Quotation_auto zu Dewarim 16:1

וסמך לכאן כי ימכר לך אחיך העברי. לפי שדיבר למעלה בענין מתנות עניים. ובענין השמיטה. סמך לכאן פרשת עבד עברי שהיה יוצא בשנת השמטה. וכמו שאמרו למעלה נתן תתן לו. כן אמר בכאן לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך. וסמך לכאן כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך. לפי שאמר למעלה וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך השם אלהיך. ועשה עמך נסים והרג בכורי מצרים והציל בכורי ישראל. לכן ראוי לך שכל הבכור אשר יולד בבקרך הזכר תקדש. וסמך לכאן שמור את חדש האביב ועשית פסח. לפי שדיבר ביציאת מצרים ובקידוש הבכורות. וזה היה בחדש ניסן שכתב בו החדש הזה לכם ראש חדשים. לכן אמר בכאן שמור את חדש האביב. וזכרהו ושמרהו. כי זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. וכן אמר שמור שימתין כשיבא זה החדש. אחר שהוא מלומד בנסים ובו יצאת ממצרים שתעשה בו קרבן הפסח. וזהו וזבחת פסח לה' אלהיך. וצוה שלא יאכל עליו חמץ. ולפי שבמצרים התיר להם לזבוח את הפסח ולאוכלו שם. לפי שלא היה להם מצוה להתעסק בה. אמר בכאן לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך כי אם אל המקום אשר יבחר ה' שם תזבח את הפסח ולא במקום אחר. ולפי שתכלית יציאת מצרים היתה לקבל התורה. כאומרו בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. סמך לכאן שבעה שבועות תספר לך עד יום מ"ת. וזהו ועשית חג שבועות לה'. כי זה מורה על חבת התורה. שמרוב תשוקתה לקבלה. הם סופרים הימים והלילות להגיע למבוקש. ולכן צוה שיספרו חמשים יום. כנגד חמשים פרשיות של תורה וכנגד חמשים שערי בינה. וכן נזכרה יציאת מצרים בתורה חמשים פעמים. להורות כי שם שלוח העבדים לחפשי. ושם רמוז סוד השמיטה והיובל. ולכן צוה בהם תשובו איש אל אחוזתו זכר ליציאת מצרים. ולכן חתם הפרשה וזכרת כי עבד היית במצרים. ולפי שזאת הספירה היא לתכלית התורה. אמר בה תספור לך לעצמך. אבל כל שאר הספירות שאדם סופר בעוה"ז אינן לעצמו אלא לאחרים. כאומרו ועזבו לאחרים חילם. ואמר אל תתן לנשים חילך וגו'. אבל מה שאדם עושה וסופר מענייני התורה והמצות קונה לעצמו ולא לאחרים. ולכן אמר תספור לך. וכן ולקחתם לכם ביום הראשון. וכן החדש הזה לכם כמו שפירשתי שם. ולכן אמר הלל מרבה בשר מרבה רמה וכו'. שהוא עושה ומרבה לאחרים. אבל בתורה אמר קנה לעצמו קנה לו דברי תורה וכו'. וכן צוה לספור שבעה שבועות כמו שצוה בנדה וספרה לה לעצמה. כן צוה בכאן תספור לך ולתועלתך. וזה להורות שהיו ישראל במצרים טמאים כטומאת הנדה. כאומרו ביחזקאל ע"ה ובגילולי מצרים אל תטמאו. ולכן היו צריכים טהרה וטבילה כנדה. ולפי שטומאת ישראל היתה כפולה מטומאת הנדה. אמר בהם שבעה שבועות תספור לך. ולא הספיק להם ז' ימים כנדה. וכמו שהנדה צריכים לה טבילה במי מקוה. כן צוה לישראל שיטבלו עצמם במי התורה דכתיב הוי כל צמא לכו למים. ולהורות גם כן שטומאתם היתה חמורה מאד. הוצרכו לעשות טבילה באש התורה. דכתיב מימינו אש דת למו. לפי שעיקר הטבילה היא באש. כדאמרינן בפ' חלק כי קבריה קב"ה למשה במאי אטביל אותו במים. והלא כתיב מי מדד בשעלו מים. א"ל בנורא דהיא עיקר הטבילה דכתיב כל דבר אשר לא יבא באש תעבירו במים. ולכן ניתנה התורה באש להוציא מהם כל סיג וכל מחלה שהביאו עמהם ממצרים. ולפי שבמועד הזה ניתנה התורה. כתב בכאן ושמחת לפני ה' אלהיך. לפי שהתורה יש בה שמחה דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב וכתיב שש אנכי על אמרתיך. אבל בפסח לא נאמר בו שמחה לפי שעדיין לא ניתנה התורה. ועוד שעדיין לא היה להם שמחה שלימה עד יום השביעי שטבעו המצריים בים. ולכן לא נאמר שמחה במועד של פסח. ובשבועות אמר ושמחת על שמחת התורה. אבל בחג הסוכות אמר ושמחת בחגך וכן והיית אך שמח. ב' שמחות. האחד כנגד שמחת התורה. ולפי שאחר נתינת התורה חטאו בעגל ולא נתכפרו עד יוה"כ. כתיב במועד של סכות שמחה יתירה. כנגד הכפרה. כי החוטא הוא עצב מפחד החטא ואחר הכפרה הוא שמח. ולכן נקראה ירושלם יפה נוף משוש כל הארץ. לפי שבמקדש היתה הכפרה והשמחה. ואולי הטעם שנאמר בשבועות ושמחת. לפי שיש להם שמחה בפירות האילן. ובסוכות שהוא זמן האסיף מגרנך ומיקבך נאמרו בו שתי שמחות. והנכון כי בסוכות נאמרו בו ג' שמחות. בזאת הפרשה ב' שמחות. ובפרשת אמור נאמרה שמחה אחרת. להורות כי מועד של סוכות שקול כנגד כל הג' מועדים. ולכן נאמרו בו ג' שמחות: ומזה הטעם אומרים הלל הגמור כל ח' ימים משא"כ בפסח. ולכן נאמר בכאן ג' פעמים בשנה וכו'. כנגד ג' מועדים. ואולי שנאמרו בו שלשה שמחות כנגד שמחת התורה ושמחת הכפרה ושמחת האסיף. שאז כל העולם בשמחה. ואחר שיש בכאן שמחת התורה והכפרה. אע"פ שיש בכאן שמחת האסיף שהיא שמחת הגוף. אמר בכאן חג הסוכות תעשה לך. שהכל לעצמך. כי אחר שאתה שמח בשמחת התורה והכפרה. אע"פ שתשמח בחג האסיף שהיא הנאת הגוף. הכל נחשב כשמחת התורה. ואחר שהיא שמחה של מצוה אמר בו חג הסכות תעשה לך. לתועלתך ולעצמך ולנפשך:

ראשון הוא לכם למה נאמר לפי שהוא אומר שמור את חודש האביב שמור את הפסח לאביב ואת האביב לפסח שיבוא אביב בזמנו, הא כיצד עבר את אדר שיבוא אביב בזמנו, הרי שעיברו את אדר ולא בא אביב בזמנו שומע אני יעברו את ניסן, היה ר' שמעון אומר הא אם אמרת כן נמצאת עושה ניסן שני, ואמרה תורה ראשון הוא לכם, רבי יונתן אומר שמור את חודש האביב חודש הסמוך לאביב אתה מעבר זה חודש אדר, אבל לא שמענו מכמה מעבר כשהוא אומר שמור את חודש חודש אתה מעבר, והדין נותן הואיל והחודש מתעבר ושנה מתעברת מה חודש אחד ממנויו אף שנה אחד ממנויה, אי מה חודש אחד משלשים אף שנה אחד משלשים תלמוד לומר שמור את חודש חודש אתה מעבר אחד משלשים ואי אתה מעבר שנה אחד משלשים, אי מה השנה אחד משנים עשר בו אף חודש אחד משנים עשר בו תלמוד לומר ובחמשה עשר יום לחודש הזה יום לחודש אתה מעבר ואי אתה מעבר אחד משנים עשר בו, רבי יצחק אומר הא אם אמרת כן נמצאת כבר לבנה באמצע הרקיע, הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון, ומה חודש אין תוספת עיבורו אלא בסוף אף שנה אין תוספת עיבורה אלא בסוף, ר' ירמיה אומר הואיל וטומאה מתעברת ואביב מתעבר מה טומאה אין פחות משלושים יום אף אביב אין פחות משלושים יום, מוסיף אתה ואין אתה גורע, ראשון הוא שלא יעשה ניסן שני, ר' יאשיה אומר מנין שאין מעברין את השנה אלא בבית דין הגדול שבירושלים תלמוד לומר ראשון הוא לכם, דברו אל כל עדת, אמר ר' יוחנן כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקביל פני שכינה, כתיב הכא החודש הזה לכם וכתיב התם זה אלי ואנוהו, תנא דבי רבי ישמעאל אלמלי לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים כל חודש וחודש דיים אמר אביי הלכך [נימרינהו] מעומד, מרימר ומר זוטרא מכתפי (להו) ומברכי מאי מברכי אשר במאמרו ברא שחקים וכו', זה שאמר הכתוב רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אמר ר' סימון חשבונותיך אלינו שכל אלפים וארבע מאות וארבעים ושמונה שנה עד שלא יצאו ישראל ממצרים היה הקב"ה יושב ומחשב חשבונות ומקדש את השנים ומחדש חודשים, וכיון שיצאו ישראל ממצרים מסרן להם הדא הוא דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר, מהו לאמר אמר מכאן ואילך הרי הן מסורין לכם, החודש הזה לכם וגו' תוחלת ממשכה מחלה לב רבי חייא בר אבא אמר אלו ישראל עד שלא נגאלו וכיון שבא משה אצל ישראל ואמר כך א"ל הקב"ה פקד פקדתי א"ל משה רבינו עדיין פקידה מה כחי כי איחל ומה קצי כי אאריך נפשי אם כח אבנים כחי אם בשרי נחוש, וכיון שאמר להם החודש הזה אתם נגאלים אמרין הא סימן טב ועץ חיים תאוה באה:

והיה כי יאמרו אליכם בניכם בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה שסוף עתידה תורה להשתכח. ויש אומרים בשורה טובה נתבשרו לראות בנים ובני בנים. ויקוד העם וישתחוו למה השתחוו לפי שנאמר וחמושים עלו בני ישראל אחד מחמשה ויש אומרים אחד מחמשים. ויש אומרים אחד מחמש מאות. ר' נהוראי אומר העבודה אחד מחמש מאות לא עלו שנאמר רבבה כצמח השדה וגו' ואומר ובני ישראל פרו וישרצו שהיתה האשה יולדת ששה בכרס אחד ואת אומר אחד מחמש מאות עלו ואימתי מתו בשלשה ימי אפלה שנאמר לא ראו איש את אחיו שהיו קוברין את מתיהן והודו ושבחו שלא ראו אויביהם מפלתם וישישו. ואמרתם זבח פסח שנו רבותינו כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת. ופסח מנלן דכתיב שמור את חודש האביב ועשית פסח שיהא כל עשייתך לשם פסח. אשכחן שנוי קודש שנוי בעלים מנלן. ואמרתם זבח פסח הוא שתהא זביחה לשם פסח אם אינו ענין לשנוי קודש דנפקא ליה מהתם תנהו לענין שנוי בעלים. אשכחן למצוה לעכב מנלן. הוא לעכב. בין הכא ובין הכא אשכחן זביחה שאר עבודות מנלן. הואיל וגלי גלי. רב אשי אמר הואיל וגלי גלי לא אמרינן. אלא מנלן דכתיב זאת התורה לעולה למנחה וגו'. ותניא ביום צוותו זה בכור ומעשר ופסח הקישו הכתוב לשלמים מה שלמים בין שנוי קודש בין שנוי בעלים למצוה. אף כל בין שנוי קודש בין שנוי בעלים בעינן למצוה. וכשלמים מה שלמים לא חלקת בהן בין זביחה לשאר עבודות למצוה. אף פסח לא תחלוק בו בין זביחה לשאר עבודות לעכב. ואלא הוא למה לי. לכדתניא כל מקום שנאמר הוא בזביחה אינו אלא לעכב. אבל אשם לא נאמר בו הוא אלא לאחר הקטרת אימורין הוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר: