Kommentar zu Dewarim 31:19

אשר תשים לפניהם. ר׳ עקיבא אומר ערכם לפניהם כשלחן ערוך, שנאמר ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים לא יט), שיהיו שונין ומשלשין ומרבעין עד שילמודו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם.

ועתה כתבו לכם את השירה הזאת כו' והי' כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד. הנ"ל דהנה אע"פ שבהשיר' הזאת יש בה תוכחת הרבה וצרות אעפ"כ הם רחמי' בשרשם כי כוונת הש"י ב"ה רק להטיב. ברוגז רחם תזכור. כמו שמצינו בק"ש ששם ע"ב הוא עומד למעלה על תיבת וחרה אף כו'. כי על כל התוכחות הנה שם ע"ב שהוא רחמים עומד עליהם. וזה שרמז כאן הכתוב והי' כי תמצאן אותו רעות רבות וצרו' וענתה השירה הזאת. ר"ל שהשירה והתוכחה. תקרב היחוד שגם בעת צרה ח"ו יהי' היחוד והרחמים למעלה. וזה וענתה רמז עונ"ת ו"ה ויהי' זאת לפניו בחי' זאת לפניו יחוד זו"נ וזהו לעד בחי' עד הוא ק"ש ע"ד רבתי שיהי' היחוד שלם וזהו עונת ק"ש כיל"ח. וז"ש ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא מהו ביום ההוא אך זהו רומז על בחי' עתיקא קדישא כמבו' בזוה"ק וכמ"ש ביום ההוא יהי' ד' אחד אע"פ שכ' משה ענין התוכחה בהשירה הזאת אעפ"כ הי' אומרה בבחי' הגבוה של ביום ההוא רחמים של עתיקא ועד"ז וילמד' את בנ"י שגם בעת צרה ר"ל יהי' היחוד העליון של הרחמים. וז"ש זכר ד' לדוד כו' בחי' דוד הוא מלכות ואמר זכור להשפיע למלכות את כל ענותו כל היחודי' אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב. בחי' נדר ושבוע' הוא בחי' או"א אביר יעקב הוא גבוה הכל ילך עד בחי' מלכות תתאה. וזה נשבע ד' לדוד אמת בחי' אמ"ת היא מדת תפאר"ת לא ישוב ממנה הוא המלכו' כנ"ל. וז"ש זכרה ירושלים ימי עניה ומרודי' בעת הגלות שאין היחוד שלם הנה היא זכרה להשפיע כל מחמדי' מימי קדם מהתעוררת הרחמים והיחוד העליון שנקרא ימי קדם כמ"ש אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם כנודע. בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה בחי' עוזר הוא היחוד מלשון עזר כנגדו. צריך לעורר היחוד העליון שלא עפ"י מעשינו וכאשר נעשה היחוד למעלה ממילא היחוד גם למטה כידוע הענין בסוד תמר ותסר בגדי אלמנותה כמ"ש במ"א. וזהו טומאתה בשוליה לא זכרה אחריתה. פי' כשאין זכרו' באחרית היא המלכות כשאין שלה פועל היחוד וזה רמז בשלה כי לא נתנה לשלה לאשה שאין בחי' יבום כסדר אזי ותרד פלאים צריך להוריד מבחי' פלא עליון סוד פלאים כיל"ח. ואין מבחי' אין מנחם לה מעולמו' העליונים יושפע לה כל טוב. אמן:

היא שצונו שיהיה כל איש ממנו כותב ספר תורה לעצמו ואם כתבו בידו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, ואם אי אפשר לו לכותבו צריך שיקנהו או ישכור מי יכתבהו לו, והוא אמרו כתבו לכם את השירה הזאת. ואין מותר לכתוב אותה פרשיות פרשיות כי רצה באמרו את השירה כל התורה שכוללת זאת השירה. ולשון גמרא (סנהדרין כ"א:) אמר רבה אע"פ שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לו לכתוב משלו שנאמר כתבו לכם איתיביה אביי כותב לו ספר תורה לעצמו כדי שלא יתגאה בשל אבותיו מלך אין הדיוט לא. והיתה התשובה לא נצרכה אלא לשתי תורות כדתניא וכותב לו שתי תורות, כלומר שהפרש יש בין מלך והדיוט כי כל איש חייב לכתוב ספר תורה אחד והמלך שנים כמו שהתבאר בפרק שני מסנהדרין (שם). וכבר התבארו משפטי מצוה זו, רוצה לומר כתיבת ספר תורה ותנאיה בפרק שלישי ממנחות ובמסכת שבת פ' ט"ז. (אתם נצבים, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה):