וְיוֹחָנָ֣ן בֶּן־קָרֵ֡חַ אָמַ֣ר אֶל־גְּדַלְיָהוּ֩ בַסֵּ֨תֶר בַּמִּצְפָּ֜ה לֵאמֹ֗ר אֵ֤לְכָה נָּא֙ וְאַכֶּה֙ אֶת־יִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן־נְתַנְיָ֔ה וְאִ֖ישׁ לֹ֣א יֵדָ֑ע לָ֧מָּה יַכֶּ֣כָּה נֶּ֗פֶשׁ וְנָפֹ֙צוּ֙ כָּל־יְהוּדָ֔ה הַנִּקְבָּצִ֣ים אֵלֶ֔יךָ וְאָבְדָ֖ה שְׁאֵרִ֥ית יְהוּדָֽה׃
האָט יוֹחנָן דער זון פֿון קָרֵחן געזאָגט צו גדַליָהון אין פֿאַרבאָרגעניש אין מִצפּלָה, אַזױ צו זאָגן: לאָמיך גײן, איך בעט דיך, און איך װעל דערשלאָגן יִשמָעֵאל דעם זון פֿון נתַניָהן, און קײן מענטש װעט ניט װיסן. נאָך װאָס זאָל ער דיר נעמען דאָס לעבן, און גאַנץ יהודה װאָס זײַנען אײַנגעזאַמלט אַרום דיר, װעלן צעשפּרײט װערן, און דער איבערבלײַב פֿון יהודה װעט אונטערגײן?
אגרא דכלה
וישובו המלאכים אל יעקב לאמר (בראשית לב ז). גם כן לאמר לדורות, הגם שהיה זה לשון הרע, ואיך אמרו המלאכים ואיך קיבל יעקב, כי המלאכים אמרו בחשש סכנות נפשות מותר לומר, כמ"ש יוחנן בן קרח לגדליה (ירמיה מ טו), וגם יעקב למיחוש מיבעיא, וכמו שמצינו שהאשים הכתוב (ירמיה מא ט) את גדליה על שלא חש לדברי יוחנן (נדה ס"א ע"א). וזהו לאמר, שבאופן כזה מותר לומר ולקבל לשון הרע: