Parshanut zu Dewarim 22:29

ונתן האיש כו' לאבי הנערה. כל שכיבה לאבי הנערה שיהיה שלו. ספרי. הנה לחייב קנס על כל שכיבה כבר דריש לעיל ושכב עמה כל שכיבה, וכאן הוא מורה דיוק נפלא דהשוכב עמה מיותר לגמרי דבשוכב מדבר קרא, אולם לעיל פסקא רמ"ב דריש ומת האיש אשר שכב עמה לבדו הראשון בסקילה והשני בחנק, דפירושו לענין אם באו עליה עשרה שלא כדרכה הראשון לבד חייב סקילה וכדעת רבי בפ"ק דקדושין, ואמר דכאן לגבי קנס כולהו משלמי, וזה החידוש דסד"א דזכות האב בהקנס הואיל ובידו למוסרה לקדושין לכל מי שירצה וא"כ אין בידו למוסרה רק פ"א לקדושין, ולכן הוה"ד דרק פעם ראשון שייך לאביה, אבל אחר זה משלמין לה, לכן קמ"ל השוכב עמה, דעמה מורה על ביאה שלא כדרכה דאינה נפעלת מאומה מהשכיבה וכאשר נתבאר לעיל לאבי הנערה שיהיה שלו גם בזה דהקנס מזה ג"כ שייך לאביה, ולכן נזכר בספרי שני פעמים לאבי הנערה דכוונתו כל שכיבה לאבי הנערה שיהיה שלו אף אם באו עשרה שלא כדרכה ג"כ משלמי לאב. ומה דאמר ר"ז מודה רבי דלענין קנס דכולהו משלמי לקוח זה מספרי.

לא יוכל שלחה כל ימיו. משלחה הוא ליבם. הנה במוציא ש"ר כתיב לא יוכל לשלחה, והפירוש דהיכא דכתיב בל' הפעולה הוא מורה על התחלתה ועשיתה והוא נתינתו של הגט ולא יוכל לעשות זאת הפעולה כל ימיו שכל ימיו לא יוכל ליתן לה גט כריתות, וזה שדרשו אף לאחר זמן, אבל כאן כתיב הפעולה בלא ל' והוא על משך השילוח וקיומו שלא יכול לגרשה באופן שתהיה מגורשת בימיו הא אם מגרשה שתהא גט סמוך למיתתו או אם גמר מיתה דמועיל, עיין פרק יש נוחלין קל"ז דזה אינו גט רק לאפוקי אותה מיבם מותר. וקרוב לכלל זה נתבאר באה"ש סימן תק"ל ומפורש הוא בנדרים דף פ' ע"ב גבי יוה"כ דכתיב תענו כו' לענות נפש מלתא דאתי לידי ענוי, יעו"ש.