Quotation_auto к Бамидбар 6:7

בני אהרן יכול חללים תלמוד לומר הכהנים יצאו הללים. מנין לרבות בעלי מומין תלמוד לומר בני אהרן. בני אהרן אף הקטנים. ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו אין לי אלא למת מנין לרבות את הדם תלמוד לומר לנפש ולהלן הוא אומר כי הדם הוא הנפש. מנין לרבות את כל הטומאות הפורשות מן המת תלמוד לומר ואמרת אליהם לרבות את הטומאות הפורשות מן המת. לנפש לא יטמא בעמיו כל זמן שעמיו שם אין מטמא [אבל] מטמא הוא למת מצוה אית דבעי משמעינה מן הדא להחלו (ג להחלו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. ואית דבעי משמעינה מן הדא כי קללת אלהים תלוי את שהוא מוזהר על קללת השם מוזהר על מת מצוה. התיבון הרי כותי. אלו שמיתתן בתליה יצא זה שמיתתו בסייף מנין אתה מרבה סייף שנהרג בי. עץ שנתלה בו, סידר שנחנק בו, תלמוד לומר תקברנו, יכול יקברו עמו תלמוד לומר כי קבור תקברנו קבורה לו וקבורה לעצו הא כיצד מעמיק שלשה טפחים שלא תעלה המחרשה. כתיב כי אם לשארו וכתיב לא יטמא בעל בעמיו יש בעל שהוא מטמא ויש בעל שאינו מטמא מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה. אין שארו אלא אשתו שנאמר שאר אביך היא. הקרובה ולא ארוסה. אליו ולא הגרושה. יאמר לאמו מה תלמוד לומר לאביו ומה לאמו שהיא מתחללת הרי הוא מטמא לה אביו שאין מתחלל אינו דין שיטמא לו. אלו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע, אביו חזקיה מנין, תלמוד לומר לאביו. ויאמר לאביו מה תלמוד לומר לאמו ומה אביו שהוא חזקה הרי הוא מטמא לו אמו שהיא ודאית אינו דין שיטמא לה אלו כן הייתי אומר מה אביו שלא נתחלל אף אמו שלא נתחללה אמו שנתחללה מנין, תלמוד לומר לאמו. ויאמר בנו ובתו מה תלמוד לומר לאמו ולאביו ומה אם בנו ובתו שאין חייב בהם בכבודן הרי הוא מטמא להם, אביו ואמו שחייב בהם בכבודן אינו דין שיטמא להם אלו כן הייתי אומר בנו ובתו (יכול) בנו ובתו הנפלים תלמוד לומר ואמו ואביו מה אמו ואביו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא יצאו נפלים ויאמר לבנו ומה תלמוד לומר לבתו, מפני שיש בבן מה שאין בבת ובבת מה שאין בבן. בן אביו חייב במצות למולו ולפדותו ללמדו תורה אומנות להשיאי אשה מה שאין כן בבת בת, אביה זכאי במציאתה במעשה ידיה ובהפרת נדרה מה שאין כן בבן הא מפני שיש בבן מה שאין בבת ובבת מה שאין בבן צריך לומר לבנו וצריך לומר לבתו. ויאמר לאחיו ולאחותו ומה תלמוד לומר לבנו ולבתו ומה אם אחיו ואחותו שאין חייב בהם במצות הרי הוא מטמא להם בנו ובתו שהוא חייב. בהם במצוות אינו דין שיטמא להם. אלו כן הייתי אומר אחיו ואחותו (יכול) אחיו ואחותו מאמו, תלמוד לומר בנו ובתו פה בנו ובתו יורשן אף אחיו ואחיותו שהוא יורשן יצאו אחיו ואחותו מאמו שאינו יורשן. ואמר לאחיו מה תלמוד לומר ולאחותו, אלו כן הייתי אומר מה אחיו בין גדול בין קטן אף אחותו בין גדולה בין קטנה תלמוד לומר ולאחותו הבתולה קטנה ולא גדולה אלו אמר לאחותו ולא נאמר אחיו הייתי אומר מה אחותו קטנה ולא גדולה אף אחיו קטן ולא גדול תלמוד לומר לאחיו בין קטן בין גדול. תנו רבנן אחותו ארוסה רבי יהודה ורבי מאיר אומרים מטמא לה. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים אין מטמא לה. אנוסה ומפותה דברי הכל אין מטמא לה מוכת עץ אין מטמא לה דברי רבי שמעון שהיה רבי שמעון אומר ראייה לכהן גדול מטמא לה שאינה ראויה לכהן גדול אין מטמא לה בוגרת דברי הכל מטמא לה. מאי טעמייהו, רבי יהודה ורבי מאיר דרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה, יכול שאני מוציא אף מוכת עץ. תלמוד לומר אשר לא היתה לאיש מי שהויתה על ידי איש יצאת מוכת עץ שאין הויתה על ידי איש קרובה לרבות את הארוסה אליו לרבות את הבוגרת למה לי קרא והא אמר רבי מאיר בתולה מקצת בתולים מקצת בתולים משמע סלקא דעתך אמינא נילף בתולה בתולה מהתם מה להלן נערה אף כאן נערה. קא משמע לן. ורבי יוסי ורבי שמעון מאי טעמייהו דרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ, אשר לא היתה לאיש פרט לאורסה, קרובה לרבות ארוסה שנתגרשה אליו לרבות את הבוגרת. הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה. והא אמר רבי שמעון ראויה לכהן גדול מטמא לה ושאינה ראויה לכהן גדול אינו מטמא לה שאני התם דרבי רחמנא קרובה אי הכי מוכת עץ נמי, קרובה אחת ולא שתים. ומה ראית הא אתעביד בה מעשה והא לא אתעביד בה מעשה ורבי יוסי מדשבקיה לבר זוגיה מכלל דבמוכת עץ כרבי מאיר סבירא ליה מנא ליה. נפקא ליה מלא היתה לאיש, והא אפיקתיה, חד מלא היתה וחד מלאיש אליו לרבות הבוגרת והא אמר ר' שמעון בתולה שלמה משמע. טעמא דרבי שמעון נמי התם דדריש מהכא מדאליו לרבות את הבוגרת מכלל דבתולה בתולה שלמה משמע:

כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין, בא הכתוב ללמדך שאם אכל כזית מכולן שהוא לוקה את הארבעים מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה, ומה אם היוצא מן הגפן שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש לו היתר לאחר איסורו הרי הן מצטרפין זה אם זה בכזית, שאר איסורין שבתורה שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה ואין להם היתר לאחר איסורן דין הוא שיצטרפו זה עם זה בכזית. מכל אשר יעשה מגפן היין שומע אני אף העלין והלולבין במשמע, ת"ל מחרצנים ועד זג. אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה לגר בנתניה ולנכרי במכירה. והרי נזיר דרחמנא אמר מחרצנים ועד זג לא יאכל ותנן מערבין לנזיר ביין, שאני התם דכתיב נזרו נזר שלו. אמר אביי אכל חרצן לוקה שתים, אכל זג לוקה שתים. אכל חרצן וזג לוקה שלש. רבא אמר אין לוקין [אלא אחת דאין לוקין] על לאו שבכללות. אלו הן החרצנים ואלו הן הזגין, חרצנים אלו החיצונים וזגין אלו הפנימיים דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר כדי שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי ענבל אמר רב יוסף כמאן מתרגמינן מפורצנין ועד עיצורין כרבי יוסי. מיעוט חרצנים שנים וזג אחד דברי (רבי) [ראב"ע]. מחרצנים ועד זג לא יאכל מגיד שלא פטר בה אכילת צער, שהיה בדין ומה אם (נה) יום הכפורים חמור פטר בו אכילת צער, נזיר הקל לא כל שכן שיפטור בו אכילת צער, תלמוד לומר מחרצנים ועד זג לא יאכל מגיד שלא פטר בו אכילת צער. מחרצנים ועד זג לא יאכל מגיד שלא פטר בו אכילת צער, תלמוד לומר מחרצנים ועד זג לא יאכל מגיד שלא פטר בו אכילת צער. מחרצנים ועד זג למה נאמר, לפי שהוא אומר מכל אשר יעששה מגפן היין כלל, מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כלל אין לי אלא פרי ופסולת פרי להביא את החרצנים ואת הזגין שהם פרי ופסולת פרי. אי מה הפרט מפורש פרי גמור אף כלל אין לי אלא פרי גמור, אמרת וכי איזה פרי גמור שלא אמרו, הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון הראשון, מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כלל אין לי אלא פרי ופסולת פרי להביא את החרצנים ואת הזגין שהם [פרי] ופסולת פרי. אם זכיתי מן הדין מה ת"ל מחרצנים ועד זג לא יאכל, ללמדך כלל שמוסף על הפרט אי אתה יכול לדון כעין הפרט להוציאו מן הכלל עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנזיר. כל ימי נזרו לעשות ימים נזרו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. או לא יהא חייב עד שישלים נזירותו, ת"ל ואחר ישתה הנזיר יין אחר כל המעשים דברי רבי אלעזר. כל ימי נדר נזרו הרי הכתוב מוציאו מכלל [היין] ובא ללמד (נו) על התגלחת. כל ימי נדר נזרו נדרו תלוי בנזירותו ולא נזירותו תלויה בנדרו, תער לא יעבור על ראשו לעשות המגלח כמתגלח. אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בשלשה מקומות הלכה עוקבת את המקרא התורה אמרה בעפר והלכה אמרה בכל דבר. התורה אמרה בתער והלכה בכל דבר. התורה אמרה ספר והלכה בכל דבר. ת"ר תער אין לי אלא תער תלש מירט ספסף [כל שהוא] מנין, ת"ל קדוש יהיה גדל פרע וגו' דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר תער אין לי אלא תער, תלש מירט ספסף כל שהוא פטור. והכתיב קדוש יהיה, למימרא דכי גלח בתער קרי עליה בעשה ולא תעשה. תניא אידך [תער] אין לי אלא תער, תלש מירט ספסף כל שהוא מנין, ת"ל לא יעבור על ראשו. ומאחר שסופנו לרבות כל דבר מה ת"ל תער, לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה שהיא בתער. ללמדנו ממצורע אי אפשר שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו. ר' אומר אינו צריך הרי הוא אומר תער לא יעבור על ראשו עד מלאת התורה אמרה אחר מלאת לא תהא תגלחת אלא בתער, והא כתיב תער לא יעבור [לעבור עליו] בשני לאוין. א"ר חסדא ללקות באחת לעכב בשתים, לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער, בתער אין במידי אחרינא לא, והא קתני מנין לרבות כל המעבירין, אלא אימא כעין תער. תנן התם שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה, נזיר ומצורע ולוים, וכולם שגלחו שלא בתער או ששירו שתי שערות לא עשה ולא כלום. אמר מר [ג' מגלחין] ותגלחתן מצוה, פשיטא מהו דתימא משום עבורי שער הוא ואפילו סך נשא קא משמע לן דלא. קתני וכולן שגלחו שלא בתער בשלמא גבי נזיר כתיב תער לא יעבור על ראשו, וגבי לוים כתיב והעבירו תער על כל בשרם, אלא מצורע בתער מנלן, וכי תימא [תיתי] מלוים, איכא למיפרך מה ללוים שכן טעונין תנופה בגופן, תאמר במצורע דלא, אלא תיתי מנזיר מה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם, תאמר במצורע דלא, אלא מחדא לא אתיא תיתי מתרוייהו דכי פרכת מה ללוים שכן טעונין תנופה בגופן, נזיר יוכיח, מה לנזיר שכן [קרבנו] טעון לחם, לוים יוכיחו, וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שהן טעונין תגלחת ותגלחתן בתער, אף אני אביא את המצורע שהוא טעון תגלחת ותגלחתו בתער. א"ל (רב אחא) [רבא] מברניש לרב אשי ויפרוך מה להצד השוה שבהן שחן אין קרבנו בדלות, א"ל רבא בר (שרביא) [משרשיא] לרבא האי תנא מעיקרא אמר ללמדו ממצורע אי אפשר שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו והדר אמר ניליף מדינא ומדינא נמי לא יליף. אמר ליה ההוא אליבא דרבנן הא אליבא דרבי אליעזר, ותגלהת לא נעשה בה מגלח כמתגלח קל וחומר מטומאה, ומה טומאה שהיא סותרת הכל לא עשו בו מטמא כמיטמא, תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים יום לא כל שחן שלא נעשה מגלח כמתגלח, אמר קרא תער לא יעבור על ראשו קרא ביה לא יעבור הוא ולא יעבור לאחר. ותגלחת לא תותר מכללו ק"ו מיין, מה יין שאינו סותר ולא הותר מכללו תגלחת שסותרת אינו דין שלא תותר מכללה, אמר רחמנא ראשון ואמר רחמנא זקנו. ותגלחת לא תסתור כלל ק"ו מיין, ומה יין שלא הותר מכללו אינו סותר תגלחת שהותרה מכללה אינו דין שלא תסתור, בעינן גידול שער וליכא. ויין יסתור שלשים יום ק"ו מתגלחת, מה מתגלחת שהותרה מכללה סותרה, יין שלא הותר מכללו אינו דין שיסתור, מידי הוא טעמא אלא משום גידול שער גבי יין הא קאים שערו. עד מלאת הימים אשר יזיר לה', מנין אתה אומר שאם אמר הריני נזיר סתם מגלח יום שלשים ואחד ואם גלח יום שלשים יצא, ת"ל עד מלאת הימים וכבר מלאו ימי נזירותו. (או אפילו אמר הריני נזיר שלשים ואחד ואם גלח ביום שלשים יצא, ת"ל עד מלאת הימים עדיין לא מלאו ימי נזירות). או אפילו אמר הריני נזיר מאה יום אם גלח יום שלשים ואחד יצא, ת"ל עד מלאת הימים ועדיין לא מלאו. אין לי אלא מי שיש הפסק לנזירותו נזיר עולם מנין, ת"ל כל ימי נזרו קרוש הוא להביא את נזיר עולם. קדוש יהיה זו קדושת שער. או אינו אלא קדושת הגוף כשהוא אומר קדוש הוא לה' הרי קדושת הגוף אמור, הא מה ת"ל קדוש יהיה זו קדושת שער. קדוש יהיה למה נאמר, לפי שהוא אומר וגלח הנזיר פתח אהל מועד, אין לי אלא המגלח כמצותו ששערו (נז) אסור ואוסר, גלחוהו ליסטין מנין, ת"ל קדוש יהיה מ"מ. קדוש יהיה למה נאמר, לפי שהוא אומר גדל פרע שער ראשו אין לי אלא מי שיש לו שער שינהוג בו קדושה את שאין לו שער מנין, ת"ל קדוש יהיה מ"מ. דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר אינו צריך שהרי כבר נאמר כי נזר אלקיו על אשו בין שיש לו שער בין שאין לו שער, הא מה ת"ל קדוש יהיה לענין שאמרנו. סתם נזירות שלשים יום, מנא ה"מ אמר רב מתנא אמר קרא קדוש יהיה, יהי"ה בגימטריא תלתין הוי. בר (קפרא) [פדא] אמ כנגד נזיר נזרו האמור בתורה שלשים חסר אחת. ורב מתנא נמי ניליף מנזיר [נזרו, א"ל] הנהו נזירות לדרשא. מיין ושכר יזיר, לאסור יין מצוה כיין רשות. נדר נזיר מלמד שנזירות חל על נזירות. ובר (קפרא) [פדא] אמר לך ליכא חד מהנון דלאו לדרשא [אלא] מדההוא למנינא כולהו נמי למנינא. תנן התם סתם נזירות שלשים יום. בשלמא לרב מתנא ניחא, אלא לבר (קפרא) [פדא] קשיא, אמר לך איידי דאיכא יום (קמא) תלתין (יומי) דמגלח ומייתי קרבן דהוה ליה כפרה משום הכי תנא שלשים. המקדש בשער נזיר אינה מקודשת מנלן, דא"ק קדוש יהיה גדל פרע גידולו יהא קדוש. אי מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין אף שער נזיר נמי, מי קדינן קודש קודש קרינן. אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא, אלא לפי שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק"ו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא (קדוש) [חוטא] המצער עצמו מכל דבר עאכ"ו. [ר' אלעזר אומר נקרא (קדוש) שנא' קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה]. ושמואל נמי הא איקרי קדוש, ההוא (דמדכי נפשיה) [אגידול פרע קאי]. ולר' אלעזר נמי הא איקרי חוטא, ההוא דמסאב נפשיה. ומי אמר ר' אלעזר הכי, והאמר ר' אלעזר לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו שנאמר בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר, לא קשיא הא דמצי לצער נפשיה הא דלא מצי. ריש לקיש אמר נקרא חסיד שנאמר גומל נפשו איש חסד וגו'. [אמר ר"ל] אין ת"ת רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים, בר בי רב דיתיב בתעניתא כלבא ליכול לשירותיה הרי עלי לשלח פרע הרי זה נזיר. וממאי דהאי שילוח ריבויא הוא, דכתיב שלחיך פרדם רמונים אימא מידי דעבורי כדכתיב ושולח מים על פני חוצות. תנא פרע פרע יליף, כתיב הכא קדוש יהיה גדל פרע וכתיב התם זפרע לא ישלחו. ואיבעית אימא האי ושולח מים נמי ריבויא הוא כדמשקין ליה מיא לפירא ורבי. הריני נזיר מאה יום אם נטמא יום מאה סותר את הכל. ר' אליעזר אומר אינו סותר אלא שלשים יום, דא"ק זאת תורת הנזיר ביום מלאת, התורה אמרה נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר. לימא כתנאי עד מלאת הימים, שומע אני מיעוט ימים שנים, ת"ל קדוש יהיה גדל פרע, אין גידול שער פחות משלשים יום דברי רבי יאשיה. רבי [יונתן] אומר אינו צריך [הרי הוא אומר] עד מלאת הימים איזו הן ימים שצריכים למלאות הוי אומר שלשים. מאי לאו רב מתנא דאמר כרבי יאשיה ובר (קפרא) [פדר] דאמר כרבי [יונתן] אמר לך רב מתנא כ"ע שלשים בעינן והכא בעד ועד בכלל פליגי. ר' יאשיה סבר עד ולא עד בכלל ור' [יונתן] סבר עד ועד בכלל. אמר מר איזו הן ימים שצריכין למלאות הוי אומר שלשים, ואימא שבת, שבת מי איכא חסירותא. ואימא שנה, שנה מי מנינן ליומי והכתיב לחדשי השנה, חדשים אתה מונה לשנה ולא ימים לשנה. (נז) גדל פרע שער ראשו למה נאמר, לפי שהוא אומר והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו אף הנזיר במשמע, הא מה אני מקיים גדל פרע שער ראשו בשאר כל הנזירים חוץ מן המנוגע. או אפילו מנוגע ומה אני מקיים יגלח את כל שערו בשאר כל המנוגעים חוץ מן הנזיר. או אף הנזיר, תלמוד לומר (יגלח אפילו נזיר) גדל פרע שער ראשו (למה נאמר, לפי שהוא אומר והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים) [מכאן אתה למד למצורע שנאמר בו] וראשו יהיה פרוע. פרוע יגדל שער, או אינו אלא פרוע כמשמעו, הרי אתה דן, נאמר כאן פרוע ונאמר להלן פרוע, מה פרוע האמור להלן גידול שער, אף פרוע האמור כאן גידול שער. כל ימי נזרו, לעשות (כל) ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבנותיו. או לא יהא חייב עד שישלם נזירותו, הרי אתה דן הואיל ואסור ביין ואסור בתגלחת, אם למדתי ליין שעשה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבנות, אף תגלחת נעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. ועוד ק"ו ומה היין שאינו (מותר) [סותר] עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. תגלחת שמותרת אינו דין שנעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. לא אם אמרת ביין שלא הותר מכללו, לפיכך עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, תאמר בתגלחת שהותרה מכללה, לפיכך לא נעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. הרי טומאה תוכיח שהותרה מכללה ועשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, והיא תוכיח לתגלחת שאע"פ שהותרה מכללה נעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. לא אם אמרת בטומאה שהיא סותרת את הכל לפיכך עשה בה ימים שלאחר מלאת כימים שבתוך מלאת עד הבאת קרבן, תאמר בתגלחת שאינה סותרת את הכל לפיכך לא נעשה בה ימים שלאחר מלאת כימים שבתוך מלאת עד הבאת קרבן. לא זכיתי מן הדין, ת"ל ואחר ישתה הנזיר יין, וכי הנזיר שותה יין, אלא מופנה לדון להקיש גזרה שוה, נאמר כאן נזיר ונאמר להלן נזיר, מה נזיר האמור להלן עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, אף נזיר האמור כאן עשה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן:

לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. עד (שיאמר) [שלא יאמר] יש לי בדין, ומה כהן גדול שקדושתו קדושת עולם מטמא למת מצוה, נזיר שאין קדושתו קדושת עולם אינו דין שהוא מטמא למת מצוה. לא אם אמרת בכהן גדול שכן אינו מביא קרבן על טומאתו, תאמר בנזיר שמביא קרבן על טומאתו. ת"ל לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא אבל יטמא למת מצוה. או לאביו ולאמו לא יטמא אבל מטמא לשאר מתים, אמרת ק"ו ומה כהן הדיוט שמטמא לקרובים אינו מטמא לשאר מתים, נזיר שאינו מטמא לקרובים אינו דין שלא יטמא לשאר מתים. הא מה ת"ל לאביו ולאמו, לאביו [ולאמו הוא] דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. הא עד (שיאמר) [שלא יאמר] יש לי בדין, נאמרו כללות בכהן גדול ונאמרו כללות בנזיר, מה כללות האמורות בכהן גדול לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה, אף כללות האמורות בנזיר לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה. או כלך לדרך זו נאמרו כללות בכהן הדיוט ונאמרו כללות בנזיר, מה כללות האמורות בכהן הדיוט מטמא לאביו, אף כללות האמורות בנזיר מטמא לאביו, ת"ל לאביו ולאמו לא יטמא [הא מצוה מטמא]. הא מיבעי ליה לומר שאינו מטמא לאביו ממש אלא לאביו [לומר] שלא יטמא לאביו, ולאחיו לא יטמא אבל מטמא למת מצוה. ולאמו לג"ש לכדרבי, ולאחותו לכדתניא הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו [ושמע שמת לו מת] יכול יטמא אמרת לא יטמא, יכול לא יטמא למת מצוה, ת"ל ולאחותו, לאחותו לא מטמא אבל מטמא למת מצוה. ר"ע אומר נפשות אלו הרחוקים, מת אלו הקרובים. לאביו ולאמו, לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה. ולאחיו שאם היה כהן גדול והוא נזיר לאחיו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה. ולאחותו לכתניא וכו'. ולרבי עקיבא גזרה שוה דרבי מנא ליה [אמר לך] כיון דאמרינן שאם היה כהן גדול ונזיר לאחיו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה, מה לי כהן גדול לחודיה מה לי נזיר [וכ"ג]. ולר' ישמעאל כהן גדול והוא נזיר מנא ליה, כיון דשרי רחמנא חד לאו לגבי מת מצוה, מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין. אחותו למה לי, סד"א כי שרא למת מצוה נזיר וכהן גדול דלאו הוא, אבל מילה ופסח דכרת לא יטמא למת מצוה קמ"ל. ולר' עקיבא מכדי לא שנא כהן גדול לחוריה ולא שנא כהן גדול ונזיר נפקא ליה מולאחותו לאביו ולאמו למה לי, צריכא דאי (איתמר) [כתב] אביו הוה אמינא היינו טעמא דלא מטמא משום דחזקה בעלמא הוא, אבל אמו דודאי ילידתיה אימא ליטמא לה, ואי כתב רחמנא אמו הוה אמינא אמו הוא דלא מטמא לה דלא אזיל זרעה בתרה אבל אביו כיון דאמר מר למשפחותם לבית אבותם אימא ליטמא לה קמ"ל דלא. איתמר אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא, כשהוא אומר על נפש מת לא יבא, להזהירו על הטומאה ולהזהירו על הביאה, אבל טומאה וטומאה לא. ורב יוסף אמר אפילו טומאה וטומאה, דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית דקרבות והושיטו לו מתו ומת אחד ונגע בו חייב. איתיביה אביי (נזיר) [כהן] שהיה מת מונח על כתפו והושיטו [לו מתו ומת אחר ונגע בו] יכול יהא חייב, ת"ל לא יטמא בעל בעמיו להחלו, מי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחול ועומד. א"ל ותיקשי לך מתניתין דתנן היה מטמא למתים [כל היום אינו חייב אלא אחת] אמרו ליה אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת, ואמאי הא מיטמא וקאים, לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין, וטומאה בחיבורין דאורייתא והא אמר רבי ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לענין תרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא, ואי אמרת דאורייתא מאי שנא, כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת. תניא ר"ע אומר נפש אלו קרובים וכו' ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו וכו' ת"ל ולאחותו, לאחותו הוא דאינו מטמא הא למת מצוה מטמא. אמאי לימא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב, שאני הכא דכתיב ולאחותו. ונגמור מינה, שב ואל תעשה שאני. טומאה לא תותר מכללה ק"ו מיין, ומה יין שאינו סותר לא הותר מכללו, טומאה שסותרת אינו דין שלא תותר מכללה, ת"ל לאביו ולאמו לא יטמא אבל יטמא למת מצוה. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו אבל לבנו ולבתו לא נאמר (נט) (שאין) [שאף] הקטנים (נוזרין) [ניזורין] . לא יטמא להם במותם, במותם לא יטמא אבל מטמא לנגען ולזובן. במותם אינו מטמא אבל עומד בהספד ובשורה. כי נזר אלקיו בין שיש לו [שער] ובין שאין לו [שער] דברי רבי יונתן: