Kommentar zu Mischlej 16:41

לאדם מערכי לב. הוא סודר עצתו ודבריו בלבו:

לאדם מערכי לב ומה'. במה שיסדר מהדברים בלבו אך יצטרך עם זה עזר אלהי להוציא הדברים בפיו כי כמה דברים ימצא שיבלבלו הדברים בפיו אף על פי שנערכו בלב באופן שלם:

הנה דרך רעיוני בני אדם לערוך מערכות מול מערכות לענות א' מהנה ולא ידע אתה מענה הוא טוב מכלם לענות כי לא ידע אי זה יכשר הזה או זה כי כלם נכוחים לפניו גם שנגדיים המה אך בענותו אחד מהנה וייטב לו ומה גם אם הוא לפני מלך ושרים ורואה כי אם היה עונה המענה הנגדיי אל אשר ענה היה לרע לו אז ישמח לבו ויאמר אך חכמתי עמדה לי כי נבונותי לבחור בטוב פתע פתאום עם שהיו נראים כלם כאחד טובים חמר כי לא כן ידבר כי הלא מה שיתיחס לאדם במה שהוא אדם הוא מערכי לב לערוך מערכות בלב שונות זו מזו ויהיה נדון לבחור אך מענה לשון אשר יענה אם לטובתו ולהפכו מה' הוא כי הוא יתברך שם בפיו אשר יענה:

מערכי. ענין סדור:

[א-ד] לאדם, כל, גול, כל - ד' דבקים. מערכי לב שיערוך בלבו המחשבות ומאת השם דבור הלשון, שהוא יוציאנו כי טרם הדבור ידענו כענין אין מלה בלשוני, והשם שיודע ומערכי לב רואה מענה איש וזהו כל דרכי איש שהוא זך ונקי, בעיניו רואה השם דרכיו, כי הוא תוכן הרוחות לעשות רצונו.

לאדם מערכי לב, הלב עורך ומסדר את אשר ידבר. ובאשר הבחירה ביד האדם הוא מעריך מערכות הרבה ואופנים שונים מה יענה, ובכ"ז הגמר ומענה הלשון הוא מה', וצריך עזר ממרומים שיענה מענה טוב, ר"ל גמר הפעולה, ובפרט דבור הלשון הוא מה', כמ"ש ואתפללה אל אלהי השמים ואומרה למלך שהתפלל על מענה לשון שיעלה בידו כראוי:

לאדם. ביד האדם לערוך הדברים בלבו בסדר נאות אבל מה׳ בא העזר לסדר אמריו בלשון לבל יכשל בהם:

וישב יעקב בארץ מגורי אביו. כתיב משכיל על דבר ימצא טוב ובוטח בה' אשריו (משלי טז כ). משכיל על דבר זה יעקב אבינו. שהיה משכיל לשוב אל אביו. שנא' ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים (בראשית כח כא). ימצא טוב. זה ארץ ישראל שנקרא טובה. שנאמר אל ארץ טובה ורחבה (שמות ג ח). ואומר ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג כה). ובוטח בה' אשריו. שנאמר ואלהי אבי היה עמדי (בראשית לא ה). אשריו. שהרי עשו ברח מפניו שנא' וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (שם לו ו). וכה"א נסו ואין רודף רשע (משלי כח א). רשעים ארץ ישראל מקיאתן. צדיקים ארץ ישראל קולטתן. בעשו כתיב וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. ר' אליעזר אומר מפני שטר חוב. ר' יהושע אומר מפני הבושה. צדיקים ארץ ישראל קולטתן. דכתיב וישב יעקב בארץ מגורי אביו.

ואברהם זקן בא בימים. יש אדם שבא בימים ואין לו זקנה. ויש אדם שיש לו זקנה ואינו בא בימים. אבל אברהם אבינו זקן בא בימים. ארז"ל עד שבא אברהם לא היה זקנה בעולם. בא אברהם אבינו וביקש רחמים עליה. לכך נאמר ואברהם זקן בא בימים. הוא שאמר שלמה בחכמתו עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא (משלי טז לא). דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' (בראשית יח יט).

ומה' מענה לשון. כשבא להשיב הקב"ה משכילו בדבריו או אם זכה מזמן לו מענה טוב:

מענה. ענין אמירה:

ותוכן רוחות ה'. ומונה הלבבות מי הטוב ומי הרע:

כל דרכי איש זך בעיניו. הנה כל אחד מדרכי איש הוא זך בעיניו והמשל כי הכח המתעורר השכלי יהיה הדרך הטוב זך בעיניו והנה המתעורר הדמיוני יהיה הדרך הרע זך בעיניו מצד היותו ערב או מועיל לפי מחשבתו ומי שיעזר לתכן הרוחות אל שישאר הרוח והרצון בדרך הטוב הוא הש''י הוא לתכלית ולתועלת כי על צד ההשגחה ישמר האיש הטוב מהתגאל בפעולות הרעות:

ולא לאדם יתיחס כי הלא כל דרכי איש אשר יערוך בלבו כלם הדבר אחד זך בעינו ולא ידע לבחור ושמא תאמר הלא מעצמו נדבה רוחו אותו לענות המענה לשון ההוא לא כן הוא כי אם תוכן רוחות ה' כי הרוח והחפץ אשר יחפוץ איש ברוחו מה' היה לו ואולי לו היתה נפש זולתו תחת נפשו היה הוא יתברך תוכן רוחו לענות הפכו כי הלא יבין לשלם לאיש כמעשהו:

זך. ברור ונקי כמו שמן זית זך (שמות כ״ז:כ׳):

כל דרכי איש זך בעיניו ותוכן רוחות ה', דרכי הנפש הם רבים מאד, וא"א להאדם לבחור הדרך הזך מבלי סיג, רק ה' שהוא תוכן ומודד את הרוח המעלה הציורים על הלב, ר"ל לפעמים ילך האדם בדרך הצדקה והרחמים והוא בא ע"י ציור הגאוה, שעושה צדקה כדי להתגאות, הולך בדרך ענוה ושפל רוח, ושרשו ברוחו מצד גאוה, שרוצה שיאמרו שהוא ענו וכדומה, וכן יש פלס לרוח, שהמלך והכהן גדול שרוחו גבוה ונשא צריך ללכת בדרך יותר מעולה ויגבה לבו בדרכי ה', וכ"ז לא ידע האדם רק ה' לבדו גבל כ"ז ע"פ חקי החכמה:

זך בעיניו. מובדל ממ"ש דרך אויל ישר בעיניו, שהישר הוא בבינה, והזך הוא מבלי שמרים ופסולת, וכמ"ש איוב (ח' ז'), ועמ"ש לקמן (כ"א ב').

כל דרכי איש. בס"ס יש מאריך במלת כל ומכל מקום קריאתו בקמץ חטף כמו שכתבתי בסוף פרשת ראה:

זך בעיניו. כי אינו רואה חובה לעצמו:

ותוכן. מל׳ תוך:

ותכן. כמו ותוכן לבנים תתנו:

ותוכן. ה׳ הוא בתוך רוחו של כל אדם ויודע הוא אם דרכיו זכאים אם לא:

גול אל ה' מעשיך. גלגל והשלך עליו צרכיך ויכונו מחשבותיך, ד"א גול אל ה' מעשיך, התפלל לפניו על כל צרכיך:

גול אל ה' מעשיך. סבב כל מעשיך לעבודת הש''י ואז יכונו מחשבותיך כי הש''י יעזרך להשלימה:

ואם תשאל איך אעשה ולא יערוך לבי מערכי לב שאהיה נדון בקרבי רק שמעצמי לא אהרהר רק את הטוב ונכון בכל מחשבה אשר אחשוב עשה זאת אפוא בני גול אל ה' מעשיך כלם לשם שמים ובזה יכונו מחשבותיך כלם מעצמך באשר ה' אתך:

גול. גלגל וסבב:

גול - עם המוזהר ידבר, כלומר הודיעהו דרכיו כי הכל יפעל השם למען הזך ויתן שאלתו ויעשה חפצו באשר ישאל, וכאשר תגול אליו ימלא משאלותיך, וגם לרבות על משאלות הזך, כלומר אפילו גם הרשע יבוא ליום רעה, שלא יזיק לזך.

(משלי טז ג): גל אל ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך - באשר המחשבות רבים ושוטפים על פני הנפש, ואין להם מכון ובסיס, אם יעשה האדם כל מעשיו רק לה', להגדיל כבוד ה' ולעשות רצונו, עד שה' הוא תכלית מעשיו, אז יש למחשבותיו כן ובסיס, שלא יחשוב רק לעשות מה שהוא כבוד ה' ורצונו.

גול אל ה' מעשיך. אפשר דהכונה אפילו מעשיך הגופניים כאכילה ושתיה ושינה וכיוצא גלגל וסבב אל ה' וכמו שפירשתי בעניותי וכל מעשיך דייקא הגופנית יהיו לש"ם שמי"ם כמ"ש בש"ע א"ח סימן רל"א שיאכל ויישן להבראות גופו כדי שיוכל לעבוד את ה'. ויכנו מחשבותיך דהדעת הוא חלק ה' דג' שותפין באדם וחלק ה' הוא השכל והתבונה ואם כן צריך ליזהר לכונן מחשבותיך אליו יתברך ולתורתו:

גול. סבב מעשיך אל ה׳ להיות מביא לעבודתו ואז יכונו ויתבססו מחשבותיך:

ויכונו. יתבססו ויתקיימו:

כל פעל ה' למענהו. הכל עשה בשביל קילוסו כמו ענו לה' בתודה (תהלים קמז) ד"א להעיד עליו כלומר פעלו מעיד עליו על גבורותיו שניה' בהגדת תהלים:

כל פעל ה' למענהו. הנה כל אשר פעל הש''י הוא לתכלית ולתועלת וגם מה שתראה שיוזק הרשע ליום רעה הוא לתועלת כי בזה תועלת ללקיחת המוסר:

הנה אמרו רבותינו ז"ל על פסוק ויתרון ארץ בכל הוא אפילו דברים שנראים יתרים בעולם כגון יתושים ופרעושים בכלל ברייתו של עולם שיפרשו בכל כלומר בכלל אותו כל שבפסוק וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד כי אין לך דבר שאינו לצורך ומה גם למ"ש ז"ל בכל הקב"ה עושה שליחותו כו' ואפשר בא פה לתת טעם לזה ולגדולה הימנה והוא שיותר יקשה למה זה ברא מחריבי עולם כטיטוס ונבוכדנאצר ואם גם בהם עושה הקב"ה שליחותו להחריב ביתו על רוב עוננו למה על ידי רשעים ירטנו ועוד למה יאבדם עדי עד ככל הדברים הרעים שבירמיה על נ"נ ועל הכשדים וככל החזיון הנאמר על אדום ואשר נעשה לטיטוס כמפורש בגמרא לזה אמר על הראשונים מיתרון ארץ כל פעל ה' למענהו כלומר כל הכלול במלת את כל אשר עשה וכו' למענו ולעבודתו ועל הב' אמר וגם רשע ליום רעה כנ"נ וטיטוס ודומיהם כי ביום רעה שליחותו יתברך עשו ולא יצדק להעשות חובה על ידי זכאי רק על ידי רשע וזה אמר רשע ליום רעה ועל כן מחריב רשע יבקש הוא יתברך:

(משלי טז ד): כל פעל ה' למענהו - מפרש באיזה דרך יגול מעשיו אל ה', מפני שהכל פעל ה' למענהו, וכל הנברא - לכבודו ברא, ורוצה שכל מעשי האדם יהיו מכוונים לכבודו ושיתקדש שמו בברואיו.

למענהו - למענו ובעבורו.

כל. הכל ברא ה׳ למען קלוסו וגם טובת הרשע וכח הזרוע שנתן בו הוא להיות מוכן לרצועת מרדות ביום בוא הרעה להיות שבט אפו ואם כן גם זה הוא למענהו:

וגם רשע. עשה להניחו ליום רעה, וכל זה לקילוסו:

וגם אם תראה הרשע, שמחלל כבוד ה' ועושה נגד רצונו, והוא מצליח ומתקיים, גם זה לכבוד ה', כי הוא מוכן ליום רעה, שיש יום מיועד שיקבל עונשו ואז יתקדש שמו, כמו שנאמר: כשעושה משפט ברשעים, שמו מתגדל בעולם.

יד ליד לא ינקה. מיד ליד בא לו גמול גובה לבו:

תועבת ה'. הנה הגאוה היא מדה מגונה מאד ומתועבת לש''י כי היא סבה לרעו' גדולות בענינים המדיניים והיא ג''כ מהגדולות שבסבות למנוע השלימו' הנפשיי ולזה יהיה כרע זה האיש המתנהג בזאת המדה הפחותה ולא ינקה מהרעות הפתאומיות שלא יוזק בהם:

ולא יקשה בעיניך למה יכלם הקב"ה אם שליחותו עשו כי הלא תועבת ה' כל גבה לב וכל אחת מאלה גבה לבו כאלו בכח ידו עשה ולא כעושה שליחות אלהי עולם ה' על כן גם שהוא יתברך נתן בידו כמיד ליד כד"א ויתן ה' בידו את יהויקים וכו' וכד"א והעיר נתנה ביד הכשדים וכיוצא בכתובים אלה לא ינקה כי לא דעת ולא תבונה לעשות למען הקים מצות מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר חטאנו לו וזהו יד ליד לא ינקה:

יד ליד - יד השם בעבור יד הרשע, כלומר יד השם תשחיתהו בעבור ידו שתעשוק, על כן לא יהי נקי, כי יקבל שכרו.

תועבת ה' כל גבה לב, אומר הגם שאין ה' מעניש על המחשבה ועל המדות הרעות, כל שלא הוציאו פרי לפעולת אדם, וכן גם על הפעולה לא יעניש תיכף ע"י השגחה מיוחדת, רק יסתיר פנים מהחוטא ויניחנו למקרה הזמן, לא כן מדת גבה לב, שחושב בלבו שהוא במדרגה עליונה מאד ועי"כ יפרץ פרץ בכל כחות נפשו לחשוב את לבו כלב אלהים, ועי"כ לא ישמע לדברי התורה והמורים, ויעבור גבולות המוסר, זה שורש פורה ראש ולענה ותועבה היא לה' עד שיענישנו יד ליד, ר"ל שלא ע"י אמצעי, ולא ינקה מעונש, כי העונש הבא ע"י הטבע לפעמים יש רשע מאריך ברעתו כי מקוה שישוב בתשובה, לא כן הגבה לב שאין תקוה שייטיב דרכו:

יד ליד. וכן למעלה (י"א כ"א):

תועבת ה' כל גבה לב. אף שיהיו לו תורה וג"ח ומצות אם הוא גבה לב הרי הוא כעע"ז וכו' ומה יועילו תורתו ומצוותיו ואפילו יש בידו תורה וצדקה הרמוזות ביד ליד כמ"ש פ"ק דסוטה לא ינקה. אבל כשלא יש גאוה בחסד זו גמילות חסדים וצדקה ואמת זו תורה כמ"ש פ"ק דברכות יכופר עון וביראת ה' סור מרע דהיינו ענוה לוותר על קללתו כמ"ש בירושלמי פ"ה דסוטה והיינו במילי דידיה אך במילי דשמיא צריך נקימה ונטירה כמ"ש פ"ב דיומא וז"ש ביראת ה' סור מרע שמוותר על קללתו. ברצות ה' דרכי איש דע"י התורה כמ"ש פ"ק דברכות וע"י הענוה נעשה מרכבה לשכינה וע"י הצדקה כתיב אני בצדק אחזה פניך והופכת מדת הדין למדת רחמים וזהו ברצות ה' דנמתקו הדינים על ידי מדר"ח שם ה' גם אויביו ישלים אתו אפילו מלאך רע עונה על כרחו אמן:

יד ליד. מידו של מקום יבוא הגמול ליד המחויב ולא ינקה ממנה כי לא תשוב ריקם:

וביראת ה' סור מרע. על ידי יראת ה' סור מרע:

בחסד ואמת. הנה מי שיתנהג ביושר ובאמת בגמילו' חסדים יכופר לו העונש שהיה ראוי לבא עליו:

רבותינו ז"ל פתרו הכתובים על ענין אביי ורבה שהיו מבית עלי שנגזר עליהם ימותו אנשים מבני עשרים ומר איעסק בתורה והוסיפו לו עשרים ומר בתורה ובגמילות חסדים והוסיפו לו מ' והכריחם לכך כי הוקשה להם איך במצות מעשיות יכופר העון והלא עון עצמו אינו נמחק על כן פירשו על מה שלא העוה המתכפר רק ראשי בית אבותיו ובחסד ואמת תכופר גרמת העון מבני בניהם שיגינו על הגזרה מבוא על התולדות כאביי ורבה ודומיהם ועדיין ראוי לשית לב מה ענין ב' מצות אלה מהשאר ואחשבה כי הנה קיום העולם וקיום האדם מתיחסים כי גם הוא עולם קטן והנה ארז"ל על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים ועל כן ממאמר הכתוב אם יכופר עון בית עלי בזבח ומנחה שהיא העבודה יראה הא בשנים הנותרים הם תורה וגמילות חסדים יכופר ועדיין יקשה איך יתקיים בלי הצטרף השלישית כי הלא אמרו רבותינו ז"ל שעד שלא הוקם המשכן היה העולם רותת על העדר השלישית שהיא העבודה לזה אחשוב שהוא כדומים לאביי ורבה הגלתי צריכים קרבנות כי צדיקים גמורים היו וגדולי עולם ואפשר כי זה יאמר סוף הפסוק וביראת ה' וכו' לומר מה שאמרתי בחסד ואמת הוא בהצטרף גם כן שביראת ה' סור מרע והוא תכלית הצדקות והיא ברכת ריב"ז לתלמידיו יהי רצון שיהיה מורא שמים עליכם כמורא ב"ו כאשר פירש להם שיפרשו מעון מפאת יראת ה' ולא מהמצא שם אנשים וזה אמר וביראת ה' סור מרע שהגיע לגדר שבשביל יראת ה' יהיה הסור מרע ולא על שיראנו האדם כי בזה אין צריך קרבנות:

סור - היראה גוררת שיסור מרע.

בחסד ואמת יכופר עון, הגם שגם מי שהעוה בזדון י"ל תקנה ע"י שיאחז בחסד ואמת לעשות גמילת חסדים בין אדם לחברו שלא לתשלום גמול, שזה חסד של אמת, וכן לאחוז במדת האמת בעיון, כמ"ש רז"ל (ברכות ה') חסד זה ג"ח ואמת זה תורה, ובזה יכופר עון כמ"ש אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילת חסדים, בכ"ז טוב יותר מי שהולך ביראת ה', שע"י היראה יסוור מרע, ולא יצטרך כפרה כלל, כמ"ש אשרי נשוי פשע אשרי אדם לא יחשב ה' לו עון:

בחסד. בעבור החסד והאמת אשר יעשה האדם יכופר העון ובלבד כשהוא סר מרע בעבור יראת ה׳ לא מיראת הבריות:

ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. ירצה לו שיהיו שלימים עמו:

ברצות ה' דרכי איש. כאשר ירצה השם יתברך דרכי האיש מפני תום דרכיו הנה השם יתברך יסיר ממנו הרעות הנכונות לבא עליו ולזה ישלים אתו כל אויביו וכל שכן שישמרהו משיעוררו לו מדינים אנשים לא היו שונאיו מקדם ואפש' שרמז בזה עוד אל העזר האלהי שילוה לו בדעות ואמר כי ברצות השם ית' דרכו ישמרהו מהטעו' בעיון עם שגם אויבי האמת בעיון ההוא ישלי' עם הדרוש והם הספקות הנופלות בו מצד המחשבות המקבילות הנמצאות לו והנה ההשלמה היא הסרת הספק ההוא בשיתבאר שהמחשב' ההיא תתאמת בנושא אחר זולת זה ואמנם המחשבה שאינ' צודק' בעצמה לא יצטרך בה להשלמה אבל שתוסר לגמרי:

עוד שלישית שאינו מכופר לגמרי כי הלא עון עצמו אינו נמחק עודנו פועל במשפחתם אך הוא שלא היה כח בקטיגורים שהולידו בית עלי בהעותם למשול באביי ורבה והיו בשלום עמהם אך לא עם השאר וזהו ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו בלבד שהשלים הקב"ה אויביהם כנז' בל יעגעו בהם אך לא נעקר העון מלפעול לזולתם ממשפחתם:

ישלים. מל׳ שלום:

ישלים - יביאם בברית שלם עמו ומלת גם לרבות על הרצון.

ברצות ה' דרכי איש, כבר אמר כי רצונו תמימי דרך, שלהשיג רצון מה' צריך שיהיה תם דרך, היינו שלא ימהל ברוחו פניה חיצונית, ועי"ז יעמוד תמיד בתמימות, ואז ישלים ה' אויביו אתו, שהם אויביו הפנימים שהם ציורי התאוות שיהיו שלמים אתו אחרי שלא יעלה בלבו ציור רע כלל שזה גדר התמימות, וע"י שישלמו אויביו הפנימים ישלים ה' אתו גם אויביו החיצונים, מדה כנגד מדה, כשם שהוא השלים עם ה' אויבי הנפש האלהית, שזה רמז במ"ש גם אויביו ישלים שישלים אויבי ה' עם ה' והם ציורי היצר וכן ישלים ה' אויבי הגוף עמו:

ברצות. כאשר ירצה ה׳ דרכי האיש בהיותם ישרים אז גם אויביו ישלים עמו ומכל שכן שלא יתעוררו עליו אויבים חדשים:

(ו) או יאמר בחסד כו' במה שנזכירה מאמר רבותינו ז"ל במס' יומא גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כשגגות שנאמר כי כשלת בעונך איני והא אמר רשב"ל גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות כאן מאהבה כאן מיראה וביארנו בספר חבצלת השרון כי למה שכל מצות לא תעשה שיעבור איש תעשה קטיגור וכל מצות עשה נעשה מלאך סניגור על כן בשוב מכל אחד מעונותיו מקיים עליו מצות עשה ושבת עד ה' כו' נמצא מהפך העון לזכות ועושה מהקטיגור סניגור וזה אחשוב בכונת הכתוב באמרו כי נרצה עונה שנעשה העון רצון ונבוא אל הביאור אמר הנה כמה וכמה טובה יש לנו להחזיק לאבינו שבשמים כי מי מלך גדול יכפר על העובר גזרתו באמרו חטאתי ומה גם מגזרתיו החמורות כי הנה קבלת התשובה היא שלא מגזרת שכל וחכמה כי הלא שאלו לחכמה חוטא מה ענשו והשיבה הנפש החוטאת היא תמות והוא יתברך עושה עמנו חסד ואמת לקבל תשובה וזהו בחסד כו' לומר במדת חסד ואמת הוא מה שיכופר עון ולא שורת הדין וראה נא גודל חסדו ואמתו כי לא בלבד בשובך מאהבה כי אם גם כשביראת ה' הוא הסור מרע ולא מאהבה יכופר העון:

(ז) ושמא תאמר הלא השב מאהבה גדול מהשב מיראה ומה יתרונו דע כי בהיות מאהבה אין צריך לומר שיכופר העון כי אם הקטיגורים יעשו סניגורים ויהפכו זדונות לזכיות וזה ברצות ה' דרכי איש שהוא כאשר כתבנו על כי נרצה עונה שנעשה העון רצון שהוא בהיות מאהבה אז ברצות ה' שנעשו רצון דרכי איש המתיחסים אליו במה שהוא חומרי אז גם אויביו הקטיגורים ישלים אתו שיעשו סניגורים כמדובר:

(ו) או שיעור הכתובים בעשות חסד ואמת הוא יתברך יכופר עון שנוסף על הכפרה יעשה עמנו חסד ואמת שהוא ליעשות כזכיות ואם אין התשובה שלמה רק שהיא ביראת ה' ולא מאהבה אין העון נמחק לגמרי רק שמסיר ומקל מהרע שמהזדון מסיר חומרו ונשאר שוגג וזהו סור מרע ומהו החסד ואמת שעושה בהיות מאהבה הוא כי ברצות ה' דרכי איש גם כו' כמפורש בקודם:

טוב מעט. מהממון שיקובץ בצדק וביושר ממי שיקבץ רב תבואות בלא משפט רוצה לומר בגזל ובחמס ובדרכים בלתי ישרים וכן העיר בזה בענינים העיוניים ואמר כי טוב שישיג האדם מעט מהדברים העיוניים וישלים בהם החקירה בצדק וביוש' מאשר ישיג מהם הרבה בזולת חקירה ישר' כי זה ממה שיביאהו לחשוב שהשיג האמת מזולת שיהיה כן וגם אם השיג האמ' הנה לא השיגהו בדרכיו ולא יכנס זה בגדר הידיעה:

הנה יש אדם רחב לבב משתאה לפזר ותת לאביונים והלא מזער תשיג ידו וזאת ישיב אל לבו מה בצע כי אכלכל דברי במשפט במשאי ומתני וטוב לי בל אשית לבי לדקדק בעצם ואז טוב לי להרבות נחלות שדה וכרם למען אמלא בתי החסרים העניים האמללים רוב תבואות ואשר אמעט במשפט ארבה בצדקה וה' יכפר זה בעד זה אמר כי אין זה אלא טועה כי הנה טוב תת מעט בצדקה מתת רוב תבואות בהיותם בלא משפט:

טוב מעט - ממון מקובץ בצדקה מהמון רבה, מקובץ ברשע.

טוב מעט בצדקה מרב תבואות בלא משפט, הוא עצמו מ"ש בתהלות ל"ז טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים. שמפרש הטעם כי זרועות רשעים תשברנה וסומך צדיקים ה', שמעט של הצדיק הוא מוסמך מה', והרב של הרשע ההשגחה עוסקת להשחיתו, וכן הוא בממון וקנינים שלו, המעט שהשיג בצדקה הוא תחת השגחת ה' וי"ל קיום, ורב תבואות שהשיג בלא משפט ה' יאבידהו, ובזה אין כפל עם מ"ש למעלה טוב מעט ביראת ה', ששם מדבר מן העונג עצמו, שמה שיאסף ביראת ה' ימצא בו עונג ונחת, והגם שימי עני רעים, בכל זה טוב לו המעט הזה, מהאוצר רב של הטוב לב משתה תמיד שימצא מהומה בו ואין שלום לרשעים:

טוב. יותר טוב הון מעט הבא בצדק וביושר מהרבה תבואות הנאספים בלא משפט כי אם בגזל ובעושק:

ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים. זש"ה לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו (משלי טז ט). א"ל יוסף שלשה הגרמות גרמוני לבוא מצרים. כתונת הפסים. וחלום אלומות. וחלום השמש והירח. לפיכך אמר להם שלשה פעמים שילוח. כי למחיה (פסוק ו). וישלחני (פסוק ז'). לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים. הזכירם החלומות שחלם. כי לא מלבו היו אלא מאלהים. לכך ארז"ל לעולם יצפה אדם לחלום טוב עשרים ושתים שנה. שהרי יוסף בן י"ז שנה ראה החלומות. ועד שלא היה בן שלשים ותשע שנה לא באו אחיו להשתחוות לו.

בלא משפט - ולא יעשה צדקה כמשפט.

לב אדם יחשב דרכו. ללכת דרך ישר:

לב אדם. הנה לב האדם יתבונן איך ראוי שיתדרך בדרכו במה שירצה לעשותו אמנם בהוצאה לפועל יצטרך עזר אלהי שיכין צעדו ויישירהו אל מה שראוי לו בדרך ההוא כי לא לאד' דרכו:

ושמא תאמר ומה יעשה האיש רחב לבב להרבות בצדקה למלא חפצו בה לפי דרכו הלא הוא שלב אדם יחשב דרכו לומר ולחשוב בלבו הנה דרכי לפזר ולתת לאביונים ומי יתן והיה לי והייתי מרבה להיטיב אך מה אעשה ויצרו צעדי אוני ואזי בראות הוא יתברך טוב לבו יכין צעדו וירוח לו באופן ימלא יד מחשבתו להרבות בצדקה וזהו לב אדם וכו' ואז ה' יעשה את שלו וזהו וה' יכין צעדו:

לב אדם - צדיק שיחשוב דרכו הראוי לו והשם יכין צעדו שלא יכשל ויעזרהו, כענין: בא ליטהר מסייעין אותו.

לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו, שורש חשב כשבא בפועל מורה על מחשבות היוצאות מן הרגילות או מחשבות בלתי ראויות, וכבר אמר ירמיה (י') ידעתי ה' כי לא לאדם דרכו לא לאיש הולך והכין את צעדו, הדרך הוא מה שבוחר באיזה דרך ילך, והצעד הוא מה שפוסע ברגליו והגם שהבחירה נתנה אל האדם, בכ"ז איברי התנועה שבם יגמר פעולתו, ה' מניע אותם בכחו, בין הלשון המוציא המחשבה בעניני הדבור, כמ"ש לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון בין הרגלים שגומרים מחשבתו בעניני התנועה על הדרך אשר בחר, ואחר שלא לאיש הולך והכין את צעדו, כי איברי התנועה הם ביד ה', א"כ לא לאדם דרכו, כי יכול המניע לעכב תנועתו אם לא יחפוץ ה' דרכו, ואמר (תהלות ל"ז) מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ כי יפול לא יוטל וכו', שאחר שהמצעדים גם של הגבר הגבור הם מה', וה' חפץ דרכו, הגם שבחירת הדרך הוא מהאדם, ה' מעכב תנועתו אם לא חפץ בדרך זה, וכשתראה הצדיק נופל כי רגליו לא יקומון על דרכו שבחר, דע שלא יוטל כי ה' סומך ידו, והוא מעכב תנועתו כדי שיקום ויתהלך על דרך הטוב בעיני ה', ואמר לקמן מה' מצעדי גבר ואדם מה יבין דרכו, ועז"א אם תראה שלב אדם יחשב, ר"ל שחושב עצות בלתי ראויות על דרכו, דע שלא יועיל, אחר שה' יכין צעדו, ולא יוכל לצעוד בלא רצון ה':

יחשב. בפועל, בא על מחשבות בלתי ראויות התו"ה צו (סי' קי"ח):

יחשב דרכו. באיזה דרך יהלך:

וה' יכין צעדו. כמו ששנינו (שבת קד), הבא לטהר מסייעין לו:

יכין. מכין פסיעותיו ללכת במקום שירצה:

קסם על שפתי מלך. על שפתי חכם היושב בדין:

קסם על שפתי מלך. הנה על שפתי מלך דבר ידמה לקסם להגיד האמת בדברים כי כל דבר לא יכחד מן המלך לסבות רבות יתקבצו בזה הא' כי עניניו במלכותו מסודרים מהש''י באמרו פלגי מים לב מלך ביד ה' והשנית כי בסבת רצון האנשים למצוא חן בעיניו ימצא בכל דבר מי שיגלה אזנו להגיד האמת ולזאת הסבה בעינה לא ימעל פי המלך במשפט כי יגיד האמת ויהיו משפטיו לפי המשפט המוגבל מהשם ית':

אמר ראה זו רעה חולה במשפט מלך בשר ודם כי הנה יקרה שיטעה ויגזור אומר שלא כמשפט וגם אם יכיר אחר כך שעוות משפט לא ישיב אחור מאמרו מפני הכבוד וזהו קסם כו' כלומר כקסם יש על שפתי מלך מושרש על שפתיו כי אפילו במשפט כלומר בשביל עשות משפט לא ימעל מאמרו כי יקשה עליו להוציא בשפתיו מה שמועל פיו אשר כבר אמר וגזר כי יהיה לו למחתה:

קסם. ענין ניחוש כמו קוסם קסמים (דברים י״ח):

קסם - חסר כף הדמיון קוסם קסמים, כלומר גוזר גזרים וקסם שם כלל, על גזרת משפט הכוכבים. וכן גזרין שיגזרהו להיות כן, כלומר כקסם שהוא דבר גזור, כן יאות להיות על שפתי מלך, שיגזור במשפט האמת ולא ימעול באמרי פיו.

קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו, השפתים הוא הדבור החיצוני והפה הוא הדבור הפנימי בחכמה, והנה המלך כל מה שיבטא בשפתים אף על פי מקרה הוא דומה כקסם שימהרו וינחשו ויחלטו הממנו, שכפי שיוציא בשפתיו ואיכות דבורו החיצוני שבו ילביש אמרי פיו הוא כקסם להחליט על זה ענינים גדולים, וע"כ במשפט לא יכסה את פיו במעיל, שכל דבור פיו שידבר בחכמה להחליט את המשפט ידבר בבירור שלא יהיה שום מקום לטעות, פן עי"כ יבא פיו לידי מעילה ובגד גלוי:

שפתי, פיו. הבדלם למעלה (י' י"ג).

קסם. אמרי המלך ברורים כאלו היה קסם על שפתיו כי אין דבר נכחד מאת המלך לפי שכל האנשים יחזרו למצוא חן בעיניו ולזה ימצא בכל דבר מי מגלה אוזן המלך לזה לא ימעול פיו במשפטו לעות הדין מחמת טעות ושגגה:

ימעל. ענין בגידה ואשמה:

לא ימעל, כבר בארתי בספר התו"ה ויקרא (סי' שמ"ו) מטעם הראב"ע, שמעל משתתף עם מעיל, כמו שבגד משתתף לבגיד' ולביש', ובזה תבין מ"ש בבה"ע שכולל שתי הכוונות, מענין מעליה ובגידה ומענין מעיל, שמורה על פשיעה גלויה:

פלס ומאזני משפט וגו'. לשלם לאדם כפעלו, משפט יישטיצ"ה בלע"ז פרעון עונות האדם בפלס ומאזנים:

פלס. הנה המשקל בדברים העיוניים ומאזני צדק ומשפט לשקול בהם הישר והבטל הוא לה' כי יצטרך עזר אלהי זה בצדק וביושר לרוב הטעיות שאפשר שיפלו בו ולזה ג''ב יהיה מעשה הש''י כל המשקלים שבכיס אשר ישקלו בהם דבר מהדברים העיוניים כי להם סדרים יתיישרו בהם להסיר הדרכים המטעים מהם ואלו הסדרים מתחלפים בהתחלף סוגי העיון והנה העיר בזה ג''כ אל דבר המשקלים והמאזנים כי ידיעת היותם בצדק הוא לה' ולזה ראוי שיירא האד' מזה והנה הביאור הראשון הוא היותר נכון וידמה לפי הביאור הראשון שיהיה שב אומרו קסם על שפתי מלך אל החלק המושל באד' והוא השכל והנה קראו מלך כי בזה האופן יתיישר לו העיון כשימלוך על שאר כחות הגוף והנפש וישרתוהו כלם וירוע כי החטא לא יקרה בהשגתו המיוחסת לו ולזה לא יקרה טעות בציור כי הוא מהשכל לבד אך יקרה טעות באמת מפני היות ההשגה מורכבת מהשכל והחוש כמו שנתבאר בספר הנפש ולזאת הסבה לא ימעל פיו במשפט במה שישפטהו ממה שהוא מיוחס לו ולזה הביאור ימשך יפה מה שביארנו ראשונה במאמר פלס ומאזני משפט וגומר וזה הביאור הוא הנראה צודק בזה המקום:

ושמא תאמר אהה קרא ה' לבני אדם מעשי ידיו הזכאים בדינם לתת אותם בידי מלך ב"ו יעשה דמם שחוק או ממונם לבלתי המר דבורו מפני כבודו על כן אמר דע אפוא כי אין מיתה בלא חטא ולא יסורין או הפסד ממון בלא עון ואשר תראה כי הוא זכאי בדינו ולבל המיר מאמרו יחייבהו המלך ב"ו אשר לא כדת דע אפוא כי האלהים מצא את עונו ואם הוא זכאי פה הלא פלס ומאזני משפט לה' ולא עוד אלא שמעשהו כל אבני כיס כלומר במעשה ופעולה אחת אשר יעשה ישמשו לי כל אבני כיס והוא כי במשפט מלך ב"ו בגזור על עיר טובה או רעה לא ישגיח רק לפי מנין אם יתן להם אלף כסף על עשותם מצותו והם ק' אנשים יחלק עשרה לראש גבר וההיקש בפורענות אם ק' חטאו לו ישלחם ביד פשעם חלק כחלק בשוה אכן משפטו יתברך לא כן הוא כי אם ק' יעשו מצוה אחת לא אחד בהם יטול חלק כחלק חבירו כי יבחין וישקול הפרשים דקים עד מאד לאיש ירבה לו על זריזותו מאחיו ולאיש על שמחתו בעשותה ולאיש על היותו בלתי פנוי כאחיו ונפנה מעסקיו ועל דרך זה ישקול במאזני צדקו כחוט השערה כאשר יבחין השולחני הזה במשקל הזהב באבני כיס יתרה זו על זו גרגיר חטה או שעורה וההיקש בעונש וזהו מעשהו כו' כי מעשה א' אשר יעשה בשכר או בעונש יכלול כל אבני כיס יחד לייתר ולגרוע במדובר: או מעשהו של ה' יתברך הת' הוא כל אבני כיס אשר יחסיר או יעדיף המלך אפילו בדקדוקים דקים אשר ישקול בהשנותו מפעם לפעם הכל מעשהו יתברך ועל פי גזרת חכמתו יתברך יעשה לו פה כי כל אבני כיס אשר הושמו פה במאזני משפט המלך בשר ודם והוא כי כפי המיימינים ומשמאילים למעלה היו גם למטה ועל פי ההכרעה העליונה היתה התחתונה ואל עמן זה מקראות ומאמרים אין מספר:

פלס. ענין יושר כמו פלס מעגל רגליך (לעיל ד) והושאל על מטה המאזנים כי הוא מיישר המשקל:

פלס, ומשקל - לענין אחד הם וכיס מנין, למ"ד לה' כמו בעבור כי הוא צוה לעשות במשקל ובמאזנים כמשפט ומעשהו של הפלס.

פלס ומאזני משפט לה' מעשהו כל אבני כיס, פלס הוא גדול ממאזנים ובא בעצם על מדידת המעגל שהוא הדרך הסבוביי למדוד מקום הקרוב אל מחוז החפץ, ובמאזנים מניחים דבר הנשקל בכף אחד ואבני משקל בכף השנית לראות אם מכוונים זה נגד זה, אמר כי יש לה' פלס לשקול דרכי איש ומנהגיו ומעגלותיו ולכוונם אל הישרה, וגם יש לו מאזני משפט לשקול מעשי בני אדם ולשלם לו גמול טוב או רע כפי מדותיו, ומה הן האבני כיס שמניח בתוך המאזנים? הם מעשהו, ר"ל שה' ערך את כל המעשה אשר עשה, לשקול בהם מעשי ב"א הבחיריים, שכפי המעשה שיעשה האדם ויניח מעשיו על כף המשקל כן יהיו מעשי ה' ודרכי הטבע והמערכה מכוונים כנגדה, כמ"ש אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו, פן יפתה לבבכם ועצר את השמים, ויש במעשי ה' כל מיני אבני משקל גדולים וקטנים שכולם אבני צדק מכוונים במשקל על כף מעשי ה' בעולם הגדול, נגד הכף השני שבו יניח האדם הבוחר את מעשיו על כף הבחירה בעולמו הקטן, ושתי הכפות ישאו יחדיו תמיד הן לטוב הן לרע:

פלס ומאזני משפט. עי' הבדלם למעלה (ד' כ"ו), והאבנים של מאזנים מוכנים בכיס, לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן:

פלס. הנה יש ביד ה׳ פלס ומאזנים לשקול בהם משפט תשלומין ומעשהו בדבר התשלומין הוא כמו כל אבני כיס הם אבני המשקל הנתונים באמתחת ויש שם רבי המשקל וקטני המשקל וכן ישקול המקום תשלומין לכ״א לפי הגמול:

מעשהו כל אבני כיס. כאשר יש באבני כיס משקלות גדולו' וקטנו' הכל לפי פעלו של אדם:

כיס. אמתחת ושק:

כל אבני כיס - כי השקל עשרים גרה והטעם שלא יהיה שם גדולה וקטנה, ע"א לה' לו הם והטעם: כי הוא חפץ בהם.

תועבת מלכים עשות רשע. דבר תעוב הוא לדיינין ואין הגון להם לעשות רשע:

תועבת מלכים. הנה למלכים והם השכלים האנושיים הוא מתועב מאד ושנוא עשיית הרשע בדעות או במדות וזה כי עשיית הרשע במדות יהיה סבה שלא יכון כסא המלך אבל יסורו הכחות הנפשיות מלשרתו וימנע מפני זה ממנו השלימות אשר הוא כחיי עליו ועשיית הרשע בדעות שתהיה סבתו לקיחת המחשבות והצורות הדמיוניות לא על נכון הוא סבה שלא יגיע מהם השירות הראוי כי בצדק וביושר יכון הכסא והאדנות שיש לו עליהם אך בזולת זה אין לו תועלת:

תועבת ומ'. הלא כתבתי לך כי קסם על שפתי מלך לבלתי שוב ממאמרו גם שיראה כי לא היה במשפט שמת כי הכל מאתו יתברך ששגגת המלך כונת הבורא והנה על הא' הלא כמו זר נחשב אם גם על המלך כשר תגזור אומר שקסם לו לבלתי ישוב משגגתו לעשות משפט וגם על אמרך שהכל מאתו יתברך מאן מוכיח לזה אמר על הא' אל תתמה כי אין צדקת המלך שלמה כי מה שתועבת מלכים עשות רשע אינו רק מפני היראה למה שבצדקה יכון כסא ולכן מפני הכבוד ירשיע:

תועבת, רצון, חמת, באור, קנה - ה' דבקים. [יב-טז] יאהב כל אחד מן המלכים.

תועבת מלכים, כבר בארתי (ישעיה ט') שהעמדת המלכות הוא על המשפט בין אדם לחברו, אבל קיום הכסא והכננו הוא על הצדקה, כמ"ש להכין אותה במשפט מעתה ולסעדה בצדקה עד עולם (ישעיה ט'), ואחר שרק ע"י הצדקה שהם המע"ט יכון כסא שיהיה לו קיום, א"כ עשות רשע שהוא הפך הצדקה היא תועבת מלכים, כי זה יהרס מכון כסאם ומלכותם:

תועבת. דבר תעוב הוא למלכים לעשות רשע כי בעבור מעשה הצדק יכון כסאו ולזה יתעב הרשע להעמיד הכסא על כנו:

מלקוש - הוא המטר. וכן פירושו: המלכים ראויים לתעב עושה רשע, כי בעבור הצדק שיעשו יכון כסאם וירצו דובר הצדק, כלומר דובר אמונים ישרים יאהב המלך, כי חמתו כחמת מלאכי מות, שימיתו פתאום הרשעים.

רצון מלכים שפתי צדק. הנה רצון מלכים הוא שפתי צדק במה שיעידו בעדות בספורי הקודמים כמו שיצטרך זה בחכמות אשר לא תשלם העמידה על מה שיצטרך לעמוד עליו מן החוש בהם כי אם בזמן ארוך נפלא יעבר החיים האנושיים כמו הענין בחכמת הכוכבים ובהרבה מהדברים הטבעיי' ומי שהוא דובר ישרים יאהב כי היושר בדברים יישירוהו למצוא האמ' במה שיחקר בו:

ועל השנית הנה לפניך ראיה מוחשת כי כל אשר נעשה על הארץ לפני מלך בשר ודם מאתו יתברך הוא והוא כי הלא אם ישבו שנים יחדו בשער המלך והצד השוה שבהם שלא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית אך במשכיות לבב לא ראי זה כראי זה כי זה כל צדק מאמריו בדבר שפתים בל יתבדה ויאחז אך לא כן לבו וזה יושר לבו אמריו תוכו כברו והלא ברית כרותה למלך עם שלא יראה ללבב כי הלא את הבר לבב יאהב בעצם ולא את אשר לא כן לבו ומי הגיד למלך מה שבלב ולב אך אין ספק כי כל הנעשה על הארץ מושפע מאתו יתברך לאייב את אויביו ולאהוב את אוהביו וזהו רצון מלכים וכו' כי גם שרצון מלכים הוא שפתי צדק גם שתוכו לא כן הלא ודובר מישרים ביושר לבב הוא לבדו יאהב אך לא את אשר לא כן לבו כי לא כן יהי רק רצונו בשפתי הצדק ולא באהבה אותו בכללותו:

רצון מלכים שפתי צדק, הצדק הוא בענין המשפט, שיהיה המשפט עפ"י הצדק לא משפט מעוקל כמ"ש ושפט בצדק דלים, וזה רצון מלכים, כי הן לצדק ימלוך מלך, והישרים הוא מדרגה יותר מן הצדק והוא מי שיעשה הישר לפנים משורת הדין, וגם כולל ישרת הדעות, יאהבנו המלך וזה יותר מן הרצון:

צדק. ישרים. עי' גדרם (ישעיה י"א ג' תהלות ט' ט') וישרים גדולים מן צדיקים כמ"ש תהלות (ל"ב י"א) ובכ"מ, וישרים ר"ל דברי יושר, כמו בקרים מן בוקר:

ישרים יאהב. האל"ף בחטף סגול ברוב הספרים:

שפתי צדק. אמרי צדק:

יאהב. אל המלכים:

חמת מלך. הוא כמלאכי מות כשלוחי מיתתם:

חמת מלך. הכעס שיכעס המלך הזה על מה שהפליג לחקור בו לפי העדות ושפט מפני זה בדבר מה נמצא אחר זה בחוש בלתי צודק מפני הכזב שיהיה בעדות הנה הוא כמו מלאכי מות להסיר האדם מדרך חיים אל דרך המות כי ידמה לו שהטורח בחכמה הוא לבטלה ואמנם איש חכם יסיר זאת החמה בשיפליג תחלה בדבר העדות להתבונן אם קצתו מסכים לקצתו אם ימצאוהו בלתי מסכים הנה יעמוד על מה שהיה מהם צודק מהדרכים רבים מהם שיתבונן באי זה מאלו הדרכים נכפל העדות יותר כי אשר נכפל בו העדות יותר ידמה היותו מסכים לאמת ומהם שיתבונן מצד המעידים ר''ל שכאשר יעיד בו איש יותר שלם ויותר חכם הוא יותר שיהיה צדק ומהם שיתבונן בו מצד הטעות שאפשר שיקרה בהרגש בו מהטעות יותר הוא יותר ראוי שיונח בלתי צודק והנה ג''כ אפשר שיסיר החכם זה הכעס והחמה בצד אחד והוא שאחר שהשיג בחוש הפך מה שיתחייב מהעדות ישוב להסיר מהעדות מה שחוייב ממנו זה הביטול ויחקר עם השאר ועם מה שהשיג בחוש כי בזה האופן יתיישר למצוא האמת והנה יסיר החכם זה הכעס בצד אחר יותר שלם והוא כי מדרכו שלא יעיר בדבר אם לא היה צודק ונקי מהטעות ואם היה אפשר שיהיה בהרגש טעות יגיד זה הענין בעדותו:

יאמר ראה נא מה טוב החכמה אשר תעוז ליודעיה כי הלא חמת מלך עם שאינה כחמת אחד האדם שקו לקו תגדל עד ימשך ממנה הנקמה שלכן טרם תבא אפשר לפייסו עד ינחם על הרעה אמנם חמת מלך היא תכופה אל מלאכי מות כאלו היא עצמה מלאכי מות שרגע יקומו לבלע ולהשחית משלחת מלאכים רעים ועם כל זה יש לאל יד חכם בחכמתו לכפרה ולבטלה:

יכפרנה. ענין העברה וקנוח ועש״ז יקראו המזרקים כפורי זהב (עזרא א׳:י׳) כי הכהן מקנח ידו מן הדם בשפת המזרק:

יכפרנה - יבטלנה וישוב חמתו מאליו, ובאור שיאיר עיניו על החכם, יש חיים ורצונו שירצהו כעב מלקוש שיצמיח הלקש, וקניין החכמה מה טוב לחכם כי יבטל חמת המלך.

חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה, החמה היא טמונה בלב, והתגלותה להנקם נקרא אף, והנה חמת אדם הדיוט אינה מסוכנת כי א"י להנקם תיכף, אבל המלך כשיתעורר חמתו הוא המלאכים ששולח המות, כי בחמתו ישחית רבים, וצריך לבקש איש חכם אשר בחכמתו ידע לכפר עון ולהשיב חמה, ויש לה מליצה על חמת המלך העליון שעוררה מלאכי מות, ואיש חכם יכפרנה כמו פינחס השיב את חמתי וכו' ויכפר על בני ישראל, ויאמר להשמידם לולא משה בחירו וכו' להשיב חמתו מהשחית:

מלאכי מות. החמה ההיא כאלו ישולח באדם מלאכי מות:

ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות ויתן לאברהם. זש"ה ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז ז).

ואיש חכם יכפרנה. יפייסנה:

חרוץ - מלשון גזור, כמו: אתה חרצת, או שם זהב כמו כתם.

יכפרנה. יעביר את החמה במתק אמרי פיו:

באור פני מלך חיים. מי שהקב"ה מסבי' לו פני' חיים הוא לו לכך צריך אדם ליישר דרכו לפניו:

באור פני מלך חיים. הנה באור פני המלך הזה בהשגת המושכלות יושגו החיים הנצחיי' והרצוי שיהי' ממנו לשאר הכחות המשרתות אותו הוא במדתת העב שיהיה ממנו המלקוש אשר יביא פרי הצמחי' ותכליתם וזה כי בזה האופן יתיישר לאדם השגת ההצלחה שהו' הפרי המכוון בו:

והוא כי האיש החכם לא יקשה לשאול יפטור את הנדון למיתה ויאר פניו אתו וירצהו רק קו לקו בהראותו באור פני מלך יבקש חיים כלומר תן לי הנפש ויהי עונשו בחיים חייתו וזהו באור פני מלך חיים ואחר שירפו ממנו מלהמיתו אז לאט לו והוא אסור בזיקים כי יארכו הימים עוד ישוב לבקש ירצהו ויצילהו לגמרי וזהו ורצונו כעב מלקוש כי להשיג ממנו רצון מוחלט לא במהרה ינתק אפו להשיג רצון רק כעב מלקוש ויתכן כוון זה באמרו יכפרנה שהוא לשון קינוח כמקנח לאט לאט כבוס אחר כבוס:

מלקוש. כן נקרא המטר המאוחר כמו יורה ומלקוש (דברים י״א):

באור פני מלך חיים, מוסב למעלה ואחר שאיש חכם כפר חמה, סרו מלאכי מות, ואז בהאיר אור פני מלך שזה סימן שסרה החמה, ימצא חיים שהוא הפך המות, ואם יוסיף להפיק רצונו דומה כעב מלקוש. והנה לקמן (י"ט י"ב) נהם ככפיר זעף מלך וכטל על עשב רצונו, הזעף קטן מן החמה, כי הוא עצב פנימי שי"ל על איזה דבר, ואינו בחמה רק שאז מונע השפע והרצון, ואז אין לאדם לקרב אליו, כמו שאין לקרב אל הכפיר בעת נהמו, ובכ"ז אינו שולח מות חוץ מגבולו כי הכפיר לא יצא על טרפו חוץ למעונו, (שזה מעשה האריה לא הכפיר) רק במעונתו לא יקרב כל חי אליו, ואז אחר ששב רצונו ישוב להשפיע ולהאציל מטובו וכולם שבעים כטל הבא בתמידות על העשב ללחלחו, אבל חמת מלך תשלח מלאכי מות חוץ לגבולו וצריך איש חכם לכפר, ואם ישוב רצונו אחר שנעצר ימים רבים, והעשב היה צמא למטר טובו, דומה רצונו כעב מלקוש, כאילו נעצר הגשם ימים רבים, ושב להשביע העשב הכמוש והעיף מבלי מים, וכן כשירצה להם ישוב להשפיע טובו וברכתו אחרי נעצר וימנעו רביבים ומטר הטוב והחסד:

באור. כשהמלך מאיר פניו למי ומראה פנים צהובות ושוחקות היא לו לחיים כי הרבה טובה ביד המלך:

ורצונו כעב מלקוש. מי שהוא מרוצה לו רצונו טוב לו כעב המביא את המטר:

(יד) או יאמר ענין והעם לא שב עד המכהו כי יקרה בגזור על איש לבלע ולהשחית על ידי שוטרים הרודים בעם אם המוכה סכל ואין לב יתחנן אל השוטר ירף ידו ואיננו שוה לו כי מצות מלך עליו אך אשר לי מוח בקדקדו יבא אל המלך ויתחנן לו ישיב אפו ממנו ויאמר למלאך המשחית הרף ידך וההיקש בינינו לאבינו שבשמים כי הרבה שלוחים למקום למוגגנו ביד עונינו פעם על ידי גוי או ממלכה מגויי הארץ פעם על ידי איש צר ואויב וההיקש בהם וכאשר דעה חסרנו נעשה עיקר מהתחנן אל מלך הארץ או אל הצר הצורר אותנו ואין בו מועיל ואדרבה יהיו צרינו לראש ואין זה רק על כי לא חלינו את פני ה' כי אין המלך בשר ודם המצר לנו בעצם רק השליטו האלהים עלינו בעונינו כי המצר כמשור ביד היוצר והוא מניפו וזה מאמר הכתיב והעם לא שב עד המכהו בעצם שהוא המניעו ואת ה' צבאות לא דרשו וזה יאמר חמת מלך סתם הוא המלך הקדוש היא סבת פעולת המלאכי מות כי פעולתם מחמת המלך נמשכה ולא מחמתם נמשכת פעולתם ולכן מי שהוא איש חכם יכפרנה את החמה ממקומה שהוא מהמלך ולא משלוחיו כי חמה אין להם רק מצות המלך עליהם:

ורצונו. רצון המלך הוא כעב המביא מלקוש הוא המטר המאוחר היורד על הקשין ועל המלילות:

(טו) ואיך יכפרנה לזה אמר באור פני מלך כו' על דרך הראשון במלך הארץ:

קנה חכמה. הנה קנין החכמה טוב מאד מקנין הזהב וקנין הבינה נבחר מקנין הכסף ורמז בזה כי אין לאלו הקנינים יחס וערך לקנין החכמ' והבינה והנה המשיל החכמ' בקנין יותר יקר מהבינ' כי השגת החכמה היא יותר שלימה מהשגת הבינה כמו שהתבאר מדברינו ואע''פ שכבר יקרה בבינ' שתחקו' בנושא יותר נכבד ועוד כי הבינ' תהי' ג''כ בדברי המוס' והוא הפילוסופי' המדיני' ואולי אל זאת הבינ' כיון בזה הפסו':

קנה כו'. הנה יקשה העריכו החכמה לטוב מחרוץ ואת הבינה הגדולה ממנה לטובה מכסף בלבד וגם הכנסו בטוב וצאתו בנבחר אך אמר הנה שבחתי מעלת החכמה שעם היות חמת מלך מלאכי מות איש חכם יכפרנה בחכמתו מה שלא היה נעשה ברצי כסף וזהב אמר עתה דואג אני על מסכלי גדרה כי הלא ראית מתוק מאמרי כי קנה חכמה מה עוב הוא מחרוץ כי לא בחרוץ תכופר חמה ואיש חכם יכפרנה ואמור מעתה כי ק"ו הדברים שטובה בינה מחרוץ כי רבה היא מהחכמה ועם כל זה אין צריך לומר קנות חכמה כי אם גם קנות בינה חבל על מסכלי ערכה כי איננו נבחר למחזיקים בה רק מערך הכסף בלבד וזהו וקנות בינה נבחר מכסף כי יבערו ויכסלו חין ערכה:

באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש. באור פני מלך היינו באור השי"ת במקום שהוא למעלה מלבושים נמצא שם חיים תמיד ואין שם שום הסתר ושם נמצא חיים בלא העדר, אך רצונו היינו שיורגש גם להברואים זהו כעב מלקוש, היינו שיש בו קצת הסתרה אכן קיווי יש לישועה שנרגיש גם אנחנו, וזה רומז עב מלקוש כי עב מורה על הסתרה ומלקוש מורה שמביא ישועה מפורשת.

קנה חכמה מה טוב מחרוץ וקנות בינה נבחר מכסף, החכמה היא הלמודים המקובלים איך להתנהג בכל תכונת הנפש והמדות, והבינה הוא מה שמבין דבר מתוך דבר מעצמו, הן בעניני חכמה שמוציא דבר מדבר, הן בדברים שהשכל שופט עליהם ע"פ ההיקשים התבוניים בין אמת ושקר, ויש הבדל בין הכסף והחרוץ שכספת טבעא ודהבא פרי, הכסף ישתמשו בו להוצאה ולסחור בו דברים אחרים. הזהב יסגלוהו באוצרות ולא יוציאו אותו, כמ"ש כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה, והנה החכמה היא סגולה יאסוף אותה באוצרות לבבו ולא יוציאנה לסחור בה, רק היא התבואה שאוכלים לשובע הנפש, ועז"א קנה חכמה מה טוב מחרוץ, שהוא קנין יקר מן החרוץ, כי הוא הטוב בעצמו מצד עצמו. אבל הבינה עושים בה מסחר שע"י ההיקשים מוציאים דבר מדבר ומבינים ומחליפים רעיון ברעיון מושכל במושכל ומרויחים כדבר שסוחרים בו, ועל זה מדמה הבינה כדמיון הכסף שאין טובו מצד עצמו רק מצד מחירו, שמקבלים בעדו סחורות אחרות, רק שקנות הבינה נבחר מכסף, כי בעדו יקחו דברים מושכלים יקרי הערך:

חכמה, בינה. הבדלם למעלה (א' ב') ובכל הספר, והבדל הכסף והחרוץ (למעלה ג' י"ד):

קנה חכמה. הקו"ף בגעיא:

מה טוב. מה מאוד הוא טוב יותר מחרוץ והוא מין זהב טוב:

גל אל ה' מעשיך ויכנו מחשבתיך. היינו שהאדם יגלגל כל מעשיו אל ה' והוא שכל כוונתו במעשיו לא יהיה רק לכבוד שמים ואז יכונו מחשבותיו. והוא, כי אף שלא יוכלו לצאת לפועל על המעשה, מ"מ יתחזקו מאת הש"י ויתקיימו לעולם, וכן מצינו בדוד המלך ע"ה שחשב לבנות את בית המקדש ואף שנאמר לו שאין זה שייך לחלקו רק לבנו שלמה, ולפי ראות עין יתראה כי המחשבה הזאת היתה דבר בטל, ועכ"ז האיר לו הש"י כי היטיב אשר היה עם לבבו, כי כך היה רצון הש"י שראשית המחשבה על בנין בית המקדש יהיה לדוד המלך ע"ה והמעשה יגמר ע"י שלמה.

פלס ומאזני משפט לה' מעשהו כל אבני כיס. פלס ומאזני משפט לה' היינו כי כל המצות ומעשים טובים הם מאד יקרים בעיני הש"י, אך מעשהו היינו במי בוחר הש"י, כל אבני כיס היינו מעשה טובה הבאה לאדם ע"י שיוציא על זה מה, וזהו כל אבני כיס היינו במקום שיוציא על זה יגיעה וכמו שפירש"י בפ' מי שהחשיך (שבת קנ"ג.) על מאמר הגמ' פשיטא כסו תנן ופי' שבא ביגיעה, כי למעשה טוב שאין בה חסרון כיס ויגיעה, לזה מוכנים כל ישראל לעשותו אף הקטן שבקטנים, אך במקום שיבא לאדם ביגיעה וחסרון כיס בזה ימצאו כל המדרגות שבעולם.

וקנות בינה. קנין הבינה:

מסלת ישרים סור מרע. דרך ישרי' היא סור מרע כי הם יתבוננו בדרכם וינהגו בו באופן שימלטו מהרע בדברי' המדיניים או בדברי' העיונים ומי שירצ' לשמו' נפשו מהרע ראוי שישמור דרכו בזה האופן הנזכר:

ושמא תאמר הלא אם כן אפוא טוב לי להחזיק בחכמה מבכשרון כי היא אשר תעמוד לי גם להנצל מחמת מלך באופן שגם אם מהעדר כשרון אתעתד לצרה חכמתי תעמוד לי חלילה לך מעשות הדבר הזה כי טוב לך תעלה במסלת הכושר לבל תטבע בטיט חוצות מלטבוע בו בבטחון חכמת הקנות וזהו מסלת ישרים סור מרע שע"י מסלת היושר יסור איש מכל רע המתרגש שלא יבואנו כי הלא שומר נפשו מחמת מלך ומיתר רעות המתרגשות הוא נוצר דרכו מלהטות דרך חטאים ולכן מבינתך תחדל כי טוב לך השמר פן ואל תחלה מהיות נחלה להרפא:

מסלת - שיורו לסור מרע היא מסלתם ומי שיחפוץ לשמור נפשו שלא תמות, נוצר דרכו הראוי לו והוא דרך המצות.

מסלת ישרים סור מרע, הישר הוא מי שטבעו נוטה אל היושר ואין לו מלחמה פנימית ברוחו כמו הצדיק, וזה יש לו מסלה כבושה וסלולה לא נמצא בה מכשול ולא יעקש דרכו ובזה יסור מרע כי דרכו סלולה מתאוות ומיצרי הלב, כמ"ש וארח ישרים סלולה, אבל מי שאין לו מסילה כבושה וצריך לילך בדרך בלתי סלול, הוא מסוכן, כי רבים לוחמים לו להטותו מדרך ולהמיתו מיתת הנפש, ומי ששומר נפשו נוצר דרכו בשמירה יתירה, בל יפול באחת הפחתים ובל יטה אל אורחות עקלקלות ויהיה לטרף אל יצרי הלב ואל המדות הרעות ואורבי הנפש:

ישרים. הישר הוא מי שדרכו ישר בטבע, והצדיק הוא כובש יצרו (כנ"ל ב' י"ז).

שמר נפשו. בספרים מדוייקים חסר וא"ו וכן ראוי כי לא נמנה במסורת בכלל המלאי' וסי' נמסר בהאי ספרא סי' יו"ד במ"ג: נצר דרכו.

מסלת. דרך הישרים הוא לסור מרע כי יתבוננו בדרכם שלא יבואו לידי נדנוד עון והרוצה לשמור נפשו ישמור דרכו לבלי לכת כפי ההזדמן:

ומסלה, נבדל מן דרך שמורה על דרך כבושה, כמ"ש ישעיה (ל"ה ח').

והנוצר, הוא גדול מן השומר (כנ"ל ב' י"א):

לפני שבר גאון. הנה הגאוה והגאון וגובה הרוח הוא סבה אל השבר ואל הכשלון וזה מבואר מאד מענין המדה הזאת:

הנה גבה רוח יקרא אשר רוחו גבוה עליו בקרבו חשוב בעיניו אך בקרב אנשים מסתיר גבה רוחו אמנם אשר גברה גאותו יתגאה לעיני הכל כי נעשה גאותו תואר בו יקרא כל עצמותו גאון ולא יתיחס גאונו אל רוחו והנה אין ספק כי המכשול המספיק לשבר את הנופל עליו גדול מהבלתי מספיק רק לרעוע כשלון אמר כי המכשול שיש בו די שברון ולא כשלון לבד הוא הגאון וזהו לפני שבר גאון אך אשר לא יקרנו רק כשלון הוא גבה רוח:

גאון. ענינו ממשלה כמו גאון יעקב (עמוס ז׳):

לפני, טוב - שנים דבקים.

(יח-יט) לפני שבר גאון וכו', טוב שפל רוח וכו', הענוה והגאוה שניהם בבחירה, המתגאה מגביה א"ע למעלה ממדרגתו, והענו משפיל לכת ומכיר ערך האדם כי אין לו להתגאות כי הוא בשר ודם, ושפל רוח הוא הקצה האחרון נגד ענוה שהוא האמצעי בין גאוה לשפלות, הענו מרגיש בכבודי רק הוא ענו מפני בחירתו, והשפל רוח ציורי רוחו ישפילו אותו עד שלא ירגיש כלל כשיבזו אותו, ובכל המדות טוב הדרך המצוע, אבל בגאוה הזהירו מאד מאד הוי שפל רוח, שטוב ללכת בקצה האחרון, אבל אין טוב שיהיה שפל רוח טבעיי בלתי מרגיש, רק טוב שפל רוח את ענוים, שיהיה השפלות מסבת ענוה שהיא בחיריית שכליית ע"פ החכמה וחקיה, וגבה רוח הוא מי שציורי הרוח נגבהים אל הלב ומתנשאים להתגאות ובכ"ז עדיין לא יצאו אל הפועל, כי הלב מושל על ציורי הרוח ויכול להשפיל עם רוחו, אבל אם פועלים על הלב עד שהתפעל מהם ונעשה גבה לב, אז הוא תועבה (כמ"ש תועבת ה' כל גבה לב, ויקבל עונש, כמ"ש יד ליד לא ינקה), ואז יקנן בלבו מדת הגאוה, ונקרא גאה, ואם יצורף אליו שהוא ג"כ עשיר וגבור, אז יש בלבו גאה וגאון וקרוב הוא אל שישבר, כמ"ש לפני שבר יגבה לב איש, ואמר פה לפני שבר גאון, ומי שהוא רק גובה רוח, ועדיין לא גבה לבו ולא בא לכלל גאוה, קרוב אל הכשלון, אחר שהגאוה י"ל מלחמה עמו ובקל יכשל, וז"ש לפני כשלון גובה רוח, ועת יכשל, אחר המכשול הוא השבירה, ואז יוקדם הגאון, כמ"ש לפני שבר גאון כי גובה רוחו משל על הלב עד שבא לכלל גאון, וא"כ טוב שיהיה שפל רוח את ענוים, להיות שפל רוח בתכלית השפלות, שזה לא יכשל וכ"ש שלא ישבר, מחלק שלל את גאים הגם שידמה לו שמחלק עמהם שלל וריוח רב, כי פתע ישבר וישפל, אבל תכלית הענוה כבוד כמ"ש ולפני כבוד ענוה:

(יח-יט) גאון, גאים. הגאוה היא תכונה שמתגאה ברוחו, והגאון הוא מי שהוא גדול באיזה מעלה כמו בעושר או בגבורה שע"י מתגאה, עד שהגאוה תהיה גם בלא מעלה, והגאון הוא בעבור מעלה, כמ"ש ישעיה (י"ג י"א) ובכ"מ, ויש הבדל בין גאה וגאון וגובה לב, ובין גובה רוח, שהרוח הוא המעלה ציורים על הלב, וגובה רוח יעלו ציורי גרוה מעומק נפשו, ועת ימשלו בו ויפעלו על הלב שהלב מציין הכח המושל בנפש, נקרא גובה לב, ואז ימצאו בו גאוה וגאון. ותמצא בכל מקום שהרוח פנימי מן הלב, ומורה תנועת הכח בעומק הנפש, והלב מורה מציאת הכח וממשלתו, והכשלון קודם אל הנפילה והשבר, כמ"ש המה כשלו ונפלו, וכשלו בם רבים ונפלו ונשברו, וע"כ מיחס גובה רוח לפני כשלון, וגאון לפני שבר, וההבדל בין ענוה לשפל רוח כבר בארו הקדמונים:

לפני שבר גאון וכו'. חצי הספר בפסוקי':

לפני שבר. טרם יבוא שבר על הרשע בא לו מתחלה גאון וממשל רב כי בזה יכפל הצער:

כשלון. ענין חלשות ונפילת הכח:

גובה רוח - על כן טוב לשפל רוח להיות עם ענוים.

גובה רוח. על רוב הטובה הבאה לו טרם הכשלון וכפל הדבר במ״ש:

ויעל אל ההר. זה תחלת ארבעים יום, וששה ימים קודם שקראהו הקב״ה מתוך הענן בכלל ארבעים יום, שאינן ארבעים ושש, אלא ארבעים יום וארבעים לילה, שנאמר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, כולן רצופין בזה אחר זה, בוא וראה שכל מעשה בראשית בששה ימים נבראו, והתורה נתנה לסוף ארבעים יום, אשרי מי שנותן מעשה ששה, ונוטל מעשה ארבעים, ז׳ כנגד אחד, חוץ מיום שעלה, וחוץ מיום שירד. ובמה היה מתעסק משה רבינו ארבעים יום וארבעים לילה, אלא ללמדך עומקי התורה והמצות למד מפי הגבורה, ואם משה רבינו ששמע מפי הגבורה, הוצרך ללמוד ארבעים יום, הדיוט מהדיוט על אחת כמה וכמה שצריך להיות עמל בתורה, ועליו הכתוב אומר נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו (משלי טז כו), אשרי מי שעמלו בתורה ובמצות ועובד לבוראו באמת.

מחלק - מקח בחלק שלל עם גאים, כי אז ישבר כהם להיותו עושק.

טוב שפל רוח. טוב להתחבר את ענוים ולהיו' אתם שפל רוח מהיות מחלק שלל את גאים:

טוב שפל רוח. הנה יותר טוב לאדם הוא שיהי' שפל רוח ויתחבר עם הענוים והשפלים משיהיה מתחבר עם גאים ויחלק שלל עמהם במה שנצחו במלחמה אשר היתה גאותם סבה לה וזה כי אם יקרה מזאת התכונה טוב בקצת העתים הנה יקרה ממנה רע בעתים רבים והנה חלקם השלל הוא ג''כ לנקמה מהם כי זה שירגלם בזאת התכונה הפחותה ויהיה זה סבה שיחולו עליהם רעות גדולות:

ימשך מזה כי טוב שפל רוח וכו' כי אם תהיינה ב' חבורות א' של גאים והיא במצב שהמתחבר להם יחלק אתם שלל וישמח בלבו והב' של ענוים שהמתחבר אליהם לא יקנה רק מדת שפלות רוח והכנעה טוב לגבר יהיה שפל רוח את ענוים כי גם שכעת לא יעשיר הנה יתעתד לעלות כי עושר צפון לו כי ענוים יירשו ארץ ויתענגו וכו' מחלק שלל את גאים כי טובם כחדק כי ילמד מהם להתגאות ויתעתד לכשלון בגובה רוח ולשברון בגאוה וגאון ויאבד שללו ואת עצמו עמו:

שלל. הון רב:

עניים. ענוים ק':

טוב. יותר טוב להיות שפל רוח להתחבר עם הענוים אף אם מעט ירויח עמהם מלהיות מחלק שלל רב מאשר ירויח עם הגאים כי פן ילמד ממעשיהם:

4172 / (משלי טז,יא) / משפט
יושטיצ"א / justice / עונש

משכיל על דבר ימצא טוב. הנותן לב להתבונן על דבריו לפלס את דרכיו ימצא טוב:

משכיל על דבר ימצא טוב. הנה מי שהוא מעיין ומסתכל איך ראוי שיתנהג בדבר דבר ולא יעשה מעשיו בזריזות ובבהלה הוא ימצא טוב בדברי' כי זה ממה שיתיישר בו להגיע אל התכלית הנרצה ומי ששם מבטחו עם זה בה' לא במה שהכין מהסבות אשריו כי הש''י ימציא לו חפציו ואף אם שגג בהכנת הסבות:

ואם יאמר איש אני אבטח ברוב שכלי אחלק שלל את גאים ולא אסור לבבי ללמוד מגאותם כי אהיה משכיל על הדבר הנז' כי לפני שבר גאון ואשתמרה מגאוני ואהיה נשכר את השלל על כן אמר הן אמת כי משכיל על הדבר הנז' לבלתי התגאות גם בלכתו את גאים ימצא טוב השלל זולת השכלתו על דבר שלא יקנה רעת המדה אך טוב מזה הוא בל יתן בכיס שלל הגאים עינו רק יבטח בה' בלכתו את ענוים כי יעשיר לעתיד כי ענוים יירשו ארץ לעתיד כי ובוטח בה' אשריו: או יאמר מי שמשכיל להתפרד מהגאים על דבר שפעולתו תלויה בדבר והוא פן ישבר בחברתם לא יבצר ממנו כי ימצא טוב אך העושה בהנחה שלא היה נשבר רק קונה שלל ובלתי נכשל ואעפ"י כן לא יחפוץ לחלק שלל את גאים כי בוטח בה' ייטיב לו ממקום אחר אשריו:

משכיל - דבק למעלה, כלומר משכיל על דבר השפלות להשפל - הוא ימצא טוב שייטיב לו השם.

משכיל על דבר ימצא טוב, ר"ל מי שעושה עניניו בלא השכלה ולא ישים לב לבחור האמצעים המובילים אל תכלית נרצה, לא ימצא טוב שהוא התכלית אחר שלא בקש אותו, אבל המשכיל על דבר ומבקש בשכלו איך ובאיזה אופן יעשה, ימצא טוב, ויש הבדל בין מצליח ובין משכיל, ההצלחה היא במקרה עפ"י המזל, והמשכיל יחשוב בשכלו למצוא האמצעיים הטובים, ואז ימצא טוב כמי שחפש ומצא את אשר בקש, אמנם יש דרך אחר שאינו משכיל על דבריו כלל רק בוטח בה' ומאמין שה' יעשה הכל כפי ההשגחה, אז אשריו, כי זה האושר וההצלחה הנפשיית ההשגחיית, שהמאושר הוא גדול מהמצליח, שזה אושר הנפש:

משכיל. עמ"ש (יהושע א') בהבדל בין מצליח ומשכיל, והבדל בין מאושר ומצליח בארתי בכ"מ, שהאושר הוא הנפשי, וההצלחה היא בעניני העולם:

משכיל על דבר ימצא טוב וכו'. אפשר לפרש דמשכיל שהקב"ה שינה יצירתו משאר ב"ח דנבראים הן ונפש החיה שבהם כאחד מן הארץ. והאדם שתי יצירות חומרו מהארץ ונפשו מן השמים ויבדל בלשון מדברת וזהו משכיל על דבר פירוש שמשכיל על שנתוסף בו דבר ומכיר שהוא דוקא לעבוד בו את ה' וללמוד בתורתו. ימצא טוב אין טוב אלא תורה וילמוד תדיר ועלז בה מאהבה אשר אהבה ומתוך חיבה נראית בעיניו כמציאה וזהו ימצא טוב. ולא משום שסגולת התורה אורך ימים עושר וכבוד רק לומד לשמה ובוטח בה' אלהים יחוננו מאוצר מתנת חנם. אשריו ולא תמעד אשוריו:

משכיל. המתבונן וצופה לסוף הדבר ימצא טוב כי יצליח ואם אחר כל ההתבוננות יבטח בה׳ אשרי לו:

ובוטח בה' אשריו. כשהוא מפלס דרכיו ורואה בה מצוה שיש בה סכנה או חסרון כיס ובוטח בהקב"ה ועושה הטוב:

או יאמר משכיל וכו' ענין אסתירי דמר שמואל כי המסתכל ומחפש נכסיו בכל יום מרויח אסתירא שמתקן המתקלקל וכיוצא וזהו משכיל על דבר ימצא טוב ואם עם עשותו כך הוא בוטח בה' ולא בהשתדלותו ותיקונו אשריו כי גם שטוב להסתכל בנכסיו לא יעשה עיקר רק מהקב"ה יצו את הברכה כי ממנו פנה ממנו יתד לא ימוטו נכסיו וכמשל הזה יהיה הנמשל בתלמודו של אדם צודק ואמתי:

ובוטח בשם - לא יחפוץ לחלק שלל עם גאים.

אשריו. הן אשוריו שלו:

אשריו - שיהא מאושר ברבות טובתו.

לחכם לב יקרא נבון. שלמד חכמה מרבו:

לחכם לב יקרא נבון. הנה לחכם לב יקרא נבון ר''ל כי השגתו החכמה תישירהו להשגת הבינה גם בדברים המדיניים להתבונן בלקיחת התחבולות להעמידו בשלום עם כל אחד מהאנשים ואע''פ שכבר התבונן בזה בלבו באופן ראוי הנה במתיקות דבריו יוסיף קנין טוב על מה שחשב בלבו כי ערבות הדברים ומתיקות' ימשוך הנפשות ויקחם:

הנה בעמלי תורה ומשכילים בעיונה יש אומר בלבו מה לי עוד כי אם להבין ולהשכיל בעומקה של הלכה ביני לבין עצמי ומה בצע כי אשמיע לרבים ופי אמלא תוכחות להוכיח במישור בנועם שיח מתקבל לשומעי ומה גם כי להמתיק בפי מלין יערבו למו הלא אצטרך לחזור ולסדר הדברים ד' פעמים כלימוד רז"ל מפסוק אז ראה וכו' ויאמר לאדם והלא טוב לי להוציא שעות החזרה והסדור ההוא בעיון ואוסיף לקח מבינתי ויש בוחר להקהיל קהלות להדריך ולהיישירם מאשר חנן לו ה' והנה שלמה בחכמתו ראה ויסדר כאלו זה לעומת זה יתוכחו כל א' יעריך טענותיו עד יודע ביניהם אי זה הדרך יכשר הזה או זה ומתחיל הבוחר שלא להוציא זמן בחזרת הדרש ד' פעמים לקנות מתק שפתים כי בזמן ההוא טוב טוב לעיין ולהוסיף לקח לעצמו ואומר לחכם לב כמוני שחכמתו בלבו ולא יפוץ מעינותיו לדרוש ברבים חוצה הנה יקרא נבון שכל שעה מעיין ומוסיף דבר מתוך דבר ומתק שפתים שהדורש מוציא זמן להמתיק בפיו דרשתו הלא טוב לו יוסיף לקח לעצמו וזהו ומתק שפתים יוסיף לקח:

לחכם לב - שהחכמה בלבו.

לחכם לב יקרא נבון, כבר בארנו ההבדל בין חכם ובין חכם לב, החכם קבל חקי החכמה ובכל זה עדיין יש בלבו מלחמה נגד ציורי התאוה והזדון, אבל החכם לב הוא מי שלבו שהוא הכח המושל שלו הוטבע בטבע על ציורי החכמה ואין לו מלחמה פנימית כלל, כי מתוך ההרגל והלימוד נעשה זה כטבע אצלו, והנה הנבון מבין דבר מתוך דבר, והוא מתעסק להבין חקי החכמה עד שלבסוף ישובו אצלו לדעת, שידעם ידיעה ברורה כהמוחשים, וגם הנבון בקל יכבוש ציורי התאוה אחר שמבין חקי החכמה וכמ"ש (י"ד ל"ב) בלב נבון תנוח חכמה, אבל בכ"ז י"ל עבודה רבה עד יבין הכל, כמ"ש (ט"ו י"ד) לב נבון יבקש דעת, ואמר פה שהחכם לב שציורי החכמה שבו אצלו לטבע יקרא נבון, שהגם שלא השיג טעמי החכמה ע"י דרכי התבונה, הבין אותם מצד טבע החכמה בעצמה, שאינה סותרת לטבע נפשו ותכונותיה, והנה הנבון יעתיק את החכמה לכלל דעת שמרומז בשפתיים (כמ"ש על בשפתי נבון תמצא חכמה) ואמר שגם החכם לב שהגיע למדרגת הנבון מצד טבעו והרגלו, ע"י מתק שפתים יוסיף לקח אם יעתיק החכמה בשפתיו כדבר ידוע בדעת, שמורגל בשפתים החיצונים, יוסיף לקח, יוסיף לקחת למודים חדשים בכללי החכמה, כמ"ש ישמע חכם ויוסף לקח, כי הוא אינו מבין עפ"י המצאת הבינה ודרכיה רק ע"פ ההרגל בחכמה שענינה נלקח בקבלה, לכן אמר לשון לקח שהיא הקבלה:

(כא- כג) חכם לב, וכן לב חכם. הוא מי שציורי החכמה מושלים בלבו (כנ"ל י' ה'), וההבדל בין החכם והנבון למעלה (א' ב') ובכל הספר, והשכל, הוא כח חד שבו יבין בדברים שאין הבינה שלטת, כמו בענינים האלהיים ולהבין חקי החכמה, ומ"ש מקור חיים שכל בעליו, שיעורו שכל הוא בעליו של המקור חיים הלז, שהחכם לב הגם שלא השתמש בדרכי הבינה, ישיג חקי החכמה בכח השכל הטוב. ולקח בא על הקבלה כמ"ש (א' ה'), וכבר הזכרתי (י' י"ג) שפה מרמז על החכמה ושפה מרמז על הדעת, השכל ישכיל פיו שהם חקי החכמה, עד יבא בם לידיעה ברורה שיוציאם בשפתים, וגדר אויל ואולת הם המספקים בחקי החכמה ע"י שאין עליה מופתי הדעת (כנ"ל א' ז'), וחכם לב ישיג בם מופתי הדעת בכח השכל (מה שא"א להשיג בכח הבינה) וישיב אל האוילים ויסיר אולתם:

לחכם לב. למי שלמד חכמה מרבו סופו יקרא נבון כי יתחכם להבין דבר מתוך דבר:

יקרא נבון. סופו שיהיה נבון בדברים מפולפל בחכמתו ויקראו אותו נבון:

יקרא נבון - שיבין מה שלא למד.

ומתק. הממתיק אמרים לזולת למען יערב לו להיות מקובל על הלב הנה יועיל גם לעצמו כי בזה יוסיף ללמוד להבין תוכיות הדבר:

ומתק שפתים יוסיף לקח. כשאדם מטעים דבריו לתלמיד וממתיק דבריו בטעמים יוסיף לקח:

ומתק שפתים - טעם ואיש ילמד מתיקון שפתים, אז יוסיף לקח.

והמתק - רמז לחכמה המתוקה, כענין: ומתוק מדבש.

מקור חיים שכל. לבעליו וכן פתרון המקרא שכל הבעלים מקור חיים הוא לו:

מקור חיים. הנה ההסתכלות וההתבוננות הוא בעליו של מקור חיים והמנהיג אותו וזה כי ממנו מבוע המיעדת החיים הגופיים והחיים הנצחיים אם החיים הגופיים מפני ההשתכלות בדברים המדיניים אשר בו יושלל הסרת הרע ממנו מהאנשים ושיגיע לו הטוב והעזר מהם ואם החיים הנצחיים כי זאת התכונה כלי להפליג החקירה בדברים העיוניים לפי מה שראוי אשר היא סבה למצוא האמת בהם ואולם האוילים לא יקנו מוסר כי אם מהאולת והמשל שכאשר קרה לאויל רע מה מפני שלא השגיח בסבות המביאות אותו להשגת מבוקשו אז יקחו מוסר מפני האולת ההיא להשגיח בפועל ההוא כשיקרה לו שנית בסבה אשר לא השגיח בה קודם זה שהיתה סבה אל שנבצר ממנו אשר יזם לעשות והנה התועלת שיקח בזה הוא מעט מאד וזה כי אולתו תסבב שלא יקח בזה מהתועלת רק בכמות הדבר ההוא ובסבה ההיא לבדה וכבר יהיו שם סבות אחרות יפקד המסובב בהפקדם והוא לא ישגיח בהם אם לא בשיפקחו עיניו במה שיראה בנסיון וזה רחוק מאד שיגיע בשלימות בזה האופן גם בפועל אחד מיוחד ואולם עם המשכיל מקור חיים ומבוע בכל הדברים וזהו ההבדל הנפלא שיש בזה בין המשכיל והאויל:

מה תאמר כי הלא תודיע את חוקי האלהים ואת תורותיו ותזכה את הרבים מי יתן והיה כן אך בשום שכל והבין לא כן הדבר כי הלא לא ימנע או השומע את דבריך הוא בעל שכל טוב או אויל לא ידע אם בעל שכל הוא לשכלו ישאל ודעתו יגיד לו את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה על פי התורה ואשר אוילים המה המייסר אותם אולת היא לו כי לא ישמעו לקול מלחשים כי חכמה ומוסר אוילים בזו וזה אמרו מקור חיים וכו' לומר הנה מקור חיים שכל בעליו כי אשר הוא בעל שכל שכלו יודיע לו חיים לנפשו ומה בצע כי תשמיע לו מרוח מבינתך והוא יבין לאשורו ואם אוילים המה מוסרך למו אולת היא וזהו ומוסר אוילים אולת:

מקור - פירוש השכל הוא המקור שיקירו משם חיים לבעליו.

מקור חיים שכל בעליו עתה יפרש באיזה אופן יבין החכם לב חקי החכמה עד יגיע בם לכלל דעת, מפרש מקור חיים הזה ששואב החכם לב ממנו את הדעת, בעליו של המקור הוא השכל, שהגם שלא ישיג חקי החכמה בכח הבינה, ישיגם ע"י כח השכל, שהוא כח חד שיש באדם להשכיל אמתיות נעלמות, ולהשכיל גם חקי החכמה וענינים רוחנים נשגבים מבינת האדם, ויש גם שכל טוב שהוא הרוח הקדש אשר יחול על החכם לב, וכמ"ש למעלה (י"ד ט"ו) תורת חכם מקור חיים שכל טוב יתן חן, שפרשתי שגם השכל טוב הוא מקור חיים והוא יתן חן וחנינה מאת ה' להשכיל נשגבות, והוא יברר מוסר אוילים אולת, כי הגם שחכמה ומוסר אוילים בזו, כי הם מסתפקים ומטילים ספיקות פילוסופיות על חקי החכמה ועל שרשי המוסר הבנויים על יראת ה', השכל יברר האמתיות עפ"י מוסר השכל, שייסר את האוילים ויברר אולת שלהם וספיקותם ע"פ השכל, וזה בכח החכם לב כמ"ש כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם, להצילך מדרך רע מאיש מדבר תהפוכות, וכמ"ש ועבד אויל לחכם לב, כי ע"י חכמת לב ידע מוסר אוילים וביטול אולת וספיקות שלהם:

שכל. השכל הוא לבעליו כמעין הנובע חיים כי בעבורו בא לו חיים:

ומוסר אוילים אולת. יסורי אוילים ע"י אולת באים להם וכן משמעו האולת יסורין הוא לאוילים:

ומוסר אוילים - מוסר אולת.

ומוסר. היסורים הבאים על האוילים הם בעבור אולתם:

לב חכם ישכיל פיהו. לבו מלמד את פיו לדבר צחות (ועל שפתיו יוסיף לבו לקח):

לב חכם ישכיל פיהו. הנה מה שהוא מצוייר בלב החכם יודיעהו פיו לאנשים כי דבריו יסכימו אל מה שהוא מצוייר בנפשו אם בדברים המדיניים לפי שלא יכבד בלב ולב ואם בדברים העיוניים כי הוא מצד חכמתו יודע לדבר באופן יסכיס מה שיאמר למה שהוא מצוייר בנפשו והנה הוא ידבר באופן שעל שפתיו יוסיף קנין טוב על מה שהיה בלבו וזה כי בלב לא יתכן שיהיה למאמר כי אם כוונה אחת והוא יאמר אותו בדרך יכלול על כוונות מתחלפות כלם מועילות וכבר יהיה זה ג''כ ומצד אחר והוא בדברים המדיניים רב התועלת והוא שיוסיף על שפתיו ממתק הדברים וערבותם מה שיוסיף לקחת הנפשות ולמשכם אל כל מה שירצהו ובדברים העיונים ג''כ מצד מה שיעריב המאמר מן הדברים המיפים את המאמר ומקשטים אותו:

משיב שכנגדו הדורש ומוכיח במישור בשער בת רבים ואומר אל ישיאך לבך אל הדבר הזה כי דע נא אפוא כי אינך אלא טועה כי הלא טוב הוא גם לי גם לשומעי כחכם וכאויל והנני משיב כל ראשון ראשון אשר חשבת כי בחזרה ובעת הדרשה אפסיד לקח דע ראשונה כי לא כן הוא כי הגה לב חכם ישכיל פיהו כי מה שבראשונה חוזר חוזר ומסדר בפיו בלחש עד קנות מתק שפתים הנה יסכון לי כי חזרת הפה תקנה השכלה את הלב לבא עד עומקן של דברים וזהו לב חכם ישכיל פיהו שאת הלב ישכיל הפה וכשאח"כ מרים קול על שפתיו להשמיע לרבים אז יוסיף לקח בשומו את לבו לאמר הדברים לזכות את שומעיו יקרבו ויאתיון חדושים מתיחסים אל הנושא אשר שת לבו אליהם בעת העיון:

לב, צוף - שנים דבקים. חכם יראה השכל על פיהו.

לב חכם ישכיל פיהו, מפרש שלב הזה החכם ששבה החכמה קנין לו עד שהאדם נקרא ע"ש בשם חכם לב, לב זה ישכיל פיהו, הפה מרמז על דבור החכמה, כשידבר בחקי החכמה יחול עליו רוח השכל המשכיל באמתיות של חקי החכמה, ואז על שפתיו יוסיף לקח כשידברם בשפתיו לבררם במופתי הדעת שזה מרומז בהשפתים, יוסיף לקח, כמ"ש בפסוק כ"א ומתק שפתים יוסיף לקח:

לב חכם ישכיל פיהו וכו'. אפשר דהחכם בחכמתו ישכיל פיהו שהוא כלי שרת לעבוד ה' בתורה ותפלה ודברי שבחיו יתברך. ואין לשרת לפני ה' בכלי מגואל ומשוקץ בלשה"ר ונבלות וליצנות חנופה ושקר ומרמה אשר אפילו באחת מהן הוא טמא. ויחר"ט חרט"ה גדולה ואז על שפתיו יוסף לקח בתורה שהיא צוף דבש אמרי נועם. והלימוד ההוא כששב על העבר מתוק לנפש שהוא מזונות דאוריתא. ומרפא לעצם דחש בכל גופו יעסוק בתורה. א"נ במ"ש בירושלמי פ"ק דברכות אר"ש אלמלא הוינא בטורא דסיני הוה בעינא תרי פומין חד לתורה וחד למילי דעלמא הדר אמר תיסגי בחד כי אפילו באחד קשה ליזהר מלה"ר וכיוצא ק"ו אם היו שנים דהיה נכשל גם בפה המיוחד לתורה ואז לא היה תקנה. וז"ש לב חכם ישכיל פיהו דייקא כי יש שני עינים שתי אזנים שני ידים שני רגלים שני נקבי האף. ופה אחת ומה נשתנה. אלא שאפילו באחת הם פושעים בה וק"ו אם יהיו שנים ומזה ישכיל לב חכם לשמור פיו ולשונו. עוד יתבונן דהקב"ה ברא שתי חומות ללשון השינים והשפתים כמ"ש רז"ל. לכן על שפתיו שנבראו חומה ללשון יוסיף לקח התורה שהיא חומה גם כן כמ"ש פ"ק דבתרא אני חומה זו תורה. ואז לימודו יהיה רצוי לה' צוף דבש אמרי נועם וכו'. א"נ אפשר במ"ש פ"ג דערכין דתקנת לשון הרע בתורה ויש לחקור דאין קטיגור נעשה סניגור והלשון שהוא קטיגור איך ילמוד ויהיה סניגור. ובעניותי תירצתי דכתב הגאון מהר"ר לויא ז"ל על מ"ש קח לך עגל דבא לכפר על מעשה העגל והקשה דאין קטיגור וכו' ותירץ דהכא בא לכפר העון עצמו ע"ש וה"ה הכא דהלשון מכפר העון עצמו. ועוד דאמרו פ"ק דקדושין דהאשה נקנית בשטר ומתגרשת בשטר ומקשה איך נקנית בשטר והא אין קטיגור וכו' ומשני מילי דהאי שטרא לחוד ומילי דהאי שטרא לחוד וה"נ מילי דלה"ר אמרי"ם המאררים. והתורה הקדושה אמרות טהורות שמותיו של הקב"ה. וז"ש לב חכם ישכיל פיהו במה שחטא בלשון וימהר לתקן ועל שפתיו יוסיף לקח ילמוד בתורה ויתוקן אשר פגם בלשונו וכי תימא אין קטיגור נעשה סניגור לז"א צוף דבש אמרי נעם מילי דתורה לחוד צו"ף דבר הקול נשמע ומילי דלה"ר לחוד לשון מדברת אמריה ממררת ובהכי לא שייך אין קטיגור. ועוד מתוק לנפש זהו לתקן העון עצמו מתוק לנפש ומרפא לעצם. ושני הטעמים רמוזים בכתוב מרפא לשון עץ חיים מרפא תיקון העון עץ חיים אמרי נועם:

ישכיל פיהו. ילמד את פיו להמתיק אמרים וכאשר יהיו שגורים על שפתיו יוסיף עוד למוד להבין תוכיות הדבר א״כ באה ההשכלה מן הלב אל הפה וחוזרות לבוא מן הפה אל הלב עד אין תכלית:

ועל שפתיו יוסיף - הלב להראות הלקח.

צוף דבש. מתוק דבש, ברישק"ה בלע"ז:

צוף דבש. הנה אמרי נועם שיצאו מפי החכם הם כמו צוף דבש שהוא מתוק לנפש המרגשת כשיזון האדם ממנו והוא עוד מרפא לאיברים הכתושי' בשיושם עליהם ולזולת זה מחלייהם וכן אמרי נועם החכמים יערבו לנפש המשכלת ובהם עוד הישרה לתקון הגוף ולברר ולהוציא ממנו חליי המדות הפחותות:

וגם תועיל לזולת כי אשר אוילים המה ומושרשים בחטא שנכנס בהם רוח שטות ואולת ועולה על רוחך שמוסר אוילים אולת כי חכמה ומוסר אוילים בזו דע כי לא יבצר מהדבק בו מיערת דבש מאמרי הטובים ותוכחותי הנעימים כי הלא גם האויל הבלתי כשר בוזה התורה נפשו מתחת כסא הכבוד חוצבה כיתר נשמות בני ישראל ועל כן גם כי אויל הוא לא יבצר מנפש היותה משתוקקת תמיד אל אמרות טהורות מתורת ה' ומוסר חכמתה כי לחם אביה הוא ולכן היא תטעם מדבשת מוסרי למו וממנה ידבק גם אל עצמו ואל בשרו להרפא מאולתו וזהו צוף דבש אמרי נועם בלא יהיה מתוק לנפש השומעת ומשם ימשך היות גם מרפא לעצם והוא כי כאשר כל עצמותיו של איש יתקדשו בעשותם כל מצות ה' אשר תעשינה כן יחלו תחלואים בחלאת טומאת הדבקה בם בעשותם מצות ה' אשר לא תעשינה ובתוכחות מוסר השכל יהיה מתוק לנפש לקבל ומרפא לעצם למחלתו אשר החלה האבר ההוא בעון הנעשה בו:

צוף דבש. חלות דבש וכן ונופת צופים (תהלים יט):

צוף - דבש חסר כ"ף,כלומר כצוף דבש כן אמרי נועם מתוקים:

צוף דבש אמרי נועם מתוק לנפש ומרפא לעצם, שייך למעלה ועל שפתיו יוסף לקח צוף דבש, כי בבוא הדעת על שפתיו, שאז ימתיק בדעת את חקי החכמה עד שימצא בם מתיקות, לא כדבר שאין בו טעם, רק מוצא בם צוף דבש והאמרים הם נועם שהיא הנעימות הרוחני הבא ממושכלים רוחניים, ומפרש שהצוף דבש אינו מתיקות גופני לחיך רק מתוק לנפש, וכן האמרי נועם אינם מיוחדים לנפש לבד המופשטה מן הגוף, רק גם מרפא לעצם, עד שישיג האמתיות בשכל הנקשר בגויה, ורוח אלהים ימלא כל חדריו הון יקר ונעים, וישיב גם את האוילים ע"י מוסרו מוסר השכל:

(כד-כו) מתוק לנפש, נפש עמל. כבר התבאר שלרוב יכוין במלת נפש על נפש הרוחני בהגבל נגד הגויה.

צוף דבש. הממתיק אמרים בנעימות רב המה ערבים לשומעיהם כחלות הדבש והמה מועילים לנפש ולגוף כי בזה ימשוך לבות בני אדם אחר דעתו הן בדבר המוסר הן בדבר הנצרך:

אמרי נועם. דברי תורה:

לעצם. ר״ל לגוף כי העצמות הם מעמידי הגוף:

אכף, כמו כפף, ובא ג"כ יכפה אף:

יש דרך. שהוא ישר לפני איש:

יש דרך. הנה ימצא דרך שהוא ישר לפני האיש ולא ירגיש ברע הנמשך ממנו כי אחריתה היא דרכי מות והנה האיש החכם יישיר להתרחק מהדרך הזאת:

ועל האיש החכם ויבן מעצמו אשר חשבת כי מקור חיים שכל בעליו ועל כן לא תועיל לו תוכחתי כי שכל וכי שיג לו להשיג האמת אל תתמה על החפץ כי גם הוא ילמד כי הלא יקרה שגם החשוב הנקרא איש יראה לו לפי שכלו דרך שהוא ישר בעיניו והוא טועה לפי האמת והוא כי תחלתה טובה ואין רעתה רק באחריתה וגם הבעל שכל ישגה בה כי ישקיף אל אשר לפניו ולא אל מה שאחריו ואם אשכילהו בינה ישוב מרוח מבינתו וזהו יש דרך ישר לפני איש כלומר מה שהוא לפני האיש שראשיתה מה שלפניו הוא ישר אך ואחריתה דרכי מות שמדרך א' יסתעפו דרכים רבים רעים וממיתים ועל כן ינא בלשון נקבה באמרו ואחריתה כי תעשה כנקבה היולדת דרכי מות נמצא כי גם ליודעים תועיל חכמת מוסרי כי יש טועה בידיעתו כי יראה דרך ישר לפניו ואחריתה מרה ואתה תשכילנו יבין לאחריתו:

יש דרך ישר - מי שם לפני איש להתעסק באמרי נועם.

(כה-כו) יש דרך ישר לפני איש, נפש עמל עמלה לו, חוזר למעלה שיאמר לו צוף דבש אמרי נועם ויברר לו כי יש דרך ישר לפני איש, שבתחלתו נראה שהוא ישר למלאות תאוות הגוף ומשאלותיו, אבל אחריתה דרכי מות, כי סוף הגוף למות ולהבלות ואז תמות גם הנפש הרוחנית, ויאמר לו היתכן כי נפש עמל תעמול ע"י ההכרח שאכף עליו פיהו? שהפה הרוצה לאכול יכפה ויכריח את הנפש הרוחנית לעמול תמיד בלא הפסק (כמ"ש כל עמל אדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא) ויברר לו האולת הזה, שהלא עיקר האדם הוא הנפש הנצחיית שבו, ועקר החיים הם החיים הנצחיים שהם חיי הנפש, והאדם נברא לחיות חיים הנפשיים, שזה בא ע"י שימית את הגוף ומשאלותיו, והגם שהוא דרך המלא קוצים בתחלתו הלא ימצא חיים בסופו, חיי עד אחרי ישוב אל עדן נצחי, והיש סכלות גדולה מזה שהנפש היקרה הזאת תעזוב רוחניותה ותעמול ע"י הכרח של הפה הרוצה לאכול ולשתות אכול ושתה כי מחר נמות ולא ישאר אל הנפש כלום מכל עמלה? זאת ידבר השכל המשכיל בחיי הנפש ועניני רוחניותה והשארותה אחר המות, וכבר אמר זה למעלה (י"ד ט') אוילים יליץ אשם, לב יודע מרת נפשו, יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות, שפרשתי שם שגם האוילים ידעו בלבם כי אשמו על הנפש, כי דרכם הישרה בעיניהם לבחור בחיי ההבל אחריתה מות הנפש הרוחנית, ולבבם יודע מרת נפשם ועצבה על זה, ולכן אמר גם פה שבדברים האלה ייסר החכם לב את האוילים בצוף דבש אמרי נועם וישיבם מדרך אולתם:

יש דרך ישר לפני איש וכו'. שמעתי ממורינו הרב המופלא מר קשישא כמהר"ר יצחק הכהן ז"ל שפירש בעובדא דר' עקיבא דקודם שזכה לתורה מצא מת מצוה ונטלו והוליכו לבית הקברות וקברו ואמרו לו על כל פסיעה ופסיעה חייב וז"ש יש דרך ישר לפני איש כמו ר"ע שסבר שעושה מצוה להוליכו לקברו ואחריתה נתחייב על כל פסיעה וזהו דרכ"י מות לשון רבים:

לפני איש. לפי ראות עיניו:

ואחריתה - שיעזבה ימצא דרכי מות. ואמר: דרכי, כי סבות המות רבות. פרוש אחר: שילך דרכים שיביאוהו למות.

ואחריתה. אחרית הדרך ההוא הולך אל דרכי מות:

עמלה לו. לצרכו הוא עמל:

נפש עמל. הנה נפש האיש העמל עמלה לו ולתועלתו כאשר כפף פיהו והכניעו על העמל ההוא ר''ל כאשר כבש תאו' פיהו למזונות ולמשקים הערבים בדרך שלא יבטלהו רדיפת התאוות ההן מבקשת החכמה וההתעמלות בהגעתה הנה העמל ההוא יהיה לו לבדו מה שאינו כן בעמל אסיפת הקנינים כי יכין האדם ואחר יאכל ומי שעמל בו לא יהנה ממנו ולא יהיה לו יתרון כי אם ראות עיניו או ירצה בזה נפש האיש העמל תמיד להשגת טרפו עמלה בסבתו בעצמו כי פיו הכניעו וכפפו לזה העמל וכאילו יישיר בזה שאם היה האיש ההוא מונע ממנו יתרון המזון ולא יקח ממנו כי אם המצטרך לבד ויצמצם בהוצאתו לפי מה שאפשר או יהיה קובץ על יד מעט מעט עד שישיג מחייתו בזולת עמל:

וטוב לך לזכות את הרבים כמוני מלזכות את עצמך לבדך אם תמנע פיך מלהשמיע והוכיח במישור גם שתעמול בתורת ה' תמיד וזה אמר נפש עמל וכו' לומר הנה הודעתיך כי את הרבים היית מזכה בדרוש להם ולא כעולה על רוחך כי לא תזכה אותם כי היודע לא יצטרך והאויל איננו לומד ואם כן אפוא אמור מעתה כי לו תפשת עסק תורה בינך לעצמך היית מאבד טובה הרבה כי אינו דומה המזכה את עצמו לבדו למזכה נפשות רבות וזהו נפש עמל בתורה כמוך שלא חפצת רק לעיין בינך לבינך ולא לזכות לזולת עמלה לו לבדו ולא זיכה את הזולת במה שאכף עליו פיהו שאכף וסגר עליו פיו כי אלו היה פותח פיו ודורש היה מביא טובה עליו יותר מבהיותו עמל לו לבדו באופן שמה שאכף פיהו הוא על עצמו ולא על הזולת כי גם אליו הוא ההפסד והעדר זכות כמדובר למעלה כלל הדברים כי טוב לגבר כי יעסוק בחכמה ובבינה ואחר כך ישמיע גם כן לרבים להדריך ולהישיר למען יהיה גם זכות הרבים תלוי עליו ובדרך הזה לא יקשה מה שחזר שלמה בחכמתו לומר פסוק יש דרך ישר לפני איש כו' אחרי אמרו אותו למעלה:

אכף. מלשון כפיה ונגישה וכן ואכפי עליך לא יכבד (איוב ל״ג:ז׳):

אכף - סבב וגרם, כלומר נפש עמל תעמל לעד כל ימיו, כי פיהו אכף גרם וסבב עליו לעמל, בעבור שלא למד אמרי נועם, והפך זה החכמה תחיה את בעליה.

עמלה לו. טורח המלאכה יעמוד לו לצורכו כאשר פיו יכוף אותו לתבוע המאכל אז יהיה לו למלא שאלתו:

כי אכף עליו פיו. כשפיהו כופהו ותובע לו מאכל אז עמלו עומדת לו שאכל מה שעמל כבר:

כורה רעה. בלבו חורש הרע:

איש בליעל. הנה האיש הבליעל חורש הרעה בלבו ומה שיבא ממנו אל שפתיו יוכר בו רושם הרע שהוא בלבו ויהיה משחית כמו האש השורפת וכאילו אמר שיותר רע יבא מפיו ממה שהוא בלבו כי ישתדל להעמיק בדבריו בדרך שימשך מהם רע נפלא:

יאמר כי באנשי רשע הפורשי מכמורת לצודד ממון חביריהם ועורם מעליהם יש שני סוגים אחד שהוא בטבעו רע מעללים וכל עיקר כונתו לעשות רע כי הוא בן בליעל ועל פי דרכו יהנה מבצע כסף אשר ילחם לחם רשע ברמאותו ב' שכל ישעו וכל חפץ לאכול לשבעה מלחם העצבים שיגורם בחרמו ויאספם במכמרתו והנה האחד יקרא איש בליעל רע המעללים והב' יקרא איש חמס כי יאהב חמס מאת עמיתו יותר ממציאות הרשע אמר שלמה כי הסוג הראשון למה שעיקר כוונתו לעשות רע ולא לבא אל הפועל הנאת הבצע לא יחוש לעשות התנכלות לבל יורגש הרמאות עד תומו ולכן יקל לאדם להנצל מליצוד בחרמו כי הלא כאשר ירגיש ברעה הנה האיש הבליעל יבוש ויתאנה לאמר לא כונתי לעשות רע ואנשי תהפוכות התלו בך אמנם האיש חמס למה שכל חפצו לאכול יעשה בערמה ויפתה את רעהו כי יראה לו פנים לשים לפניו מר למתוק ושמאהבתו אותו מדריכו בדרך ריוח והצלחה לטוב לו עד הכניסו אותו בדרך יפול במצודתו באופן כי בתת האיש אל לבו להתבודד במחשבתו אם טוב הדבר ההוא או הפכו אין תקנה כי כבר נפל במצודה רעה כתוא מכמר ומזה שמראה לאטו טלפי חסידות לא יוכל איש להשמר וזה אמר על הסוג הראשון איש בליעל כרה הרעה ולא יכול לחוש לפתות רק לחציפותו כרה אותה כמעט נגלה כורה שוחה ללכוד את רעהו ונשא המשל אל כריה כאשר יכרה איש בור שהוא דבר גלוי שלא יפול שמה מן הסתם רק שור ולא אדם שעיניו על דרכיו ולכן האיש הבליעל הלז זולת שלא תבא רעתו אל הפועל הנה יצטרך להתנצל בהרגיש רעהו ולומר בחמימות רב כאלו על שפתיו כאש צרבת:

כורה. חופר בור כמו בור כרה (תהלים ז׳):

ועל שפתיו - על כל אחד משפתיו הרעה, כאש צרבת. פרוש אחר: המלשין נרגן. דברי סרה ברכילות.

איש בליעל כורה רעה, אחר שחשב דרך החכמה המלבשתו ענוה ובטחון ורוה"ק והשב תועים אל דרך בחן שפתיו, חושב דרך הכסילות שהיא הפך לה, יש איש בליעל, שפורק עול שמים מעליו לגמרי, והוא כורה רעה במעמקים ובסתר כורה בור על חברו להפילו, ועל שפתיו בוער כאש צרבת, כי ידבר בהתלהבות רשפי האהבה עד שצרבת המכוה נראה על שפתים, כמ"ש כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע, שפתיו ידברו אהבה ובקרבו ישים ארבו:

ועל שפתיו כאש. שפתו ק' בוא"ו והכתי' ביו"ד וא"ו ודין הוא חד מן ז' מילין דכתיבין י' במציעות תיבותא ולא קרין וסי' נמסר במ"ג אות י':

כורה רעה. דרכו לחפור ולחפש תחבולות לעשות רעה לבני אדם וגם ירבה לדבר דברי חדודים ומכעיסים כאלו על שפתיו אש שורפת:

ועל. שפתיו כאש צרבת הרעה כאש שורפת על שפתיו עד שמוציאה בפיו וגומרה:

צרבת. ענין שריפה כמו ונצרבו בה כל פנים (יחזקאל כ״א:ג׳):

כאש צרבת. שורפת כמו (יחזקאל כ״א:ג׳) ונצרבו בה כל פנים:

ונרגן מפריד אלוף. וע"י ריגונו ותרעומתו מפריד ממנו אלופו של עולם:

איש תהפוכות ישלח מדון. האיש הכזבן הנה מנהגו לשלח ריב ומדון בין האנשים ולא יספיק לו בה עד שיעורר דברי תלונה להפריד השר והגדול מעמו ר''ל שיסבב שימרדו בו:

לאמר איש תהפוכות ישלח מדון לומר אין זה רק שאיש תהפוכות היפך האמת והתל בך לאמר כי כריתי רעה ללכדך וחלילה לי כי הלא אלופי אתה בעיני ונרגן ההולך רכיל ממני אליך מפריד אלוף ממני כי בקש להפרידך אלופי מאתי באופן שלא יכלה הרעה ולא תבא אל הפועל ואדרבה יצטרך לבקש התנצלות ומראה שחם לבו נגד המהתלים בו ואין האש רק על שפתיו אך קר לבו בקרבו:

ונרגן. ענין תלונה כמו ותרגנו באהליכם (דברים א):

איש - העושה חמס מפתה רעהו, שיעשה חמס כמוהו.

איש תהפוכות ישלח מדון, ויש איש תהפוכות שמהפך האמת ומהפך דרכי החכמה, ודרכו לשלח מדון כמ"ש (למעלה ו') תהפוכות בלבו חורש רע מדנים ישלח, ויש נרגן שהוא המתלונן תמיד לאמר שחברו שונאו ומריע לו, כמו ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו, וכמ"ש דברי נרגן כמתלהמים, והוא המקיים את המדנים, כמ"ש באין נרגן ישתק מדון (כ"ו), והוא מפריד גם האוהב וריע המאלף ומורה דרך טוב, באמרו כי רעתו הוא דורש:

מדון ונרגן. עי' גדרם לקמן (כ"ו ב').

ונרגן. חד מן ג' אריכין זעירין:

איש תהפוכות. המהפך אמרים ממה שנאמרו הוא מגרה מריבה בין הבריות ונרגן. המתלונן אחר מעשה בני אדם מפריד מן האנשים את השר אשר עליהם כי מורדים בו וגם הוא נהפך להם לאויב:

אלוף. שר כמו ואל תבטחו באלוף (מיכה ז׳:ה׳):

אלוף. בא גם על המורה מלמד, כמו פן תאלף ארחותיו, והמושל היה מורה להעם דרך ילכו בה, ונקרא אלוף, אלה אלופי אדום:

איש חמס. הנה האיש שהוא איש חמס יפתה בפיו רעהו להמשך למנהגו ובדבורו בהגרים לו להלך אותו בדרך לא טוב:

אך מי שהוא איש חמס יעשה בערמה כי יפתה רעהו באופן שמוליכו לתומו בדרך לא טוב אשר יפול שם במצודה רעה מעצמו ובחלק פתוייו ידיחנו לבל ירגיש עד גדר שכשנותן אל לבו המתאנה לאמר אעצים עיני ואתבודדה מעט לחשוב תהפוכות שאחשוב חלקי הסותר וההתהפכות האפשרי בדברי הדובר בי בטעם שיח אם דבריו כמם אם אין ומתחיל להרגיש מעט וקורץ שפתיו בינו לבינו כמתחיל להתחרט כבר אין תקנה כי כבר נפל שדוד במצודה רעה כי לא נתנו האיש חמס בפתוייו יפנה לחשוב תהפוכות דברי הפתוי אשר בלב האיש חמס עד שכבר כלה הרעה לגמרי ולא יוכל קום וזהו איש חמס יפתה כו':

בדרך לא טוב - בלשון זכר.

איש חמס יפתה רעהו, ויש המזיק לחברו ע"י פיתוי שיוליך אותו בדרך בלתי טוב, וכל אלה מזיקים ומשחיתים:

יפתה רעהו. לאחוז גם הוא בדרכי חמס ומוליכו בדרך לא טוב למצוא חבר לעצמו:

עוצה עיניו. ל' קריצה וכן איעצה עליך עיני (תהילים ל״ב:ח׳):

עוצה עיניו. מי שהוא עוצה עיניו וסותם אותם או אחד מהם כדי שתשלם לו יותר מחשבת התהפכות והכזבים ואחר כך הוציא מה שבמחשבתו אל הפועל בשחתך שפתיו ופתח אותם לדבר הדברים בפיו הנה דבורו השלים הרע כי במה שחשב לא היה מגיע נזק לאנשים אם לא יוציאהו בפיו:

עצה עיניו המתאנה לחשוב תהפוכות הפתוי וקורן שפתיו כחוזר בו והנה כבר כלה רעה האיש חמס הנז' ואין תקומה למתאנה באופן כי הבליעל אשר רעתו בלתי נעלמת בעצם קל לישמר ממנו מה שאין כן מאיש חמס המראה תומה ואהבה ותחתיה תעמוד רעה רבה כי לא תגלה רעתו עד כלה רעה:

עוצה. ענין סתימה כמו ויעצם את עיניכם (ישעיה כט):

עוצה - לפי דעתי שיועצם את עיניהם, עוצם עיניו, הם משרש עוצה עיניו והמ"ם סימן הפועלים והראוי עוצה אותם את עיניהם, וכמו כן ותפתח ותראהו את הילד לחללו את ביתו הנכון לחלל אותו. וכן הפירוש: עוצה עיניו - אוטם עיניו, בעבור שלא ילך לבו אחרי עיניו, בעבור שיחשוב תהפוכות כרצונו.

עוצה עיניו לחשוב תהפוכות, במה שמרמז בעיניו דרך עצה כבר חושב תהפוכות, כמ"ש קורץ בעיניו תהפוכות בלבו, ובעת שקורץ שפתיו ומדבר דרך רמז, אז כבר כלה רעה, כאילו ברמז העין יתחיל ובניב ובקריצת שפתים יכלה כל רעתו, כן מעשה הרע נקל בעיניו:

עצה. כמו איעצה עליך עיני, שמרמז בעיניו כאלו מיעץ:

עוצה. הסותם עיניו לחשוב להפך אמרים (כי דרך המעמיק לחשוב מה יסתום אז עיניו לבל יבלבלו אותו דברים הנראים):

כלה רעה. כמו כי כלתה אליו הרעה וגומר וגורם לבא רעה לעולם:

(כז) או יאמר כי יש עושה רעה במעשה ויש בדבור שקר ויש בדבור אמת ויש בפתוי ויש ברמז אמר שכל אלה רעתם בהדרגה כל אחד קשה מהקודם אליו כי הבליעל הכורה רעה במעשה קל מכלם כי הלא לא יכלה רעה כי טרם בא אל הפועל עלה רעתו כי כן דרך איש הבליעל שאין מעצור לרוחו ועל שפתיו כאש צרבת בהגיגו תבער אש עד ידבר ויאמר הנה כריתי רעה זו לפלוני לשבח עצמו או להתנקם באופן תגלה רעתו וישמע השומע ויזהר שכנגדו:

קורץ. ענין נדנוד לרמז כמו קורץ בעיניו (לעיל ו):

כלה - משלים הרעה כאשר חשב.

קורץ. המנדנד בשפתיו לרמז לשון הרע:

(כח) והעושה רעה בדבור תגדל רעתו מזה כי אם הוא בשקר שמהפך האמת מראובן לשמעון וזהו איש תהפוכות הנה ישלח מדון מה שלא היה בראשון ואם אינו לשון תהפוכות רק רכילות של אמת נמשך יותר ממדון כי ונרגן מפריד אלוף להמשך המדון בדברי אמת המשתקעים לעשות רושם ומפריד אלוף מאשתו בפועל או אלוף מעבדו או משרתו והן כל זה ברכילות:

כלה. ענין גמר והשלמה:

כלה רעה. הנה זה גמר הרעה אשר חשב עליה כי רמזה ועשה מעשה:

(כט) ואם הוא בדברי פיוס שמשדל את חבירו באמרי נועם קשה מהכל לפעמים כי יקרה איש חמס יפתה רעהו לאמר נארבה לדם וכו' כל הון יקר נמצא כו' הנה יורה שמאהבתו אותו יעשה כן ואדרבה מוליכו בדרך לא טוב ומחטיאו:

(ל) והנה גם זה אפשר לא תבא הרעה אל הפועל כי הלא יגלה המפתה הרעה רק שמראה פנים אל הרעה ואפשר ימשוך ידו המפותה אך אשר לא יפרש הרעה בפיו ובשפתיו רק עוצה עיניו כמתחסד ומתבודד בינו לקונו כאלו אין בינו לקונו אצבעיים ומה שעוצה עיניו אדרבה הוא לחשוב תהפוכות ורמאיות וקורץ שפתיו על דרך הנזכר הנה זה כלה גדר רעה כי רעתו רבה ובאה אל הפועל מכל הקודמים כי מאיש כזה יהיה כל איש כבטוח בחשבו שתוכו כברו וימשך בחרמו ומכמרתו כתוא מכמר כי יחשבהו לאיש אלהים:

בדרך צדקה תמצא. ע"י הצדקה מאריכין ימיהם:

עטרת תפארת שיבה. הנה השיבה היא עטרה של תפארת כי האנשים כלם יכבדו איש שיבה ויגיעו האנשים לזה בדרך צדק ויושר במדות או בדעות כי בזולת זה יתכן שימות האדם בלא עתו או יהיה הרצון בזה כי השיבה אשר בדרך צדקה תמצא הוא עטרת תפארת כי מצד היושר בדעות ובמדות ומצד הישישות אשר יחובר עמהם נגדל מדרגת האיש ומעלתו בחכמה ובפלוסופיא המדינית כי בישישי' חכמה וארך ימים תבונה מצד רוב מה שעמד עליו מהחוש ומצד אורך הזמן אשר שקדו בבקשת החכמה ומצד השקט רתיחת הטבעי בעת השיבה:

יש יזכה לבנים ויש גם לבני בנים ואינו מגיע לשיבה ויש זוכה גם לשיבה אך שיבה בלתי מהודרת מחמת עוני המדכאו אמנם להמצא איש שלם בכל אלה יחד בנים ובני בנים ועושר ואורך ימים שכולל בני חיי ומזוני אין זוכה זולתי דרך מתת ה' בתורת צדקה מאתו יתברך וזה אמר עטרת שהוא בני בנים כד"א עטרת זקנים בני בנים וגם תפארת שיבה שמלבד השיבה גם היא לו בתפארת כי העושר יכהן פאר ולא בביזוי הנה כל זה יחד בדרך צדקה מאתו יתברך במתת ה' תמצא ולא על ידי זכות או מערכת כי גם שיהיו תלויים במזל לא יוסדו יחד לאיש אחד: או יאמר למי שמחזיק בדרך מצות צדקה כי רבה היא תמצא:

עטרת - השיבה היא, כעטרת תפארת לראש.

עטרת תפארת שיבה, השיבה היא עטרת תפארת שמחויבים לתת כבוד לזקנים על שבחנו הימים ועשו רב טוב והשלימו תכליתם, אבל העטרת הזה לא תמצא רק בדרך צדקה, שאז כל שהוסיף ימים הוסיף מצות ומע"ט, אבל הרשע הוסיף לעשות רע ולא ילבש עטרת הימים. וגם יל"פ ע"ד מ"ש יראת ה' תוסיף ימים, וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים, ואחר שחשב מעשי אנשי רשע שכבר אמר עליהם למעלה (שם) אדם בליעל וכו' על כן פתאום יבא אידו אמר גם פה שבדרך הרשע הזה לא ימצא עטרת שיבה, כי פתע ישבר ואין מרפא:

עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא. אפשר במ"ש רבינו האר"י זצ"ל דע"י הצדקה מיחד קבה"ו וז"ש בדרך צדקה בדר"ך דייקא תמצא ר"ת תפארת מלכות צ"א גימטריא הוי"ה אדנ"י:

עטרת וגו׳. ההולך בדרך צדקה תמצא בו עטרת תפארת שיבה כי ירבה ימים בגדולה ותפארת:

ומושל ברוחו. כובש את יצרו:

טוב ארך. הנה מי שימשול בכעסו שיוכל להאריך אפו הוא יותר טוב מגבור המנצח זולתו במלחמה ומי שימשול ברצונו ותאותו להניעם אל אשר יחפו'ן הוא יותר משובח ממי שלכד עיר כי איך ימשול בזולתו מי שלא יוכל למשול ברצונו יש דברים יחשוב שיהי' חדושם קרי והזדמן ובהם באמת הגבלה וסדור מהש''י בחיק וזה כי הגורל יוטל בחיק ויחשוב שיהי' משפטו בדרך הקרי והנה תמצא כי מה' כל משפטו וזה מפורסם מענין הגורל בספורי דברי הנבואה וכבר תעמוד על זה מהחוש כי למצליחים יבא על הרוב להם בגורל היותר טוב וההפך לאנשים הקשי יום והנה אמר לפי מה שאחשוב כי הגבורה במלחמה ולכידת העיר הוא מה' ולזה אין להתפאר בהם ואולם התכונות המדותיות אשר לאדם עם נפשם הם מפאת בחירתו ולזה יהיה ההתפאר בהם יותר ועוד כי הטוב שיגיע מאורך האף הוא יותר עצום ויותר מעט סכנה מהטוב שיגיע מהגבורה וכן הענין במושל ברוחו עם לוכד עיר עם שבזה יגיע לאדם הטוב וההמלט מזולת שירע לזולתו:

טוב וכו'. הנה יש כובש את יצרו לבדו ויש כובש את יצרו ואבריו עמו והוא כי הכועס על רעהו אשר הצר לו ויתקפהו יצרו להרגו נפש או להכות באגרוף או לקלל ויכבוש את יצרו להיות ארך אפים הנה יתיחס לכובש את יצרו לבדו כי אבריו לא יתאוו תאוה כזו ועם כל זה הוא טוב מגבור המתנקם מרעהו כי זה התגבר על אויבו הפנימי והן הן גבורותיו באמת והמתנקם מתגבר על האויב החיצון אך אשר הוא מושל ברוחו ותאותו המתאוה תאות גופנית כזמה שבאה צידו הלא זה יתיחס למושל ביצרו ואבריו המתאוים ההנאה ההיא וידמה ללוכד עיר ואנשים בה כי כן האיש הזה כובש את עצמו שהוא עיר קטנה ואנשים בה הם אבריו בני חיל היצר הרע כי גם המה יהנו עמו וטוב מלוכד עיר שזה אויבו מבפנים והלוכד עיר אויביו חוצה לו וזהו טוב ארך וכו' ומושל ברוחו מלוכד עיר:

ברוחו. ענין כעס:

טוב, בחיק, טוב - ג' דבקים. [לב-לג, יז,א]

טוב ארך אפים מגבור, הגבור הבלתי מאריך אף ונוקם באויביו, מראה גבורתו במה שמתגבר על אויבו החיצון אבל אם ישמע לחקי החכמה לבל ינקום ומתגבר על יצרי הקנאה והנקמה אשר יצוו לאיבריו לפעול פעולת הנקמה, הוא טוב מגבור, כי התגבר על אויבו הפנימי הקשה יותר, ויש מי שמאריך אף והוא קצר רוח (כנ"ל י"ד י"ז) שהגם שלא יעשה פעולת הנקמה, בכ"ז הרוח מעלה ציורי הנקמה על הלב ונוטר איבה, כמ"ש וקצר רוח מרים אולת, אבל מי שהוא ג"כ מושל ברוחו, להכניע שונאיו בל יעלו ציורי הנקמה על הלב כלל, הוא טוב מלוכד עיר, כי הרוח דומה כעיר מבצר מלא חיל רב של היצר זקן וכסיל, שהם ציורי הרוח לכל המדות רעות, ואם מתגבר על הרוח כבש כל העיר הקטנה, והיא גבורה יותר מלוכד עיר חוצה לו בחיל וכח:

ארך אפים, ומושל ברוחו, האף הוא התגלות הכעס לחוץ, כמ"ש בכ"מ בהבדל בין אף וחמה, והרוח הוא הפנימי, ויש ארך אפים וקצר רוח, כמ"ש בהבדל בין ארך אף לארך רוח, (למעלה י"ד כ"ט):

מגבור. כי הגבור לא יתגבר כ״א במעשה הגבורה והמאריך אף יתגבר על כל בשב ואל תעשה:

(לא) ולקשר הכתובים יאמר בדרך אחרת כי הנה התורה מתשת כחו של אדם באופן שאם ת"ח יגיע עד זקנה ושיבה לא תהדר שיבתו כי התורה תתישנו והשיבה תדכאנו תגיענו עד עפר אמר כי היות לאיש עטרת היא כתר תורה וקראה עטרת סתם היותה הכוללת לכל הבא ליטול ולא פרטית ככהונה ומלכות והמצאה בתפארת שיבה משוללת דכא והעדר פאר בדרך צדקה וכשרון תמצא שהוא בהעדר כעס ומשגל ומקבל את הכל בסבר פנים יפות כי אז יחיה בריא אולם:

טוב - עומד במקום שנים

מושל ברוחו. מי שבידו לכבוש כעסו הוא טוב מגבור הלוכד עיר מבצר וכפל הדבר במ״ש:

(לב) ולא תאמר אין זה רק בטבע כי אשר הוא גבור בטבע יהיה לו כן כי לא יצדק כי דע אפוא כי טוב ארך אפים בעל סבלנות מגבור הכועס ומתנקם. ומושל ברוחו וטבעו המתאוה משגל מלוכד עיר שגם הוא לוכד גופו וכללות אבריו מעשות דרכם כי הנה הגבור הכועס ומתנקם תמיד יותש כחו וכן הבלתי מושל ברוחו במשגל כנודע נמצא כי הכשרון וצדק מחזיק האדם כי על ידי היותו ארך אפים בלתי שם לב אל כל צער לכעוס יחיה שמן ודשן וגם הנשמר ממשגל שהוא פרוש תהיה לחותו ובריאותו אמיץ ואם כן צדקתי באמרי כי בדרך צדקה וכשרון תמצא תורה ותפארת שיבה ולא בגבורה.

וארך אפים - הוא טוב מגבור כי הוא יכבוש כעסו והגבור אע"פ שכובש אחרים, אינו יכול לכבוש כעסו.

או יאמר עטרת של גדולה מצורף בתפארת שיבה שהוא בתורה בדרך ובתורת צדקה מאתו יתברך תמצא והוא כי הלא עם הארץ תשולל תפארת משיבתו כל כי כל זמן שמזקינים דעתם מטרפת עליהם ואין זה הדר שיבה רק בת"ח שדעתו מתוספת אמר כי ב' הדברים יחד תורה וגדולה במקום אחד בדרך צדקה תמצא מאתו יתברך מתת ה' כר' ובניו:

מושל ברוחו- לבדו טוב ממושל לוכד עיר, שצריך לעזר אחרים וכאשר יוטל הגורל בחיק ומה' משפטו, איך יפול כן מאת השם, מי שיוכל למשול ברוחו.

בחיק יוטל את הגורל. בינו לבין עצמו אדם מטיל גורל:

הנה דרך מטילי גורלות לתת הפתקים בחיק או תוך כלי ומשם יקחום להפיל הגורל אמר כי אין צריך לומר טרם הטלת הגורל כי אם גם טרם יוטל בחיק להוציאו משם כבר מה' כל משפטו וזה אמר יוטל לשון עתיד לומר בחיק עתיד שיוטל את הגורל ומה' וכו' וזהו יתור האת ולא אמר יוטל הגורל שעדיין אינו גורל עד הטלתם על המנות אך בשום אותם בחיק יאמר את הגורל שהוא את העתיד להיות גורל שהם הפתקים ומקושר למה שאחר יאמר כנותן עצה טובה לאחים חולקי נחלה כי ימצאו בם דעות חלוקות זה יאמר לכו ונפילה גורלות וזה יאמר בלבו למה זה לי גורלות ואולי מזל אחי יעזרם ויפול חלקי בזבורית וטוב לי אריב ריבי בכל מאמצי כח אולי אנצחם בריבות ודינים ליטול חלק יפה אמר אל יעלה על רוחך בני כי אשר הוא על פי הגורל תלוי במזל רק מה' כל משפטו מטרם יוטל בחיק כלומר ולמה זה הבל תיגע בחר לך בגורל ואשר יורישך ה' אלהיך על פי הגורל אותו תירש:

יוטל. ענין השלכה:

בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו, יש דברים שנראה שנתונים תחת המקרה והם מושגחים מה', ובמקום שתופסק כח הבחירה וההשתדלות האנושי תופיע עין ההשגחה, כמו בדבר המסופק בין אנשים ויפילו גורל לדעת ע"י הגורל אל מי מגיע החלק שנדונים עליו, הגם שהגורל הוטל בחיק צפון מעין אדם ונתון אל המקרה, בכל זאת תופיע עליו עין השגחת ה', והמשפט שיוציא הגורל אינו מקרה רק הוא מה', כמו בחילוק הארץ וכדומה שהיה הגורל בהשגחת ה':

בחיק. דרך מטילי הגורל להניח פתקין בחיק או לזולתו במקום נסתר ומשם יקחום להניחם על המנות לדעת מה למי ואמר בזה אל תהרהרו על הגורל לומר שבא בקרי והזדמן כי בעוד הטילו פתקי הגורל אל החיק עד לא הוציאום כבר נגזר משפט הדבר מה׳ וזכה כל א׳ בחלקו אשר חלק לו אלוה ממעל:

ומה' כל משפטו. לברור לכל אחד ואחד חלקו:

ויאמר פרעה אל עבדיו. ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז ז).

ועתה לכה נכרתה ברית אני ואתה והיה לעד ביני ובינך. זש"ה כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה הושלמה לך (איוב ה כג). ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים (עמו) [אתו] (משלי טז ז).