Chasidut zu Tehillim 20:2

ונחזור לענינינו, כי עתה העת והעונה לשוב לאבינו שבשמים ב"ה וב"ש, ואם אמור יאמר המסית הגדול כי היום קצר יום או יומים לפני יום הקדוש והנורא, ואם לכלה פשע ולהתם חטאת צריך זמן זמנים טובא בפרט למי שהרבה לפשוע, מלבד אשר כבר השבנו, יש עוד פה ולשון להשיב בעזה"י, כי הנה איתא במדרש (תנדב"א זוטא פכ"ג) שאלו תלמידיו את רבי אליעזר האיך נעשה תשובה ונחיה, אמר להם כתיב (תהלים כ ב) יענך ה' ביום צרה, וכתיב (שיר השירים ה ד) דודי שלח ידו מן החור. והמדרש הזה תמיה, דבשאלתם יש לדקדק דתיבת ונחיה אין לו ביאור כלל, דהיה די באמרם האיך נעשה תשובה, ותשובת רבי אליעזר הוא סתום לגמרי. והנ"ל בזה, בהקדם לפרש הפסוק (ירמיה ט"ז י"ט) ה' עוזי ומעוזי מנוסי ביום צרה אליך גוים יבואו מאפסי ארץ ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל. ויש לדקדק א', האיך נמשך מה דאמר אליך גוים יבואו, למה שלפניו ומנוסי ביום צרה. ועוד יש לדקדק דאם מודים דשקר נחלו אבותיהם, ממילא דהוא הבל ואין בם מועיל, ואין זה אלא כפל ענין במלות שונות. והנ"ל בזה, דהא איתא בריש חולין (ב' ע"א) טוב אשר לא תדור כו' (קהלת ה ד), טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, עיין שם רש"י (ד"ה טוב) ותוספת (ד"ה טוב) דהכי פירושא דקרא, דבכל ענין טוב אשר לא תדור משתדור, דשמא תדור ולא תשלם כו', ואפילו רבי יהודה לא קאמר אלא באומר הרי זו, אבל באומר הרי עלי, לא. והקשה שם התוספת הא כתיב (בראשית כח כ) וידר יעקב נדר. ותירץ וז"ל: דבעת צרה מותר לנדור כו', עיין שם עכ"ל. והנה דעת לנבון נקל, דהטעם הוא דבעת צרה מותר לנדור, דכל מה שנודר בעת צרה ודאי יקיים, ואין לחוש שמא לא ישלם, וזה ברור. והנה חזקה זו דמקיים מה שנודר בעת צרה, זה רק בישראל דמקורו קדוש, מה שאין כן באומות דאף אם נודרין בעת צרה, אינם מקיימין דסורם רע, ומקרא מלא ביונה שנדרו כל אלו שהיו בספינה בעת צרה, כמו שמבאר בפסוק ואמר יונה ברוח קדשו (יונה ב' י) את אשר נדרתי אשלמה משמרים הבלי שוא חסדם יעזובו. ונקדים עוד, דאם נלכד אדם מפני רשעו באיזה צרה, וכל הענין תולה בעת ובזמן מועט, או שינצל או שיאבד, כמו שהוא הדרך והנהוג בבא צרה כסופה, והנה כאשר ראה כי כלתה אליו הרעה ורוצה לשוב אל ה' לפשפש במעשיו, ורואה כי צריך זמן גדול לתקן את אשר עיוות, ואי אפשר בזמן מועט כזה, האיך יעשה וינצל מהצרה אשר היה בו. כבר הורונו שיקבל עליו לתקן את אשר עיוות, ויקבלו השי"ת כאילו תיקן, והוציאו חז"ל (ירושלמי תענית פ"ג ה"א) זה מהפסוק הכתוב (דניאל י יב) מיום אשר נתת לבך להבין ולהתענות כבר נשמעו דבריך. והנה דעת לנבון נקל, דזה דוקא בישראל שמקיימין מה שנודרין בעת צרה, אם כן יכולים לנוס ביום צרה מקצפו אל רחמיו יתברך, על ידי מה שמקבלים עליהם. מה שאין כן האומות שגלוי לפניו ית' שלא יקיימו, וגם אינם עלולין לקיים, ישועו ואין מושיע על ה' ולא ענם. וזה אשר אמרו ישראל ה' עוזי ומעוזי ומנוסי בעת צרה, דאף שכבר באה הצרה נוכל לנוס אף שאין זמן לתקן, מכל מקום הקבלה באמת ובלב שלם די, ודוקא מנוסי. אבל אליך גוים יבואו, ר"ל אף אם יבואו בעת צרתם ויודו ששקר נחלו אבותיהם ויקבלו עליהם לעבוד השי"ת, הבל ואין מועיל בם, כי משמרי הבלי שוא חסדם יעזובו ויחזרו לסורם ולתעתועי אבותם, והוא נכון בס"ד.

וְזֶה (בראשית י״ז:כ״ג): וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, וּכְתִיב (שם): בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם. הַיּוֹם הַזֶּה – זֶה בְּחִינַת קוֹל שׁוֹפָר, שֶׁמִּצְוָתוֹ בַּיּוֹם (ר"ה כח: מגילה כ:), בִּבְחִינַת (תהילים כ׳:ב׳): יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה; שֶׁעַל־יָדוֹ נִמּוֹל וְנִשְׁבָּר עָרְלַת בָּשָׂר, וּמְקַבֵּל אוֹר הָעֶצֶם:

כתיב (בפ' בראשית) ולאשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך, עד שיקויים (ישעיהו ס״ו:ח׳) כי חלה גם ילדה ציון את בניה, בעצב תלדי בנים, כמו שכתוב (בפ' וישלח) ויסעו מבית אל, פירוש, מבית אל דייקא, מבית המקדש שנחרב, ויהי עוד כברת הארץ לבא אפרתה, פירש"י לשון כביר ריבוי מהלך רב, ותלד רחל, השכינה שנקרא בד"מ רחל רצונה לילד, ותקש בלדתה, שיקויים כי חלה גם ילדה ציון את בניה, כי בגלות בבל היו שבעים שנה, נגד שבעים קולות, שבמזמור יענך ה' ביום צרה (תהילים כ׳:ב׳), ואחר כך והמליטה זכר, ועתה כתיב (ירמיהו ל״א:ט״ו) כה אמר ה' קול ברמה נשמע, כמה מאה קולות, נהי בכי תמרורים רחל מבכה, לא אמר בוכה אלא מבכה כל העליונים על בניה, וכתיב (ירמיהו כ״ה:ל׳) ה' ממרום ישאג, שאוג ישאג, מתתא לעילא ומעילא לתתא:
(כש"ט ח"ב די"ב ע"ג)