראשונים כמו שראינו בעינינו מעשים בכל יום אבל ביאור הענין הוא יובן במ"ש הסבא דמשפטים בס' הזו' על פסוק אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו והענין הוא דע כי כאשר האדם הוא חדש ר"ל כי אז היא הפעם הראשונה שבא בע"הז ואז בת זוגו נולדה עמו כנודע וכשיגיע זמן לקיחתו אותה מזדמנת לו ברגע בלי שום טורח כלל ועיקר ואמנם אם האדם הזה חטא איזה חטא והוצרך להתגלגל בסיבתו אלא שהוא מאותם שכתוב בהם ויצאה אשתו עמו כנז' שם בסבא דמשפטים שמגלגלים גם בת זוגו שתחזור להתגלגל עמו לטובתו הנה האדם הזה כשיגיע זמן לקיחתו אותה אינה מזדמנת לו ברגע אלא אחר טורח גדול לפי שכיון שנתגלגל על סיבת עון יש מקטרגים עליו למעלה ורוצים למנוע אותה ממנו ומכניסים ביניהם קטטות וע"ז נאמר וקשה לזווגם כקריעת י"ס והוא באופן הנז' כי הוא נקרא זווג ב' ר"ל שהיא בת זוגו האמיתית אלא שכבר נזדווגה לו פעם אחרת בתחלה ועתה בזה הגלגול נקרא גלגול ב' כי אשה היא עצמה הראשונה אבל הזווג הוא שני ולזה לא אמרו זווג שנית אלא שני שחוזר אל הזווג לא אל האשה ובזה ית' לך איך לפעמים נושא אדם אשה בלי שום טורח וקטטה כלל לפעמים ע"י קטטות ומריבות רב עד שיבא לכלל נישואין ואחר שנשאה הם בשלום ובשלוה וזה יורה על היות זווג גמור אלא שהיא זווג פעם שנייה ואלו לא היתה בת זוגו לא היה שלום ביניהם אחר שנשא אותה והנה האמת שהגלגול באנשים ולא בנשים כי הנשים מקבלות עונשם בגיהנם בע"הב משא"כ באנשים הלומדים תורה כנזכר בדרושים אחרים. אמ"ש ז"ס הפסוק פעמים שלוש עם גבר לא אשה ע"כ והטעם לזה כי סוד הגלגול הוא באות ו' שהם שש קצות שבהם נאמר שש שנים יעבוד וכנ"ז בזוהר פ' פינחס בר"מ כי אות י' היא גלג"ל ועם ו' נעשית גלגול אבל בשביעית שהיא נקבה מלכות אין בה גלגול כמ"ש ובשביעית יצא לחפשי חנם ואמנם לפעמים גם האשה מתגלגלת כאשר הוא בסבת בעלה שהוצרך להתגלגל ומביאים עמו אשתו כנז' בסבא דמשפטים בפסוק אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו עכ"ל לשון טהור זלה"ה זיע"א ע"ש:

ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא. מלמד שנתן נפשו על ישראל, לפיכך נקראו על שמו, ויזכור ימי עולם משה עמו איה המעלם מים (ישעי׳ סג יא).

והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך. אמר לו אם ראית יעקב אחיך פורק עול של תורה מעל צוארו. את יכול לו. לכך אמר כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו (ישעיה סג טז). ויצחק היכן הוא למה לא הזכירו. לפי שאמר לעשו ופרקת עולו. כלומר גזר עליו שמדים ואתה שולט בו לפיכך לא זכר את יצחק.

פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי ואדרכם באפי וארמסם בחמתי ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי. היינו כי באמת השי"ת הוא טוב וגם כל הלבושים שנתלבש בהם כביכול הם טובים בעולם הזה, אכן לעתיד יתראה שהוא נוקם ונוטר עבור גאולת ישראל וזה נקרא וכל מלבושי אגאלתי.

3583 / (ישעיה סג,יד) / בקעה
קנפני"א / chanpanie / מישור, איזור של שדות