ק֥וֹל צְעָקָ֖ה מֵחֹֽרוֹנָ֑יִם שֹׁ֖ד וָשֶׁ֥בֶר גָּדֽוֹל׃
אַ קָול פֿון געשרײ פֿון כִֹרוֹנַיִם, אַ פֿאַרװיסטונג און אַ בראָך אַ גרױסער.
גן נעול
וכן יסד בעל הלשון שלשה שרשים על המנוחה והשביתה. הא' נוח, הב' שבת, הג' נפש. שכפי הנראה ענין שלשתן אחד. ואם כן מדוע הוצרכו כולן? גם בהן השתמשו הכתובים במקומות מתחלפים. אצל מעשה בראשית הזכירה התורה כולם, כמו (בראשית ב, ב) "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו". (שמות לא, טז) "שָׁבַת וינפש", (שם כ, יא) "וינח ביום השביעי". וכל עוד שאין בידינו לפרש הענין המבדיל בין לשון ללשון, לא נוכל לעמוד על אמתת כונת הכתובים למה בחרו בשלשתן, ומה ההודעה שיתודע לנו על ידיהן. כמו כן התבונן שנזכר לשון מנוחה תמיד אצל הנבואה ושריית רוח הקדש. כמו (במדבר יא, כו) "ותנח עליהם הרוח", (מלכים ב' ב, טו) "נחה רוח אליהו על אלישע", (ירמיה מח, ג) "יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי". ולא נכתב גם פעם אחד לשון שביתה או נפישה בענין הנבואה. ולענין השבת נזכר תמיד לשון שביתה. כמו (שמות כג, יב) "וביום השביעי תשבות". (שם כ, י) "וים השביעי שבת ליי' אלהיך". וכיוצא בהן. ולא אמר בשום מקום "וביום השביעי תנוח" או "תנפש". זולתי בעבד ואמה שהזכיר מנוחה (דברים ה, יד) "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". וכן אצל שביתת בהמה נזכר לשון מנוחה. ואצל בן האמה והגר הזכיר נפישה כמו (שמות כג, יב) "למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר". וכיוצא בחקירות אלו העמוקות הראויות להבקש מלב השואל דברי חפץ. כולם יתבארו בספרנו אלו במקומותיהן בעז"ה. וכן אלו שהזכרנום עוד בקצרה בפתיחתנו זאת.