Quotation_auto к Мишлей 21:45

ואמר ויט שכמו לסבול. לרמוז שהחכם בחכמתו מפרק הרים ומשבר סלעים המחלוקות ומחלקה לכמה פעמים. כאומרו הלא כה דברי כאש נאום השם וכפטיש יפוצץ סלע. כן החכם בפלפולו משבר הרים הקשים ומחליקן בדברי פיו. ולכן קראו שם החכמים סיני ועוקר הרים. לפי שהם שוחקים ופוצצים הסלעים וההלכות הקשים והעמוקים. וזהו אבנים שחקו מים. וזהו שאמר קהלת מי כהחכם ומי יודע פשר דבר חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונה. אשר פירושו אצלי בפירוש קהלת. שבא להורות על מעלת החכם שידע בחכמתו להפשיט ולהחליק הדברים הקשים כאבן והמים השורפים האש וזהו מי הוא זה ואי זה הוא שיהיה לו כח כאיש החכם שיודע בחכמתו להפשיר ולצנן הדברים השורפים והקשים לעשותן מיד פושרים. וזהו פשר דבר הקשה כמו דבר אדוני הארץ אתנו קשות. חכמת אדם תאיר פניו רוצה לומר חכמת אדם מאיר פני הדבר. ולא פני אדם. כענין שישאר דבר דבור על אופניו. כאומרו תפוחי זהב במשכיות כסף וגומר. כי הזהב הוא יותר קשה מהכסף ויותר שוה. ובזהב ובדברים הקשים עושים משכיות וציורים בכסף. כן הוא דבר דבור על אופניו. כי בדבר הקשה שהיא התורה משיבין ומחליקין כל הדברים להיות דבר דבור על אופני הדבר. והוא כמו לבעבור סבב את פני הדבר. וזהו תאיר פניו פני הדבר. ועוז פניו ישונה. כלומר חכמת אדם מאיר פני הדבר הקשה והחשוך. ואף אם יהיה זה הדבר יותר עז וקשה. החכם בחכמתו משנה פני אותו דבר העז והקשה. וכל זה בעיון נמרץ ובהשקפה נפלאה ובטורח גדול עד שמתישים כחם. ולכן בירך לומדי התורה ברך השם חילו. שיהיו חזקים בכחם ובגבורתם להחליק הדברים. וזהו יששכר חמור גרם. בעל עצמות ובעל כח להגות בתורה יומם ולילה. וזהו רובץ בין המשפתים. ולא ע"ג מטה. כי לפעמים החכם ישן על הארץ ולא ינום ולא יישן עד יוציא כנוגה צדקו ודינו. ולכן אמר ויט שכמו לסבול. שמטה שכמו על הדבר החזק והקשה להפשירו ולפוצצו ולכובשו לו לעבד עולם. וזהו ויהי למס עובד. רוצה לומר זה הדבר הקשה הוא למס עובד לו וכעבד לעולם יתננו. אל כל אשר יחפוץ יטנו. וכל זה עושה לפי שממתין התענוג האמתי והשכר הקיים מאת השם ית'. כמאמר לאה נתן אלהים שכרי. ולכן אמר משה רבינו עליו השלום שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך. זבולון היה מרויח שכרו בצאתו בדרכים ובימים. ויששכר היה קונה עולמו ושכרו אתו בהיותו באהלי החכמה והתבונה. כמו שהיה עושה אביו יעקב איש תם יושב אהלים אהלו של שם ואהלו של עבר. וכן אהל של מעלה ואהל של מטה. וזהו התענוג האמתי כשהוא יושב בישיבתו וכל צבא השמים והתלמידים עומדים עליו מימינו ומשמאלו והוא יושב ושבע מקול הקורא. כמו שפירשתי במסכת אבות על מרבה ישיבה מרבה חכמה. שהוא כנגד מרבה בשר מרבה רמה. כי מצד תענוגיו מרבה בשר. והבעל ישיבה מרבה חכמה וקנה שם טוב וקנה לעצמו ד"ת. וזהו כנגד שם טוב וזהו ויששכר באהליך. עד שבסבת זה עמים הר יקראו לקבל הוראות החכמה. ואז יזבחו זבחי צדק. לרמוז מה שאמר עושה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. ואם הוא על אוה"ע יהיה כמו שאמר והלכו עמים רבים וגומר כי מציון תצא תורה. ואם הוא על ישראל שהולכים לירושלם למקום הסנהדרין ושם יזבחו זבחי צדק מהקרבנות כי שפע ימים יינקו שיונקים מהוראות התורה. ומדדי התורה שבכתב ותורה שבע"פ. וזהו שפע ימים יינקו ב' ימים. ובאותם ב' ימים שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה ספונים וטמונים סודות התורה. וזהו ושפוני טמוני חול. ואמר טמוני חול להורות שהסודות הן דבר שבחשאי. כמו שאמר דבש וחלב תחת לשונך. ואמר דברים שהם כבשונו של עולם. וכמו שאמרו חגור חרבך על ירך גבור מה ירך בסתר אף ד"ת בסתר. וזהו רמז על סודות התורה שראוי שיהיו בחשאי ולא בקולי קולות. וזהו ושפוני טמוני חול. כי החול אם תמצא כלי מנוקב לא ישמיע קול. מה שאין כן בדברים אחרים. וזהו שאמר ויך את המצרי ויטמנהו בחול שאמרו בילמדנו. שטמן זה הסוד בין ישראל שנדמו לחול שנאמר וכחול אשר על שפת הים. וחשב משה שיהיה טמון ביניהם כמו שאמרו שלא גילו מסתורים שלהם ובא אותו רשע וגילה הדבר. ולכן אמר בכאן ושפוני טמוני חול על הסודות שנתגלו בשבט יששכר ולחכמי ישראל ולנביאים. כאומרם לך אני מגלה טעם פרה אדומה ולא לאחרים. וזהו שאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא מהשכר האמתי. וכל זה כנגד ותקרא שמו יששכר:

ואמר ויט שכמו לסבול. לרמוז שהחכם בחכמתו מפרק הרים ומשבר סלעים המחלוקות ומחלקה לכמה פעמים. כאומרו הלא כה דברי כאש נאום השם וכפטיש יפוצץ סלע. כן החכם בפלפולו משבר הרים הקשים ומחליקן בדברי פיו. ולכן קראו שם החכמים סיני ועוקר הרים. לפי שהם שוחקים ופוצצים הסלעים וההלכות הקשים והעמוקים. וזהו אבנים שחקו מים. וזהו שאמר קהלת מי כהחכם ומי יודע פשר דבר חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונה. אשר פירושו אצלי בפירוש קהלת. שבא להורות על מעלת החכם שידע בחכמתו להפשיט ולהחליק הדברים הקשים כאבן והמים השורפים האש וזהו מי הוא זה ואי זה הוא שיהיה לו כח כאיש החכם שיודע בחכמתו להפשיר ולצנן הדברים השורפים והקשים לעשותן מיד פושרים. וזהו פשר דבר הקשה כמו דבר אדוני הארץ אתנו קשות. חכמת אדם תאיר פניו רוצה לומר חכמת אדם מאיר פני הדבר. ולא פני אדם. כענין שישאר דבר דבור על אופניו. כאומרו תפוחי זהב במשכיות כסף וגומר. כי הזהב הוא יותר קשה מהכסף ויותר שוה. ובזהב ובדברים הקשים עושים משכיות וציורים בכסף. כן הוא דבר דבור על אופניו. כי בדבר הקשה שהיא התורה משיבין ומחליקין כל הדברים להיות דבר דבור על אופני הדבר. והוא כמו לבעבור סבב את פני הדבר. וזהו תאיר פניו פני הדבר. ועוז פניו ישונה. כלומר חכמת אדם מאיר פני הדבר הקשה והחשוך. ואף אם יהיה זה הדבר יותר עז וקשה. החכם בחכמתו משנה פני אותו דבר העז והקשה. וכל זה בעיון נמרץ ובהשקפה נפלאה ובטורח גדול עד שמתישים כחם. ולכן בירך לומדי התורה ברך השם חילו. שיהיו חזקים בכחם ובגבורתם להחליק הדברים. וזהו יששכר חמור גרם. בעל עצמות ובעל כח להגות בתורה יומם ולילה. וזהו רובץ בין המשפתים. ולא ע"ג מטה. כי לפעמים החכם ישן על הארץ ולא ינום ולא יישן עד יוציא כנוגה צדקו ודינו. ולכן אמר ויט שכמו לסבול. שמטה שכמו על הדבר החזק והקשה להפשירו ולפוצצו ולכובשו לו לעבד עולם. וזהו ויהי למס עובד. רוצה לומר זה הדבר הקשה הוא למס עובד לו וכעבד לעולם יתננו. אל כל אשר יחפוץ יטנו. וכל זה עושה לפי שממתין התענוג האמתי והשכר הקיים מאת השם ית'. כמאמר לאה נתן אלהים שכרי. ולכן אמר משה רבינו עליו השלום שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך. זבולון היה מרויח שכרו בצאתו בדרכים ובימים. ויששכר היה קונה עולמו ושכרו אתו בהיותו באהלי החכמה והתבונה. כמו שהיה עושה אביו יעקב איש תם יושב אהלים אהלו של שם ואהלו של עבר. וכן אהל של מעלה ואהל של מטה. וזהו התענוג האמתי כשהוא יושב בישיבתו וכל צבא השמים והתלמידים עומדים עליו מימינו ומשמאלו והוא יושב ושבע מקול הקורא. כמו שפירשתי במסכת אבות על מרבה ישיבה מרבה חכמה. שהוא כנגד מרבה בשר מרבה רמה. כי מצד תענוגיו מרבה בשר. והבעל ישיבה מרבה חכמה וקנה שם טוב וקנה לעצמו ד"ת. וזהו כנגד שם טוב וזהו ויששכר באהליך. עד שבסבת זה עמים הר יקראו לקבל הוראות החכמה. ואז יזבחו זבחי צדק. לרמוז מה שאמר עושה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. ואם הוא על אוה"ע יהיה כמו שאמר והלכו עמים רבים וגומר כי מציון תצא תורה. ואם הוא על ישראל שהולכים לירושלם למקום הסנהדרין ושם יזבחו זבחי צדק מהקרבנות כי שפע ימים יינקו שיונקים מהוראות התורה. ומדדי התורה שבכתב ותורה שבע"פ. וזהו שפע ימים יינקו ב' ימים. ובאותם ב' ימים שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה ספונים וטמונים סודות התורה. וזהו ושפוני טמוני חול. ואמר טמוני חול להורות שהסודות הן דבר שבחשאי. כמו שאמר דבש וחלב תחת לשונך. ואמר דברים שהם כבשונו של עולם. וכמו שאמרו חגור חרבך על ירך גבור מה ירך בסתר אף ד"ת בסתר. וזהו רמז על סודות התורה שראוי שיהיו בחשאי ולא בקולי קולות. וזהו ושפוני טמוני חול. כי החול אם תמצא כלי מנוקב לא ישמיע קול. מה שאין כן בדברים אחרים. וזהו שאמר ויך את המצרי ויטמנהו בחול שאמרו בילמדנו. שטמן זה הסוד בין ישראל שנדמו לחול שנאמר וכחול אשר על שפת הים. וחשב משה שיהיה טמון ביניהם כמו שאמרו שלא גילו מסתורים שלהם ובא אותו רשע וגילה הדבר. ולכן אמר בכאן ושפוני טמוני חול על הסודות שנתגלו בשבט יששכר ולחכמי ישראל ולנביאים. כאומרם לך אני מגלה טעם פרה אדומה ולא לאחרים. וזהו שאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא מהשכר האמתי. וכל זה כנגד ותקרא שמו יששכר:

ובמדרש הנעלם דרשו זאת הפרשה על נשמת הצדיק הרמוזה באברהם. ואמרו כי לכן לא אמר בתחלת הפרשה וירא ה' אל אברהם אלא וירא אליו ה' כדכתיב תוסף רוחם יגועון. והוא יושב פתח האהל לצאת מהעולם. וזהו כחום היום הוא יום המות. כי הוא יום רע ומר אכזרי וחמה הוא. ואז וישא עיניו וירא מראה השכינה מה שלא ראה בחייו. ומזאת המראה נשארו עיניו פתוחות כמו שכתבתי על פסוק ויוסף ישית ידו על עיניך. והנה שלשה אנשים הם אברהם יצחק ויעקב הבאין ללוותו. וכן אמרו שהם מלאכי שלום היוצאים לקראתו. ושם זוכר כל מעשיו וחותם עליהם דכתיב ביד כל אדם יחתום וכו'. ואין דבר בעולם שיגן עליו אלא התורה והמצוה. ובפרט אינו מוצא תועלת גדול כמו בקרבנות. וזהו וימהר אברהם זו הנשמה. אל שרה זה הגוף. ואין וימהר אלא כפרת הקרבנות. כתיב הכא וימהר. וכתיב התם והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם. קמח סלת זהו סלת בלולה בשמן. ואל הבקר רץ אברהם. להציל גופו ונפשו בקרבנות. פרים תודה וכפורים. וכאן רמזו תחיית המתים. וזהו שוב אשוב אליך כעת חיה. וזהו ותצחק שרה ע"ש ישמח ה' במעשיו. ואע"פ שנראה זה דבר נמנע הגוף הבלוי בעפר אחר כמה שנים שיחיה. וזהו אחרי בלותי היתה לי עדנה. דבר נקל הוא בעיני ה'. וזהו היפלא מה' דבר. למועד הקבוע לתחייה אשוב אליך. ולפי שהנשמה חצובה מתחת כסא הכבוד. אמרו שם שכשהשם רוצה לעשות שום דבר בעולם הן לשרוש הרשעים מן העולם הן לענוש נכסיהן. אינו עושה אלא בהסכמת הנשמה. שנאמר מנשמת אלוה יאבדו. ולכן אמר בכאן וה' אמר המכסה אני מאברהם. שהיא הנשמה אשר אני עושה. וכשהנשמה רואה חרון אף בעולם. מיד מתעוררת לבקש רחמים על העולם וללמד סניגוריא על הרשעים. וזהו ואברהם עודנו עומד לפני ה'. אע"פ שנסתלקה מן העולם עודנו באיבה לא יקטף. ויגש אברהם להשקיט האף והחמה. ומה אומרת אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר. רבונו של עולם אולי יש ביניהם אנשים צדיקים שעסקו בנ' פרשיות של תורה שהם כנגד חמשים שערי בינה והם ראויים להציל כל העולם כלו בצדקתם. והשם הודה לדבריה. וכשראתה שלא מצאה. אמרה אולי יחסרון חמשה. אולי יש בהם בני אדם צדיקים שעסקו בידיעת שמך שהוא שם ה' במילואו מ"ה כמספר אדם שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך. וכשלא מצאה חזרה לומר אולי ימצאון שם ארבעים. אולי יש ביניהם אנשים שקבלו עונשים וייסורים ומכות כמו שכתבת בתורתך ארבעים יכנו לא יוסיף. וכשלא מצאה אמרה אולי ימצאון שם שלשים. אולי יש ביניהם אנשים צדיקים שהשיגו שלשים מעלות הרמוזים בפסוק ויהי בשלשים שנה. והם כלולים בל"ב נתיבות שהם כ"ב אותיות עשר ספירות. לפעמים הם כלולים בשמונה. וכשלא מצאה חזרה לומר אולי ימצאון שם עשרים. אולי יש ביניהם אנשים צדיקים שהוליכו בניהם לבית המדרש שני פעמים ביום וחשוב עליהם כאלו קבלו עשרת הדברים שני פעמים ביום. וכן אולי יש ביניהם אנשים צדיקים ויחידי סגולה המיחדים שמך שני פעמים ביום בפסוק שמע ישראל בשם ה'. שבו כלולים עשר ספירות. ושני פעמים ביום הם עשרים. וכשלא מצאה חזרה לומר אולי ימצאון שם עשרה. אולי יש ביניהם מי שעוסק בעשרה מאמרות ובעשר דברות. כל אלו הדברים מלמדת זכות וסנגוריא הנשמה על האדם ועל העולם. להשקיט אף וחמה. וכשאינה יכולה נסתלק הדיין נסתלק הסניגור והקטיגור מקטרג. וזהו ויבאו שני המלאכים סדומה בערב. ולוט יושב. הוא שטן הוא יצר הרע. בשער סדום. כי שם ביתו דכתיב לפתח חטאת רובץ. ומתחבר עמהם ומטעה בני אדם עד שמורידם לבאר שחת והוא יורד עמהם עד צערה של גיהנם. וזהו הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה הרוצח. הוא עשו שופך דמים. והיא מצער. ואף על פי שיורד ונידון שם. עם כל זה כל תאותו וחשקו להטעות אחרים. וזהו ויעל לוט מצוער מצערו של גיהנם. וישב בהר בגוף החרב בהר. ושתי בנותיו הם הכחות המתאווה תאוה. כי ירא לשבת בצער. היינו דכתיב לעלוקה שתי בנות וגומר. עלוקה בגימטריא במספר כי ירא לשבת בצוער קקי"א כמנין עלוקה. הוא שטן הוא דרך עקלתון המעוות אדם בריבו. וכל היום התאוה תאוה. ואומרת הב הב ואינה שבעה. וזהו שאול ואבדון לא תשבענה. וישב במערה לצוד נפשות נקיים הוא וכחותיו שהם שני בנותיו. ולפי שהיין בוגד וזנות יין ותירוש יקח לב. הולכות אחר התאוות ואומרות לכה נשקה את אבינו יין ונשכרה עמו ונחיה מאבינו זרע. היא טומאת הקרי שמשם נתאוו כל העם המתאוים וכל כחות הטומאה. ועל זה אמרו ונשמרתם מכל דבר רע הוא איש הדמים איש רע ובליעל נחש עקלתון. וכל התאוות היו לו לברות ולמנות לעלוקה שתי בנות הב הב. לכה נשקה את אבינו יין הב פעם שנית נשקנו יין גם הלילה. בענין שבזה באין לידי קרי בלילה. ועל זה הזהירן שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי קרי בלילה ע"כ:

לאברהם למקנה לעיני בני חת אמר ר' אלעזר כמה דיות משתפכות כמה קולמוסין משתברין כדי לכתוב בני חת בני חת עשרה פעמים וללמדך שכל מי שמברר מקחו של צדיק כאלו מקיים עשרת הדברות. אמר ר' יודן חמשה פעמים כתיב ולבני ברזילי הגלעדי ללמדך שכל מי שמאכיל פרוסה לצדיק כאילו מקיים חמשה חומשי תורה. ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו הדא הוא דכתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. רודף צדקה זה אברהם שנאמר ושמרו דרך ה' לעשות צדקה. וחסד שגמל חסד לשרה. ימצא חיים שנאמר ושני חיי אברהם. צדקה וכבוד א"ל הקב"ה אני אומנותי גמילות חסדים תפסת אומנותי בוא ולבוש לבושי שנאמר ואברהם זקן בא בימים:

ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו הרואה כלב בחלום ישכים ויאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו קודם שיקדמנו פסוק אחר והכלבים עזי נפש, כתיב לכלב תשליכון אותו ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו אמר המקום תנו לו שכרו והלא דברים קל וחומר ומה אם חיה לא קפח הקב"ה שכרה קל וחומר שכר בני אדם, וכן הוא אומר קורא דגר ולא ילד וגו', ואומר כסא כבוד מרום מראשון, רבי ישעיה תלמידו של ר' חנינא בן דוסא היה מתענה שמונים [וחמש] תעניות, אמר כלבים שכתוב בהם והכלבים עזי נפש יזכו לומר שירה זו בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו, נענה אותו מלאך מן השמים ואמר ישעיה עד מתי אתה מתענה על אותו דבר גזירה היא מלפני הקב"ה [מיום] שגלה סודו לחבקוק הנביא לא גלה דבר זה לשום בריה שבעולם, אלא בשביל שאתה תלמידו של חכם גדול לכך זקקו לי מן השמים ושלחוני אליך ואמר כלבים כתיב בהן ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות מצואתן לכתוב בהן ספר תורה תפילין ומזוזות, ולענין שאלה ששאלת חזור לאחוריך כמו שכתוב שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, לפי שנאמר כי בחפזון יצאת מארץ מצרים יכול חפזון לישראל תלמוד לומר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו אמור מעתה למצרים היה חפזון ולישראל לא היה חפזון, וירדו כל עבדיך אמר ר' ינאי לעולם תהא אימת מלכות עליך שנאמר וירדו כל עבדיך אלה אלי ואילו לדידיה לא קאמר ליה, ר' יוחנן אמר מהכא שנאמר ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב (כתוב ברמז קע"ח):

רבי תנחום בר חנילאי פתח אמרות ה' וגו' אמרות ה' אמרות אמרות בשר ודם אינן אמרות, בנוהג שבעולם מלך ב"ו נכנס למדינה ובני המדינה מקלסין אותו וערב לו קילוסן אמר למחר אני בונה לכם דימוסיאות ומרחצאות למחר אני מכניס לכם אמת המים ישן הוא ולא עמד היכן הוא היכן אמרותיו, אבל הקב"ה אינו כן אלא וה' אלקים אמת, מהו אמת שהוא אלקים חיים ומלך עולם. טהורות רבי יודן בשם רבי יוחנן ורבי ברכיה בשם רבי (אבא) [אלעאי] ורבי (עקיבא) [יעקב] בשם רבי יהושע בן לוי מצינו שעקם הכתוב שתים ושלש תיבות בתורה כדי שלא להוציא דבר טומאה מפיו הה"ד מכל הבהמה הטהורה וגו' ומן הבהמה אשר טמאה היא אין כתיב כאן אלא אשר איננה טהורה. אמר רבי יודן בר מנשה אף כשבא לפתוח בסימני בהמה טמאה פתח להלן בסימני, טהרה את הגמל כי לא מפריס פרסה אין כתיב כאן אלא כי מעלה גרה הוא וכן בארנבת ושפן וחזיר. כתף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים רבי חנן בר (פפי) [פזי] פתר קריא בפרשת פרה שיש בה משבעה שבעה, שבע פרות, שבע הזאות, שבע שרפות, שבעה כבוסים, שבעט טמאים, שבעה טהורים, שבעה כהנים, אם יאמר לך אדם חסרים הן, אמור לו אף משה ואהרן היו בכלל. מי יתן טהור מטמא לא אחד כגון אברהם מתרח חזקיה מאחז מרדכי משמעי ישראל מאומות העולם הבא מהעולם הזה מי עשה כן מי גזר כן מי צוה כן לא יחידו של עולם. תמן תנינן בהרת כגרים טמא פרח בכולו הרי הוא טהור מי עשה כן וכו'. תמנן תנינן האשה שמת ולדה בתוך מעיה והושיטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד, המת בבית הבית טהור, טצא מתוכו הרי הוא טמא, מי עשה כן וכו'. תמן תנינן כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים [והיו פוסלים אותה במלאכה] והיא עצמה מטהרת טמאים אלא אמר הקב"ה חוקה חקקתי גזרה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי. זאת חקת התורה רבי יצחק פתח כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, אמר שלמה על כל התורה כולה עמדתי ועל פרשה זו של פרה כיון שהייתי מגיע בה הייתי דורש בה חוקר בה ושואל בה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. מי כהחכם זה משה דכתיב ביה עיר גבורים עלה חכם וגו' יודע פשר דבר שפירש התורה לישראל. חכמת אדם תאיר פניו רבי מני דשאב ורבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי אמר על כל דבר ודבר שיצא מפי הקב"ה כשהיה אומר למשה היה אומר לו טומאתו וטהרתו, כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים אמר לפניו רבש"ע ואם נטמא במה היא טהרתו, ולא השיבו, באותה שעה נת כרמו פניו של משה שנאמר ועוז פניו ישונא, כיון שהגיע לפרשה זו של פרה אמר ליה הקב"ה משה אותה האמירה שאמרתי לך אמור אל הכהנים ואמרת לי אם נטמא במה היא טהרתו ולא השבתיך זו היא טהרתו ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת. משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו (שלשה) שמו עדותיו וחק נתן למו. שמענו במשה שנכתבה תורה לשמו שנאמר זכרו תורת משה עבדי. בשמואל נכתב לו שנאמר ויכתוב בספר וינח לפני ה'. אבל באהרן לא שמענו אלא מלמד שנתנה לו פרשה זאת שלא תזוז ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות ואיזו זו זאת חקת התורה. רבי (יהודה) [יהושע] דסיכנין בשם רבי לוי ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהם ובכולם כתיב בהם חקה ואלו הן, אשת אח וכלאים ושעיר המשתלח ופרה אדומה (כתוב ברמז תקע"ז):

שופטים ושוטרים תתן לך. אמר רבן שמעון בן גמליאל אל תהא קץ בדין שהוא אחד משלש רגלי העולם [למה ששנו חכמים על שלשה דברים העולם עומד] על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, תן דעתך שלא תטה את הדין שאתה מזעזע את העולם. כתיב עושה משפט וצדקה נבחר לה' מזבח למה שהקרבנות אינן אלא בפני הבית אבל הצדקה והדינין בפני הבית ושלא בפני הבית, הקרבנות אינן מכפרין אלא על השוגג, והצדקה והדינין מכפרין על השוגג ועל המזיד, והקרבנות נוהגין בתחתונים, והצדקה והדינין בין בתחתונים ובין העוליונים בעולם הזה ובעולם הבא. אמר רב אחא שש מעלות היו לכסא של שלמה שנאמר שש מעלות לכסא, ובפרשה זו כתיב ששה לאוין, והיה הכורז עומד לפני כסאו, כיון שהיה עולה במעלה הראשונה היה כורז לא תטה משפט. מעלה שניה לא תכיר פנים. מעלה שלישית לא תקח שחד. מעלה רביעית לא תטע לך אשרה. מעלה חמישית לא תקים לך מצבה. מעלה ששית לא תזבח לה' אלקיך וגו'. ד"א שופטים ושוטרים, משל למלך שהיה לו בנים הרבה והיה אוהב את הקטן יותר מכולם, והיה לו פרדס אחד והיה אוהבו יותר מכל שהיה לו, ונתן הפרדס שהיה אוהב לבנו הקטן שהיה אוהב, כך אמר הקב"ה מכל האומות אני אוהב את ישראל שנאמר כי נער ישראל והבהו וממצרים קראתי (לו בני) [לבני], וכתיב כי אני ה' אוהב משפט, נתן את המשפט לישראל ואמר הקב"ה כשאתם משמרים את הדין אני גבוה שנאמר ויגבה ה' צבאות במשפט, ומשרה שכינתי ביניכם שנאמר והאל הקדוש נקדש בצדקה, ואני גואל אתכם שנאמר כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות. זה שאמר הכתוב ועוז מלך משפט אהב, משל למסילה שלא היה בה מילין והיו בני אדם הולכין וטועין בה, אמר המלך לשלטון שלו קבע בה מילין שיהיו בני אדם רואין את המילין, כך אמר הקב"ה למשה פנה את הדרך לפני ישראל ועשה להם שופטים שיהיו מורין להם ולא טועים מן התורה לקיים מה שנאמר ועוז מלך משפט אהב, וכן הוא אומר הציבי לך ציונים. שופטים אלו הדיינים, שוטרים אלו הפרנסים שמנהיגין את העדה, אם אין שוט אין שופט, כיצד, כיון שנתחייב אדם לחברו בבית דין אם אין שוטר שיוציא ממנו אין סיפק בית הדיין לעשות לו כלום. אלמלא שטרו של יואב לא היה דוד יכול לעשות את הדין, וכן הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא [וכי דוד ויואב שופטים כאחד, אלא] כל מי שאינו שומע לדוד מוסרין אותו ביד יואב. תתן לך ולא לכותים. ד"א תתן לך מלמד שנקראו הדינין על שמך. תנו רבנן מנין שמעמידין שופטים לישראל, תלמוד לומר שופטים תתן לך, שוטרים לישראל מנין, תלמוד לומר שוטרים תתן לך, שופטים לכל שבט ושבט מנין, תלמוד לומר שופטים לשבטיך, שוטרים לכל שבט ושבט מנין, תלמוד לומר שוטרים לשבטיך. שופטים לכל עיר ועיר מנין, תלמוד לומר בכל שעריך. ר' יהודה אומר אחד ממונה על כולן שנאמר תתן לך. רשב"ג אומר לשבטיך ושפטו מצוה לשבט לדון את שבטו. סנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ. מנא ה"נ, דתנו רבנן והיו אלה לכם [לחוקת משפט] לדורותיכם (חוקת עולם) בכל מושבותיכם למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ, א"כ מה תלמוד לומר בשעריך, בשעריך אתה מושיב דיינין. בכל פל ופלך ובכל עיר ועיר, בחוצה לארץ (אי) אתה מושיב דיינין בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר. בכל שעריך בא הכתוב להקידש סנהדרי גדולה לסנהדרי קטנה מה גדולה דנה והורגת אף קטנה דנה והורגת. ושפטו את העם בעל כרחן. משפט צדק והלא כבר נאמר לא תטה משפט, מה תלמוד לומר משפט צדק, זה מינוי הדיינין. משפט צדק ללמדך שצדקה עם שניהם עם הזכאי שנוטל את שלו ועם החייב שמוציאין גזילה מתחת ידו.

לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך. גדול כבור הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה [ואמאי לימא אין אין תבונה ואין עצה לנגד ה'], תרגמה רב (אשי) [בר שבא] בלאו דלא תסור, כל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו ומשום כבודו שרו ליה רבנן, אבל לעבור על דברי תורה אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק שנאמר אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. ת"ש והתעלמת פעמים שאתה מתעלם, כיצד אם היה כהן והוא בבית הקברות וכו' אמאי לימא אין עצה, שאני התם דכתיב והתעלמת. ונגמר מיניה, איסורא מממונא לא גמרינן. ת"ש ולאחותו מה תלמוד לומר, הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שומע שמת לו מת יכול יחזור ויטמא, תלמוד לומר לאביו ולאמו לא יטמא, יכול כשם שאין מיטמא להם כך אינו מיטמא למת מצוה, תלמוד לומר ולאחותו [לאחותו] הוא דאינו מיטמא הא למת מצוה מיטמא, אמאי לימא אין חכמה וגו', אני (הכא [התם] דכתיב ולאחותו, וליגמר מיניה, שב ואל תעשה שאני רבינא הוה קאזיל אבתריה דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא איפסיק קרנא דחוטיה ולא אמר ליה ולא מידי, כי מטא לביתיה, אמר ליה מהתם איפסיק, אמר ליה אי אמרת לי [מהתם] שדיתיה, והאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, תרגמה רב (אשי) [בר שבא] קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור, ואית דאמרי מהתם אמר ליה [וא"ל] מה דעתיך למישדייה [והאמר מר] גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, והא תרגמה רב בר (רב אשי) [שבא] וכו', ה"נ (במילי) [כרמלית] דרבנן הואי. בעא מיניה רבא בר שילא מרב חסדא מהו להעלות אבנים המקורזלות אחריו לגג, א"ל גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. מי שהוציאוהו נכרים או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות, החזירוהו כאלו לא יצא. בעו מיניה הוצרך לנקביו מהו, א"ל גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, ואי פקח הוא עייל לתחומא וכיון דעל על:

לא תסיג גבול רעך והלא כבר נאמר לא תגזול ומה תלמוד לומר לא תסיג, מלמד שכל העוקר תחומו של חברו עובר בשני לאוין. יכול [אף] בח"ל, תלמוד לומר בנחלתך אשר תנחל, בארץ ישראל עובר בשני לאוין, בחוצה לארץ אין עובר אלא משום לאו אחד בלבד. מנין לעוקר תחומין של שבטים שעובר בלא תעשה, תלמוד לומר (לא תסיג) [אל תסיג גבול עולם]. מנין למחליף דברי רבי אליעזר בר' יהושע ודברי רבי יהושע בר' אליעזר, לומר על טמא טהור ועל טהור טמא שהוא עובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תסיג. מנין למוכר קבר אבותיו שעובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תסיג. יכול אפילו לא נקבר בו אדם מעולם, תלמוד לומר בנחלתך, הא אם קבר בו אפילו נפל אחד ברשותו אינו עובר בלא תעשה. המניח כלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר הרי זה גוזל את העניים ועל זה נאמר אל תסג גבול (רעך אשר גבלו ראשונים בנחלה) [עולם] וגו'. ר' חנינא בר פפא הוה מפליג מצוה בלילא, חד זמן פג ביה רבהון דוחאי, א"ל לא כתיב לא תסיג גבול רעך, א"ל לא כתיב מתן בסתר יכפה אף ועקרו מקומיה:

אמר רב אחא ב"י משמיה דמר זוטרא האי מאן (דאבד ליה) [דרמי] חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידיע אי אינתיק אי לא שפיר דמי, מאי טעמא מדאורייתא שעטנז אמר רחמנא עד שיהא שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרו בה והאי כיון דנתקיה נתקיה, מתקיף לה רב אשי אימא או שוע או טווי או נוז, והילכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא לא תלבש שעטנז. היה לבוש כלאים כל היום אינו חייב אלא אחת, א"ל אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת, אמר רב ביבי אמר רב אסי לא פושט ולובש ממש אלא כל שאילו מכניס ומוציא בית יד באונקלי שלו, מחוי רב אחא בריה דרב איקא עיולי ואפוקי, רב אשי אמר אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב. המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק, שנאמר אין חכמה ואין תבונה וגו' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. אמר רב (חסדא) [אחא בר יעקב] הכל מודים דאין לוקין על צמרו משום כלאים שנאמר לא תלבש שעטנז וגו' מה פשתןן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה. צמר ופשתים (כתוב בפרשת ציצית). אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז. ר"ש בן אלעזר אומר נלוז ומליז הוא את אביו שבשמים עליו. הלבדין אסורין מפני שהן שועין. אינו אסור משם כלאים אלא צמר ופשתים, ואינו מיטמא בנגעים אלא צמר ופשתים, ואין הכהנים לובשים לשמש במקדש אלא צמר ופשתים. מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ולא בגשמים מפני הגשמים והצנועין מפשילין במקל. וכן תופרי כסות תופרין כדרכן וכו', והצנועין תופרין בארץ. התוכף תכיפה אחת אינו חבור ואין בה משום כלאים והשומטה בשבת פטור. ניתני שוע ולא ניתני (נוז) [טווי], אלו כן הוינן אמרינן טווי מותר, מתניתא לא אמרה כן, אלא אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג, ניתני שוע ולא ניתני נוז אילו כן אמרין גוז מותר מתניתא לא אמרה כן, אלא (אפילו) [פיף] של צמר ושל פשתן אסור מפני שחוזרין לאריג, ניתני טוי ולא ניתני שוע אילו כן הוינן אמרין שוע מותר מתניתא לא אמרה כן, אלא הלבדין אסורין מפני שהן שועין: