Halakhah к Берешит 1:3

ואחר שבארתי לך ענין קדוש אבאר לך ענין הבדלה למען לא תחסר כל על שלחנך בין בחול בין בשבת, כי גם ההבדלה היא כבוד השבת לזכור את יום השבת בבואו וצאתו, כמו שדרשו רז"ל (פסחים דף ק"ו) זכור את יום השבת זכרהו בכניסתו וביציאתו: ודע כי ההבדלה בארבע ברכותיה היא רמוזה בפרשה ראשונה של בראשית. ברכה ראשונה בורא פרי הגפן רמוזה בפסוק ראשון במלת הארץ שהיא הגן הגפן בגן, והוא היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. ברכה שניה עצי בשמים רמוזה בלשון ורוח אלהים מרחפת על פני המים, כי הריח באמצעות הרוח. שלישית בורא מאורי האש הוא שכתוב יהי אור. רביעית המבדיל הוא שכתיב ויבדל אלהים בין האור. וכשם שמצינו הבדלה בהקב"ה בתחלת המלכות בבריאת העולם וחידושו, כך מצינו בו קדוש ביום השבת שהוא איסור המלאכות הוא שכתוב (בראשית א׳:כ״ז) ויברך אלהים ויקדש אותו ברכו במן וקדשו במקושש:

ומחמשה חושים אלו השנים גופיים והשלשה רוחניים מצאנום בהקב"ה, וירא ה' וישמע וירח ולא כן השנים, ומה שהיו החושים חמשה כנגד חמשה חומשי תורה וכנגד חמשה אורות שבבראשית וכנגד חמשה שמות שיש לנשמה, והנה הם שלמות לגוף שהם היכל הנפש והנפש מראה פעולותיה על ידם, ובעלי הטבע החוקרים אמרו כי מחכמת היצירה באדם היה שנבראו בו ה' אצבעות ביד להיות משרתים לחמשת החושים, כל אצבע ואצבע משרת לחוש שלו. הגודל לקנח הפה. האצבע לנחירים, ואמה לחוש המשוש למשש בכל חלקי הגוף בהיותו ארוך מכלם, קמיצה לקנח העין, זרת והוא קטן שבכלם הוא לקנח האזן, ומחכמת הטבע שכל אצבע ואצבע הולך לחוש שלו בכונה. ובסדר האצבעות אמרו חז"ל זו זרת זו קמיצה זו אמה זו אצבע זו גודל. וכבר באר שם ברייש כתובות שחמש אצבעות הללו כל אחד ואחד למצוה. זרת למדידת החשן, קמיצה למנחת כהן, אמה לבנין וכלים, אצבע להזאה (ויקרא ט״ז:י״ד) והזה באצבעו, גודל והיא העבה מכלם לבהן ידו של אהרן לטהר המצורע, נמצאת למד ה' אצבעות שבאדם שבהם צורך הדיוט וצורך גבוה. ועוד תמצא בנפלאות היצירה באדם, כי כח המשוש יתפשט בכל הגוף, וחוש הריח מתפשט חוץ לגוף, וחוש השמע מתפשט יותר מן הריח כפי מה שיצטרך לו לאדם יותר, וחוש הראות מתפשט יותר מי השמע כי האדם יצטרך לו יותר, והנה זה ענין גדול לכל מסתכל בו ויורה על שלימות האדם בחמשה חושיו כי מעשה אלהים המה:

בכל ירידה של רעיון גדול לעולם יש בחינה מסוימת של מוות. כך היה בבריאת העולם, שנאמר (בראשית א, ג): "וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים: יְהִי אוֹר – וַיְהִי אוֹר". פירשו חכמים, שהרעיון היה שיהיה אור גדול, אולם בפועל מפני החסרונות שבעולם, כדי שהרשעים לא ייהנו מהאור הגדול וישתמשו בו לרעה, הומעט האור הגדול וצומצם בעת ירידתו לעולם, שכן לשון 'ויהי' רומזת לצער (זוהר ח"א ל, ב; לא, ב, ועוד). אולם הירידה היא לצורך עלייה, ולאחר גמר תהליך התיקון, דבר ה' יקום, והאור הגדול יתגלה ואף יתעצם מתוספת הברכה שיעניקו לו הנבראים. כיוצא בזה, כל חזון בתחילתו גדול לאין ערוך מהגשמתו, ורק לאחר תהליך ארוך של תיקון, החזון מתגשם במלואו ואף יותר.