Kommentar zu Dewarim 22:2

עד דרש אחיך. וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיִּתְּנֵהוּ לוֹ קֹדֶם שֶׁיִּדְרְשֵׁהוּ? אֶלָּא דָּרְשֵׁהוּ שֶׁלֹּא יְהֵא רַמַּאי (בבא מציעא כ"ז; עי' ספרי):

ואם לא קרוב אחיך אליך שאינו קרוב אצלך כי אינך מתחייב ללכת אל ארץ אחרת עם האבדה להשיבה אליו או שלא ידעת אותו כלל ובספרי (תצא מז) אין לי אלא קרוב רחוק מנין תלמוד לומר ולא ידעתו וא"כ יאמר ואם לא קרוב אחיך אליך בעירך שתשאל עליו ותדענו יהיה עמך עד דרוש אחיך אותו:

ואם לא קרוב אחיך וגו' והיה עמך עד דרוש אחיך אותו. רז"ל אמרו (ב"מ כז:) דרשהו אם הוא רמאי, ומ"מ אותו קאי על השור או שה כי הל"ל עד שיבקש אחיך אותו אלא שיבא אחיך וידרוש בדרישה וחקירה והיינו ע"י סימנים עד שיתברר לך שבאמת הוא דורש אותו זה השור ולא אחר וממילא שמעינן שצריך לדרוש אם אינו רמאי, אבל המקרא אינו יוצא מידי פשוטו כמו שפי' הרא"ם שאותו קאי על אחיך ומ"ש לא תוכל להתעלם אחר שאמר ומצאתה דאתי לידיה משמע (שם כז.) לפי שהדבר מסור ללב שאם יבא אחיך וידרוש ויאמר שור בסימן זה וזה נאבד לי, וישיאך יצרך להתעלם ולהורות היתר לעצמך שמא ראה אותו אצל חבירו, או תרצה להטיל דופי בסימניו כדי להפטר ממנו בדיני אדם, מ"מ לא תוכל להתעלם מפני עין שלמעלה הרואה ומכיר בתחבולותיך.

ואספתו ב' במסו' דין ואידך ואספתו מצרעתו זהו שדרשו נגעים באים על צרי עין שאינו רוצה להשאיל כליו ואומר אין לי ולמחר נגעים באים על ביתו וצוה הכהן ופנו את הבית ומוציאין הכלים ורואין הכל שיש לו. וזהו ואספתו אל תוך ביתך שמאסף כליו אל תוך ביתו ואינו משאילם ואספתו מצרעתו שצרעת באה עליו ד''א החושד בכשרים לוקה בגופו ומי שאבדה לו אבדה חושד בכל אף בכשרים ולוקה בגופו בצרעת ונמצא כשתאסוף האבדה לביתך ותחזירנה לו אז לא יחשוד עוד באחרים ותאסוף אותו מצרעתו:

ואם לא קרוב אחיך אליך. אע״ג שידעתו מי הוא. או ולא ידעתו. בשני אופנים הללו. ואספתו אל תוך ביתך. לשון תוך משמעו שמירה מעולה כמנהג כלי ביתו:

ואם לא קרוב אחיך אליך. ואמר:

לא קרוב. בלא מקף באמצע:

ואספתו. אם היית שב או בצווי שתפקדנו ביד נאמן:

עד דרוש אחיך וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו קודם שידרשנה אלא דרשהו שלא יהא רמאי. בפרק אלו מציאו' ופרש"י עד דרשך את אחיך ומלת אותו הוא להודיע שאחיך פעול כאילו אמר עד דרוש את אחיך ומעיקר' קס"ד שאחיך הוא הפועל ואותו שב אל האבוד ולפיכך הקשה וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו קודם שידרשנו והשיבו לו שאחיך הוא הפעול ואיתו הו' אחיך ובא לבאר שהוא פעול והפעול הוא מי שהמציאה בידו שידרוש את בעל האבדה שלא יהא רמאי אבל שידרו' את בעל האבדה מה סימנים היו לו לאבוד לא מצי למימר משום דאיכא לאקשויי וכי תעלה על דעתך שיתנוהו לו בלתי שיאמר הסימנים וכמו שא"א להעמידו כפי הקס"ד מכח הקושי' של וכי תעלה על דעתך כו' ה"נ א"א להעמידו בסימנים מכח הקושיא הזאת אבל בספרי שבו בלשון אח' עד דרוש אחיך וכי עלת על דעתך שאתה נותן לו עד שלא יתן את סימניו א"כ למה נאמר עד דרוש אחיך אותו עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם לא ולפי זה לא נצטרך לומר שמתחלה היה סובר שאחיך הוא הפועל ואותו הוא הפועל והוא האבד ואח"כ השי' לו שאחיך הוא הפעול אותו הוא אחיך ובא להודיע שהוא פעול אלא בין לדעת המקשה בין לדעת המשיב אחיך הוא הפעול ואותו הוא אחיך אלא שהמקשה היה סבור שהדרישה הזאת הוא על הסימנין שדורשין אותו מה סימנין היו לו לאבדתו ולפיכך הקשה וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו בלתי שיאמר הסימנים שהיו לו והשיבו שאין הדריש' הזאת על הסימנים אלא אם הוא רמאי אם לא שאפי' אם אמר הסימנים של אבדתו אין נותנין אותה לו דחיישינן שמא רמאי הוא ששמע האובד מתאונן בין שכניו טליתי נאבדה וזה יודע את סימניה וכשישמע את מוצא מכריז טלית מצאתי קם זה ונותן סימניה:

עד דרוש אחיך אותו. מלת אותו פי' אות וסימן, דהיינו שיתן אחיך סימנים באבדה, כך מצאתי בשם רדב"ז בשם מדרש רשב"י. והכי איתא במכדרשב"י (ס"פ חקת ד' קפ"ד) עד דרוש אחיך אותו בתרי ווי"ן אות ממש, דבעי לפרשה ההוא אות דההוא אבדה, ע"ש. וכ"כ בעל הטורים שידרוש האות שלו, שיתן לו סימן בו, וזהו שדרשו רז"ל דרשהו אם הוא רמאי אם לאו, מאי לאו בסימנים שעלי'; ולזה מטים דברי הרלב"ג ועי' מה שהאריך הרא"ם בזה. והכי הוא פירושא דקרא, למאי דמסקינן (ב"מ כ"ז) סימנים דאוריי'; אמנם משנוי ניקוד מלת דרוש כאן, שבשאר מקומות הדלי"ת קמוצה כדרך המקור, כמו דרש דרש משה, דרש ידרשנו ה"א, וכאן הדלי"ת שואית ע"ד הזרות, כמו עת ספוד ועת רקוד, ודומה לניקוד הצווי, לכן מצאו רבותינו מקום לדרשו ע"ד כוונה שני', כאלו בא הצווי אל מוצא האבדה לדרוש את אחיו בעל האבדה אם הוא רמאי, שלא יתנהו לידו עד שיביא עדים שהוא שלו, ואין זה דרשה גמורה אלא אסמכתא:

ואספתו. לרבות השבורה ^יבדשם אסיפה יונח על בעלת מום, כמש"כ (מיכה ד') אוספה הצולעה והנדחה אקבץ. והרבותא בזה נראה דאע"פ כשהיא שבורה לא תוכל לתעות הרבה וימצאנה בעליה, בכ"ז חייב להחזיר משום דאפשר לחוש לגניבה ולסיבה אחרת. .
(שם)

וכי תעלה בלבך כו' אלא דרשהו. ומלת אותו שב לאחיך, כלומר שתדרוש את אחיך שהוא בעל אבידה, מה סימנים היו לדבר שנאבד ממנו:

ואם לא קרוב אחיך אליך. רוצהלומר כי אף על פי שאתה יודע מי הם הבעלים אינך זקוק לטרוח להשיבה אליהם אם היה רחוק ממך:

[מז] ואם לא קרוב. ומוסיף אף אם לא ידעתו מי הוא, ואמר ואספתו שמשמע אף השבורה שצריך אתה לאספה בידך כמ"ש (מיכה ד׳:ו׳) אוספה הצולעה והנדחה אקבצה, ואמר ואספתו אל תוך ביתך לא לבית אחר, כי שומר שמסר לשומר חייב, ומ"ש עד דרוש אחיך אותו פי' המפ' מלת אותו פי' אות שלו שיתן אות וסימן בהאבדה, וכ"ה בזהר פ' חוקת עד דרוש אחיך אותו בתרי ווי"ן אות ממש דבעי לפרשא ההוא אות דההוא אבדה, ובזה יצדק לשון הספרי וכי עלתה ע"ד שאתה נותן לו עד שלא יתן סימנין, ר"ל שזה נדע מסברא ומלת אותו מיותר לפרש ג"כ עד דרוש אחיך ועד דרוש אותו, ר"ל שתדרוש את אחיך אם אינו רמאי, אולם לשון הגמ' בב"מ (דף כו ודף כח) וכי תעלה ע"ד שיתננו לו קודם שידרשנו אלא דרשהו אם הוא רמאי היינו במה שיאמר סימנים או שיביא עדים, אמנם לשון המשנה (בדף כח ע"ב) והרמאי אע"פ שאמר סימני' משמע כפי' הספרי:

דרשהו שלא יהא רמאי. פירוש, שצריך שיתן סימנים בה. ולפי זה יהיה "אחיך" הוא הפעול, שאחיך הוא הנדרש שלא יהיה רמאי, ו"אותו" קאי על "אחיך", והוא כמו "ותפתח ותראהו את הילד" (שמות ב, ו), שבא השם עם הכנוי. ובאחד סגי, אלא בא לתוספת ביאור. אך שקשה, כי נזכר השם קודם הכינוי, ואם כתוב 'עד דרוש אותו אחיך' היה שפיר, אבל מאחר שנכתב "עד דרוש אחיך אותו", קשה למה כתב "אותו". ונראה לי כי כך פירושו, 'וכי סלקא דעתך שיתנהו קודם שידרוש אותו, אלא דרשהו כו''. כלומר, לכך כתב "דרוש אחיך אותו", שהוא דורש אחר האבידה, ולא שיהיה רמאי מבקש לגזול את חבירו, שזה אינו דורש האבידה כלל. ומפני שקשה, איך ידע אם בא לגזול של חבירו, או שדורש האבידה, אמר 'דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי'. ומה שפירש רש"י 'דרשהו', אינו לשון הכתוב של "דרוש אחיך אותו", דודאי הכתוב הוא כמשמעו, אלא שבא לפרש באיזה ענין ידע שהוא דורש האבידה ואינו גזלן, וקאמר 'דרשהו אם רמאי הוא'. כן יראה:

פס'. ואם לא קרוב אחיך. לעשות רחוק כקרוב. ואספתו אל תוך ביתך. לרשותך ולא לרשות אחרים. והיה עמך עם דרוש אחיך. ומי לא ידע שעד שידרוש אחיך אותו שאין אתה נותנו לו אלא מהו עד דרוש אחיך אותו עד שתדרוש את אחיך שלא רמאי הוא. והשבותו לו להביא אבידת עצמו שאם היה תועה בדרך שאתה חייב להוליכו אל עיר מושב:

עד דרוש וכי תעלה בלבך וכולי נר׳ שהוכרחו לדרוש כן מדכתיב דרוש בשב״א ואם הוא מקור טפי הול״ל דרוש בקמ״ץ דהכי אורחיה דקרא טפי כמו דרוש דרש משה אלא מדכתיב בשב״א משמע טפי לשון צווי כלומר דרוש את אחיך שלא יהא רמאי:

והשבתו לו. שֶׁתְּהֵא בוֹ הֲשָׁבָה, שֶׁלֹּא יֹאכַל בְּבֵיתְךָ כְּדֵי דָּמָיו וְתִתְבָּעֵם מִמֶּנּוּ. מִכָּאן אָמְרוּ, כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל יַעֲשֶׂה וְיֹאכַל וְשֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל יִמָּכֵר (בבא מציעא כ"ח):

עד דרוש אחיך אותו פי' שידרוש האות שלו שיתן לו סימן בו וזה שדרז''ל דרשהו אם הוא רמאי אם לאו מאי לאו בסימנים שעליה:

עד דרש אחיך אתו. אם היתה הכוונה שיחקור בעל האבידה עליו היה ראוי לכתוב עד דרש אחיך אחריו ואם נפרש אותו מלשון אות וסימן. היה ראוי להיות תיבת אותו מלא (וכ״ה באמת בזוה״ק פ׳ חקת). אלא נכלל בזה שתי משמעות. על אופן הראשון שבעל אבדה ידוע להמוצא אלא שהוא לא קרוב יהי אצלו הפי׳ עד שיבא בעל האבדה וידרשנו. ועל אופן השני ולא ידעתו מתפרש שידרוש אחיך הסימן. ועי׳ בס׳ בראשית ב׳ כ״ה ובס׳ במדבר כ״א ל׳ כ״ד ג׳:

קרוב. בכל ספרים מדוייקים מלא ובמסורת פרשת שמיני על פסוק בקרבי אקדש נמסר ג' חסרים בלישנא ואין זה מהם וכן כתב הרמ"ה ז"ל והיית קרוב אלי מלא וא"ו כתיב וכל קרוב גרידא באורייתא דכותא מלא וכל הקרב באורייתא חסר וארבעה כתיבין באורייתא וכולהון בנוסחי דיקי חסר וא"ו כתיב ואית דמסרי בהון תרין חסרים ואמרי לה תלתא חסרים ואמרי לה ארבעה חסרים וחד מנייהו והקרב אליו דאחשורוש וכולהון משתבשי דעל כרחך ארבעה חסרים נינהו וכולהון באורייתא וסימן הקרב אל ביתו פרשת בא. כי אם לשארו הקרב אליו פרשת אמר. ובא גואלו הקרב אליו פרשת בהר סיני. הקרב אליו דפרשת נחלות דפינחס. ודכותא בלישנא מקרב באו דהאזינו עכ"ל. ובמסרה גדולה נמסר הקרב ה' חסרים ד' כדאמרן והחמישי והקרב אליו כרשנא דאחשורוש:

אל תוך ביתך. אל תוך ביתך ולא אל בית אחר ^יגכלומר שלא ימסרנו לשומר אחר, דשומר שמסר לשומר חייב. .
(שם)

שתהא בו השבה כו'. רצל"ת דלא הל"ל והשבותו לו, אלא יהיה עמך עד דרוש אחיך, ואם יודע לו שהוא אצלך ודאי חייב אתה להשיב לו:

ולא ידעתו. מגיד שאיך שהיה משי אלו הסבות הנה תאספהו אל תוך ביתך ולא תוך בית אחר:

[מח] והשבותו לו. כבר התבאר באילת השחר (כלל קנא) ששני פעלים הבאים זה אח"ז שהפעל השני משלים וגומר פעולת הפעל הראשון יבא הפעל השני בלא כנוי והיל"ל והשבות לו בלא כנוי עפ"ז דרשו בסנהדרין (דף עג ע"א) לרבות השבת גופו ר"ל והשבותו השבת גופו, ועי' בסי' שאח"ז:

והשבותו לו שתהא וכולי דאל״כ יתורא הוא דהוה סגי למימר והיה עמך עד דרוש וכו׳ דממילא משמע דכשידרשנו שישיבנו לו אלא מוכרח לדרשה:

דרש. בספרים מדוייקים כתובי יד ובדפוסים ישנים אין בדל"ת געיא:

עד דרש. וכי תעלה על דעתך שיתננו קודם שידרשנו, אלא מהו עד דרוש – דרשהו אם רמאי הוא או לא, ובמאי – בסימנים, מכאן שהסימנים דאורייתא ^ידר"ל הא דמהדרינן אבידה בסימנים הוא מדאורייתא, ונ"מ בזה דמחזירין גט אשה בסימנים, כגון אם הוליך גט לאשה ונאבד ממנו והגיד סימנים מחזירין לו ונותנו להאשה, וכן משיאין את האשה בסימנים כשמת בעלה, ועוד לכמה ענינים. –
והנה לא נתבאר כ"כ איפה מרומז דבסימנים ידרשנו ולא בעדים. ובבעל הטורים פירש דהלשון אותו שבכאן הוא מלשון אות וסימן, כמו והיה לך לאות, והפי' הוא עד דרוש אחיך את סימניו, ומסוגיא שלפנינו מסתייע לי', ולפלא הדבר, שבזוהר פ' חקת (קפ"ד א') מפורש כן פירוש מלה זו בזה"ל, עד דרוש אחיך אותו – אות ממש דבעי לפרש ההוא אות דההיא אבידה, עכ"ל. וכהאי גוונא מפרש בזוהר פ' לך (צ"ד א') הפסוק בש"א י"ז והראני אותו ואת נוהו, אותו מלשון אות, יעו"ש. .
(ב"מ כ"ח א')

ושאינו עושה ואוכל ימכר. כדי שיכול לקיים והשבותו לו:

והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו. מגיד שאם ידרוש ולא ידרוש אותו הדבר. ר"ל שלא יתן סמנים בדרך שיתבאר שהוא אותו לא תחוייב להשיבו שלא יתן סמנים בדרך שיתבאר שהוא אותו לא תחוייב להשיבו לו אך אם יתן סמניו אז תשיבנו לו:

אתו. עיין מ"ש בסוף פרשת חקת:

דרש אחיך אתו. אמר את האבידה ולא אמר סימניה, לא יתן לו, והרמאי אע"פ שאמר סימניה לא יתן לו, שנאמר עד דרוש אחיך אותו, עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא או לא ^טוולכן צריך להביא עדים שהיא שלו. וע' בחו"מ סי' רס"ז ס"ז די"א דבסימנים מובהקים כגון סימן המדה והמשקל או המנין מחזירין לכל אדם, וע' בדרשה הקודמת. .
(ב"מ כ"ח ב')

והשבתו לו. כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל, ודבר שאינו עושה ואוכל יסכר ^טזר"ל דבר שמשתכר כערך הוצאות אכילתו יעשה ויאכל וישמרנו אף לאחר שכלו ימי הכרזה, משום דניחא לי' לבעל אבידה בבהמתו, ודבר שאינו משתכר כזה ימכר אף קודם שכלו ימי הכרזה הקצובים כמבואר בסמוך. , שנאמר והשבתו לו – ראה האיך תשיבנו לו, שלא יאכיל עגל לעגלים וסיח לסייחין, אוזא לאוזין ותרנגול לתרנגולים ^יזר"ל מן העגלים שנמצא לא יאכיל לו דמי עגל, ועי' בחו"מ סי' רס"ז בשיעור זמני השמירות לכל מין. .
(שם שם)

והשבתו לו. לרבות אבידת גופו ^יחכגון הנטבע בנהר מצוה להצילו, ובכלל זה אם שמע שאנשים חורשים רעה על איש מצוה להודיעו כדי שיזהר. וכתבו התוס' אעפ"י דדרשינן ומרבינן מן והשבתו. לו ראה האיך תשיבנו לו [בדרשה הקודמת], אך התם דרשינן מן והשבתו, והכא דרשינן לו יתירא, עכ"ל. ונראה הבאור מ"ש דדרשינו מן והשבתו, משום דדי הי' לכתוב והשבות לו בלא ו' הכנוי, כיון דקאי על האבידה, וכמו ולקח הכהן מדם החטאת ונתן ולא ונתנו, וכן והרים את אזכרתה והקטיר (פ' ויקרא) ולא והקטירה, ולכן דרש שהכנוי בא לדרשה. –
והנה עוד דרשה בענין זה באה לפנינו בפ' קדושים בפסוק לא תעמוד על דם רעך, ושם נתבאר ענין זה, יעו"ש וצרף לכאן.
ודע דבנדרים ל"ח ב' איתא, המודר הנאה מחבירו מותר לו לרפאותו, וכתב הרמב"ם שם בפי' המשנה בטעם הדבר משום דהרפוי מצוה היא, כלומר חיוב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל וזה נכלל בפירוש מה שאמר הכתוב והשבתו לו לרבות אבידת גופו, שהוא כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו או בגופו או בממונו או בחכמתו, עכ"ל. ומה שלא הביא לענין זה הדרשה בב"ק פ"ה א' ורפא ירפא מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות, י"ל משום דמהתם אין מבואר שמצוה וחובה היא רק רשות בעלמא, משא"כ מדרשה זו.
ובזה ניחא מה שתמה הגר"ץ חיות בב"ק שם למה השמיט הרמב"ם הא דרשות לרופא לרפאות, יען משום דכיון דס"ל דהוי מצוה וחובה מדרשה והשבתו לו, וכך פסק בחבורו בפ"ו ה"ח מנדרים פשיטא דנתנה התורה רשות לרפאות, דלא יתכן שתעשה התורה למצוה וחובה על דבר שאינו רשות. אך לפי"ז צ"ע הדרשה ורפא ירפא, כי אחרי דמצוה וחובה פשיטא דרשות הוא כמש"כ, ואולי משום דאינה מפורשת מצוה זו במקומה רק כלולה במצות השבת אבידה, לכן דריש ענין זה בפרשה דאיירי ברפואה. –
ועיין בנמוקי רמב"ן פ' בחקתי (כ"ו י"א) מש"כ בענין רפואה ע"י רופאים בכלל, וכפי הנראה לא ראה דברי הרמב"ם שהבאנו, דמצוה וחובה לרופא לרפאות, וכלולה היא במ"ע והשבתו לו דלולא ראם לא יתכן שלא הביאם ולא העיר עליהם, ובכלל אין דבריו נוחים לי מכמה טעמים ולא מצאתי לו חבר בכל דבריו ההם, ואם אמרתי להרחיב הדבור בזה יארכו הדברים מאד, ואין המקום כאן להאריך בזה. .
(סנהדרין ע"ג א')

השב תשיבנו לו. אפילו מאה פעמים, ובמשנה תורה כתוב ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו וגו׳ (דברים כב ב) עד שתדרשנו אם רמאי הוא ואם לאו, והשבותו לו (שם), שאם היתה היציאה אוכלת יותר מדמיה ראה היאך תשיבנו לו.