וַיְהִ֞י בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ לְלִדְתִּ֔י וַתֵּ֖לֶד גַּם־הָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֑את וַאֲנַ֣חְנוּ יַחְדָּ֗ו אֵֽין־זָ֤ר אִתָּ֙נוּ֙ בַּבַּ֔יִת זוּלָתִ֥י שְׁתַּֽיִם־אֲנַ֖חְנוּ בַּבָּֽיִת׃
我生產後第三天，這婦人也生了孩子。我們同住在一起，除了我們兩個人以外，房子裡再沒有別人與我們同在。
מלבי"ם
(יח עד סוף הסימן) השאלות: למה כפלה אין זר אתנו בבית, זולתי שתים אנחנו בבית, למה תחלה אמרה מאצלי ואחר כך בחיקי ולא אמר השכיבה אצלי, למה ואקום בבקר ואתבונן בבקר למה אמרה שהכירה שהמת אינו בנה ולא אמרה שהכירה שהחי הוא בנה, למה תפסה האחת בלשונה בני החי ובנך המת, והשנית אמרה בהפך בנך המת ובני החי, למה החזיר המלך את דבריהן שנית, מה היה מהחכמה הגדולה במשפט הזה, שכבר הוא דבר פשוט שרחמי האם על הבן, ומה היה עושה אם היתה השנית אשה חכמה והיתה מבינה הערמה והיתה מבקשת ג"כ שיחיה אותו:
מלבי"ם
ואנחנו יחדו ר"ל בל תחשוב שאנו יושבות בבית א' כל א' בחדר בפ"ע כי אנחנו יחדו ואין זר אתנו בחדר שאנו שם, מוסיף זולתי שתים אנחנו בכל הבית לא דר בו איש זולתנו אף ביתר החדרים: