Musar к Берешит 18:19

ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם (בראשית כא). ידוע כי מדת הכנסת אורחים מדה עצומה נמשכת ממדת החסד שהיא ממדותיו של הקב"ה שהוא זן ומפרנס לכל בריה ואברהם אבינו היה ראש המחזיקים שנא' (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט, והוא היה החסד ממלא מקום המדה ההיא כי מצינו בירושלמי (בראשית כו) וישמר משמרתי מאי משמרתי אמרה מדת החסד כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכה שלי שהרי אברהם עומד שם במקומי ושומר משמרתי, ודרשו ז"ל כי אברהם היה מחזר אחר אורחים ומביאם לביתו, שכן אמרו במדרש ארבעה פתחים היו בביתו של אברהם לארבע רוחות העולם וכל מי שנכנס בפתח זה יוצא בפתח אחר כדי שלא יתבייש מפני עוברי דרכים ולא עוד אלא שהיה מחזר אחריהם ורץ לקראתם שנאמר (שם יח) וירא וירץ לקראתם, ועליו אמר הכתוב (משלי יא) יש מפזר ונוסף עוד. ולכך הודיענו הכתוב הזה כי אברהם היה זהיר במדה הזו במקומו שהיה יושב שם והוא באר שבע והיה זן ומפרנס עוברים ושבים זהו שאמר ויטע אשל ודרשו רז"ל אשל נוטריקון אכילה שתיה לויה. ובמדרש תהלים (ישעיה מא) מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו ישנים היו אומות העולם מלבא תחת השכינה ומי העירם אברהם שנאמר מי העיר ממזרח ולא תאמר זה בלבד העיר אלא אף הצדקה היתה ישנה והעירה וכיצד העיר אותה עשה פונדק ופתח לו פתחים לכל רוח והיה מקבל העוברים והשבים שנאמר ויטע אשל אמר ר' זעירא אכילה שכיבה לויה הוי אומר צדק יקראהו לרגלו. ובמדרש תנחומא ויטע אשל ר' נחמיה אומר אותיות אשל הן הן אותיות שאל היה אדם נכנס אצלו ואמר לו שאל כל מה שאתה מבקש ואני נותן לך ועשה פונדק בפרשת דרכים. ודע כי מלת אשל בפשוטה הוא אילן ולכך הזכיר בו לשון נטיעה. וכן בלשון רז"ל אשלי רברבי, וכוונו בזה לומר שדרשו במלת אשל כי המשיל הכתוב המדה העצומה הזאת של הכנסת אורחים לאילן העושה פירות כי מן המדה הזאת שהיה אברהם מחזיק בה בבאר שבע נטע לנפשו בשמים אילן שיעשה לו פירות, וכן מצינו לשון נטיעה בשמים והוא שכתוב (ישעיה כא) לנטוע שמים וליסוד ארץ לא תמצא בכל התורה כולה לשון ויטע כי אם שנים והם ויטע אשל (בראשית ב) ויטע ה' אלהים גן בעדן לרמוז כי המחזיק בנטיעת המדה הזו זוכה לגן עדן. וכך אמר במסרה תרי ויטע בספרא. וידוע כי המצות כלן כדמיון האילנות שעושין פירות ופירותיהן חלוקין ושונין במיניהן ועיקר האילן שהוא הקרן קיים כך המצוה יש בהן פירות בעוה"ז אבל עיקר השכר אינו אלא לעוה"ב. וזהו לפי דעתי ביאור הכתוב (משלי כז) נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד. יאמר כי הפועל הנוצר תאנה מלבד השכירות שנוטל בשמירתו יש לו ריוח אחר שהוא אוכל מן הפירות בכל יום ויום וכן שומר אדוניו יכובד. כי יש מלכים שנוהגים להוליך סביבותיהם שומרים מעבדיהם ולא מפני שיפחדו כלל אלא דרך מורא ואימת מלכות. ויאמר כי זה ששומר אדוניו החשוב והגדול מלבד שהוא נוטל פרס מבית המלכות בשכר שמירתו עוד יש לו תועלת אחר שהכל יכבדוהו וייראו מפניו למורא המלך. ונשא שלמה ע"ה המשל הזה על מצותיה של תורה כי מי שנוצר את המצות מלבד עיקר השכר שהוא שמור לו לעוה"ב יאכל פריה בעוה"ז, והזכיר לשון נוצר כי הוא לשון נופל על התורה שנא' (משלי ד) נצרה כי היא חייך, וכתיב (שם כח) נוצר תורה בן מבין. ולמדנו בזה כי יש לקצת מצותיה של תורה פירות בעולם הזה והפירות חלוקים זה מזה כי יש לזה שכר אריכות ימים ולזה עושר וכבוד ולזה שכר פרי הבטן:

מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל (תהילים קמ״ז:י״ט). ידוע כי לולא המשפט היה סדר עולם בטל ולא היה ישובו מתקיים כלל. ומצינו שהעולם נברא בו שנאמר בראשית ברא אלהים. ואין אלהים אלא דיין שנאמר (שם ה) כי אלהים שופט וכן דרשו ז"ל (אבות פ"ק) על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. שאם לא היה המשפט היו בני אדם גוזלין זה את זה וחומסין זה את זה והורגין זה לזה, ומצינו ישעיה הנביא ע"ה שהיה מזהיר את ישראל על המשפט שנאמר (ישעיה נה) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה והיה מוכיח את בני דורו ע"ז כשלא היה ביניהם משפט שנאמר (שם נט) והוסג אחור משפט, יאמר כי המשפט שב לאחור ולא היה לו מקום ביניהם. וידוע שלא נאבדו דור המבול אלא על שקלקלו את המשפט והיו עושים חמס, ולא נחתם גזר דינם אלא על החמס שנאמר (בראשית ו׳:י״ג) קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם, הלא תראה כי התורה כולה תלויה על המשפט ולכך נמסר למשה ואלה המשפטים אחר עשרת הדברות מיד. וכן אמרו במדרש תורה דינין מלפניה ודינין מלאחריה, דינין מלפניה (שמות ט״ו:כ״ה) שם שם לו חק ומשפט, דינין מלאחריה (שם כא) ואלה המשפטים ועשרת הדברות באמצע וכן הכתוב אומר (משלי כא) באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט, אברהם אבינו הזהיר על המשפט שנאמר (בראשית י״ח:י״ט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו', ולא זכה יהודה למלכות אלא ע"י המשפט שכן דן תמר כלתו לשרפה שנאמר (בראשית ל״ח:כ״ד) ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף ואחר ששלחה לו התותמת והפתילים הכיר יהודה בדבר ואמר צדקה ממני ויצאו ממנה פרץ וזרח, וכן בדוד כתיב (שמואל ב ח׳:ט״ו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, ואף בירושלים כתיב (ישעיהו א׳:כ״א) מלאתי משפט ונשתבחה במדה הזאת, ומצינו ג"כ שתרבה כשקלקלו המשפט שנאמר (שם) יתום לא ישפוטו ואף היא עתידה לשוב ע"י משפט שנאמר ציון במשפט תפדה, ופשוטו של מקרא ציון במשפט תפדה ציון שלא חטאה במשפט תפדה כלומר דין הוא שתפדה כיון שלא חטאה אבל שביה שחטאו צריכין צדקה א"א שיפדו במדת הדין אלא בצדקה שהיא מדת רחמים:

ובמדרש פחדו בציון חטאים וכו'. אמר ר' יהודה בר סימון משל למה הדבר דומה לליסטים שמרד במלך אמר המלך כל מי שתופסו הריני נותן לו פרקופי עמד אחד ותפסו אמר המלך ישמרו שניהם עד הבקר, והיה זה מתפחד וזה מתפחד זה מתפחד ואומר באי זה דין דן אותי המלך וזה מתפחד ואומר איזה פרקופי יתן לי המלך. כך לעתיד לבא ישראל מתפחדים ואומות העולם מתפחדים. או"ה מתפחדים פחדו בציון חטאים. ישראל מתפחדים (הושע ג) ופחדו אל ה' ואל טובו. מי יגור לנו אש אוכלה זה הקב"ה, מוקדי עולם אלו המלאכים והשרפים. אמר רבי יהודה בר סימון למה הוא קורא אותם מוקדי עולם שאילו ניתן להם רשות היו שורפין כל העולם כולו על יושביו בשעה קלה. הולך צדקות זה אברהם שנאמר (בראשית יח) ושמרו דרך ה' לעשות צדקה וגו'. ודובר מישרים (שיר השירים א) מישרים אהבוך. מואס בבצע מעשקות (בראשית יד) אם מחוט ועד שרוך נעל. נוער כפיו מתמוך בשחד (שם) הרמותי ידי אל ה'. הוא מרומים ישכון ר' יהודה בר' סימון אומר העלה אותו למעלה מכיפת הרקיע ואמר לו הבט נא השמימה אין אומרים הבט אלא מלמעלה למטה. מצדות סלעים משגבו אלו ענני כבוד. לחמו נתן (שם יח) ואקחה פת לחם. מימיו נאמנים (שם) יוקח נא מעט מים. מלך ביפיו וגו'. (שם) וירא אליו ה'. דעת המפרשים שהפרשה הזאת עתידה והכתוב הזה נאמר על המלך המשיח. והאמנם שיש בכתוב הזה רמז לכל משכיל בלשון מלך וארץ שהפרשה הזאת עתידה ולא נתקיימה לעולם לא בבית ראשון ולא בבית שני, לא נתקיימה בבית ראשון שאע"פ ששרתה שם שכינה הרי הוסעו יתדותיו וניתקו כל חבליו בל ינתקו, ואין צריך לומר בבית שני שלא שרתה שם שכינה ולא נתקיים בו פסוק זה. וכבר ידעת כי ישעיה המתנבא נבואה זו לעתיד בדורו של חזקיה היה בבית ראשון וה' שם היה והנה הוא מתנבא לעתיד על כן הענין מוכרח שהפרשה הזו היא נבואה שלא עברה והיא עתידה. והמלך והארץ שהזכיר הוא האור והכבוד שהתנבא בסוף ספרו שאמר (ישעיה ס) קומי אורי כי בא אורך, ולכך הזכיר בכתוב שאחריו כי אם שם אדיר ה' לנו. רמז על מה שאמר הוא ובית דינו. ופירש עוד בכתוב שאחריו כי ה' שופטנו ה' מחוקקנו ה' מלכנו הוא יושיענו. ומה שאמר בפרשה הסמוכה לה יותר הוא שאמר כי נטשו חבליך זה נאמר על ארם הרשעה וכן בפרשה שלאחריה הוא שאמר (שם) כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום. ואמר וירדו ראמים עמם ודרשם רז"ל אלו ארמיים. ובסוף הפרשה הזכיר לא יהיה שם אריה ופריץ חיות. וכן פירש רש"י. ולפי קשור הכתובים מעלה ומטה תהיה מלת מלך כוללת להקב"ה ומלך המשיח. ויאמר מלך ביפיו תחזינה על מלך המשיח שיראו אותו הקרובים. תראינה ארץ מרחקים שיראו אותו גם כן אותן שגלו לארץ מרחקים כי אליו יבאו כלם ולו יקהת עמים. והזכיר אחריו לבך יהגה אימה איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים, יאמר גם כשתהיה בירושלים בזמן המשיח שם יהגה לבך אימת הגלות ותאמר איה סופר המלך איה שוקל המס מישראל, כלומר שיהיה מצדיק אותם על כך והוא כלשון (איוב כא) כי תאמרו איה בית נדיב. או כלשון (ישעיה נח) ותפחד תמיד כל היום וגו'. כלומר שיכלה ויאבד עד שתצטרך לומר איו. איה סופר את המגדלים זהו מלשון מנין שהיה מונה המגדלים והוא מינוי הממשלה מצד המלכות מי שהיה ממונה על כך למנות המגדלים שהיו צריכה לכל עיר ועיר כענין שכתוב (תהלים מח) סבו ציון והקיפוה וגו'. את עם נועז לא תראה כלומר מכאן ואילך לא תלך בגלות עוד. ואמר עם נועז כי ישראל בכל הגליות שגלו בין האומות לא היו מבינים לשונם, ולשון נועז כמו לועז בחלוף נו"ן בלמ"ד כענין שנא' (שם קיד) בית יעקב מעם לועז, וכן נשכה כמו לשכה, וזהו שאמר את עם נועז לא תראה ואת מי תראה את ציון שהיא קרית מועדנו זהו שאמר חזה ציון קרית מועדנו וגו' אהל בל יצען אהל שלא יסח, מן (שופטים ד) אילון בצעננים, וי"ת אהל בל יצען כמשכנא דלא מתפריק ולא מישתלפין סיכוהי לעלם וכל אטונוהי לא יתפסקון, עשאו מן (שמות לב) פרקו נזמי הזהב. נמצאת למד שכל הפרשה כלה עתידה, וכשהזכיר מלך ביפיו נאמר על מלך המשיח כי בזמנו נזכה לראות מלך ביפיו הוא הקב"ה שתחזור השכינה לבית קדשי הקדשים ושבו בנים לגבולם. ואז תרבה ההשגה והידיעה בהם יותר מהשגת דור המדבר שקבלו את התורה ואותו זמן יהיה שלמות העולם ויהיו ישראל עם הקב"ה בדרך נישואין כי בזמן הזה אינם עמו אלא בדרך אירוסין. וכן במדרש משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות כיון שבא לנשאה כותב לה מתנות מרובות כך בעולם הזה הקב"ה אירס את ישראל שנאמר (הושע ג) וארשתיך לי לעולם ולא מסר להם אלא לבנה בלבד שנאמר (שמות יב) החדש הזה לכם. אבל לימות המשיח יהיו נשואין שנא' (ישעיה נד) כי בועליך עושיך וגו'. ובאותה שעה הקב"ה מוסר להם את הכל שנאמר (דניאל יב) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו', ובמקום אחר דרשו משל למלך שקדש אשה בה' טבעות שנא' (הושע ב) וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'. ואמרו כן על חמשה חומשי תורה שכנגדם המדות הללו כשם שאין שלימות העולם אלא בזמן הנישואין והוא ימות המשיח כך אין שלימות האדם אלא עם הנשואים, שכן תמצא באדם הראשון כשנברא יחידי הזכיר בו הכתוב (בראשית ב) לא טוב והדבר שאין בו טוב אין לו שלמות ולכך נצטוה אדם לקחת אשה שיהיה דבק בה כדי שימציא תולדות לעבוד השם יתברך ועם זה יהיה ענינו שלם, וזהו שכתוב (שם) על כן יעזב וגו' הודיענו הכתב הזה עיקר הכונה בנישואין מה היא, וידוע כי הנשואין על ב' חלקים. האחד להמשיך התולדות ולהרבותם מפני יישוב העולם, וכענין שכתוב (ישעיה מה) לא תהו בראה וגו' וכונה זו היא באומות העולם. והשנית לכוין תולדות לעבודת השם יתברך ולדעת אותו ולהכירו ואין כונה זו כי אם בישראל והוא מאמר הנביא (יחזקאל כג) וגם את בניהם אשר ילדו לי וכן הזכיר עוד (ישעי' מג) עם זו כו' תהלתי יספרו. ביאורו למען שיספרו תהלתי. ויראה לי כי הכונה זו השנית רמוזה בכתוב הזה שאמר (בראשית ב) ודבק באשתו כי לפי הכונה הראשונה היה ראוי לומר ודבק באשה וכשאמר באשתו כלומר הראויה לו ממינו חשובה כמותו להעמיד בנים כיוצא בו, ומזה הזכיר איש שהוא לשון חשיבות ומעלה ולא אמר ע"כ יעזב אדם, וידוע כי הבנים נמשכים במדותיהם אחר משפחת האם. ומפני זה יצטרך אדם שיזהר בנישואין שלא יקא אשה לשם יופי שהרי כתיב (משלי לא) שקר החן והבל היופי. ולא לשם ממון כי כן כתוב (שם כג) כי עשה יעשה לו כנפים וגו' אלא שתהיה כל מחשבתו וכונתו לשמים: