Chasidut zu Tehillim 76:12

ועל פי זה יתבארו הפסוקים הנ"ל היטב בס"ד, משמים השמעת דין, היינו גבורה ויד חזקה כנודע, ועל ידי זה ארץ יראה, כמו שדרשו בפרק רבי עקיבא (שבת דף פ"ח), וכמו שפרשתי דבריהם לעיל. ושקטה לבסוף שנתכנו עמודיה משום הסברא של הרמב"ם, והיינו (תהלים עו י) בקום למשפט אלקים, ר"ל באותו דבר וסברא עצמו שיקום למשפט אלקים להושיע כל ענוי ארץ אלו ישראל כמ"ש, סלה ר"ל תשועה עולמית דהיינו לעתיד לבוא כמ"ש, ר"ל דאז יקים במשפט גם כן בסברא הנ"ל עם האומות ויושיע בו לישראל, כמ"ש במסכת ע"ז (דף ב' ע"א) וכמו שפירשתי. ומפרש להסברא הנ"ל (תהלים עו יא) כי חמת אדם, ר"ל מה שאתה כועס על ישראל הנקראים אדם כנ"ל, תודך כנ"ל, לפי שנצמח לו לאדם הישראלי טובה גדולה על ידי זה, שבא על ידי זה לידי תשובה גמורה מרצונו בלב שלם, וכמו שדרשו רז"ל במסכת שבת (דף למ"ד ע"ב) בפסוק (קהלת ז ג) טוב כעס משחוק, והבן. וגם שארית חימות, ר"ל מה שאתה משייר חימה ומונע הרע לבא על ישראל ולא יעיר כל חמתו, זאת תחגור, ר"ל שיש לך נחת רוח ותפארת מזה כנ"ל, וכמו שיסדו עבור על פשע והיא תפארתך, וכיון שכן הוא, אם כן אף אם התשובה הוא למנוע הרע, הוא לשם שמים להיות נחת רוח לפניך ותשובה גמורה היא מאהבה והבן, לכך שישראל שבין מאונס ברצון גמור ומוציאין שמנן, לכן (תהלים עו יב) נדרו ושלמו ואין צריכים להתיר, לה' אלקיכם ר"ל בעת שה' הוא אלקיכם ר"ל דייניכם, היינו בעת צרה שהוא ממדת הדין, וכן פירש רש"י (בפרשת קדושים) בפסוק (ויקרא יט י) לעני ולגר תעזוב אותם אני ד' אלקיכם. וגם מרמז התחלתו ומקורו של הדין לישראל הוא ה' רחמים, שהוא רק כדי להטיב אחריתו, וגם הסוף הוא שה' אלקיכם, כי מאלקיכם שהוא דין יוצא לפועל רחמים, כי אחריתו טוב והבן זה. כל סביביו יובילו שי ר"ל מנחה, למורה, ר"ל גם בשביל מורא ופחד בעת צרה למנחה יחשב, אבל (תהלים עו יג) יבצור, ר"ל יקצור ויבטל רוח נגידים, ר"ל רצון נגידי האמות, ר"ל דלא נחשב להן לרצון בעת שהוא נורא למלכי ארץ כמו שהיה בפרעה, רק לאונס גמור יחשב גבייהו ולא לרצון, מה שאין כן בישראל וכדאמרן, והוא פירוש נפלא בהפסוקים בסייעתא דשמיא.

כמו כן מצינו שבשנה ראשונה ליציאת מצרים עדיין לא נצטוו על ספירת העומר, כי ענין ספירת העומר הוא שיטהרו נפשות ישראל, היינו שמצינו בפסוק בעת ההיא יובל שי להם כו' (ישעיה יח ז) ועוד יובילו שי למורא (תהלים עו יב) ועוד יובילו מלכים שי (תהלים סח ל), הנה בכל מקום אצל שי נאמר תיבה יובל והיינו משום דמישך שייכי להדדי כי ש"י בגימט' עמ"ר, ואלו השלמים היינו עומר הקרב בפסח ושתי הלחם הקרב בשבועות הם מצה וחמץ, ולפי דעתי הם נגד אהבה ויראה כמו שביארתי ענין מה שמפטירין בשבת ער"ח הפטורת מחר חודש והשבת לא נקרא ער"ח דמשמע עכשיו שהשבת הוא מחרתו של חודש ע"ש בפ' משפטים שהם אהבה ויראה, וכמו כן העומר הוא אהבה ושתי הלחם הם יראה, רק שהיראה הוא התרוממות לפי שהיא בחי' יובל שהם המתקת הדינים בשרשן כידוע.