Kommentar zu Schemot 25:5

עורות תחשים לא הוכשרו למלאכת שמים אלא מין טהור אף מנבילות וטריפות הא לקרבן בעינן ממשקה ישראל המותר להדיוט ובהיה ש"ה קרינן ממשקה ישראל וטריפה אמעוט ממן הבקר עיין מנחות וי"ו ב'. ומוסק הוא המור עא"ח רי"ו במ"א. וצ"ע בפ"א מהלכות כלי מקדש המור הוא המוסק וכתב הראב"ד ז"ל שהוא מחיה טמאה א"כ בלאו איסור דם אסור הוא כל היוצא מטמא אי לאו דפירשא הוה עכ"מ שם ובמ"א הארכתי בזה.

מאדמים. צְבוּעוֹת הָיוּ אָדֹם לְאַחַר עִבּוּדָן:

ועורות אילם. שהם גדולים וזאת האומנות בארץ אלגודמאם ונקרא גודמנסי:

עורות תחשים: תחש לא נמצא חוץ מספור המשכן רק פעם אחת (ביחזקאל י"ו י') ואנעלך תחש. לדעת המתרגמים הקדמונים הוא שם עור צבוע בצבע מיוחד, וכן דעת בושארט, וחכמי התלמוד אמרו (שבת כ"ח) שהוא שם חיה, וכן דעת גיז', והוא אומר שהוא Phoca או כיוצא בו.

מאדמים. האל"ף בקמץ לבד והוא חטוף מפני הדגש שאחריו וכן כולם:

מאדים צבועות היו אדום. לא אדומים מתחלת ברייתן דא"כ אדומים מיבעי ליה לא מאדמי' מבנין פעל הדגוש שמקבלו' הפעול' מן המאדם:

ועורות תחשים. מין חיה, ודרשו רז"ל בפרק במה מדליקים תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה וקרן אחת היה לו במצחו ולפי שעה נזדמן למשה ועשה ממנו משכן ונגנז. כלומר שהתחשים ההם שנזדמנו במדבר לא נזדמנו אלא לצורך המשכן בלבד ולכבודו של הקב"ה לקחת מהם עורותיהם שהיו מצויירים בציור נפלא ומעולה ואח"כ נתעלמו. ודקדקו רז"ל מדקאמרי קרן היה לו במצחו שמע מינה טהור הוא דהא אמרינן שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היה לו במצחו שנאמר (תהילים ס״ט:ל״ב) ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס מקרין תרתי משמע מקרן כתיב. ועוד שלא הוכשר למלאכת שמים אלא בהמה טהורה בלבד שנאמר (שמות י״ג:ט׳) למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך. והרבה גוונים היו לו, ולכך תרגם אונקלוס ססגונא מתפאר בגוונים שלו.

ועורות תחשים. אמר רשב"ל, אומר היה ר׳ מאיר, תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא וכו', ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז ^הוטהור הוא, דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, משום דבעינן דבר המותר בפיך, וכמש"כ באות הקודם. ומ"ש לפי שעה נזדמן נראה דלאו דוקא לשעת בנין המשכן אלא לכל משך הארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ובא לאפוקי רק שלא נשאר לדורות, וראיה לזה דמצינו ביחזקאל (ט"ז) ואנעלך תחש, וזה קאי על היות ישראל במדבר לאחר עשיית המשכן. ואולי הטעם בהכרח הדרשה דלפי שעה נזדמנה לו ונגנזה הוא משום דלא חשבה הכתוב בפ' ראה במיני החיה או הבהמה הטהורות.
והנה רש"י בפסוק זה כתב תחש מין חיה היא, ותפסו עליו המפרשים מגמרא שלפנינו שלא הכריעו חכמים אם מין חיה או מין בהמה היא, ואני תמה, כי הלא בתנחומא איתא מפורש דעת ר' יהודה שמין חיה היא, וכן בירושלמי כאן בסוגיא איתא בחד גירסא במאמרו של רשב"ל בשם ר' מאיר דתחש מין חיה היא, וא"כ לא יפלא איפוא שקבע רש"י ע"פ הדעות וגירסות אלו. .
(שבת כ"ח ב׳)

אדום לאחר עבודן. דאילו מתחלת ברייתן הל"ל אדומים:

ועורות אלים מאדמים. הם עורות אלים צבועים בצבע אדום גוד"א מנס"י בלעז:

בד"ה תחשים כו' ואנעלך תחש כו' ואפשר דלפי שעה היתה ובאות' שעה היו כ"כ הרבה עד שעשו מהם מנעלים ספר מעשה יי':

צבועים היו אדום כו'. אבל אין פירושו שהיה בתולדתו כך ולא היו צריכים לצבוע, דהוי למכתב 'אדומים', מאי "מאדמים", שקבלו האודם על ידי הצובע:

תחשים מין חיה לאו דוקא דהא בגמ׳ דשבת אמרי׳ דלא הכריעו בה חכמים אי מין בהמה היה. או מין חיה. אלא כלומר מין בעל חי ואפי׳ היא מין בהמה יש לקרותה חיה דבהמה בכלל חיה ולאפוקי מבעל דבק טוב דכתב שרש״י פי׳ מין חיה ולא מין בהמה דאזלי׳ בתר רובא ובהמות טהורות אינם רק ג׳ וחיות הן ז׳ ע״כ וליתא דבריה בפ״ע הויא כדאי׳ בגמ׳ ולא ממין ג׳ ולא שבע:

ועצי שטים. נוטריקון "שלום "טובה "ישועה "מחילה ובמדבר היו שם יערים גדולים שנטלו משם אותן עצים הקרוים שטים דכתיב וישב ישראל בשטים וכן וישלח יהושע בן נון מן השטים וע"ש היער נקרא המקום שטים וזש"ה אתן במדבר ארץ שטה והדס והוא עץ קל מאד וחלק ותדע שהוא קל שהרי מ"ח קרשים ואדניהם צ"ו ועמודים ואדני החצר וט' עמודי המשכן חמש של מסך וד' של פרכת ויתדותם ואדניהם כל זה מושכין שמנה בקר שנתנו לבני מררי כמו שמפורש בפרשת נשא ואע"פ שהקרשים גבהן עשר ורחבן אמה וחצי ועביין אמה אלא ש"מ כי עץ קל מאד ודומה לעץ שקורין מדר"א בלע"ז ורש"י ז"ל פירש שהקרשים היו מנטיעות שנטע יעקב בבואו למצרים וכשיצאו נשאום עמהם ועשו מהם קרשים זהו שייסד הפייט וכו' ועוד איתא במדרש שהבריח התיכון היה ממקלו של יעקב כד"א כי במקלי עברתי את הירדן הזה והביאו למצרים וכשיצאו העלוהו עמו:

מאדמים. צבועים אדום כמו קורדוא"ן (corduan, Leder) אדום מדלא כתיב אדומים:

ועצי שטים במדבר היו יערים שגדלים בהם אותם עצים הקרויים שטים וכן כתיב וישב ישראל בשטים. ועץ קל וחלק ונאה היה והדברים נראים שקל היה מאד שהרי מ״‎ח קרשים אדניהם ובריחיהם וכל עמודי החצר ואדניהם ותשע עמודי המשכן ואדניהם ויתדותם הכל מושכין שמונה בקר שנתנו לבני מררי כמפורש בפרשת במדבר ונשא, ואעפ״‎י שהקרשים היו קורות גדולות בני עשר אמות ורחבן אמה וחצי ועביין אמה. אלא ודאי עץ חשוב וקל הוא מאד.

מאדמים צבועות אדום לאחר עבודן פי' מדלא כתי' אדומים אלא מאדמים משמע מאדמים מחמת דבר אחר ולא אדומים מעצמן. אמנם בירושלמי כתוב שהיו משרבטין האלים ומכין אותן בשרביטים בעודם קטנים והדם נצרר בהכאתן ואח"כ שוחטין אותם:

סוד האדם. עולם קטן פנימאה דלגו נר"ן סוד האדם הוא צלם אלקים ועיקרו נ"ר כי הנשמה חופפת והן זו"נ וזהו בצלמו בצלם אלקים ועל נ"ר לבושא דקיק סוד בבגדו בה ונק' אלוה סוד יריעות עזים היא הבשר עורות אלים מאדמים ועורות תחשים הן העור ושני עורות יש באדם כמו בברית. ערלה ופריעה ועור תחש הוא חיצון בסוד הערלה שניתנה לאברהם אבינו בסוד התחש ממשפחת א"א כמ"ש בפ' תרומה וכנגדן בעולם השמים הן ג"כ שנים השמים ושמי השמים והן מתחלקין לשבעה וכן העורות והעור החיצון נחלק לשנים נגד רקיע וילון והיא הקרום דקיק שעל העור הוא הוילון ובעור החיצון הכוכבים סוד השרטוטין והכרת הפרצוף שהן ברקיע שבו חמה כו' ועור הפנימי נחלק לה' והבשר הוא י"א יריעות עזים סוד י"א סמני הקטרת י"א ארורים כנודע והרקיעין סוככין עליהם וסוד יריעות של המשכן תכלת וארגמן ותולעת שני ושש. הן סוד רקיעין דלגו שחופפיו על סטר' דקדושה כמו הרקיעין שחופפין על הס"א והוא סוד החשמל שחופף על החיו' סוד מלבוש שמנינן שוה והוא מלבושם כידוע. סוד הפרכת הוא הפרגוד שבין החיות לשכינה והוא הרקיע שע"ג החיות ולפנים מהפרכת אבן שתיה הוא אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא כמראה אדם כו' דמות כבוד ה' השכינה ותרין רביין קביעין תחותיה סוד הכרובים והיכל ק"ק הוא בית ק"ק והחיות הן בהיכל הרצון ובין אלו ההיכלות פרגוד הרקיע הצ"ל ויסוד דנוק' שהוא ק"ק בתוכו מקום שמקבל בתוכו הזרע והוא הארון ובתוכו יסוד דדכורא הלוחות הברית והן שנים כנגד ב' צינורות שבתוכו ולכן מימין מ"ע ומשמאל ל"ת. העצמות הן הקרשים והן שרפים עומדים. האיברים הן שבעה כלים דמשכנא ברזא דז' היכלות ב' פרגודים שבאדם בין ג' עורות שבאדם חב"ג הן פרכת ומסך וכן הפרגוד בכלל ובין בתי גואי לבתי בראי ובתי בראי הן נר"ן למשכנא בחצר א"מ ועליהן קלעי' סובבין לבתי בראי ועיין בע"ו רכ"ב וכן ביחזקאל נפתחו השמים הן העורות ואמר השמים ה' שמים ה' עורות של הפנימי ואח"כ ואראה והנה רוח סערה כו' הבשר ומתוכה כעין החשמל לבושא דקיק ובתוכן החיות וע"ג הרקיע וע"ג אבן ספיר כו', ועליו כמראה אדם כו' ועיין ברי"ג שיש רקיעין בסטר' דקודשא ויש בס"א ויש רקיעין תתאין והן ב' חופאין על משכנא וברקיעין תתאין שני חופאין נגד ב' רקיעין הנ"ל דקודשא ושל ס"א וע"ש כל הרקיעים:

רש"י ד"ה תחשים, מין חיה, ולא היתה אלא לשעה (שבת כח ע"ב). ע"כ. כלומר חיה זו הופיעה להם ליוצאי מצרים במדבר, והם צדוה על שום עורה הססגוני. (פ' ויקהל־פקודי תשנ"ג)

תחשים. מִין חַיָּה, וְלֹא הָיְתָה אֶלָּא לְשָׁעָה, וְהַרְבֵּה גְּוָנִים הָיוּ לָהּ, לְכָךְ מְתֻרְגָּם סַסְגּוֹנָא שֶׁשָּׂשׂ וּמִתְפָּאֵר בִּגְוָנִין שֶׁלּוֹ (שבת כ"ח):

תחשים. מין חיה היתה ידועה בימים ההם. כי כן כתוב ואנעלך תחש. והנה כבר היה נודע:

שטים: בערבי שַנְטְ, ובלעז Acacia (עיין נתה"ש).

תחשים מין חיה ולא היתה אלא לשעה. בשבת פרק במה מדליקין ואע"פ שכתוב ביחזקאל ואנעלך תחש דמשמע שכל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר היתה החיה ההיא נמצאת והיו עושים ממנה מנעלים לא קשיא דשני מיני' תחש היו הא' טמא ותלא אילן שמו ומפני שיש לו גוני' רבי' כמו התחש נקרא בשמו וזה נמצא תמיד והא' טהור כדתני' לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד ושמו תחש ואותו תחש לא היה אלא לפי שעה ובזה נתבטל טענת ראב"ע שטען ברמז ואמר תחשים מן חיה היתה ידועה בימים ההם כי כן כתיב ואנעלך תחש אי נמי כל אותן מ' שנה שהיו יש' במדבר לפי שעה קרי להו והכי משמע נמי. מלישנ' דתלמוד' דקאמר תחש שהי' בימי משה שפירושו כל זמן שמשה קיים ומהם היו עושין   מנעלים בימים ההם אבל מדברי ר' תנחומ' שאמ' משו' ר' נחמיא מעשה נסים היתה ולשעה נברא' ובשעה נגנזה קשיא הלכך מחוורתא כדשניין מעיקר':

ועצי שטים. מאין היו להם במדבר, דרשו רז"ל יעקב אבינו צפה ברוח הקדש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטען שם וצוה את בניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים.

מין חיה ולא היתה כו'. ותחש דיחזקאל מין חיה טמאה היה ותלא אילן שמו כמ"ש בגמרא פ' במה מדליקין:

ועורות תחשים. אחשוב כי הם תישים גדולים ועורותיהם יותר חזקים ויתר קשים ויותר נבחרי' מהאלו' על כן כתוב ואנעלך תחש שהוא הנבחר שבעורות לעשו' מנעלים ורז"ל אמרו שהוא מין חיה לעורה גונין הרבה:

ולא היתה אלא לשעה. דאם לא כן הרי לא הותר למלאכת שמים אלא בהמה טהורה (שבת כח ע"ב), דכתיב (לעיל יג, ט) "למען תהיה תורה ה' בפיך" מן המותר בפיך, ואם כן תחש חיה טהורה היה, ולמה לא מנה אותה בבהמות וחיות טהורות, אלא לשעה היתה, ולא מנה דבר שהיה לשעה. והא דכתיב (יחזקאל טז, י) "ואנעלך תחש", דמשמע שהיו הרבה תחשים בימי משה והיו עושים ממנו מנעלים, זהו לא קשיא, דודאי כשברא הקב"ה לאותה חיה בשביל המשכן – הרבה היו למאוד, ולא שנבראו עשרה דוקא, רק שהיו הרבה. ומה שאמר רבי תנחומא משום רבי נחמיה (תנחומא תרומה, ו) 'מעשה נסים היה, לשעה נבראה ולשעה נגנזה', אין משמעו שלא היתה אלא לשעה אחת, רק היו צדין הרבה מאד עד שהיה די להם, ולא הוצרכו מנעלים יותר, שלא בלו מנעלים שלהם מעל רגליהם כדכתיב בקרא (דברים כט, ד):

ועצי שטים ומאין וכו׳ ההרגש שמבחוץ דבשלמא בכלהו שייך לומר אשר נמצא אתו שהרי כלם בכלל נכסים אבל עצים בעלמא לאיזה תכלית היו אותם האנשים מצניעין עצים. באופן שנמצאו בידם להביאם בנדבה. ומשני שיעקב וכו׳ ואדרבא בזה נודע מי מהם היו חכמים דהיינו אותם שנמצאו בידם עצי שטים שהוציאו ממצרים שהיה להם המסורת שעתידים לבנות המשכן:

ועורות תחשים. העור נאה מאד ודרך השרים והשרות לעשות מהן נעלים לנוי כדכתיב (יחזקאל ט"ז) ואענלך תחש:

והאיברים הפנימים מוח הוא הארון וכל כליה וידוע שבמוח סוד הכפרת והכרובים קנה וושט הן עזרה ושלחן ו' קנה הן ו' טבעות קנה השביעית היא טבעת העליונה שמקפת הכל ווש' לאכילה וקנה לתורה ולב הוא המזבח הפנימי ששם ריח הקטרת ומזבח החיצון הוא הכבד שהוא לאכילה והן האיברי' האמצעים ומוח לב כבד שבתוכם הנר"נ והם אשה ריח ניחוח לה'. ב' כליות הן כיור וכנו ובין ג' לג' פרוכת פרוס. יותרת וקרום של מוח מסך ופרכת שהן ג' עולמות ג'. שמות כלל הכל:

ותמוה שרש"י מכריע כאן "מין חיה", אף־על־פי שבגמרא שם נאמר במפורש: ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה. (פ' תרומה תשנ"ד) וראה "ספר הזכרון" שכתב: אומר אני דלאו דווקא חיה, אלא רצונו לומר מין חיה או מין בהמה. ובירושלמי שבת (פ"ב ה"ג) מפורש שהוא מין חיה.

ועצי שטים. וּמֵאַיִן הָיוּ לָהֶם בַּמִּדְבָּר? פֵּרֵשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא: יַעֲקֹב אָבִינוּ צָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת מִשְׁכָּן בַּמִּדְבָּר, וְהֵבִיא אֲרָזִים לְמִצְרַיִם וּנְטָעָם, וְצִוָּה לְבָנָיו לִטְּלָם עִמָּהֶם כְּשֶׁיֵּצְאוּ מִמִּצְרַיִם:

ועצי שטים. יש מקדמונינו שאמרו שיעקב אבינו נטעם וישראל הוציאם ממצרים במצות משה והראיה וכל אשר נמצא אתו. כמו התכלת והארגמן ויש לתמוה למה נאמר אשר נמצא אתו לצרכו ואם אמרנו כן יש לתמוה למה הוציאו עצי שטים כי מה צורך יש להם ועוד הנה המצרים חושבים כי לזבוח הם הולכים ואחר כך ישובו ועל כן השאילום ואיך יוציאו קרשים רבים אורך כל א' מהם עשר אמות גם בריחים והם עברו על מצרים מקום המלוכה ומה היתה תשובה לשואליהם למה יוליכו עצי שטים והם הולכים לזבוח דרך שלשת ימים. והנה לא ידענו אם קבלה היתה היא ביד אבותינו שממצרים הוציאום גם אנחנו נסור אל משמעתם. ואם סברא היא יש לבקש דרך אחרת. ונאמר כי היה סמוך אל הר סיני יער עצי שטים. ובבאם שם אמר להם ששם יתעכבו הרבה ואין עליהם ענן כאשר פירשתי. אז עשה כל אחד סוכה והנשיאים עשו כדמות חצרות כל אחד כפי מעלתו וכרתו כל היער כי עם רב היה ועשו סוכות ומשה לא דבר להם דבר המשכן רק אחר יוה"כ. וזה טעם וכל אשר נמצא אתו:

ומאין היו להם במדבר. פי' ר' תנחומ' יעקב אבינו צפה ברוח הקדש כו': החכם ראב"ע ז"ל טען ואמר. ויש לתמוה למה נאמר אשר נמצא אתו לצרכו ואם אמרנו כן יש לתמוה למה הוציאו עצי שטים כי מה צורך יש להם ועוד הנה המצרים חושבים כי לזבוח הם הולכי' ואח"כ ישובו על כן השאילום ואיך יוציאו קרשים רבים אורך כ"א י' אמות כו' ומה היתה תשובה לשואליה' למה יוליכו עצי שטי' והם הולכים לזבוח דרך ג' ימים עד שהוצרך לבקש דרך אחרת. ונראה לי שאין מכל אלה טענה כלל על דברי רז"ל. כי מה שטען למה נאמר אשר נמצא אתו לצרכו והלא הם לא הוציאם לצרכם אלא במצות משה אינה טענה כי מי גלה לו שפי' אשר נמצא אתו לצרכו דילמ' כל אשר הוצי' מהם ונמצא אתו הוא דקאמר כי משה צוה' בדרך כללות שיוציאו ארזים ממצרים ויש מי שהוצי' ונמצא אתו ויש מי שלא הוציא ולא נמצא אתו וכן מה שטען עוד ואם אמרנו כן יש לתמוה למה הוציא עצי שטים כי מה צורך יש להם שפירושו אם אמרנו שהוציא' לצרכ' ולא נחוש מהטענה הראשונ' שטענו והלא הם לא הוציאו' לצרכ' אלא במצות משה מ"מ יש לתאוה מה צורך יש להם באותם הארזי' כבר נתבטל עם מה שאמרנו שאין פי' אשר נמצא אתו לצרכו וכן מה שטען עוד הנה המצרים חושבי' כי לזבוח הם הולכי' ואח"כ ישובו על כן השאילו' ואיך יוציאו קרשי' רבי' אורך כ"א מהם י' אמות כו' ומה היתה התשוב' לשואליה' למה יוליכו עצי שטים והם הולכים לזבוח דרך ג' ימים אינה טענה כלל מפני שיש להם להשיב שאנחנו צריכי' לבנות בית גדול ומזבחות רבות ליי' אלהינו להעלות בם זבחינו שהרי כבר אמרו לפרעה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו ליי' אלהינו וגם מקננו ילך עמנו לא תשא' פרסה כו' ואנחנו לא נדע מה נעבוד את יי' עד באנו שמה שלא נדע אי זה מין יבחר וכמה נקריב ממנו כי שמא נצטרך לכלם יחד וא"כ אחר שהיו מסופקים שמא יצטרכו לזבוח כל אותם האלפים והרבבו' של צאן ובקר וגם כל מקניהם בכללות איך לא יסתפקו שמא יצטרכו לבנות מזבחות רבות ובית נפלא כפי גודל העבוד' ההיא ולמה הוקש' לו הוצאת הקרשים ממצרים אשר הם צריכים להם לבית ולסוכות לחוג בם את חג יי' אלהיהם ולא הוקשה לו מה שכתוב בתורה ובני ישראל יוצאי' ביד רמה ופירש הוא עצמו ביד רמה ולא כדמות בורחים שהיו עמהם כל כלי מלחמה וההולכים דרך שלשת ימים וכ"ש עם רב כמוהו אינם צריכים לכלי מלחמה ומה היתה תשובה לשואליהם:

ומאין היו להם במדבר כו'. (מהר"ן) פי' מדכתיב בישעיה אתן במדבר ארז שטה וגו' משמע דלעתיד יהיה אבל עכשיו לא:

ועצי שטים. הוא ממין הארזים יתכן שכרתו שיש אותם באחד מהם מהמקומות אשר עבדו בהם לעשות מהם שולחנות ומה שידמה להם והתנדבו אותם מי שנמצאו בידיהם כמו שמפורש בפרשת ויקהל:

וציוה לבניו לטלם עמהם. הקשה הראב"ע (הארוך) שהרי כתיב (ר' להלן לה, כד) "וכל אשר נמצא אתו עצי שטים הביאו", ומשמע שהיה נמצא "אתו" לצרכו, ולא שהיה מכין אותו למשכן. וקושיא זאת אינה צריכה לפנים, אפילו אם נאמר שפירוש "נמצא אתו" לצרכו, מה בכך, דעדיין לא הוקדשו אלו עצי שטים למלאכת המשכן, והיה להם עדיין לצרכם עד שהקדישו אותם, ונקרא זה "אשר נמצא אתו", אבל מכל מקום צריך לומר דבשביל המשכן היו מכינים לעצי שטים, דאם לא כן למה היו נמצאים אתם עצי שטים כל כך ארוכים עשרה אמות (להלן כו, טז), אלא שהיה עצי שטים עמהם לצרכם, ואם יצוה על המשכן יתנדבו על המשכן. ואדרבא, מדכתיב אצל עצי שטים (להלן לה, כד) "וכל אשר נמצא אתו עצי שטים למלאכת העבודה", פירושו כי ישראל נמצאו עצי שטים אתם למלאכת העבודה, והם הכינו אותם לעבודה, ומכל מקום אף שלא הכינו אותם אין זה אלא טענה, ואין בה ממש. ועוד הקשה (הראב"ע) כי מה יאמרו המצריים כשהיו רואים אותם נושאים עצי שטים, והם אמרו כי לא ילכו רק דרך שלשת ימים במדבר ויזבחו זבחים בלבד (לעיל ח, כג), וקושיא זאת אינה צריכה לפנים⁸⁰, שהרי יאמרו לעשות משכן ומזבח לפי שעה, כי ששים רבוא (לעיל יב, לז) יכולים לעשות בית בשעה:
אמנם מפני שהיה סבור הראב"ע שעיקר מה שהוכרחו לומר (תנחומא תרומה, ט) כי ממצרים הוציאם בשביל שלא היה להם קרשים במדבר, אף על גב דגם זה ראיה דמאין להם קרשים במדבר, מכל מקום אין זה עיקר ראיתם, אבל עיקר דבר זה דבר נפלא מאוד, שהיה ראוי ליעקב אביהם דוקא להיות לו חלק בקרשים, שצוה את בניו לנטוע ארזים שם, וכן אמרו בתנחומא (שם) כשירד יעקב למצרים צוה את בניו לנטוע ארזים למשכן, כדאיתא שם. ועוד אמרו שם, הבריח התיכון ירד עם יעקב למצרים. ראה איך אמרו על הבריח התיכון שהוא ירד עם יעקב למצרים, ועל הארזים אמרו כי בשעה שירד למצרים ציוה את בניו לנטוע אותם. כי יעקב היה הבריח התיכון, והוא מחזיק את הכל, כמו שאמרנו בפרשת ויצא (בראשית פכ"ח, אות יז), שהוא מאחד את כל ישראל, כאשר התבאר שם שנעשו האבנים אחד תחת ראשו (רש"י שם כח, יא), עיין שם. ובניו הם הקרשים, והם היו מ"ח קרשים, ד' פעמים י"ב, ד' קרשים נגד שבט אחד. ואין כאן להאריך, רק דברי חכמים הם בחכמה גדולה. אכן רש"י שפירש ש'הביא ארזים למצרים כשירד למצרים ציוה את בניו וכו'', ואפילו אם יש ארזים במצרים, ציוה להם לנטוע ארזים חשובים כמו שהיו צריכין להם:

ועצי שטים. במדבר היו יערים שגדל שם אותו עצים הקרוין שטים דכתיב (במדבר כ״ה:א׳) וישב ישראל בשטים וכתיב (יהושע ב׳:א׳) וישלח יהושע בן נון מהשטים על שם יער נקרא המקום שטים וכן כתיב (ישעיהו מ״א:י״ט) אתן במדבר ארז שיטה תדהר ותאשור וגו' ומשם היו מביאין אותן ומנדבין למשכן והוא עץ קל וחלק ונאה ותדע שהוא קל שהרי מ"ח קרשים ואדניהם חמש של מסך וד' של פרוכת והיתידות וכל העמודים ס' עמודי החצר ואדניהם וס' עמודי המשכן ואדניהם ה' של מסך וד' של פרוכת והיתידות היו מושכין ח' בקר שנתנו לבני מררי כמו שפי' בפ' נשא ואע"פ שהקרשים היו קירות גדולות בני עשר אמות ורחבו אמה וחצי ועביו אמה כמו שאנו למדין מב' קרשים שבמקצועות אלא ודאי עץ חשוב וקל היו דוגמת מזר"א שעושין ממנו כוסות:

ולכאורה בגמרא שם מקור הביטוי "מין חיה" או "מין בהמה" או "מין צמח" השכיח כל כך בספרותנו עד לדורנו, ובדרך כלל המלה "מין" מיותרת לגמרי. (פ' תרומה תש"ס)

רש"י ד"ה ועצי שטים, ...יעקב אבינו צפה ברוח הקודש... והביא ארזים למצרים ונטעם, וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיֵצאו ממצרים (תנחומא ט). ולא ידעתי, למה רש"י (המדרש) מדבר בארזים בשעה שהכתוב מדבר בשטים, והרי מן הסתם אין זה היינו הך. גם קצת תמוה שרש"י חוזר על הדברים כלשונם כאן להלן (כו, טו). (פ' תרומה תשמ"ח) כאן באה ההופעה הראשונה של עצי השטים, ולכן התקשה רש"י מהיכן היו להם עצי שטים, ולהלן (כו, טו) נאמר "ועשית את הקרשים". שם נדרש רש"י לשאלה מדוע נקראים קרשים אלו "הקרשים" בה"א־הידיעה. ועל כן נזקק שוב לדברי חז"ל אלו שהקרשים היו אותם הקרשים הידועים שהוכנו מהעצים שנטע יעקב. ובאשר להחלפה בין עצי שטים לארזים ראה דברי הגמרא במסכת סוכה (לז ע"א) שם מבואר שהשיטה היא אחת מעשרה מיני ארזים.

והנה מן האמור להלן (לה, כד) "וכל אשר נמצא אתו עצי שטים לכל מלאכת העבדה הביאו", משמע: מי שיש לו במקרה, כמו שיש לאחר תכלת או ארגמן, ולא כדברי המדרש. (פ' תרומה תשנ"ה)

וראה "דעת זקנים מבעלי התוספות" על אתר שכתב: ועצי שטים נוטריקון - שלום, טובה, ישועה, מחילה. ובמדבר היו שם יערים גדולים שנטלו משם אותם עצים הקרויים שטים... ועל שם היער נקרא המקום שטים... והוא עץ קל מאוד וחלק, ותדע שהוא קל, שהרי מ"ח קרשים ואדניהם, ל' עמודים ואדני החצר וט' עמודי המשכן וחמש של המסך וד' של הפרוכת ויתדותם ואדניהם - את כל זה מושכין שמונה בקר שנתנו לבני מררי, כמו שמפורש בפרשת נשא, ואף־על־פי שהקרשים גבהן עשר ורוחבן אמה וחצי ועביין אמה, אלא שמע מינה כי עץ קל מאוד היה. (וכעין זה בראב"ע על אתר). וראה אצל ר' יהודה פליקס שי' "טבע וארץ בתנ"ך", והפניתי תשומת־לבו לדעה זו, במיוחד בקשר להערה 34 שבמאמרו על השטה שם. (פ' תרומה תשנ"ו)

עורות אלים מאדמים, עיין ירושלמי פרק כלל גדול תנן והצבע ומקשה הגמר' צביעה היכא הוי' במשכן ומשני אלים היו משרבטין עד שנאדמו פי' היו מכין באלים חיים בשרביט ומקל עד שנתאדם העור ונצבע מהדם והק' ק"ע הא הוי תכלת וארגמן ותולעת שני ותירוצו שם אינו עולה יפה הלא כל מלאכת חורש, קוצר, ובישול, הכל מסממנים יליף ומ"ט לא נילף צביעה מנייהו והנה בנודע ביהודע קמא ססי' א' בעי למימר צביעת שחור של תפילין הותר מדבר טמא ולא בעי מותר בפיך כיון שאינה אלא חזותא בעלמא, וצ"ל אע"ג דאמרינן לא הותר למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה מן המותר בפיך חזותא לא מיקרא מלאכת שמים וא"כ לא מיקרא לענין שבת מלאכה וע"כ יליף צביעה מאלים דצביעה כזו וודאי מעשה רבה הוה אלא דלפ"ז לא יתחייב בשבת הצובע אלא כעין מעשה רבה דאלים מאדמים ולא קיי"ל הכי וא"כ לא קיי"ל נמי כהאי דנודע ביהודע:

ברש"י תחשים לא היה אלא לשעה והרבה גוונים היו לה לכך מתרגם ססגונא ששש ומתפאר בגוונין שלה וכו' עד כאן. ויש לדקדק מניין לו לרש"י ז"ל שתיבת ססגונא הוא פירוש על תיבת תחש ששש ומתפאר דילמא שמו כן הוא בלשון ארמי כמו כל שאר מלות. ועוד קשה למה עשה רש"י ז"ל פירוש על התרגום דוקא כאן במלה זו. ויש לבאר דהנה דוע דלכל הבהמות והחיות היה אדם הראשון קורא להם שמות וכל נפש חיה אשר יקרא לו אדם שם הוא שמו לעולם. ואחר כך בדור הפלגה נתחדשו הרבה לשונות והלשון ארמי גם כן נתחדש באותו הזמן. והנה רש"י ז"ל כתב כאן דתחש לא היה אלא לשעה זו לצורך בנין המשכן. נמצא דבשעת דור הפלגה לא היה תחש בעולם וגם השתא ליכא. אם כן קשה למה קרא אותו התרגום ססגונא מנין לו לחדש שם זה רק הוה ליה לתרגם כמו לשון המקרא. לכך כתב רש"י ז"ל לכך מתרגם ססגונא לפי שמתפאר וכו' אבל באמת אין זה השם של התחש: