Midrasch zu Tehillim 16:5

וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן, מִן בַּת כְּתִיב, אָמַר רַבִּי אַחָא יֵשׁ לָנוּ מָנָה אַחַת יָפָה, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב בּוֹ (תהלים טז, ה): ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי. כָּל הֲדָרָהּ, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קד, א): הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. דָּבָר אַחֵר, כָּל הֲדָרָהּ, זוֹ סַנְהֶדְרִין, דִּכְתִיב (משלי לא, כה): עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁה. דָּבָר אַחֵר, כָּל הֲדָרָהּ, אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, דִּכְתִיב (ויקרא יט, לב): מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן. דָּבָר אַחֵר, כָּל הֲדָרָהּ, אֵלּוּ הַמִּשְׁמָרוֹת, דִּכְתִיב (דברי הימים ב כ, כא): וּמְהַלְּלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ. דָּבָר אַחֵר, כָּל הֲדָרָהּ, אֵלּוּ הַתִּינוֹקוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבִין תִּינוֹקוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, גָּלְתָה סַנְהֶדְרִין וְלֹא גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם, גָּלוּ מִשְׁמָרוֹת וְלֹא גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ תִּינוֹקוֹת גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר. מִיָּד וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ. הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה כְּשֶׁהֵן רַכִּים מְשׁוּלִים כִּכְבָשִׂים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ה, יז): וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם. וּכְשֶׁהֵן קָשִׁים מְשׁוּלִין כְּאַיָּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מָה אַיָּלִים הַלָּלוּ בִּשְׁעַת שָׁרָב הוֹפְכִין פְּנֵיהֶם אֵלּוּ תַּחַת אֵלּוּ, כָּךְ הָיוּ גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל רוֹאִין דְּבַר עֲבֵרָה וְהוֹפְכִין פְּנֵיהֶם מִמֶּנּוּ, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּבֹא שָׁעָה וַאֲנִי עוֹשֶׂה לָכֶם כֵּן. וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף, רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר בִּזְּמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מוֹסִיפִין כֹּחַ בִּגְּבוּרָה שֶׁל מַעְלָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים ס, יד): בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל. וּבִזְּמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, כִּבְיָכוֹל מַתִּישִׁין כֹּחַ גָּדוֹל שֶׁל מַעְלָן, דִּכְתִיב (דברים לב, יח): צוּר יְלָדְךָ תֶּשִּׁי. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי בְּרַבִּי טַרְפוֹן בִּזְּמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מוֹסִיפִין כֹּחַ בִּגְּבוּרָה שֶׁל מַעְלָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (במדבר יד, יז): וְעַתָּה יִגְדַל נָא כֹּחַ ה'. וּבִזְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּבְיָכוֹל, מַתִּישִׁין כֹּחַ גָּדוֹל שֶׁל מַעְלָן, וְהוֹלְכִין גַּם הֵם בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף. רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי אַחָא וְרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וְרַבָּנָן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא, הָיָה אָדָם אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ בִּירוּשָׁלַיִם, הַקְרֵנִי דַּף אֶחָד, וְאוֹמֵר לוֹ אֵין בִּי כֹחַ. הַשְׁנֵנִי פֶּרֶק אֶחָד, אוֹמֵר לוֹ אֵין בִּי כֹּחַ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּבוֹא לָכֶם שָׁעָה וַאֲנִי עוֹשֶׂה לָכֶם כָּךְ, וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף. אָמַר רַבִּי אַחָא, כְּשֵׁם שֶׁלֹא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בְּרוֹדֵף מָלֵא, כָּךְ אֵינָן נִגְאָלִין אֶלָּא בְּגוֹאֵל מָלֵא, דִּכְתִיב (ישעיה נט, כ): וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל מָלֵא כְּתִיב.

פס'. כי חלק ה' עמו. כיון שהתחילו הדורות להיות פרים ורבים לא מצא בהם כאברהם אבינו ואעפ״כ יצא ממנו ישמעאל וכל בני קטורה היו רעים מן הראשונים. בא יצחק ויצא ממנו עשו וכל אלופי אדום חזרו להיות רעים מן הראשונים עד שבא יעקב והוליד מטה שלימה מיד הקב״ה הכיר את חלקו שנאמר כי חלק ה' עמו וגו'. ואומר (ירמיהו י׳:ט״ז) לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא. וישראל חבל נחלתו. חבל זה גורל. וכה״א (תהילים ט״ז:ה׳-ו׳) חבלים נפלו לי בנעימים חבל זה חוט המשולש זה יעקב שהיה שלישי לאבות. ועליו הכתוב אומר (קהלת ד׳:י״ב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק:

והלכתא במוצאי שבתות ובמוצאי שאר ימים טובים אית לית ליה חמרא מקדשינן אריפתא, וכן במוצאי שבת והכנסת יום טוב מבדיל אריפתא אגב קידוש ברישא מברך המוציא ואינו אוכל, ואומר אשר בחר בנו וכו', והמבדיל בין קדש לחול, אבל בלילי פסחים לא סגיא ליה לקדושי אריפתא אלא חובה היא למעבד ליה לבר ישראל ארבע כוסות דחמרא, כנגד ד' גאולות, דכתיב ביציאת מצרים, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. ר' יהושע בן לוי אמר כנגד ארבע כסי שנאמרו בפרעה, וכוס פרעה בידי (בראשית מ יא), ואשחט אותם אל כוס פרעה (שם שם), ואתן את הכוס על כף פרעה (שם שם), ונתת כוס פרעה בידו (שם שם יג). ואמר ר' יהושע בן לוי ארבע כוסות כנגד ארבע כוסות של תרעלה שהשקה הקב"ה לאומות העולם, זש"ה קח את כוס היין החמה [הזאת מידי] והשקית אותו את כל הגוים (ירמי' כה טו), זה כוס אחד, כוס זהב [בכל] ביד ה' וכו' (שם נא ז), זה כוס שני, כי כוס ביד ה' מלא מסך וגו' (תהלים עה ט) זה כוס שלישי, ורוח זלעפות מנת כוסם (שם יא ו), זה כוס רביעי, וכנגדן משקה לישראל ארבע כוסות של ישועה לעתיד לבא, שנאמר ה' מנת חלקי וכוסי (תהלים טז ה), זה כוס אחד, כוסי רויה (שם כג ה), זה כוס שני, כוס ישועות אשא (שם קטז יג), תרי הרי ארבע כוסות, הילכך מיבעיא ליה לאתנויי ארבע כסי ואפילו מן התמחוי. ויין מבושל גרידא אין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, דהא נפק ליה מתורת יין, ואין מברכין עליו בורא פרי הגפן, ואין בו משום מגע גוי, ולא משום יין נסך, ואין מקדשין עליו ואפילו בשאר ימים טובים ולילי שבתות, ואין מבדילין עליו, ואין מברכין עליו ברכת המזון, ולא ברכת אירוסין. ולא ברכת נישואין, ולא ברכת מילה, ולא ברכת רחבה. וכששותין אותו מברכינן עליו שהכל נהיה בדברו, ואע"ג דמקדשין בלילי שבתות ושאר ימים טובים אלחמא כי ליכא חמרא, מיהו אבדולי לא מבדילינן אלחמא, וטעמא מאי קידוש דאי אפשר לו שלא לסעוד, ואמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה, כיון ששלחן קבועה וסעודה קבועה בלילי שבתות ולילי ימים טובים מקדש על הפת, אבל במוצאי שבתות וימים טובים שאין שלחן קבועה ואי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אינו דין שיטול פת ויוציא שם שמים לבטלה עליה, הלכך אין מבדילין על הפת, אבל אם יש מוצאי שבת ומוצאי יום טוב שחייב בקידוש ובהבדלה, אם אין לו יין מבדיל על הפת בהדי קידושא דיומא, ולבתר דגמרין סעודתייהו אכלין כזית מצה, משום דאמרו רבנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, דהיינו מיני מגדים, כגון קליות ואגוזים, שכן בלשון יון קורין אותו אפיצמן, כלומר אין מפטירין גמר סעודתי' במיני מגדים, אלא במצה, מקל וחומר ומה תחילת הפסח במצה דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט יא), אף גמר סעודתי' במצה דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב יח). ורב אמר מאי אפיקומן שלא יעקרו מחבורה לחבורה. ואסור למיכל שום מידעם בתר מצה ולא משתי, לבר יין כסא דברכתא וכסא דהליליא, ואי בעי למשתי מיא שתי, והני מילי לבתר דאכיל להאי אומצא מצה בתריתא, אבל בגו סעודתיה נהגו רבנן לחלק מגדני וקליות לתינוקות כדי שלא ישנו וישאלו בהלכות הפסח, וזכר לדבר והיה כי ישאלך בנך (שמות יג יד) עביד ליה הוויי' כי היכי דלישאלך. ונוטלין לידים ואין מברכין על נטילת ידים דקיימא לן מים אחרונים חובה. ואין טעונים ברכה ומברכינן ברכת המזון, ואומר יעלה ויבא, דתנן מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו, וכי מטי לברכה שלישית מתחיל בנחמה, ומסיים בנחמה, ואומר קדושת היום באמצע, ומברכינן בורא פרי הגפן, ושותין בהסיבה מזגו לו כוס רביעי גומר עליו את ההלל, מן לא לנו עד הודו לה' כי טוב בתראה. ומנהג קריאתה פרישנא בהלכות סוכה. ואומר עליו ברכת השיר, מאי ברכת השיר רב יהודה אמר יהללוך ה' אלהינו כל מעשיך, וחותם בא"י מלך מהולל בתשבחות, ומברך בורא פרי הגפן, ושותין בהסיבה. ור' יוחנן אמר נשמת כל חי, ומסתברא כר' יהודה. ומותר לשתות בין כוס של קידוש לכוס של הגדה, ובין כוס של ברכת המזון לכוס של הלל אסור לשתות, ואי דניחא ליה למימזג כוס חמישי, דאמור רבנן ארבע כוסות שבלילי פסחים חובה, חמישי רשות ואי בעי שתי ליה לימא עליה הלל הגדול, דהיינו מהודו לה' עד על נהרות בבל, וחותם בורא פרי הגפן ושותה, ואי לא בעי למימזגיה פטור, ולמה נקרא שמו הלל הגדול [א"ר יוחנן] מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריה. אמר ר' יהושע בן לוי הני עשרים וששה כי לעולם חסדו כנגד מי אמרן דוד, כנגד עשרים וששה דורות שברא הקב"ה מאדם ועד משה ולא נתן להם התורה וזן אותם בחסדו. וכי מאחר דאיכא הלל הגדול מאי טעם אמרינן האי הלילא, אמר ר' יוחנן משום שיש בו חמשה דברים, יציאת מצרים, וקריעת ים סוף, ומתן תורה, ותחיית המתים, וחבלו של משיח. יציאת מצרים, דכתיב בצאת ישראל ממצרים (תהלים קיד א), קריעת ים סוף, דכתיב הים ראה וינוס (שם שם ג). מתן תורה, דכתיב ההרים רקדו כאילים (שם שם ד). תחיית המתים, דכתיב אתהלך לפני ה' בארצות החיים (שם קטז ט). חבלו של משיח, דכתיב לא לנו ה' לא לנו (שם קטו א). ואיכא דתני לא לנו זו מלחמת גוג ומגוג: