Parshanut zu Dewarim 8:10

ואכלת ושבעת וברכת וכו', מנין לברכת המזון מן התורה שנאמר וכו', אין לי לאחריו לפניו מנין אמרת קו"ח כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ כו' א"ל אלא ברכת המזון ברכת התורה מנין קו"ח על חיי שעה מברך על חיי העוה"ב לא כש"כ (פרק ג' שאכלו, דף מ"ח). ובפרק מי שמתו (כ"א), אמר ר' יוחנן למדנו ברכת התורה לאחריה מן ברהמ"ז מקו"ח וברהמ"ז כו', ומסיק שם דברכה שלפניה הוא דרבנן, וכן בד"ת. וטעמא נראה, דאם נעיין על התשלום על גמול הטוב שגמל לו הקב"ה, אז הוא קו"ח מעליא מה על חיי שעה מברך על חיי עולם לא כש"כ, וכן מה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ, שזה תודה וברכה עבור גמולו הטוב שגמל אליו השי"ת. אך באמת אין הברכה על זה בלבד, רק הוא ענין ומכוון אחר, שכשאוכל ושבע, אז הוא עלול לבעט, וכמוש"א אכלת שבעת כו' שכחת שם ד' אלדיך מלי כריסי זני בישי (ברכות ל"ב), לכן צוה השי"ת שכשיאכל וישבע יזכיר שם אלוד' בתודה ויברכנהו ויזכור כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל ומידו לוקח האוכל למלאות נפשו כי ירעב, וזה שאמר בסמוך השמר לך פן תשכח כו' פן תאכל ושבעת כו' ורם לבבך ושכחת וזכרת כו' כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, הראה לנו טעם הברכה שלא יקשיח לבבו מדרכי השי"ת ועדותיו, וזה יתכן דוקא כשהוא שבע לא כשהוא רעב, אכן בדברי תורה מעיקרא כי עביד אדעתא דנפשיה עביד, שלומד לעשות רב לקנות חכמה, ואם לא יזכיר השי"ת, כי התורה היא חיינו ואורך ימינו, ובה חנן את נפש הישראל באצילות חכמתו יתברך, יתגאה ויעשנה קרדום להתעטר בה, ויוכל היות סם מות למשמאילים בה, וכמו שאמרו ע"ז יערף כמטר לקחי, שד"ת ממיתין אותן, לכן צוה השי"ת כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלדינו, ובזה יבוא לקיום התורה לשמה וללמוד אותה לשם יוצרה ומכשירתו ונהנין ממנו כו', וכמו שאמרו (בנדרים דף פ"א) שלא ברכו בתורה תחילה ועיין ר"ן שם, אבל כשלמד אז אינו צריך ברכה, כי מוצאה מצא חיים ודעסיק בה אצולי מצלא דלא ליתי לידי חטא וכמו"ש פ"ג דסוטה (כ"א) עיי"ש, והתורה שמו של הקב"ה והדבק בה דבוק בשמו יתברך, כי מעון השי"ת היא התורה, וכמוש"א צמצמן בין שני בדי ארון להראות שנפש כל ב"י כלול בתוה"ק ועליהם כולם כאחד כשהן מחוברין עם העדות שורה עליהם שכינתו ומופעת עליהן באורה. וזה ביאור דברי הגמרא ערכין (דף ד') הכל חייבים בזימון כהנים פשיטא ל"צ דאכלי קדשים סד"א ואכלו אותם אשר כפר בם כו' והא כפרה היא קמ"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איתנהו, פירוש, דסד"א כיון שזה האכילה הוא ענין דתי וחק ומצוה, וא"כ האכילה זו אינה גורמת לידי עון ואינו צריך לברך קמ"ל דאף באכילת קדשים צריך שלא יהא דעתו זחה עליו, כי אעפ"י שמצוות לאו ליהנות נתנו, בכ"ז הנאת הגוף דאיכא בהדיה לא בטיל, וכמו שאמרו בר"ה בנודר מן המעין שטובל בימה"ג ולא בימות החמה דהנאת הגוף אינה בטלה ועלול לשבוע ולשכוח ולהשתקע בגסות וחמריות אף כשהאכילה היא מצוה וקרובה לענין אלדי. ודו"ק היטב.