Chasidut zu Jeschijahu 65:16

פַּעַם אַחַת נִפְתְּחָה מְעָרָה מִתַּחְתַּי. מְעָרָה – הַיְנוּ בְּחִינַת דְּבֵקוּת, בְּחִינַת: כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת (מלכים־א ז). מִתַּחְתַּי – הַיְנוּ בְּחִינַת אֱמֶת. בִּבְחִינַת (תהלים פה): אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמַח. כִּי טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ (משלי כ״ב:ט׳), וְהַבְּרָכוֹת הֵם בְּחִינַת אֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו ס״ה:ט״ז): הַמִּתְבָּרֵךְ בָּאָרֶץ יִתְבָּרֵךְ בֵּאלֹקֵי אָמֵן;

ולזה מתחיל הזוה"ק בזו הסדרה בזו הפתיחה, כי בכאן נאמר ואלה תולדות, וא"ו מוסיף על ענין ראשון, ומקודם כתיב בני ישמעאל, ומה שייכות לישמעאל עם יעקב. אך הענין בזה, כי כל הברואים המה מעלמא דפרודא, יען כי המה נפרדים זה מזה ואין האדם רואה איך המה לבושים לרצון השי"ת, אבל ממה שאנו רואין שהם נכללים בצורת אדם וכל המדות מתאחדים בו, ואפילו במדות שהם שני הפכיים כגון חסד וגבורה מתאחדים בצורת אדם, מזה אנו רואים שהשי"ת שוכן בכל הברואים. כי האדם על ידי עבודתו מראה שיש בכל דבר כבוד שמים וד"ת, כי כל הברואים המה משל ודמיון לצורת אדם שהוא העיקר המכוון^מהכמבואר במי השלוח ח"א פרשת בראשית ד"ה ויאמר אלהים: כי ע"י האדם יחוברו כל דברי עולם הזה להש"י כי הוא מעלה את הכל כידוע, שהדומם מכניס כחו בצומח וצומח בחי וחי במדבר והאדם ע"י שיעבוד בכחו את הש"י אז יעלה כל הכחות שקבל מעוה"ז אף כח הדומם. ועיין עוד לעיל פרשת בראשית אות לט: עיקר בריאת העולם היה למען בריאת האדם אשר בו נראה כח השי"ת וגדולתו, כי בהאדם נתחברו גוף ונפש יחד, שבאמת הם שני הפכים, ואיך יוכלו להתחבר אם לא כי יד ה' עשתה זאת, אשר הוא אחד ומיוחד ומאחד את כל ההפכים. עיי"ש אריכות העניין.. ולזה מביא בכאן הזוה"ק המשלים של שלמה המלך ע"ה, שהמה רק משלים לעיקר הכוונה שלו, ועל ידם יובן עיקר המכוון, וכמו כן בבריאת האדם, שהשי"ת רצה שיבינו הכל הצורת אדם, ולזה הוצרך מקודם לברוא הלבושים הנמוכים, היינו שאר הברואים, היינו להסתיר כוונתו העיקרית, ולברוא שאר ברואים שהמה רק דמיון ומשל לצורת אדם, והאדם יכניס ד"ת לכל הברואים ובזה יתעלו כל הברואים. ולזה כתיב כאן ואלה, היינו שעל ידי יעקב אבינו יכול להכניס ד"ת ג"כ אצל בני ישמעאל, וכשיבא אצל יעקב יהיה לו חיים אמיתיים, רק שצריך לילך דרך יעקב ובמדותיו של יעקב. כי השי"ת הציב זאת, כדכתיב (ישעיהו ס״ה:ט״ז) אשר המתברך בארץ יתברך באלהי אמן:

ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך. איתא במד"ר (וישלח עה) אמר ליה בא ואברכך ברכה של גליות, היינו שבירך אותו שיברר את עצמו. ולכן בברכות הראשונות שיצחק סבר שמברך לעשו לא אמר השם שד"י היינו צמצום, והיה יודע שעשו אינו מצמצם עצמו, רק שהיה סבור שבעומק יש לעשו גם כן קדושה, כי השי"ת נותן בד בבד, היינו חלבנה ולבונה, וכמה שיש חלבנה יש כנגדו לבונה, לכן היה סבור כיון שעשו מתפשט עצמו כ"כ, מן הסתם יש בו כח עמוק, ולכן כשיכלה ההתפשטות תשאר הקדושה, ולכן רצה לברך לעשו. אבל אחר שראה שהשי"ת סיבב שיברך ליעקב, והיינו שהשי"ת רוצה בהמצמצם עצמו, כדכתיב (ישעיהו ס״ה:ט״ז) המתברך בארץ יתברך באלהי אמן. היינו שיצמצם האדם עצמו, ולכן ברכו בשם שד"י שיברר עצמו. וזהו בכרתי וברכתי, שמקודם הוא בכורתי ואח"כ מזה עצמו נעשה ברכתי^קצעיין לעיל פרשה זו אות לט.. וזה החילוק שבין ישראל לעכו"ם, שעכו"ם אומרים שרשאי להתפשט עצמו, כדאיתא במדרש שעשו אומר שהוא יושב בחגוי הסלע כדכתיב (עובדיה א׳:ג׳) שוכני בחגוי סלע אומר בלבו מי יורדני ארץ, היינו שנולד מיצחק ורבקה. ובאמת אם יהיה כמו שנולד היה באמת טוב, ורק מה שמוסיף אח"כ שם מאבד את היחוס שלו ושם הוא כלו רע^קצאענין עשו מבואר רבות בספרי רבוה"ק ונביא כאן קומץ מדבריהם הקדושים: איתא בבית יעקב שמות פרשת בשלח אות קז ד"ה ולהבין וז"ל: ולהבין האיך שיצחק ורבקה צדיקים כמותם, יצא מהם דבר רע כעשו זה, ודאי שיצחק ורבקה לא הולידו רע ח"ו, כי הניחו בו כוונה טובה. אכן הנקודה הראשונה שהולידו התולדה שלו כמו שהם הולידו אותו וכמו שיצא מבטן אמו, זה בודאי היה טוב. אכן מה שנתגדל ונתפשט התולדה מצדו מעצמו וכו' זה הוא רע גמור וכו' והוא התפשט זאת המדה, ונתלבש בהסתעפות לבושים זרים, מה שעשו הוסיף מעצמו, אז נעשה רע גמור. ושם אות קיב אומר: שעמלק ג"כ אומר שהוא במקום גבוה דבוק, ואינם צריכים לעבודה שנולדים מיצחק ומרבקה, כמש"כ (עובדיה א׳:ג׳) שוכני בחגוי סלע מרום שבתו אומר בלבו מי יורידני ארץ. וכן בתפארת יוסף פרשת זכור ד"ה זכור: כן הכא נמי לא שייך לומר שעשו הרשע יש לו חלק מעט מאורו של יצחק אבינו, מאחר שחטא נגד אבותיו, ועשה ממש ההיפך ממעשיהם. לכן אין לו שום התיחסות לחיים של יצחק אבינו. וזה שמסיים המדרש, בשעה שיצא מבטן אמו חתך עיקר מיתרין שלה כדי שלא תלד, והיינו שנטל עם עצמו כל כח ההולדה, שלא יהיה לו חלק בהם, שלא נשאר כלום אצל יצחק ורבקה ממנו. וזה הוא הענין ממלחמת עמלק שעליו אמר הכתוב (עובדיה א׳:ג׳) שוכני בחגוי סלע מרום שבתו אומר בלבו מי יורידני ארץ. וכמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שזה הוא כל התקיפות שלו, שיש לו חלק בקדושת אבות, מאחר שבא משני צדיקים מיצחק ורבקה, והולך ומתפשט עצמו בכל מזימת לבו על סמך התקיפות הזה. ועיין עוד בזה במי השלוח ח"א פ' וישלח ד"ה ואלה, סוד ישרים פ' זכור אות טו, יט, פורים אות ח ד"ה והנה, ועיין עוד כאן בספרנו פ' ויצא אות סט, פ' וישלח אות יד ד"ה וזה, פ' וישב אות א ד"ה והתגלות, אות ד ד"ה תחת ישמעאל, ח, יז.. אבל בישראל יש יוסף הצדיק שהוא שומר היחוס של ישראל שלא יאבד ח"ו^קצבענין יוסף הצדיק ששומר יחוסן של ישראל נתבאר בארוכה לעיל בפרשת וישב עיין שם אות ו ד"ה וזה הוא, אות ח ד"ה וזהו דכתיב, אות יג, יז. סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת וישב ד"ה ובמדרש רבה.. ויוסף הצדיק הוא נגד עשו הרשע^קצגכדאיתא במדרש רבה (ויצא עג) והובא ברש"י ז"ל על מקומו: כיוון שנולד יוסף, נולד שטנו של עשו. ועיין הרחבת הדברים לקמן פרשת ויצא אות סט, ע, פ' וישלח אות י, פ' וישב אות יז.. ובכלל ישראל יש מצות מילה שעל ידי זה משמרים את היחוס, כמו שאנו רואין שסמיכה הוא גדול מאד, עד דאיתא בש"ס (ר"ה כה.) אתם אפילו שוגגין אפילו מזידין אפילו מוטעין. והיינו שאם תאמר שעשה שלא כדין, אם כן יש חסרון במי שסמך אותו, האיך סמך מי שיוכל לעשות שלא כדין. ואם כן תאמר שיש חסרון במי שסמך את המסמיך וכן למעלה עד מרע"ה והוא נסמך מהשי"ת, כדכתיב (תשא לג) ושכתי כפי וגו', ולכן יש לנסמך תקיפות, שאפילו מזידין^קצדלעיל פרשת בראשית אות סה ד"ה ולפני אדם, לקמן פ' וישב אות ח ד"ה אמנם, אות יז ד"ה העניין., ואם כן באדם הראשון שהיה יציר כפיו של השי"ת האיך יהיו בניו או בני בניו רשעים. אך באמת כל מה שברא השי"ת זהו בודאי טוב, רק מה שהאדם מוסיף אח"כ ומוליד מאבד את היחוס שלו. וכמו כן בעשו, שכל מה שהוליד יצחק הוא טוב, רק אח"כ כשפעל בעצמו פעולות אבד את היחוס שלו. ולכן הראש של עשו מונח במערת המכפלה כדאיתא (תרגום יונתן ויחי נ יג)^קצהוכדאיתא על זה במי השלוח ח"ב פרשת וישלח ד"ה איתא: איתא בתרגום יונתן (ויחי נ, יג) רישיה דעשו וכו' בגו עיטפיה דיצחק, הוא כדאיתא בזוה"ק (בא לד.) דהכי אתחזי לב"נ למנדע טוב ולמנדע רע ולאהדרא גרמיה לטוב ודא איהו רזא דמהימנותא. והבן.. אבל בישראל יש יוסף הצדיק ששומר היחוס של ישראל. ולכן כל זמן שהיה יוסף הצדיק לא היה יכול להיות ולשלוט גלות על ישראל, רק מתחלה נאבד יוסף ועי"ז היה יכול להיות גלות^קצוכמבואר בבית יעקב שמות פרשת שמות אות יד: מדת יוסף הצדיק הוא, התקשרות ימי השובע עם ימי הרעב. היינו לצמצם עצמו בימי שובע על ימי רעב. שבימי שובע יזכור שיהיו ימי הרעב, לכן לא יתפשט עצמו בימי השובע, וממילא לא יהיה אחר כן הרעב כל כך. ושורש זה הצמצום, הוא רומז על התקשרות עולם הזה עם עולם הבא, לצמצם עצמו בעוה"ז על עוה"ב, כי מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת וכו'. לכן נתן השי"ת לישראל את מדת יוסף הצדיק, שהוא אות ברית, לקשר עולם הזה עם עולם הבא וכו'. וכל זמן שהיה יוסף חי, היתה זו המדה מושלת בכל העולם, ולכן לא היה אז שום גלות על ישראל. כי במדת הצמצום, ישראל הם המצמצמים עצמן, ונראה לכל העולם שאינם יכולים להדמות לישראל בזה, לכן כיוון שהיה בהם ישוב הדעת מאד, לא היתה בהם שום גלות ושיעבוד. כי כל העולם ראו מפורש, שבזה ישראל הם הגדולים והעיקר בעולם, שישראל מכינים מן העולם הזה לעולם הבא, שיודעים שיש יום שכולו שבת, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, לכן לא יכלו שום אומה לשעבד בהם. אבל כשמת יוסף הצדיק, ונסתרה ונעלמה מדת ישוב הדעת היא הצמצום, אז שייך גלות ושעבוד, מאחר שנטרד ונסתר הדעה של האדם. כי עיקר הגלות הוא הטרדה, שלא נמצא ישוב הדעת.. ולעתיד יתגלה אליהו זכור לטוב, שהוא מזרעה של רחל, שהוא שומר היחוס של ישראל ותהיה הגאולה: