Kommentar zu Bereschit 3:14

כי עשית זאת. מִכָּאן שֶׁאֵין מְהַפְּכִים בִּזְכוּתוֹ שֶׁל מֵסִית, שֶׁאִלּוּ שְׁאָלוֹ לָמָּה עָשִׂיתָ זֹאת? הָיָה לוֹ לְהָשִׁיב דִּבְרֵי הָרַב וְדִבְרֵי הַתַּלְמִיד דִּבְרֵי מִי שׁוֹמְעִין? (סנהדרין כ"ט):

מכל הבהמה ומכל חית השדה התבונן רבי יהושע מן המקרא הזה כי הנחש מוליד לשבע שנים (בכורות ח) ובדקו ומצאו כי כן הדבר (ב"ר שם) כי מדרשי הכתוב ורמזיהם מקובלים ובהם להם סודות עמוקים בתולדות ובכל דבר כאשר הזכרתי בפתיחתי:

ארור, לנחש שיהיו חייו קצרים והנכון שיהי' חסר בהליכתו:

ארור אתה מכל הבהמה: אין לשאול היכן נתקללו הבהמות והחיות כי אין ארור ענין קללה, אלא אמיתת ענינו חסר טובה, נגוע ומעונה (ע' "בכורי העתים" תקפ"ז ר"ז-ר"ט), והכוונה תהיה חסר טובה יותר מכל שאר ב"ח.

ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה. ע״ד שארז״ל (תענית ח.) לעתיד מתקבצות כל החיות אצל הנחש ואומרות ארי טורף ואוכל כו' אתה מה הנאה יש לך כו', לכך נאמר שיהיה ארור יותר מן כל בהמה וחיה שכולם יש להם צד הנאה ממה שהם טורפים ודורסים והנחש אין לו שום הנאה כי אין יתרון לבעל הלשון על כן לא יהיה לו הנאה בדריסתו כאמור. ואם נפשך לומר מ״ם של מכל אינה מ״ם היתרון, אלא כך תפרשהו, שתהיה ארור מפי כולם, כי כל החיות יתקבצו אליך ויקללוך ויבזוך ועל פניך יענו רשעתך לאמר מה הנאה יש לך.

ארור אתה מכל. שישיג תאוותיו וצרכיו בצער ובחסרון תענוג יותר מכל שאר בעלי חיים כאמרם ראית חיה ועוף שהם בני אומנות והם מתפרנסים שלא בצער. ופירש זה באמרו על גחונך תלך. שתשיג מזונותיך בצער כאמרם (קידושין פ' כתרא) שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי ואמרו כמה טרחות טרח אדם הראשון עד שלא אכל פת:

ויאמר ה' אלהים אל הנחש וגו'. שלושה דברים גרם בדיבורו. א', שגרם סילוק אור כבודו יתברך שהיה חופף על אדם ואשתו כמו שכתבנו למעלה והוא סוד כתנות אור. ב', גרם שנכרתו אדם וחוה מעולם הזה שלא יחיו לעולם, כעונש הרשום בכתוב (ב' י"ז) כי ביום אכלך ממנו מות תמות. ג' גרם שאפילו בימים אשר הם חיים בעולם לא יתעדנו בעדן אלהים כאמור (פסוק כד) ויגרש את האדם.

ויאמר כי עשית זאת, הוא לא היה לו מענה ולא שום טענה כי האדם ואשתו אע"פ שטענתה חלושה היה להם קצת טענה אבל הנחש לא היה לו טענה כלל לפיכך קללו מיד, ולא קוה לו שיענהו כי ידע שאין לו דבר לענות והוא דבר כנגד מצות האל והשיא את האשה והוא לא היה לו שום הנאה מזה, וזהו שאמר הכתוב (קהלת י' י"א) ואין יתרון לבעל הלשון. ורז"ל אמרו (סנהדרין כ"ט) כי היה לו לטעון ולא המתין לו האל לפי שהיה מסית ולמדו שאין טוענין למסית. ומה היה לו לטעון? דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ואני אומר כי זה לא היה טענה אלא לחייב האדם אבל לפטור את עצמו מן ההסתה לא היה לו טענה.

אל הנחש. לא עם הנחש דבר ה׳ אלא עם מזלו והוא כמו נחש עצמו:

ויאמר ה' אלהים אל הנחש. בתרסא א' לבד ברי"ש:

היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעי'. בב"ר ולא הבינותי זה שהרי הנחש מסית איקרי כמו שאמרו מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית והמסית כבר חייבה עליו התור' מיתה אע"פ שדברי הרב ודברי התלמיד דברי הרב שומעין וא"כ מהו זה שאמרו שאילו שאלו למה עשית זאת היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דמשמע דאלו היה משיב זה היה נפטר מענשו ועוד שלא אמרו זה אלא גבי שליח לדבר עביר' שיודע באיסורו של דבר ועובר בו כדמשמע מלישנא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכדאיתא בקדושין פרק האיש מקדש אבל הכא שהאשה לא ידעה באסורו של דבר שהרי הנחש הטעה אות' כמו שאמר' הנחש השיאני שפירושו הטעני והמוטעה כשוגג לכל דבריו לא שייך בזה דברי הרב ודברי התלמי' דברי מי שומעי'. תדע שהרי בפרק שני דקדושין גבי שליח שלא עשה שליחותו מעל פריך הגמרא נימא אין שליח לדבר עבירה והקשו התוספות והא על כרחין בשוגג קא מיירי דאי במזיד ליכא מעילה וכיון דשוגג הוא לא שייך ביה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעי' ואע"פ שיש להשיב על הקושיא הזאת שהנחש לא הטעה את האשה אלא לענין זה שאמר לה שהשם לא הזהיר אתכ' אלא מפני קנאתו שיודע הוא שבאכילתו תהיו יוצרי עולמו' כו' כדלעיל אבל לעולם יודעת היתה שהשם הזהיר על זה ולא היה לה לעבו' על דברי השם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין מ"מ קושיית המסית במקומה עומדת דלא גרע ממסית שחייבה עליו תורה מיתה ואע"פ שדברי הרב ודברי התלמיד דברי הרב שומעין ואין להשיב אע"פ כן היה לו לשאול אותו כדי שישיב התשובה הזאת ויבטלנה שלא יחשוב החושב שהיה לו להשיב דא"כ מאי מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית דקאמ' דמשמע שאם היה משיב היה זוכה בדבריו ושמא י"ל דהכי קאמר מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית שאם היו מהפכין היה לו לשאול אותו כדי להסיר עצמו מן התרעומ' שלא יאמרו שאלו היה מהפך בזכותו היה מוצא לו זכות והיה נוצל מן העונש:

ארור. הוא עיקר הקללה והאומר כן אין צריך להוסיף על דבריו כי בו כל הרעות וכן אמרו בו קללה בו שמתא וכו', אבל האומר פלוני יקולל עליו לפרש הרעה שהוא נושא עליו, ושתיהן המארה וקללה הן כשמזכירין שמו או כשמכונין אליו, אבל המארר והמקלל סתם למי שעשה או יעשה כך וכך, וכן המארר ומקלל על תנאי היא הנקראת אלה בכ"מ כמו חולק עם גנב וגו' אלה ישמיע ולא יגיד, ומיכה אמר לאמו ואת אלית למי שגנב כספך, ושמעה קול אלה שמע מי שיאמר ארור היודע לי עדות ולא יגיד, ונקראין דברי התוכחות אלות הברית ורבצה בו כל האלה שכולן על תנאי אם יעברו ואין החוטאים נודעים עוד, ובסוטה שהקללה בתנאי אם נטמאה נאמר בשבועת האלה, וכן בעבד אברהם וכן כולם; והרד"ק אמר כי אלה קללה בשם, ואין הכתובים מורים כן שנאמר ויואל שאול את העם לאמר וגו' ולא הוזכר השם כלל (רל"ש):

ויאמר ה' אלהים אל הנחש. תניא, רבי אומר, בקללה מתחילין מן הקטן, שבתחלה נתקלל נחש ואחריו חוה ואחריו אדם, שנאמר ויאמר ה' אלהים אל הנחש והדר לאשה ולאדם ^חנראה טעם הדבר משום דאולי בתוך כך תשוב מדת הדין או תתעורר איזו זכות להגן, ישאר הגדול ליהנות מהגנה זו. וע' לפנינו בפ' שמיני בפ' ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר, דבגדולה מתחילין מן הגדול, וע' מש"כ שם. .
(ברכות ס"א א')

כי עשית זאת פירש"י מכאן שאין טוענין למסית. אם שאלו למה עשית זאת היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וא"ת היאך למדנו מכאן שאין טוענין למסית והא לא היה מסית אלא לע"ז וי"ל שהנחש היה מסית לע"ז דכתיב והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. וא"ת מה היה בלבו של נחש. אם היה יודע שתעשה חוה ציוויו למה נענש אפי' בשלא טען (נ"א כשטען) ולמה לא טען בעבורו. וי"ל שהיה יודע שתעשה חוה ציוויו ואפ"ה נלמוד ממנו למסית אחר דאם איתא דטוענין למסית אחר ודאי דלא טען הקב"ה בעד הנחש. לפי שהיתה כוונתו להרע היה לכתוב יען כי ברוע לבבך עשית זאת. ומדלא כתיב הכי ש"מ דנלמוד ממנו למסית אחר. ואין הדבר תלוי ברוע הלב. מצאתי קושיא זו ותירוצין הללו בפשטי הר"ס מקוצי. וא"ת למה לי ללמד דאין טוענין למסית מנחש. ליליף ממסית גופיה דכתיב לא תחמול ולא חכסה עליו. ואע"ג דאיכא אמורא דיליף ליה בפ' זה בורר ממסית גופיה. מ"מ יש להקשות כן לפירש"י ולדברי אמורא אחרינא דיליף ליה התם מנחש. ואומר הר"ר אליקים דאי מהתם הו"א דהא דאין טוענין למסית היינו במסית שנצטוה שלא להסית. אבל במסית שלא נצטוה לכך סד"א שאין טוענין בשבילו לכך למד כאן דאין טוענין לשום מסית. וא"ת למה היתה נענשת חוה והלא לא הזהיר המקום שלא לאכול מעץ הדעת כי אם לאדם. דכתיב ויצו ה' אלהים על האדם וי"ל דגם האשה בכלל הציווי היתה כדכתיב זה ספר תולדות אדם [וגו'] ונקבה בראם. ויברך אותם ויקרא את שמם אדם. וא"כ היתה בכלל הציווי דויצו על האדם. עוד י"ל דמדכתיב ויצו ה' אלהים על האדם ולא כתיב את האדם משמע על כל הבא מן האדם ואף האשה בכלל. עכ"ל. ואין לתרץ שלא היתה חוה נענשת על האכילה אלא על שבא תקלה על ידה כמו הנחש. שהרי כתיב ויאמר ה' אלהים לאשה מה זאת עשית ותאמר האשה הנחש השיאני ואוכל. הרי לך שמתוך תשובתה של חוה למדנו ששאל לה הקב"ה מדוע אכלת מעץ הדעת. וא"כ בדין נענשה חוה על האכילה:

מכאן. וא"ת כל מסית שבעולם יפטיר עצמו בטענה זו וי"ל דדוקא נחש שלא נצטווה שלא להסית ולא נענש אלא לפי שבאה תקלה על ידו לפיכך שייך לומר דברי הרב וכו' אבל מסית שנצטווה בתורה שלא להסית נמצא כשהסית עובר על מצות השם שצוה שלא להסית ובזה יש קצת ישוב לתמיהת הרא"ם. [מכתיבת יד אבא מורי ז"ל וכן מצאתי בשם מהרש"ל]: וא"ת הא קי"ל (סנהדרין סז.) דאין מסית אלא לע"ז אלא מדאמר לה והייתם כאלהים ש"מ היינו דע"ז. [חזקוני]:

ויאמר יי' אלהים אל הנחש. ודע כי זאת הקללה היא צודקת כנחש כי הוא ארור מכל ב"ח ההולכים בשכבר הוא לבדו נמצא הולך על גחונו ולא הוכנו לו רגלים ללכת כמו הענין בשאר ההולכים שאמר הכתוב ונחש עפר לחמו וכן תמצא שהאיבה קיימת בין הנחש ובין בני אדם עד שישוך בני אדם מזולת שיגיע לו תועלת מזה ושהאדם כשירצה לשברו ולכתתו בדר' שלא יזיק לו יכהו מראשו כי לא יועיל הכותו במקום אחר אז בזנבו כי אחר כן יחיה ויזיקהו כשיכהו הנחש ישבר ויכתת בני אדם בעקבם כי הוא הולך על גחונו ומשם יכתתם וימיתם כי כבר יתפשט האר בגופם וימותו וזה מחכמת זה המשל ואולם לפי הנמשל יאות זה המאמר גם כן כמו שיתבאר ויהיה ביאור ראש ועקב לפי הנמשל בראשונ' ובסוף וכן תרגם אנקלוס ואכלת את עשב השדה. ר"ל שהשגתו תהיה ממין השגת שאר הב"ח כי עשב השדה הוא מזון להם.

ארור אתה מכל הבהמה פירש"י אם מן הבהמה נתקלל חיה לא כל שכן. ותירץ מכאן שעבורו של נחש ז' שנים. וא"ת מהיכא נפקא לן מהכא וי"ל כמו שנתקללה הבהמה מן החיה ז' ידות שהרי מצינו עיבור חתול ז' שבועות ועיבור של בהמה שנה אחת ז' פעמים ז' שבועות כך תקולל עיבורך מן הבהמה ז' ידות והיינו ז' שנים ובמס' בכורות פריך שנתקלל ז' ידות מארי ומשני מי כתיב מכל הבהמה ומכל החיה ומכל הבהמה ומכל חית השדה כתיב דמשמע כפ"ירשי ז"ל לז' שנים מוליד:

בד"ה היה לו להשיב כו' של מסית דקאמר נ"ב ושרי ליה מרי שכח מה שכתבו התוס' בפרק זה בורר וז"ל שאני מסית שנצטוה שלא להסית ואם כן כשמסית עובר אבל הנחש לא נצטוה רק שתקלה בא על ידו כו' מהרש"ל:

ויאמר ה' אל הנחש כי עשית זאת הנחש לא עשה אלא שיעץ עצה רעה וקללו קללה נמרצת יותר ממה שקלל לאדם ולחוה על האכילה ומכאן שעונש המחטיא גדול מעונש החוטא:

מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית. הקשה הרא"ם דאין 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין' תשובה, דהא כל מסית יש לו התנצלות זה גם כן, ואפילו הכי אינו זוכה בדין, ועוד, דלא שייך 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין' אלא בשליח לדבר עבירה, אבל בשאר דברים לא שייך 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', דהרי (המסית) [המוסת] הוא מוטעה, כמו שפירש רש"י "השיאני" – 'הטעני', והמוטעה הרי הוא כמו שוגג לכל דבריו, כך הקשה הרא"ם:
ותימה על דבריו, דאין זה נכון כלל לומר שיהיה (המסית) [המוסת] שוגג, שאם עבד עבודה זרה על ידי הסתה חייב מיתה ואינו מוטעה בזה, ודבר פשוט הוא. ועוד דאם האשה היתה שוגגת – למה חייבה הקב"ה באותן עונשין, והיא לא עשתה רק בשוגג, אלא מזיד הוא. ועיקר קושיא לאו קושיא, דמה שהקשה דלא יוכל להיות מפטר בכך כמו שאין המסית פטור בהך טענה, דודאי שפיר מצי למפטר בכך, ומה שאין המסית פטור משום ד'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין' – דהתם אין החיוב שלו בא על שעשה המוסת העבירה – דתקשה לך 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', אלא שהסיתו לדבר עבירה, דודאי כל מילתא שעיקר חיובו בא על שעשה המוסת העבירה – שייך בזה 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', אבל גבי מסית חייבה תורה משום הסתה דידיה, ולא משום עבירה של מוסת. תדע לך שהרי חייב – אף על גב שלא עשה המוסת העבירה, חייב על ההסתה (רמב"ם הל' עכו"ם פ"ה ה"א), והכא אילו לא חטא האדם – היה [הנחש] פטור לגמרי, משום דהכא עיקר החיוב משום דהביא האדם לידי חטא, ולא משום הסתה, ובמה שהביא האדם לידי חטא שייך שפיר בזה 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', דלא משום הסתה חייב כאן, ולא הקפיד הקב"ה על הנחש, ואם היה הסתה בלא חטא האדם – לא היה כאן עונש לנחש, דהרי לא בא לעונשו רק אחר שחטא האדם, דמשמע שכל עונשו של נחש בשביל שהיה גורם לחטא את האדם, ופשוט הוא. וכן פרשו התוספות פרק (קמא) [שלישי] דסנהדרין (כט.):
אך קשה אף על גב דאין מהפכין בזכותו של מסית, מכל מקום אם יודע זכות גמור למה לא ילמוד עליו, כיון דזכותו גמור הוא, ולא אמרינן רק ד'אין מהפכין בזכותו', אבל אם ידוע לו זכות גמור – בודאי אין להעלים זכותו, ודבר זה 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים' זכות ברור, והיה נראה לפרש – וכן משמע מדברי רש"י שאמר 'שאין מהפכין בזכותו של מסית' – דהכי פירושו, דגבי אדם ואשתו מצאנו ששאלו הקב"ה למה עשית זאת, והשיבו האדם (פסוק יב) "האשה אשר נתת עמדי", האשה אמרה (פסוק יג) "הנחש השיאני", ואף על גב דלא היה תשובת אדם ואשתו תשובה כלל, דסוף סוף יש לדיין להפוך ולשאול בזכותם, אולי יש להם זכות, וגם כן היה לשאול לנחש – למה עשית זאת, ומה שתלה טעמא דהוי מצי להשיב 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', הכי פירושו – שמא לכך לא שאל בשביל שאין לנחש שום התנצלות כלל; שהאדם היה לו התנצלות אף על גב דלא היה מועילו, מכל מקום היה צריך לישא וליתן עמו, אבל הנחש אין לו התנצלות כלל – שזה אינו, דודאי היה לו לישא וליתן עם הנחש, שהרי גם לנחש יש תשובה כמו לאדם – להשיב תשובה זאת – 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', ואם כן היה לו לכתוב השאלה והתשובה כמו שכתב באדם ובאשה, אלא לומר לך דאין מהפכין בזכותו של מסית, ומאחר דאין מהפכין בזכותו של מסית לכך לא שאלו כלל 'למה עשית' כדי שלא להפך בזכותו. אבל בודאי כמו שלא היתה התשובה מועיל לאדם ולחוה, כך לא היה מועיל גם כן לנחש, אלא דמכל מקום היה לשאול (להם) [לנחש] 'למה (עשו) [עשית]' והשתא אין צריך לתירוץ דלעיל:
אך בפרק ג' דסנהדרין (כט.) משמע כפשוטו דהוי מצי הנחש לטעון 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', ואפילו הכי לא טען לו הקב"ה, וצריך לומר כיון דהסית את האדם על כל פנים חל עליו עונש מסית, ולא מהני ליה לפטור אותו אלא אם כן טען בעצמו, וכיון דלא טען לא טענינן ליה, והנה יש לו דין מסית עד שיטען בעצמו:

ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשיתי זאת. עם אדם נשא ונתן עם חוה נשא ונתן. ועם הנחש לא נשא ונתן. אמר הקב"ה רשע זה הנחש בעל תשובות הוא. ואם אומר לו למה עשית זאת. יאמר לי אתה צויתה אותם למה הניחו צוייך והלכו להם לאחר ציווי. לפיכך קפץ עליו ופסק לו את דינו. מיכן שאין טוענין למסית.

כי עשית זאת וכו׳ דברי הרב וכו׳ אע״ג דכל מסית דעלמא חייבתו תורה מיתה עם היות דשייך ביה הך טענתא דדברי הרב וכו׳ ואף אם טוען כך אינו נפטר מן המית׳ וא״כ מ״ש דהכא גבי נחש משמע שאם היה טוען על עצמו כן הי׳ נפטר וכמו שהרגיש הרא״ם ז״ל ונדחק בזה ע״ש ולדידי לק״מ דשאני הכא דאכתי לא ניתן בו באדם יצה״ר עד האידנא שנתלבש היצר בנחש להסיתו ויכול היה לומר שעשה כן לטובתו של אדם כדי שלא ישמע את דבריו ויקבל שכר דאל״כ אלא שאין לו יצה״ר אינו כדאי לקבל שכר ולכך א״ל כן ואיהו הוא דאטעי אנפשי׳ דהול״ל דברי הרב וכו׳ אבל מסית דעלמא אינו יכול לטעון כן דהא בל״ז יש לו יצה״ר באדם ומאי אהני ליה איהו הילכך לא מצי לטעון כן אבל נחש אה״נ דהו״מ לטעון כן אלא שלא רצה הקב״ה להניחו שיטעון ללמד הא גופה דאין טוענין למסית:

על גחונך תלך. דרך בני אדם שמתייעצים יחד עצות רעות שמרחיקין אותן זה מזה ולפיכך אמר לנחש על גחונך תלך שיהא פיך נתון בארץ והיא בזקיפה ולא יהיה לך מקום להתייעץ עמה: ועפר תאכל כל ימי חייך. שמתוך שפיך בארץ יכנס העפר בתוך פיך ותאכלנו בעל כרחך: ואיבה אשית. גם זו הרחקה:

כי עשית זאת פירש״‎י מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית וכו׳‎ וא״‎ת אם כן הוא היכי יהא נהרג מסית לעולם יטעון כך דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים אלא י״‎ל שאין לפטור אדם מסית בכך מאחר שהוא מוזהר שלא להסית אבל הנחש לא הוזהר שלא להסית ואם שאלו הקב״‎ה למה עשית כך היה פוטר עצמו לומר כך דברי הרב וכו׳‎ אלא מאחר דאיהו לא טעין אנן לא טענינן ליה. וא״‎ת הא ק״‎ל דאין מסית אלא לעבודת כוכבים אלא מדאמר להו והייתם כאלוקים ש״‎מ היינו דעבודת כוכבים.

ויאמר כו' אל הנחש. הורה הוא יתברך כי יותר חס הקב"ה על כבוד יצוריו מעל כבוד עצמו והוא כי הנחש דבר נגד ה'. וסבב מיתה לאדם ולאשתו. אמר הוא ית' מה שאני מקללך. הוא כי עשית זאת שאמרה חוה הנחש השיאני. כי על זאת אני חושש שהחטאת אותה ואומר ארור אתה כו' כי רעתך רבה מכלם. כי על גחונך תלך. כי הנה הלה"ר הורג האומרו והמקבלו. והנה הנחש דבר לה"ר על קונו והאשה קבלה. ע"כ הוא ית' הרגה כי גזר עליה מיתה. וגם האומרו נגזר עליו גם הוא. כי אין נקי מאותה גזרה כל יצירי עולם. ועדין אין כל זה מספיק לפי הנושא. וזה בשתי בחינות. (א) כי איך ערב אל לבו ללכת לעדן גן אלהים והוא טמא. ומה גם להרע. (ב) כי גם שערב לאיש תככים לדבר רע טל גבר כמותו הוא עון פשוט. אך נוסף על זה כי היה על יוצר הכל יתברך לעד ע"כ נוסף על עונשו ואלו היה על בן אדם ראוי ענוש יענש. (ג) כי לתאוה יבקש נפרד. כי לדבקה בה בקש לקשר אהבה עמה ומי יתן טהור בטמא ומה לתבן את הבר. ע"כ תחת שלש אלה נתוסף עונשו על עונש מיתתו. הא' שערב אל לבו ללכת עד גן בעדן לענשו נחתכו רגליו. וזהו על גחונך תלך. ועל השנית ניתן עפרא לפומיה כי ערב אל לבויי לדבר בפינו על אלהי העולמות כולם. וזהו ועפר תאכל וע"ז יהיה מ"ד הסובר שאיוב דבר נגד ה' עפרא לפומיה דאיוב כעונש הנחש. ועל השלישית אמר ואיבה אשית כו' תחת האהבה אשר בקש. והנה איבת זרעו עם זרעה להמית זה את זה. לא יצדק כ"א הוא גרם מיתתה גם הוא מת. ויהי נא נפש תחת נפש. ומה להם עוד איבה. לז"א הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. לומר כי זרעה יזכיר כי זולת המות נחתך ראשו כנודע. כי נגדעה קומת אדם שהיתה עד לשמים. וממנו נמשך לזרעו עד לעד לעולם. כמ"ש ז"ל על ואולך אתכם קוממיות שפירשו לשון קומה. ע"כ הוא ישופך ראש שהוא על אשר הושפל ראשו. יכנו בראש מדה כנגד מדה. ואתה תשופנו על עקב. שנתחתכו עקבותך נוסף על המות. אך על אוכלו עפר לא יקפיד. כי בה בחינת ברכה כמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ"ב) שלא יחסר לחמו לעולם. או יאמר מעין זה. ואיבה אשית כו' ואיך יהיה הדבר זכור לזרעה לנטור האיבה. הלא הוא כי בראות זרעה ראשו שפל ורגליו חתוכות. לא ישכחו לא זה ולא זה. וזהו הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב:

ויאמר ה' אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה וגו'. צריך להבין סתימת דברי אלהים בזה במה שאמר כי עשית זאת ולא אמר מה זאת, ונראה כי הנה עיקר כוונת רשעת הנחש היה להגביר הרע על הטוב קודם בוא קדושת שבת ולהקדים הקליפה לפרי שיתגבר ח"ו הקללה על הברכה, וכן נעשה ח"ו בעוון האדם כי הקדים והגביר ונתקללה הארץ וכל יושביה והדרים עליה מאדם ועוף ורמש השמים. ומאז ועד עתה הנה כל בני ישראל מיגעים ומתקנים כל זה במסירת נפשותם עד אין שיעור ואין מספר, ועדיין לא נושענו. וראה כמה הגבירה הקללה. ולזה אמר לו "כי עשית זאת" פירוש זה מה שאומר לך שהגברת הקללה ממך תתחיל ארור אתה מכל וכל, כי פועל אדם ישלם לו (איוב ל"ד, י"א) ורעתך תיסרך אתה עשית ואתה תסבול, עליך גודל הקללה והנך על גחונך תלך, וכל הבהמות והחיות הילוכן על רגליהם ואתה מקולל מהם מקוצץ רגלים. ואפשר לצד שהוא הגביר השקר בעולם כי שיקר בה' לומר עליו דברי תוהו וידוע מאמרם ז"ל (ריש אלף בית דרבי עקיבא) שקר אין לו רגלים כי שיקרא לא קאי ולזה נתקלל בקללה זו דוקא. ועפר תאכל כל ימי חייך, לצד שעל ידו נתרבה ונתגבר יסוד גשמיות עפר הארץ בכל הנבראים וביותר באדם, עד אשר מוכרח לשוב אל העפר. לכן ורבתה בו הקללה להתגשם כל כך בעפר הארץ עד שיהא מאכלו עפר שהיא בחינת הדומם מה שאין כן בשאר החיות מאכלם בחינת צומח שהוא יותר רוחניות.

כי עשית זאת מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית וכו' עד שהיה לו לומר דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין. י"ל דאין הכי נמי שמן הדין יכול להציל את עצמו אלא שהתורה הזהירה שלא להסית שכתוב בסוף פרש' מסית ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה ולפי' אם המסית נסקל לא מפני שורת הדין אלא מפני שעבר על גזרת הכתו' שצוה שלא להסית:

ויאמר ה' אלהים. פי' בפמליא של מעלה אמרו כן. כי עשית זאת ביאורו עד כה הגיע ערמימותיך להחניף כל כך את האדם עד שמלאת את לבך לדבר עלי סרה שאינני חפץ בטובת האדם לכן ארור אתה מכל הבהמה. פי' ותחסר מכל בהמה ומכל חית כו' כי לפי רוע לבבך גם אם תשוה לבהמות וחיות תחרב העולם כולו לכן על גחונך תלך שאם תלך כשא' כל החיות תטעה את העולם ומלואה וגם עפר תאכל כל ימי חייך. כי גדלה תאותו וקנאתו עד שלא הי' משאיר שום מאכל בני אדם לכן קללו שלא יהנה משום מאכל אדם עד שיטעם טעם עפר בכל מאכל שיאכל:

רש"י ד"ה כי עשית זאת, מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית וכו' (סנהדרין כט ע"א). וברור שכוונת הדברים ליישב את השאלה, מדוע אין הקב"ה שואל את הנחש, כשם ששאל את האדם ואת חוה, אף כי נגדו היתה רק עדות אחת, זו של חוה. הרי לך ביטוי לרוע הרב שמייחסת התורה למסית. (פ' בראשית תש"ן)

מכל הבהמה ומכל חית השדה. אִם מִבְּהֵמָה נִתְקַלֵּל מֵחַיָּה לֹא כָּל שֶׁכֵּן, הֶעֱמִידוּ רַבּוֹתֵינוּ מִדְרָשׁ זֶה בְמַסֶּכֶת בְּכוֹרוֹת (דף ח') לְלַמֵּד שֶׁיְּמֵי עִבּוּרוֹ שֶׁל נָחָשׁ שֶׁבַע שָׁנִים:

על גחונך. החזה ולא נדע אם הנו"ן שרש כאדון או נוסף כזדון. והאומר שנקרא כן בעבור הרוח שיגיח ממנו זה דרך דרש. וכן אמרו על גיחון. גם פישון מגזר' כי תפושו גם פרת מגזרת פרו ורבו. והנ' הנהר הגדול הוא חדקל עמד בפניהם ולא יכלו לעבור. ויאמרו שתי מלות הן שהמים חדים וקלים:

ועפר תאכל: תלחך עפר, כאלו תאכלנו; ואולי היתה מחשבת הקדמונים שהנחש אוכל עפר וניזון ממנו, ככתוב ונחש עפר לחמו (ישעיה ס"ה כ"ה) והתורה אמרה תאכל כלשון בני אדם. ואולי פירוש ועפר תאכל, וכן עפר לחמו, מה שבתוך עפר, על דרך בעצבון תאכלנה (למטה י"ז) שענינו תאכל פריה.

ועפר תאכל. שלא תשיג את התענוג שהיה לך קודם החטא במאכל ובמשתה ובמשגל כמו שקרה לישראל בחטאם כאמרם (פרק בתרא דסוטה) הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח והמעשרות נטלו את שומן הדגן:

מכל הבהמה ומכל חית השדה. דבהמה שהיא בייתי וחיה שהיא פראי משתנים בפרנסתם מה שטוב לזה המין חסר מזה המין ומה שטוב לזה המין חסר מזה המין. הבהמה הבייתי מזונותיה על בעליה וכל שערב ומועיל לה בעלים מכינים בשבילה. משא״כ חיה עיקר תענוגיה היא טרף ובשר ומשיגה בדוחק ובמקרה. ובזמן שאין לה ניזונות בע״כ ממה שאין מתקבל אצלה. נגד זה חיה מהלכת וראשה זקוף לפי ערכה שאין עליה עול מה שאין כן בהמה ראשה כפוי ומשועבד לאדם. וארר הקדוש ברוך הוא את הנחש שיהא לו שני החסרונות יחד וגם החסרון עצמו יהי בגרעון יותר מבשניהם. ופי׳ על גחונך תלך. הוא החסרון שבבהמה אבל הרבה יותר מבבהמה. ועפר תאכל כל ימי חייך. הנחש יש לו ג״כ מאכל תאוה וכדאיתא בעבודת כוכבים כ״ט דעל יין מים וחלב מסר נפשא ואינו משיג זה התענוג ובע״כ מאכלו רק עפר. וגרע מחיה שבשעה שאינה משגת טרף אוכלת עשבים ועלים כמ״ש לעיל א׳ ל׳. ונחש עפר לחמו המצוי. זהו פשוט ש״ד. ובגמ׳ יומא ע״ה הוסיפו חז״ל לפרש הרבוי דכל ימי חייך שהוא מיותר ופירשו שאפי׳ בשעה שמשיג מעדניו טועם טעם עפר שמקלקל טעם הערב לו ביותר. וח״א שדעתו אינו מיושב עד שאוכל עפר ובזה גרע מחיה שאם יש לו טרף אינו מוכרח למאכל שאינו ערב לו:

ארור אתה, שיחסרו רגליו שהיו לו מתחילה, וכל לשון מארה הוא ענין חסרון והברכה בהפך היא תוספת טובה. וקלל הנחש תחלה כי הוא היה סבה לאשה ולאדם. ורז"ל למדו מזה (ב"ר כ') כי בקללה מתחילין מן הקטן. והם ז"ל אמרו (בכורות ח' ע"א) תני בהמה גסה טהורה יולדה לתשעה חדשים בהמה גסה טמאה לשנים עשר חדשים בהמה דקה טהורה לחמשה חדשים, והכלב לחמשי' יום, החתול לחמשים ושנים יום, החזיר לששי' יום והנמיה לשבעים יום, הצבי והשועל לששה חדשים ושאר כל השרצי' לששה חדשי', והארי והדוב והנמר והפיל והקוף והקפוף לג' שנים והנחש לז' שנים והאפעה לשבעים שנה. ועוד אמרו הכלב כחיה טמאה מוליד לחמשים יום ובהמה רגסה טמאה לשנים עשר חדש, וכתוב ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השרה כשם שהבהמה ארורה מן החיה שבע כך נחש ארור מן הבהמה שבע.

אלהים. גלגל בה"א:

אם מבהמה נתקלל פי' אם נתקלל בעבור שלו יותר מן הבהמה:

ויאמר ה' אלהים אל הנחש. מכאן שאין טוענין למסית, ומאי הוי לי' לטעון, דברי הרב, ודברי התלמיד דברי מי שומעין – דברי הרב שומעין ^טועיין בב"ק נ"ו א' דהא דפטורין מטעם דברי הרב ודברי התלמיד וכו' הוא רק בדיני אדם, אבל בדיני שמים חייבין, והנה לפי"ז לכאורה אין זה טענה כאן בנחש שהקב"ה דנו. ואמנם התוס' שם בארו דרק בשוכר עדי שקר אז חייבין בדיני שמים, אבל באמירה בעלמא פטורים גם מדיני שמים, וטעם הדבר משום דבאמירה בעלמא אפשר לו להתנצל לומר דסבור שלא ישמע לו, משא"כ בשוכר שידע שבודאי ישמע לו, ולפי"ז ניחא כאן שההסתה היתה באמירה בעלמא, וכ"מ בש"ך לחו"מ סי' ל"ב ס"ק ג' עיי"ש. .
(סנהדרין כ"ט א')

אם מבהמה כו'. פי' שנתקלל בימי עיבור שלו יותר מבהמה שימי עיבורה של בהמה יותר מעיבורה של חיה:

כנגד שלשתן לקה שלשה, כנגד הפשטת ענן כבוד שהוא בחינת ברוך אמר ה' אליו ארור וגו'. כנגד הכרתת אדם מהעולם הזה נכרתו רגליו (ב"ר פ"כ) שהם בערך אדם בחינת העדר העולם הזה שהוא רגלים של עולם העשיה. כי יש לך לדעת כי אם לא היה אדם אוכל מעץ הדעת היה מצוי בעולם הזה ובעולם העליון כאחת כאדם הדר בבית ובעליה וכשחטא נגשם ואינו יכול לדור בשניהם יחד אלא בעולם הזה בפני עצמו וכשירצה לעלות לעליה צריך השתנות הגשם וזו היא מיתת אדם, לזה נכרתו רגלי נחש. וכנגד מה שגרם לשלול מאדם וחוה התעדנות גן עדן אמר אליו ועפר תאכל וגו' ואמרו ז"ל (יומא עה.) כי כל מה שיאכל לא יטעום אלא טעם עפר. ולפי זה ידוייק על נכון אומרו הקב"ה לנחש בתחילת דבריו כי עשית זאת פירוש כי הקללות שמקללו ה' הם מעשיו שעשה, והם דברינו עצמן והבן:

בד"ה רגלי' היו כו' הכי הוי נ"ב ומה שפי' נתקוצצו משו' שעינינו רואו' שאין לו עתה רגלי' מהרש"ל:

ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה כמו שאמר הקב"ה לאדם מי הגיד לך כי עירום אתה ששאל לו למה עשה כן והשיב האשה אשר נתת עמדי וגו'. וגם לאשה שאל מה זאת ולא העניש להם עד שמע טענותיהם כן היה ראוי שישמע טענת הנחש ולא עשה כן אלא כי עשית זאת ארור. ורז"ל אמרו מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית שאלו שאל אותו למה עשית זאת היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים ומכאן תדע שעון המחטיא גדול מן החוטא שלחוטא שמע טענתו ולמחטיא לא שמע:

אם מבהמה נתקלל וכו'. דפחות שבבהמות עבורה יותר מן החיה, אלא ללמדך שימי עבורה של נחש ז' שנים. והכי פירושו – כמו שהבהמה נתקללה שבעה פעמים יותר מן החיה, שהרי עבור החתול – שהוא חיה – נ"ב יום, ועבור החמור שס"ה יום, ונ"ב יום שביעית שס"ה, כך תהיה הנחש מקולל יותר מן הבהמה שבעה פעמים, והוא ז' שנים, והחמור עיבור שלו שנה, נמצא הנחש הוא מקולל הימנה ז' פעמים. אבל ליכא למימר כמו שנתקללה הבהמה מן החיה ג' פעמים, דעז עבורה ה' חדשים והוא יותר מן החתול ג' פעמים, כן תהיה קללת הנחש שלשה פעמים מן הבהמה, ויהיה עבורו ג' שנים, דכיון דקללה הוא תלינן בו קללה מה שאפשר. ואין לומר כמו שנתקללה החיה מן הבהמה, והוא ארי דעיבורו ג' שנים, והוא יותר מבהמה דהוא חמור ג' פעמים, כך תהיה עיבורו של נחש ג' פעמים יותר מן החיה שהוא ארי, ויהיה עבור הנחש ט' שנים, כבר תרצו בגמרא בבכורות (ח ע"ב) דאטו 'מכל החיה ומכל הבהמה' כתיב, "מכל הבהמה ומכל החיה" כתיב, מה שנתקללה הבהמה יותר מן החיה, כך נתקלל הנחש יותר מן הבהמה, כל זה תרצו שם:

ויאמר ה' אל הנחש כי עשית זאת. תני ר' חייא בגדולה מתחילין מן הגדול שנאמר ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו (ויקרא י יב). בקלקלה מתחילין מן הקטן. שבתחלה נתקלל הנחש. ולבסוף חוה. ולבסוף האדם. מתחלת הספר ועד כאן ע"א אזכרות. מלמד שנידון בסנהדרין שלמה. שלשה משמשים פנים כנגד פנים. אדם. ונחש. ודג. לפי שנדברה עמהם שכינה. אדם ונחש הא דאמרן. דג דכתיב ויאמר ה' אל הדג ויקא את יונה (יונה ב יא).

ארור אתה התחיל הקב״‎ה לקללם כדרך שעשו העבירה הנחש שהתחיל נתקלל תחלה ואחריו חוה ואחריה אדם.

כי עשית זאת מכאן שאין טוענין למסית וכו'. קשה שהרי נחש לא היה מסית דאין מסית אלא לע"ז. וי"ל דהיה כמסית לע"ז משום דקא' והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. וקשה למה נענשה חוה והרי לא הזהיר הכתוב אלא לאדם בלבד. וי"ל דאשה בכלל אדם כדכתיב זה ספר תולדות אדם וכו' זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם והנה פי' ויצו ה' אלהים על האדם ר"ל על מין האנושי והנה גם האשה בכלל הצווי היתה דיקא נמי דכתיב האדם ולא כתיב את אדם ואין לתרץ שנענשה על שבאה תקלה על ידה כמו הנחש ולא נענשה על האכילה שהרי היא השיבה הנחש השיאני ואוכל למדנו בעל האכילה ממש היה טוען אותה הקב"ה ועל כך נענשה:

ובאשר לשאלה שהטענה־התשובה: דברי הרב ודברי התלמיד וכו' נכונה בפי כל מסית, ראה תוספות סנהדרין כט ע"א ד"ה דברי, שהמסית הוזהר שלא להסית, ולא כן הנחש. (פ' בראשית תשס"ג)

על גחונך תלך. רַגְלַיִם הָיוּ לוֹ וְנִקְצְצוּ:

על גחנך תלך, כתרגומו על מעך וכן תרגום הולך על גחון (ויקרא י"ב מ"ב) דא הולך על מעוהי. ר"ל שהולך מושכב ארצה על בטנו ודומה לו בדברי רז"ל (בבא מציעא נ"ט) אתתך גוצא גחין ולחיש. ר"ל השפל עצמך אליה ותתיעץ עמה. וארז"ל (ב"ר פ' י"ט) כי מתחלה היה הולך הנחש בקומה זקופה כמו האדם ולפי שנתגאה בזה, שלם לו הקב"ה מדה כנגד מדה שהולך על גחונו.

כי עשית זאת. כי בגלגל לא במקף וכ"כ א"ת. זאת. דגש בזי"ן:

מן החיה לא כל שכן שהפחותה שבבהמו' שוהה בעבור שלה יותר מן החיה כדאי' בפ"ק דבכורות:

ויאמר ה' אלהים אל הנחש. תניא, מפני מה הנחש משמש פנים כנגד פנים ^ידרד כבוד וצניעות, ולא כן טבע שאר הבעלי חיים. , מפני שדברה שכינה עמו, דכתיב ויאמר ה' אלהים אל הנחש ^יאוגם מטבע הדג כן הוא, וזה ג"כ מפני שדברה שכינה עמו, כמו שכתוב (יונה ג') ויאמר ה' לדג, וזולתם אין טבע זו בכל הברואים זולת האדם. .
(בכורות ח' א')

שימי עיבורה של נחש ז' שנים. פי' דימי עיבורה של חתול נ"ב ימים וימי עיבורה של חמור שנה א"כ בהמה גרוע מחיה ז' פעמים כך יהא הנחש ארורה מבהמה שבעה פעמים נמצא שימי עיבורה שבע שנים. וא"ל מכל החיה ר"ל ארי או אפעה שעיבורם לג' שנה ולע' שנה דא"כ ליכתוב מכל החיה ולישתוק מכל הבהמה. [רא"ם]:

ארור אתה מכל הבהמה פילוסוף אחד בקש לידע לכמה הנחש מוליד כיון שראה אותם מתעסקים זה עם זה נטלן ונתנן בחבית והיה מספיק להם מזונות עד שילדו כיון שעלו הזקנים לרומי שאל את רבן גמליאל לכמה הנחש מוליד ולא ידע ונתכרכמו פניו פגע בו ר' יהושע ואמר לו למה פניך חולניות אמר לו שאלה אחת נשאלתי ולא יכולתי להשיבה והיא לכמה נחש מוליד אמר לשבע שנים אמר ליה מנא לך אמר ליה הכלב חיה טמאה ומוליד לחמשים יום ובהמה טמאה יולדת לי"ב חדש וכתיב ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה וכשם שהבהמה ארור' מן החיה שבעה כך נחש ארור מן הבהמה שבעה עלה רבן גמליאל ואמר לפילוסופוס התחיל מטיח ראשו לכותל אמר כל מה שעמלתי שבע שנים בא זה והושיטה בקנה אחד בראשית רבה וכן במסכת בכורות דאיתא התם אם מבהמה נתקלל מחיה לא כל שכן אלא ללמד שימי עיבורו של נחש שבעה שנים:

רגלים היו לו. דאם לא כן מאי "על גחונך תלך", דגם קודם היתה הולכת כן, אלא מתחלה היה לו רגלים (כ"ה ברא"ם):

ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה. הכלב הוא מין חיה. ומוליד לחמשים יום. ובהמה גסה טמאה יולדת לשנה אחת שהוא שבעה פעמים חמשים שלש מאות וחמשים יום והנחש נתקלל מהם שהוא מוליד לשבעה שנים.

מכל הבהמה ומכל חית השדה פרש״‎י אם מבהמה נתקלל מחיה לא כל שכן שהרי מצינו צער עיבור בהמה גסה יותר מצער עבור חיה דקה העמידו רבותינו שימי עיבורו של נחש שבע שנים וה״‎ק ארור אתה מן הבהמה בדוגמא וכענין שהיא מקוללת מן החיה פירוש כשם שהבהמה המושכת ימי עבורה זו היא חמור נתקללה יותר מחית השדה שמקצרת ימי עבורה זהו חתול לאחר שבע שימי עבורו של חתול שבעה שבועות ושל חמור מ״‎ט שבועות כך נתקלל הוא יותר מאותה בהמה לאחר שבע דהוו להו שבע שנים. וי״‎ו דומכל יתירה היא. דבר אחר מכל הבהמה ומכל חית השדה שאין לך בהמה וחיה ההולכת על גחון ואתה על גחנך תלך. ולכל הבהמה ולכל חית השדה נתתי את כל עשב לאכלה ואתה עפר תאכל כל ימי חייך שמתוך שפיך בארץ העפר יכנס לתוך פיך ותאכלנו בעל כרחך.

קשה לפי הפשט כי הקב"ה אמר לאדם ביום אכלך ממנו מות תמות והוא אכל ולא מת בו ביום והנה א"כ לא נתקיימה גזרתו של מקום. י"ל שפי' מות תמות י"ל תהא חייב מיתה וכששב בתשובה שב המקום ונחם על הרעה כמו שרחם על אנשי נינוה כששבו מדרכם הרעה. עוד יש לפרש כמו שאמרו במדרש שיומו של הקב"ה אלף שנים כדכתיב כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול והנה לא חי אלף שנים ונתקיימה הגזירה:

רש"י ד"ה מכל הבהמה ומכל חית השדה, אם מבהמה נתקלל, מחיה לא כל שכן וכו' (בכורות ח ע"א). והכוונה לומר, מכיוון שעיבורה, של חיה הוא פחות מזה של בהמה, הרי שאם נתקלל הנחש מן הבהמה שעיבורה ממושך, ודאי שנתקלל יותר מן החיה שעיבורה קצר. אך לא ברור לי מנין לו לר' יהושע בן חנניא שם שהקללה מוסבת על אורך העיבור. (פ' בראשית תשס"א)

ועפר תאכל כל ימי חייך, מדה כנגד מדה אתה קנאת באדם לפי שהוא אכל מעצי גן עדן וחשבת ערמה כדי להחטיאו באכילה, תלקה שתאכל הפחות מכל הדברים והוא העפר ואם תאמר הרי קללתו ברכה נחשבת לו שפרנסתו מזדמנת לו בכל מקום? אמרו רז"ל (ב"ר כ') אמר ר' חלפאי לא עפר מכל צד אלא בוקע ויורד עד שהוא מגיע לסלע או לבתולה ושומט גידין ואוכל. הנה לפי דבריהם כי גם העפר אינו אוכל כי אם ביגיעה רבה. ומה שאמר כל ימי חייך, להורות כי גם לימות המשיח יאכל עפר כמו שאמר ונחש עפר לחמו (ישעיה ס"ד ס"ה)

שימי עבורו של נחש ז' שנים. שהרי ימי עבורו של חתול נ"ב יום והחזיר ס' יום והשועל ו' חדשים ובהמה טהורה הדקה ה' חדשים והגסה ט' חדשים והבהמה טמאה י"ב חדש והזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והקוף והקיפוף ג' שנים והאפעה ע' שנה כדתני' בפ"ק דבכורו' ובב"ר ומדלא הוה ליה למכתב אלא מכל הבהמה וכ"ש מן החיה וכתב מכל החיה ש"מ דה"ק ארור אתה מכל הבהמ' כבהמה אצל החיה וכמו שקללת הבהמה מן החיה היא על אחת שבע ומאי ניהו חמור מחתול שבשנה א' של עבור החמור מתעבר החתול ז' פעמי' כל עבור מנ"ב יום ככה נתקלל הנחש מהבהמה על אחת ז' וכיון שהבהמה מתעברת פעם אחת בשנה יהיה עבור הנחש פעם א' לז' שנים. וליכא למימר דמכל החיה דהכא היינו ארי או אפעה דא"כ הוה ליה למכתב מכל החיה וכ"ש מן הבהמה מדכתב שניהם שמע מינה לומר לך כשם שנתקללה בהמה טמאה מהחיה כך נתקלל הנחש מהבהמה. וא"ת אימא כשם שנתקללה הפחותה שבבהמות מהפחותה שבחיות על אחת שלש ומאי ניהו דהוא עז מהחתול כך נתקלל הנחש מהבהמה על אחת שלש ניהוה ליה חמיסר ירחי כבר תרצו בגמ' כיון דקללה הוא שדי קללה עלויה הלכך כל מה שאתה יכול לדרוש להחמיר הקללה שדי עלויה והוא הדין נמי הוי מצינן לאקשוי אימא כשם שנתקללה בהמ' מחיה על אחת שני' ומאי ניהו חמור משועל כך נתקלל הנחש מהחמור על אחת שנים אלא דאיכא לשנויי כדשנינן לעיל שדי קללה עלויה ועוד מכל הבהמה ומכל החיה כתי' דמשמע משו' בהמה דיתרה קללתה על שום חיה אבל ליכא למימר כשם שנתקללה החיה מן הבהמה על אחת שלש ומאי ניהו ארי מן החמור כך נתקלל הנחש מאותה חיה על אתת שלש דה"ל תשע שנין דמי כתיב מכל החיה ומכל הבהמה מכל הבהמה ומכל החיה כתיב מן הבהמ' שנתקללה מחיה ולא מן החיה שנתקללה מן הבהמה:

ארור אתה וגו'. ת"ר, כל הנותן עיניו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנין לו ומה שבידו נוטלין ממנו, שכן מצינו בנחש הקדמוני שנתן עיניו במה שאינו שלו ^יברומז למ"ש בסמוך שרצה להרוג את אדם ולישא את חוה, ועיין לעיל בפסוק והנחש היה ערום מ"ש שם. מה שבקש לא נתנו לו ומה שבידו נטלוהו ממנו, אמר הקב"ה, אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה ועכשיו ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה. אני אמרתי יהלך בקומה זקופה – עכשיו על גחונך תלך. אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם – עכשיו עפר יאכל. הוא אמר אהרוג את אדם ואשא את חוה, עכשיו ואיבה אשית בינך ובין האשה ^יגהנה כל הטובות שחשיב בזה לא מצינו מפורש בפסוק, אך מקללותיו אנו למדין שאלמלא נתקלל היו לו כל אלה היתרונת, וכהאי גונא אמרו בסנהדרין ק"ה א' לענין ברכות בלעם, מברכותיו אנו למדין מה היתה בלבו להיפך, עיין לפנינו בפ' בלק. –
וטעם הדבר שנתקלל הנחש לאכול עפר י"ל ע"פ הקבוע בסדר טבע מזון הברואים, כי כל נברא מתפרנס מנברא פחות מערכו, כמו שהצמחים נזונין מעפר והחי מצמחים, וחי מדבר – מחי סתמי, ולכן מסדר תולדתו הי' הנחש מתפרנס מצמחים, ועתה כשחטא וירד ממדרגתו שב למדרגה פחותה ממנו שהיא מדרגת הצמחים, ובדין הוא שצריך להתפרנס מעפר, כמו הצמחים. .
(סוטה ט' ב')

רגלים כו'. דאם לא היה לו רגלים מאי קללה היא על גחונך תלך הלא מעיקרא נמי לא היה לו רגלים. [רא"ם]:

על גחונך תלך בבראשית רבה כשאמר הקב"ה על גחונך תלך ירדו מלאכים וקצצו ידיו ורגליו ולפי שבהסתת הנחש נתקלל אדם באל עפר תשוב לכן קלל אותו בעפר תאכל כל ימי חייך ולפי שנגזר מיתה על אדם בסבת הנחש והמת אינו עומד בזקיפה לכן קלל אותו על גחונך תלך. ויש להקשות למה לא הזכיר בקללתו שיהיה אלם שזאת היתה קללה גדולה ונראה לי שאחר שקלל אותו בשיאכל עפר כל ימיו בכלל זה האלמות שמי שיאכל עפר ולשונו לועס לעולם עפר אי אפשר שידבר שלשונו תהיה עבה וגסה ועפרוריית ומזה אומרים חכמינו ז"ל על האומר דבר שאינו הגון עפרא בפומיה שאמרו עפרא בפומיה דאיוב שמי שפיו מלאה עפר לא יוכל לדבר ולא ראיתי בכל המפרשים תשובה כלל לזאת הקושיא. ואמר כל ימי חייך לכלול לזמן המשיח שאפילו אז שיסתלק האיבה בין הנחש לזרע האשה שנאמר ושעשע יונק על חור פתן מאכל עפר לא יסור ממנו שנאמר ונחש עפר לחמו וכך אמרו ז"ל ביציאת מצרים ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח:

על גחונך תלך. הוא גרם לדורות להיות ממעכין על מתיהן. לפיכך אמר על גחונך תלך.

ועפר תאכל היינו קרקע בתולה וה״‎ק כל ימי חייך תטרח לחזר אחר קרקע בתולה לצורך מאכלך וזהו הקנס שנקנס עליו.

ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה אם מבהמה נתקלל מחיה לא כל שכן אלא מכאן למדו רבותינו שימי עבורו של נחש ז' שנים. פי' הכי קאמר ארור אתה מן הבהמה בדוגמא ובענין שהיא מקוללת מן החיה כלומר כשם שהבהמה המושכת ימי עבורה שהיא החמור נתקללה שבע ידות יותר מחיית השדה שמקצרת יותר ימי עבורה שהיא החתול כי ימי עבורו של חתול שבעה שבועות ושל חמור מ"ט שבועות כך נתקלל נחש יותר מאותה בהמה שבע ידות הרי לך שימי עבורו של נחש ז' שנים ואע"פ שאינן שלמין ממש שהרי חסר ג' או ד' שבועות לשנה מ"מ יותר מששה וקרוב לשבעה הם וי"ו זו דומכל חית השדה יתירה היא כך מפורש בבכורות ושם ואימא כשם שנתקלל מבהמה נתקלל מחיה לאחר ג' ודאי ניהו תשע שנים ומשני מי כתיב מכל החיה ומכל הבהמה מכל הבהמה ומכל חיה כתיב:

ופירש כל ימי חייך כל ימי עד, כלומר כל זמן שמין הנחש על האדמה:

רגלים היה לו. בב"ר דאל"כ מאי על גחונך תלך מעיקר' נמי הכי הוה:

כל ימי חייך. יגיד שהעונש הזה לא יזוז ממנו לעולם ואפילו בזמן המשיח אשר תסתלק האיבה שבין האשה ובין הנחש כענין שכתוב (ישעיה יא ח) ושעשע יונק על חור פתן, העונש הזה במאכל העפר לא יזח ממנו עולמית הוא שכתוב (ישעיה סה כה) זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו, וע"כ אמר כל ימי חייך לרמוז על ימות המשיח וכענין שדרשוהו ז"ל ביציאת מצרים (דברים ט״ז:ג׳) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח וכן אנו יכולין להביא בכאן.

מכל הבהמה ומכל חית השדה. אם מבהמה נתקלל, מחיה לא כל שכן ^ידנראה בטעם הק"ו, משום דהנהוג בעלמא שכשמברכין או מקללין את מי שהוא, משוין אותו בערך בני מינו, שיהיה ביתרון או בפחות מהם, אם אדם – בערך אנשים, אם זכר – בערך זכרים, ואם נקבה – בערך נקבה, ולפי"ז מכיון שהנחש הוא מין חיה הלא הי' דרוש שקללתו תהי' בערך כל החיות אבל לא בערך הבהמות, אלא הענין הוא, שכל כך מרובה קללתו עד שנתקלל גם בערך בהמות, אף שאינם בני מינו, וא"כ פשוט הדבר שבערך בני מינו החיות בודאי נתקלל, וזהו שפריך אם מבהמה נתקלל מחיה לא כש"כ, וא"כ מכיון שכתוב מקודם מכל הבהמה ל"ל עוד לכתוב ומכל חית השדה, שהוא בערך מנה בכלל מאתים. , אלא לומר לך, כשם שנתקללה הבהמה מחיה אחד לשבעה ומאי ניהו חמור מחתול, כך נתקלל הוא מבהמה אחת לשבע דהוי שב שני, [רמז לעבורו של נחש דהוי שבע שנים] ^טווהכי משמע, ארור הוא מכל הבהמה כמה שהיא ארורה יותר מן החיה, כשם שהבהמה נתקללה מן החיה על אחת שבע ומאי ניהו חמור מחתול שבשנה יש ז' פעמים נ"ב, כך נתקלל הוא מן הבהמה כגון מבהמה גסה טמאה אחד לשבע, דבהמה גסה טמאה שנים עשר חודש וחשוב שבע פעמים י"ב חודש היינו אחד לשבע, הן שבע שנים. (בכורות ח' א')

ועפר תאכל. הוא גרם לדורות לשוב לעפר לפיכך עפר תהא מאכלו.

על גחנך תלך. מכאן ואילך.

כל ימי חייך. אפי' לעתיד לבא. שכל העולם מתרפאין והוא אינו מתרפא.

כתוב ונחש עפר לחמו (ישעיה סה כה). א"ר אלעזר אפילו קללתו יש בו ברכה. שנאמר על גחונך תלך. שהוא בורח לחור וניצל. ועפר תאכל. שכל מקום שהולך מזונו עמו.

על גחונך תלך, עונש זה למה שלא תוכל לזקוף עוד ללחוש לאשה ולייעצה רעה זה ומתוך כך ממילא ועפר תאכל וגו' (או במדה כנגד מדה שבעצת אכילת איסור הזאת הביא על האדם עונש ואל עפר תשוב לכן ג"כ לו נגזרה עפר לאכילתו, וכן על גחונך תלך על שקצץ רגלי האדם ממעמדו):

ועפ"ר תאכ"ל כ"ל ימ"י חיי"ך, בגימט' א"ף לימו"ת משי"ח כ"ך ע"ד בלע המות לנצח או לומר כי עם שהכל יתרפאו אזי הנחש לא יתרפא מקללתו כמאמר חז"ל: