שָׁמַ֥עְנוּ גְאוֹן־מוֹאָ֖ב גֵּאֶ֣ה מְאֹ֑ד גָּבְה֧וֹ וּגְאוֹנ֛וֹ וְגַאֲוָת֖וֹ וְרֻ֥ם לִבּֽוֹ׃
מיר האָבן געהערט די שטאָלצקײט פֿון מואבֿ, װי זײער שטאָלץ ער איז; זײַן גרױסקײט און זײַן שטאָלצקײט און זײַן גאװה, און די הױכקײט פֿון זײַן האַרצן.
שם משמואל
ילחכו הקהל וגו' להבין למה קראו הקהל שבכל פעם מזכירו בלשון עם, הנה העם היוצא וגו' הענין, כתיב לא יבא עמוני ומואבי בקהל ד', ולא כתיב בכלל ישראל רק בלשון קהל, דקהל היינו ההתחברות כולם יחד מלשון הקהל את העם, וזה מורה דעמון ומואב הם הפכים מקדושת הכלל, וע"כ אפקי' קרא לאיסור נשואת ישראלית בלשון קהל, והטעם י"ל פשוט, כי התאחדות הכלל אף שכל אחד ואחד יש לו דיעה מיוחדת, מ"מ מאחר שכאו"א מבטל דעתו לרצון השי"ת ואינו נחשב לדבר יש ונפרד בפני עצמו, א"כ הם שוין כולם להיות כאיש אחד, והנה קליפת מואב היא גיאות כמ"ש בישעי' ט"ז גאון מואב גא מאד ובירמי' מ"ח גאון מואב גאה מאד גבהו וגאונו וגבהתו ורום לבו וע"ש, וזה היפוך קדושת קהל ד' ולכך לא יבא, ע"כ חשב בלק מאחר שקהל ישראל הם הפכים למואב חשש שילחכו כל סביבותיו והבן: