Комментарий к Тегилим 51:9

תחטאני באזוב. כמו שמטהר המצורע וטמא מת:

תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר: אמר רב יהודה אמר רב ששה חדשים נצטרע דוד ונסתלקה הימנו שכינה ופירשו ממנו סנהדרין נצטרע דכתיב תחטאני באזוב ואטהר תכבסני ומשלג אלבין נסתלקה הימנו שכינה דכתיב השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני ופרשו ממנו סנהדרין דכתיב ישובו לי יראיך וגו' ששה חדשים מנלן דכתיב והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה בחברון מלך שבע שנים ובירושלים מלך שלשים ושלש שנים וכתיב בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים וגו' והני ששה חדשים לא קחשיב ש"מ נצטרע אמר לפניו רבש"ע מחול לי על אותו עון מחול לך עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו כי אתה ה' עזרתני ונחמתני א"ל בחייך איני מודיע אבל אני מודיע בחיי שלמה בנך בשעה שבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים דבקו שערים זה בזה אמר עשרים וארבעה רננות ולא נענה אמר שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי זה מלך הכבוד ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה ונאמר שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד וגו' ולא נענה כיון שאמר ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דויד עבדך מיד נענה באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה וידעו כל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו העון וכו':
(סנהדרין קז ע"א)

תחטאני. כמו שאמר הרב כבסני כי העון בנפש כמו הכתם בבגד או נגע צרעת בגוף, ואמר תחטאני כמו שמחטאים באזוב שהיא סוף הטהרה תחטאני מעוני והחיטוי הוא טהרת החטא:

תחטאני כו' ראוי לשית לב מה ענין האזוב ואמרו ואטהר שהוא מיותר. ועוד שמיחס הטהרה אל עצמו ואם הוא מחטאו הוא החטוי. וגם למה משנה הלשון מחטוי לטהרה. אך הנה ארז"ל על אזוב המצורע שהוא למען ישיב אל לבו שהוא שפל כאזוב ולא יגיס לבו לדבר לשון הרע כי גסות הרוח ולשון הרע הם משבעה דיברים שמביאים הנגעים ועל דרך זה יאמר הנה אתה ה' חפץ נתחיל ליטהר ותסייענו זה אחלה פניך תתחיל בזה שתחטאני באזוב ואטהר כמו שהחטאת את המצורע באזוב שיתן בו אל לבו הכנעה כן תטע בלבי הכנעה ושפלות להכיר חסרון האדם ושפלותו לפני קונו אשר חטא לו ואשר נגרע ערכי על ידי העותי ובזה ואטהר אני מעצמי קרוב אל מאמרנו על השיבנו ה' אליך ונשובה שעל ידי התחלתו יתברך אגמור אני התשובה ואחר שאטהר מחלאת העון על ידי הכנעת לבי לא אצטרך שהרב תכבסני שהוא פעמים רבות כ"א פעם אחת תכבסני ובה משלג אלבין שזולת הטהר מחלאת העון אקנה בו ליבון שאעשנו זכות שעל ידי קדימת ההכנעה אשוב מאהבה עד עשות מהזדון זכות כמפורש בגמרא כי השב מאהבה זדונות נעשים םזכיות וזה אמר אלבין שאלבין את הכתם מהיותו נמשל אל שחרות או אודם על ידי ההכנעה אלבין אותו:

תחטאני. תסיר חטאי וכן ובכל תבואתי תשרש (שם לא) ור״ל תסיר השורש באזוב. שם עשב מה:

תחטאני - דמה זה המקרה שקרה לנשמה כנגע צרעת בגוף, על כן: תחטאני באזוב.

תחטאני. ולזה תסיר חטאי כמו שמסירין הטומאה עם הזאת האזוב ואהיה טהור מטומאת החטא:

תחטאני, אומר עוד טעם שראוי שימחל עונו וחטאתו מצד שכבר סבל יסורים כנגדו וכופר בנגעים עונו ונטהר ע"י אזוב כדין המצורע, ומצייר שבזה ראוי שימצא בין הטהרה מן החטא ובין הכיבוס מן העון (כנ"ל פסוק ד') ומצייר שהאזוב שבו יטהר המצורע יועיל אל הסרת החטא, כמ"ש תחטאני באזוב ואטהר, שטהרה הוא מן החטא, כמ"ש מחטאתי טהרני, כי האזוב יצייר הכנעת החומר והשפלתו בל יוסיף עוד להתאות ולהתגאות, והנגע עצמו הוא ציור העון, שהעון שהוא עוות המחשבה שהיא הנגע הפנימית והכתם הדבוק בנפש בוקע דרך עור הבשר, כמ"ש והצרוע אשר בו הנגע, והנה כתם הנגע היא בהרת שדינה שהיא עזה כשלג כמבואר בנגעים, ואם אחר ההסגר כולו הפך לבן טהור הוא, שאז אינו כתם רק מראה הבשר בכללו, ומצייר כאילו פשתה הנגע על כולו, וזה היה הכיבוס מן הכתם, כי משלג אלבין שנעשיתי כולי לבן כשלג, ר"ל שהיסורים והגדלת הנגע על כל בשרו זה היה הכיבוס מעונו וטהרת נגעו:

תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר: ורבי יוחנן אמר סמוך לטבילה שנאמר ובחטא יחמתני אמי מאי משמע דהאי חטא לישנא דדכויי הוא דכתיב וחטא את הבית ומתרגמינן וידכי ית ביתא ואי בעית אימא מהכא תחטאני באזוב ואטהר וכו':
(נדה לא ע"ב)

ואלבין. הוא פועל עומד שהוא מבנין הפעול:

ומלת אלבין – מהפעלים העומדים הלבינו שריגיה.

תכבסני. ר״‎ל מחול לי לבל ישאר רושם עון ואהיה לבן יותר מן השלג מבלי רושם עון כלל:

תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב: אמר רב כהנא מנין לשחיטה שהיא מן הצואר שנאמר ושחט את בן הבקר ממקום ששח חטהו ממאי דהאי חטהו לישנא דדכויי הוא דכתיב וחטא את הבית ואיבעית אימא מהכא תחטאני באזוב ואטהר ואימא מזנבו שח מכלל שזקוף בעינן והא שח ועומד הוא ואימא מאזנו בעינן דם הנפש וליכא וכו':
(חולין כז ע"א)

תחטאני באזוב ואטהר. אזוב איתא בזוה"ק (מצורע נ"ג:) דא ו' זעירא דיניק לה לכנסת ישראל שהוא מדת היסוד היינו צמצום שהוא בסוד שם שדי שאמר לעולמי די, שבטהרה יש טהרה ממקור הטהרה שהשי"ת מראה לאדם שממנו יצאו הדברים כבושים וכדאיתא בזוה"ק (בהעלותך קנ"ב: קנ"ג.) דנשמתא איהו מאנא דקוב"ה וכו' ובימינא דתמן תורה שבכתב דאיהי מים וטהרה ממקור דמיה וכו' אבל אינון דמשתדלין באורייתא דבכתב ובאורייתא דבע"פ דאינון אש ומים, ואינון דמשתדלין ברזי דאורייתא דאיהו אור דכתיב בה ותורה אור (משלי ו׳:כ״ג) באורייתא אינון מתדכין בה, והטהרה באופן זה אינו צריך לצמצום ולברורים כיון שהשי"ת מאיר לו בעומק לבו שהיה תמיד דבוק בו אף בשעת החטא, ורק כדאיתא בגמ' (קידושין פ"א:) באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין ומטמאה למתים. וכדאיתא בזוה"ק (פקודי רס"ו:) שיש טהרה במיין דכיין עלאין דכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וכו' ובזוה"ק (חקת קפ"א.) וזוה"ק (תזריע מ"ט.) שמים טהורים הוא למעלה מטלא דבדולחא שהוא טהרה מרישא עלאה, והטהרה באזוב נתנה לטמאים היותר מרוחקים היינו מצורע וטמא מת שהם צריכים להצטמצם מאוד ועל ידי הצמצום הגדול אז מקבלים טהרה, היינו על ידי שיכירו שפלותם וחסרונם כמו שנתבאר במקומם בענין טומאת מת ומצורע (בחלק א') והיינו שכל מה שיכירו יותר שפלותם יגיעו להכיר רוממות השי"ת ששוכן אף במקום היותר מרוחק, וזה ענין האזוב לטהרת טמאים האלו שצריכים מצדם לנקות עצמם מאוד מכל שמץ תקופות וגיאות ולטאטא במטאטא השמד כל פסולת לבערם מעומק לבו, וזה שהתפלל דוד המלך ע"ה להשי"ת שכל כך היה משתוקק לטהרה עד שהיה שפל בעינו כל כך ונבזה מאוד וכשל כח סבלו מלשא, כמו אדם שנתלכלך מאוד ומבקש מחבירו שינקה אותו באיזה אופן שירצה ואומר לו טאטאני אף במטאטא אך נקני וטהרני מחלאתי, וכן בקש דוד מהשי"ת שיטהר אותו אפילו באזוב היינו ע"י בירורים וצמצומים אך שיטהר.