Kabbalah zu Bereschit 1:31

פתח ואמר, וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. וירא אלהים: דא אלהים חיים. וירא: דאסתכל לאנהרא לון, ולאשגחא לון. את כל אשר עשה כלא בכללא חדא, עילא ותתא. והנה טוב: דא סטרא דימינא. מאד: דא סטרא דשמאלא, והא אוקמוה, טוב: דא מלאך חיים. מאד: דא מלאך המות. וכלא רזא חדא. רזא הוא, לאינון דמסתכלי ברזא דחכמתא.

שני שמות הקודש שהם שלישי ורביעי על דרך המעלות הם הנקראים אלהים צבאות, יהוה צבאות. ושניהם נכללים לפעמים כאחד, כאמרו: יהו"ה אלהים צבאות שמעה תפלתי (תהלים פד, ט). ולפעמים נזכרים כל אחד בפני עצמו, כאמרו: אלהים צבאות השיבנו והאר פניך ונוושעה (שם פ, ח), וכאמרו: יהוה צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה (שם מו, יב). והוצרכנו להביא אלו השני שמות בשער אחד, אף על פי ששאר השמות הבאנום כל אחד מיוחד בשער שלו, לפי ששני אלו השמות צריכים בביאורם זה לזה. וכשאנו מפרשים האחד גם השני צריך ביאור עמו, הוצרכנו לבארם כאחד שהרי שניהם מתאחדים זה בזה. ושני אלו השמות, הנקראים אלהים צבאות י"י צבאות, שניהם נכונים להריק בדרך הצינורות כל המשכות שפע הספירות העליונות ולהביאם במידת אל ח"י. ושניהם פועלים לפי הדין הישר בכל צבאות העולם: האחד פועל מצד החסד, והשני פועל מצד הדין. ושניהם מושכים דין וחסד ורחמים במידת אל ח"י. ויש לנו להודיעך כי מידת י"י צבאות היא המושכת חסד עליון וחסד אברהם, שהוא חסד עולם, במידת אל ח"י; ומידת אלהים צבאות מושכת כח הגבורה והדין והפחד והעונש במידת אל חי. ולפיכך מידת אל ח"י כוללת הכל, נקראת 'כל' שהכול בה. וכל הספירות משפיעות כוח חסד ודין ורחמים על ידי יהו"ה אלהים צבאות, וזהו סוד: אנכי י"י עושה כל (ישעיהו מד, כד), שהכול יצא מן המידה הנקראת כ"ל, כאומרו: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טו"ב מאוד (בראשית א, לא), ואומר: על כן כל פקודי כל ישרתי (תהלים קיט, קכח). ואומר: וי"י ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א). וכבר הודענוך כי מידת אל ח"י נקראת כל, שהכול בה. וכשהיא משפעת שפע אצילות במידת אדנ"י, נקראת גם מידת אדנ"י בלשון כ"ל, כי היא כלולה מן הכ"ל, מטעם כי שמי בקרבו (שמות כג, כא). וכשמידת אדנ"י כלולה מן הכ"ל, אזי גם היא משפעת ברכותיה בכל הנבראים למיניהם. ולפיכך נקרא כלל כל הנבראים גם כן בשם כ"ל, על שם מידת אדנ"י המפרנסת כל נברא ונברא כפי מינה:

אבל תא חזי, כתיב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, מאי טוב. תנינן, דא מלאך דטוב. מאד, דא מלאך המות. ולכלא קב"ה אזמין תקונוי.

ואחר שהודענוך זה העיקר הגדול, יש לנו לחזור ולהודיעך שזה היה הטעם שכתב בכל מעשה בראשית 'אלהים', להודיעך כי כל הנבראים כולן נבראו בקו הדין והיושר, אין בהם נפתל ועיקש. ולפי שתמצא כמה בריות משונות זו מזו, וכמה בריות נאות, וכמה בריות מכוערות, שמא תאמר שלא מן הדין יצאה זאת הבריה מכוערת וזו נאה, מי גרם לזאת להיות נאה ולזאת להיות מכוערת, ומה ראה י"י יתברך שברא זו מכוערת וזו נאה, או מה חטאה לו המכוערת. משיבין לו: דע כי י"י יתברך, כל הבריות שברא ברא אותן בדעת ובקומה ובחפץ. וכל בריה ובריה שברא, העמידה לפניו ואמר לה: דעי שאתה בצורה זו, באברים אלו, בשעבוד זה ובממשלה זו; ועתה, אם תחפצי בזה - אמרי, ואם לאו הרי את כמי שלא נבראת. והשיבה כל בריה ובריה ואמרה: בזה אני חפצה ושמחה בעניין הגדול הזה. וזהו סוד שנאמר במעשה בראשית: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א, לא), ופירשו בו: והנה טוב, זה יצר טוב, מאד זה המוות. וכשברא י"י יתברך כל הבריות בצורה זו ובתכונה זו, לא נשארה טענה בעולם לשום בריה לומר: שלא כדין נבראתי. ולפי שנבראים כל מעשה בראשית בדין היושר והמשפט, נזכר בכל מעשה בראשית 'אלהים'. לומר שנבראו כל הנבראים בדין ישר ובמשפט אמת, ויצא מן הדין הישר שתהיה בריה זו גדולה מזו וזו קטנה מזו, זו מתקיימת הרבה וזו מתקיימת מעט, זו גופה גדול וזו גופה קטן, זו עופפה וזו הולכת, זו קופצת על ידיה וזו על רגליה וזו שטה על פני המים, זו עגולה וזו מרובעת, זו ארוכה וזו קצרה. ושמא תאמר עלבון או חמס קבלו הבריות המשונות זו מזו בבריאתם, תלמוד לומר: בראשית ברא אלהי"ם, בקו הדין ובמשקולת ובמשפט נבראו כל הבריות, וזהו שאנו אומרים: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר יצר אתכם בדין והחיה אתכם בדין ועתיד להקימכם לחיי עולם בדין. ולפי דרך זה התבונן כי כל מעשה בראשית עמדו שורות שורות לפני בית דין של מעלה והתרו בהם, כמו שאמרנו, והשיבו, טוב. וזהו: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. ואחר שהודענוך זה, יש לך להאמין כי בית דין של מעלה הנקרא אלהים נסתכמו על כל בריה ובריה ועל כל אבר ואבר שהוא ראוי להיות כך, והושיבוהו על כנו, והעמידו כל בריה ובריה וכל אבר ואבר מאיברי הגוף על מתכונתם, בעניין שאינו ראוי בעניין אחר להיות יותר טוב מזה. וזהו סוד 'בראשית ברא אלהים', אלהים בוודאי. כי כל בני העולם, עליונים ותחתונים, בקו הדין ובמשפט ישר נבראו, ולא קיבל דבר מכל הבריות עלבון וחמס, וזהו שהתורה מכרזת ואומרת: הצור תמים פעלו וגו' (דברים ל״ב:ד׳). ומהו 'כי כל דרכיו משפט'? כלומר, במשפט נברא העולם. ולפיכך נקרא י"י יתברך בבריאת העולם 'אלהים'. ובסוף מעשה בראשית מהו אומר? וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א, לא), ודרשו רז"ל: אפילו המוות טוב, ומידת הדין כך חייבה מצד הדין הישר:

ודע כי המידה הזאת נקראת בכל התורה טוב, וסימן: אמרו צדיק כי טו"ב (ישעיה ג, י). ועתה יש לנו לעוררך על הדבר. דע כי כל ההמשכות היורדות מלמעלה מאת כל הספירות העליונות, כולם פועלות על דרך הטוב והשלמות. ואפילו ירד דין לעולם במידת הפחד והגבורה, אם בא הדבר על ידי צדיק, הכול בא על דרך הטוב הגמור ואין רעה פועלת בדבר לעולם, כי אם לטובת אותו הנפגם, לפי שהדבר בא לו על ידי הצדיק, והכול לטובה. וזהו סוד מה שאמרו ז"ל: אין דבר רע יורד מן השמים ואם כן מה זה שאמר הכתוב כי ירד רע מאת י"י? (מיכה א, יב). דע, כי יש חוץ למחיצות הספירות נגעים הנקראים רע, והם חוץ לספירות סביב, ולפעמים נטפלים למידת אדנ"י ויורדים לעולם, וזהו סוד 'כי ירד מאת י"י', ולא מי"י. ועל דרך זה נאמר במעשה בראשית: וירא אלהים כי טוב, ובסוף נאמר: והנה טוב מאוד (בראשית א, לא). ואמרו בבראשית רבה; והנה טוב זה יצר טוב, מאוד וכו' מאוד זה המוות. כי אפילו המוות כשבא על ידי מידת צדיק, נקרא המוות חיים וטוב, וזהו סוד שאמר שהצדיקים אפילו במיתתן קרויים חיים. ועל זה נאמר: ועץ הדעת טוב ורע (שם ב, ט), כשמידת אדנ"י הנקראת עץ הדעת שואבת ממידת טוב, כל מעשיה נקראים טוב, וכל חיים וכל מוות הבאים לעולם, הכול טוב. ועל דרך זה אמר נחום איש גם זו, בכל נגע ובכל מחלה הבאים עליו, 'גם זו לטובה' ורבי עקיבא עליו השלום היה אומר תמיד: כל דעביד מן שמיא לטב עביד, כההוא מעשה דברכות דפ' הרואה. אבל אם ח"ו ייפסקו צינורות צדי"ק מלכא ממידת צד"ק הנקרא עץ הדעת, אזי מידת צדק מושכת אליה מן הדברים החיצונים, הנקראים רעה חולה, כמה מיני משחית וכמה מיני פורעניות, ומשלחת לכל בני העולם כפי חיוב משפטיה, ואז יתחדשו בעולם כל נגע וכל מכה, וזהו 'עץ הדעת טוב ורע', וזה לעומת זה הם עומדים. אבל מה שאתה צריך שתתבונן בעניין משה רבינו עליו השלום, שאמר בו ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב, ב) שהיה דבק במידה זו, ולפיכך נתמלא כל הבית כולו אורה. וצריך אתה להתבונן בברכת הטוב והמיטיב, שתקנוה ביבנה על הרוגי ביתר: הטוב שלא הסריחו, והמטיב שנתנו לקבורה. ודע והאמן כי מידת צדיק עומדת תמיד להפיק רצון כל שואל ולרחם, בהיות האדם מתכוון לתקן ולהיטיב דרכיו, ועליו נאמר: טוב י"י לכל ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמה, ט). והוא המורה דרך לחטאים בתשובה, ועליו נאמר; טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך (שם כה, ח), ופירושו כך: מביא יסורים ונגעים ומחלות על בני אדם, הכול לטובתם, כדי שיחזרו בתשובה. ונמצאים כל אותם היסורים והנגעים טוב גמור, שהם סיבה שיחזור האדם בתשובה ויזכה לטוב העליון ולחיי העולם הבא, וזהו פירוש של פסוק 'טוב וישר י"י על כן יורה חטאים בדרך'. ודע והבן כי מידת אדנ"י, שנקראת לפעמים אלהי"ם, כשבאה לברוא כל הנבראים, במידת טוב נסתכל ונתייעץ והיה בורא כל הנבראים ומצייר כל הצורות, כאמרו בכל מעשה בראשית: וירא אלהי"ם כי טו"ב (בראשית א, י). כלומר, במידת טוב נסתכל ונתייעץ אלהים וברא העולם, וזהו העיקר והאמת. ואלמלא מידת טוב אין אדנ"י, הנקרא אלהים במעשה בראשית, יכול להשלים סיפוק כל הנבראים וצרכיהם. ולפי שנחתמו כל מעשה בראשית במידה זו הנקראת טוב, כתיב: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד (שם, לא):

כך המחשבה העליונה ידעה באיזה מדרגה צריך שיהיה בנוי האדם, כדי שיהיה לו כל הדברים שזכרנו למעלה, ועשתה כל כך מדרגות, לא פחות ולא יותר, בכל כך קשרים, לא פחות ולא יותר. ועל זה אמרו חכמים, וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד - שלא יאמר אדם, אילו היו לי ג' רגלים וכו', וכמו שנפרש במאמר שלאחר זה, שבזה אסור להם לשאול טעם. וזה כי לשער שיעור זה, היה צריך לדעת כל מה שידעה המחשבה העליונה, ואי אפשר זה.

ויחרד יצחק חרדה גדולה, מאי גדולה, כתיב הכא גדולה, וכתיב התם ואת האש הגדולה הזאת וגו', דעאל עמיה גיהנם. עד מאד. מאי עד מאד. כתיב הכא מאד, וכתיב התם והנה טוב מאד, דא מלאך המות, כדין אמר מי איפה.

שאלו לבן זומא, מהו לסרוסי כלבא. אמר להם, ובארצכם לא תעשו, כל שבארצכם לא תעשו. כמה דאצטריך עלמא להאי, הכי אצטריך עלמא להאי. ועל דא אתמר, והנה טוב מאד דא מלאך המות. לית לבטלא ליה מן עלמא, עלמא אצטריך ליה, אע"ג דכתיב ביה, והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה וגו', לא יתבטלון מן עלמא. כלא אצטריך טוב ורע.

ואחר שעוררנוך על העיקרים, דע כי המידה הזאת על היותה מידה לאבות ועימה נכנסו שלושתן לקבל כל אחד ואחד חלקו במרכבה, ובמידה הזאת נכללין כל מיני שפע ואצילות הבאים מכל ט' ספירות, נקראת גם כן בלשון כל. והטעם, לפי שהמידה הזאת מושכת מכל הספירות העליונות כל ההמשכות כולם למיניהם, ומביאה אותם בתוך השם הנקרא אדנ"י. ולפי שהכול תלוי במידה זו נקראת כ"ל. וגם לפעמים נקראת המידה העשירית, שהיא אדנ"י, בלשון כ"ל על שם המידה הזאת, ועל סוד זה נאמר: אנכי י"י עושה כל נוטה שמים לבדי וגו' (ישעיהו מד, כד) שהרי בכוח המידה הזאת נבראו שמים וארץ וכל צבאות מעלה ומטה, והסוד: ויכולו השמים וגו' (בראשית ב, א), ויכולו, לשון כל. והסוד הגדול: השבת הוא סוד כל, וכולל שתי המידות בסוד זכור ושמור, וזהו סוד ויכולו השמים והארץ ויכל אלהים ביום השביעי (שם, ב). ושלושת האבות ירשו מידה זו, שהיא כ"ל, בסוד זכור ושמור. אברהם כתיב ביה: וי"י ברך את אברהם בכ"ל (שם כב, א). יצחק כתיב ביה: ואוכל מכ"ל (בראשית כז, לג). יעקב כתיב ביה: כי חנני אלהים וכי יש לי כ"ל (שם לג, יא). ועל זה אמר דוד עליו השלום: על כן כל פקודי כל ישרתי (תהלים קיט, קכח). ולפי שהמידה הזאת היא שביעית עד ספירת בינה, כמו שאמרנו, ולספירת בינה יש חמשים שערים ומאותם חמשים שערי בינה יונק א"ל ח"י, על כן נקראת בלשון 'כל', כי משם נמשכים הכול. ולפיכך כ"ל בגימטריא חמישים, כי כל הדברים הנמצאים בנבראים, מחמישים שערי בינה יצאו, וסימן כל הנבראים הוא 'כל'. והסוד הגדול: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טו"ב מאד (בראשית א, לא), וכבר הודענוך כי המידה הזאת נקראת כ"ל. ויש לי לעוררך על סוד פנימי דק. דע כי בהתחבר מידת זכו"ר ושמו"ר אזי כל העולם במילוי ובשלימות, והסוד: את הכל עשה יפה בעתו (קהלת ג, יא), כי מידת זכור נקראת בסוד 'כל', ומידת שמור נקראת 'ע"ת'. וכשזכור ושמור מתאחדות כאחד, בסוד כ"ל ובסוד ע"ת, אזי אומר: את הכ"ל עשה יפה בעתו. והסוד, בעת ו':

ודע כי יש עתים לטובה ועתים לרעה, כבר גלה שלמה עליו השלום הסוד ואמר: עת ללדת (שם, ב). ויש כמו כן עת רצון ועת רעה, כמו שדרשו רז"ל בפרק חלק, והנני מגלה לך הסוד. דע כי מידת אדנ"י נקראת ע"ת, וכשהיא מחוברת לצדי"ק הנקרא טו"ב אזי היא 'עת טובה', שהרי טוב מתחבר עם עת. ואם חס ושלום טוב נפרד מעת, הרי מתחבר עם עת עניין אחר שיושב חוץ לספירות ונקרא רע, וזהו 'עץ הדעת טוב ורע'. וכבר פירשנו זה בעניין עץ הדעת טוב ורע, שהיא מידת אדנ"י הנקרא במידה זו. והכול כפי הדין הישר ומשפט האמת, וכבר גילה שלמה עליו השלום עניין זה בסוף קהלת ואמר; כי את כל מעשה האלהים יבא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע (שם יב, יד). ולפי דרך זה אחז"ל: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. וזהו סוד אמרו: דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש (ויקרא טז, ב). מאי בכל עת? כלומר, בכל עת שהיא עת רעה, שהדברים הנקראים רע מחוברים לעת. או שמא אותה העת היא באותם העתים החיצונים הנקראים עתות טומאה. כי כמה עתים חיצונים יש מחוץ לפרגוד, וכל אחד מהם מזומנת לפורענות, וגם הם בכלל 'ואל יבוא בכל עת אל הקדש'. ובאיזו עת ראוי לו לבוא? בזא"ת יבא אהרן אל הקדש (שם, ג), במידה הנקראת זא"ת. לפי שמידת 'זה אלי' שהוא טוב מחובר לה והוא טוב, ועל שמו נקראת זא"ת. וכבר הודענוך כי על ידי שם אדנ"י היא נקראת עת רצון, והיא עתו של אדנ"י שהוא צדק, שהוא טוב הנמשך מצדי"ק. ולפי שעל ידיה מקבלים כל היצורים פרנסה ומזון לפיכך נאמר: עיני כל אליך ישברו (תהלים קמה, טז) ואתה נותן להם את אכלם בעתו, בסוד 'את הכל עשה יפה בעתו'. והיודע לחבר מידת זכור אצל שמור, עליו נאמר: אשרי שומרי משפם עושה צדקה בכל עת (שם קו, ג). כלומר, המקרב מידת שמור אצל משפט אזי הוא משפיע הברכות בכל הדברים שבעולם, בין בספירות הפנימיות, בין בדברים החיצונים שהם חוץ לספירות. כי כשהספירות הפנימיות נשפעות ונסדרות, אזי כל הדברים שבעולם מקבלים כוח שפע ואצילות. וזהו סוד 'עושה צדקה בכל עת', כי היאך אפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת ועת מכל עתות היום? אלא סוד הדבר כך הוא: כשהאדם מחבר מידת שמור אצל משפט, אזי הוא עושה צדקה בכל הדברים שבעולם, ואפילו בדברים החיצוניות כל שכן בפנימיות, שכלל הכל נקרא כ"ל ע"ת. והמבין סוד הפסוק שנאמר עושה שלום ובורא רע (ישעיהו מה, ז) יבין סוד עץ הדעת טוב ורע, וסוד עת טובה ועת רעה. כי מה עניין שלום אצל רע, שאמר 'עושה שלום ובורא רע', כי שלום הוא אצל המלחמה וטוב אצל רע? אלא עניין שלום שאמר אצל רע זה, ידוע הוא למשיגי האמת, כי מידה הנקרא שלום, טוב; ולפיכך אמר 'עושה שלום ובורא רע', כי הרע הוא חוץ למחיצת המקום הנקרא טוב שהוא סוד כ"ל. ולפי שנחתמו מעשה בראשית בחותם הנקרא טוב, לפיכך כתיב: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א, לא):

ת"ח, שקדים, מנהון מרירן, ומנהון מתיקן, ורמיזא אית לון, אית מארי דדינא קשיא, ואית מארי דשירותא, אבל כל רמיזא דגלי באורייתא חזינן דדינא הוי, והכי הוא לירמיהו, אחזו ליה בדינא, דכתיב, מקל שקד אני רואה. מאי שקד. שקדים ממש. וכן במטה אהרן, ויגמול שקדים. ומן תיבותא ממש, אשתמע, דהוא דינא קשיא. דכתיב, וישקוד ה' על הרעה. וכן שוקד אני על דברי, וכן כולם. אמר ליה ר' עקיבא, משמע כל מה דעבד קודשא בריך הוא, למילף מניה חכמתא סגיאה, דכתיב כל פעל ה' למענהו. ר' אלעזר אמר מהכא, דכתיב, וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. מהו מאד. למילף מניה חכמתא עלאה.

והנה אם נבקש טעם לשיעור הזה, היינו יכולים להשיב - "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", שאין לנו לחקור על זה, שהוא מה שאין אנו עוסקין בו, כמבואר במקומו. עם כל זה יש לתרץ תירוץ מספיק גם לזה, והוא, שרק בענין ההדרגה הזאת - ידע הרצון העליון ששייך ענין הרע שצריך לחזור לטוב, ולא בטבע אחר כלל:

מכאן, דצדיקייא חמאן עובדא למרחוק, וקב"ה מעטר לון בעטרא דיליה, מה קב"ה חמי למרחוק, כמה דכתיב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, דקודשא בריך הוא חמא כל עובדין, עד לא יעבד לון, וכלהו אעברו קמיה.

ואי תימא, והא כתיב והנה טוב מאד דא מלאך המות, והכא אמרת דלא אתמר בגיניה כי טוב. אלא רזא דרזין הכא, דהא ודאי מלאך המות איהו טוב מאד. מ"ט. בגין דהא כל בני עלמא ידעי דימותון ויתהדרון לעפרא, וסגיאין אינון דמהדרי בתיובתא למאריהון, בגין דחילו דא, ודחלי למחטי קמיה. סגיאין דחלי מן מלכא, מגו דתליא רצועה לקמייהו. כמה טבא ההיא רצועה לגבי ב"נ, דעבדת לון טבין וקשיטין, ומתקנין בארחייהו כדקא יאות. וע"ד והנה טוב מאד. מאד ודאי.

בגין דהא מעשרין שנין ולתתא, עד תליסר שנין, האי רוחא דקיימא ביה כנחש, אזיל אבתריה, דא אגיריסו"ן דקאמרן. בגין דלא אתנטיר כד הוה רביא דקיק כדקא יאות. וחמי ביה סימן דיתפגים לבתר. והאי אתנטיל בלא רשו, וע"ד כתיב, ויש נספה בלא משפט. ורזא דא כתיב והנה טוב מאד, ותנינן, והנה טוב מאד, דא מלאך המות, דאקדים ליה עד לא יתפגים לבתר. והאי ממנא דקאים על האי פתחא, אעיל נשמתיה וסלקא לה לעילא.

פתח ואמר, וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. וירא אלהים את כל אשר עשה, סתם, אפילו נחשים ועקרבים ויתושים, ואפילו אינון דאתחזון מחבלי עלמא, בכלהו כתיב והנה טוב מאד כלהו שמשי עלמא, מדברי עלמא, ובני נשא לא ידעי.

באמצעיתא דהאי היכלא, קיימא חד רוחא, דאקרי אגיריסו"ן. האי אתמנא, על כל אינון דמתין מבר תליסר שנין, עד עשרין שנין. האי איהו קטולא דלהון, כמה דאוקימנא, ודא איהו בחברותא דההוא נחש כדקאמרן וקיימא בהדיה, ואזיל אבתריה. ועל דא אקרי מלאך המות טוב מאד, דכתיב והנה טוב מאד, ואוקימנא.

וההיא זונה אית לה שבחא בהאי או לאו. ודאי שבחא אית לה מכל סטרין. חד, דעבדת פקודא דמלכא. וחד, דגרמת ליה לההוא ברא, לכל ההוא טיבו, לכל האי רחימו דמלכא לגביה. וע"ד כתיב, והנה טוב מאד. והנה טוב, דא מלאך חיים. מאד, דא מלאך המות, דאיהו ודאי טוב מאד, למאן דאצית פקודין דמאריה. ותא חזי, אי לא יהא האי מקטרגא, לא ירתון צדיקיא הני גנזיא עלאין, דזמינין לירתא לעלמא דאתי.

אלא ודאי שלמה מלכא חכמתיה סלקא על כל בני עלמא, ומה דאיהו ידע לא ידעי כל שאר בני עלמא. ת"ח, שאר אומני דעלמא, כד איהו עביד עבידתא, אשגח ביה, ואסתכל זמנא ותרין זמנין ועביד ליה, ולבתר אוסיף עליה, או גרע מניה. וקב"ה לאו הכי, אפיק עבידתא לאמתו מתהו, דלית בה ממשות כלל, ואיהו ממש אתתקן כדקא יאות, ולא אצטריך לאוספא ולאגרעא מניה. בגין כך כתיב, וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד.

בְּרֵאשִׁית בָּרָא שִׁית, וְדָא יוֹמָא שְׁתִיתָאָה, דְאִתְּמַר בֵּיהּ (בראשית א לא) וַיְהִי עִִרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי, הָכָא תְּלַת אוּמָנִין תִּנְיָינִין, אוּמָן חַד אַפִּיק נְהוֹרִין בְּיוֹמָא רְבִיעָאָה, דַּהֲווֹ תַלְיָין בְּיוֹמָא קַדְמָאָה דְאִתְּמַר בֵּיהּ אוֹר, אוּמָנָא תִנְיָינָא אַפִּיק רִיחֲשָׁא מִמַּיָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שם כ) יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, וְדָא הֲוָה תַלְיָא בְּיוֹמָא תִנְיָינָא, דְאִתְּמַר בֵּיהּ מַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שם ו) יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, הָכָא מַיָּא וְהָכָא מַיָּא, אוּמָנָא תְּלִיתָאָה (אפיק עשבין וזרעין) לָקֳבֵל יוֹמָא תְּלִיתָאָה, דְאִתְּמַר בֵּיהּ (שם יא) תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עִשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ, וְאִתְּמַר בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה (שם כח) פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, מַאי וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֶלָּא הַהִיא דַהֲוַת יַבָּשָׁה בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה, אִתְּמַר הָכָא וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיהו ו ג) מְלֹא כָל הָאָרֶץ

אָמַר רִבִּי בְּרֶכְיָה לְרַבִּי יִצְחָק, אִם כֵּן קַשְׁיָא מִילְּתָא דָא מִכָּל מַה דְּאִיתְּמָר, דְּאִי הָכִי, הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר הַאי קְרָא, (בראשית א׳:ל״א) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. מַאי אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, שַׁפִּיר קָאֲמַרְתְּ.