Quotation_auto zu Dewarim 21:5

ובמדרש הנעלם אמרו כי טעם עגלה ערופה הוא. לפי שידוע כי מלאך המות ניתן לו רשות ליטול נפשות החיים בדין. ולא ניתן רשות לשום אדם ליטול נשמה. ואחר שזה ההרוג נהרג על ידי אדם ולא על ידו. הוא עולה ומקטרג ויורד ומשטין. אחר שהשיגו גבולו ולקחו אומנותו. ולכן מדת הדין מתוחה בעולם. ובפרט בעיר הקרובה אל החלל שנהרג זה בגבולם. ולכן התורה רצתה לתקן דבר זה וצותה שימדדו הערים והעיר הקרובה אל החלל. הזקנים שלה יקחו עגלת בקר ויערפו בנחל איתן. בענין שיהיה זה תחת זה. זה כופר זה. זה מחולל על זה. ואותו מלאך שעולה ומשטין. יתקרר בזאת העגלה הערופה ולא יקטרג עוד. וזה כענין המלקות שצוה שיהיה מעור שור וחמור. שהם רמז שתי מדות שמקטרגות. כי בזה המלקות מתקררות ואינן מקטרגות. ולפי שזה האיש בעונו היה ראוי ששדרתו תתהפך לנחש. לזה מכין אותו על שדרתו בזה העור של שור וחמור זה תחת זה. וכן בכאן על זה הדרך. ולכן צוה בכאן וכל זקני העיר ההיא ירחצו את ידיהם. כמו שאומר אני רוחץ ידי מזה העון. ולפי שבסבת זה המלאך. רוח עועים ורוח הטומאה נתפשטה בארץ לעוות אדם בריבו. צוה שירחצו ידיהם מזאת הטומאה. אחר שהם קרובים אל החלל ומדת הדין מתוחה עליהם. וצריך שיאמרו להיות נקיים. ידינו לא שפכו את הדם הזה ולא סבבנו מיתתו. ולפי שזה אינו מספיק. היו צריכים הכהנים לעמוד בכאן לגמור הכפרה. והיו אומרים כפר לעמך ישראל. וכן נראה שהוצרכו בכאן הכהנים לקבל בושה וכלימה. על מה שלא נתכוונו בעבודתם ובתפלתם. כי ידוע שהכהנים נוטלים בשכרם מישראל מתנות כהונה. והכהנים היו עובדים עבודתם בבהמ"ק לכפר על ישראל ולהצילם מכל מכשול ועון. ואחר שנהרג זה בגבולם. לא כיונו בתפלתם ובעבודתם. ואחר שזה כן. ראוי שיבואו לכאן ויקבלו בושה וכלימה על מה שעשו. וזהו ונגשו הכהנים. אחר שבם בחר ה'. ואחר שבם בחר ה' הם סבות הטובות והרעות. וזהו ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. ולכן היו אומרים הזקנים ידינו לא שפכו את הדם הזה. אבל הכהנים שעומדים בכאן הם סבבו כל ריב וכל נגע. אחר שלא כיוונו בעבודתם. והם שפכו הדם הזה. וכבר פירשתי זה בארוכה בפסוק וישב בה עד מות הכהן הגדול עיי"ש. שנראה שהוא סבב הדבר הזה. וכן בכאן אמר ונגשו הכהנים בני לוי. כי הם גרמו המכשול הזה. אחר שבם בחר ה' לעבוד עבודתם והם לא כיוונו בה. לכן על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. כי מות וחיים ביד לשון. ובזה יתישב מה שאמר ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע כי באופן אחר הוא מיותר:

אח"כ צוה בדין ערי מקלט. לפי שאין ראוי לפי קדושת א"י שישפך בה דם נקי. כאומרו ולא תחניפו את הארץ. וכן אין ראוי שאם ישפך בהם דם נקי שנהרג בשוגג שישפך דמו כדם הרוצח במזיד. וכן אין ראוי לפי קדושת הארץ שהרוצח אע"פ שיהיה בשוגג. שיהיה הולך בכל מקום שירצה ומטמא את הארץ לעיני כל רואיה. אחרי אשר שפך דם האדם. והיה ראוי שבאדם דמו ישפך אחר שהאדם נברא בצלם דמות קונו. ובסבת כל זה צותה התורה שיפרשו שש ערי מקלט. באופן שהרוצח יהיה מתבייש ויהיה נכלם ונאלם בעיר סוגרת ומסוגרת. ולא יצא ממנה לטמא את הארץ ולדרוך עליה. אחר שעל ידו באה תקלה גדולה כזו. ולכן אם יצא מעיר מקלטו. בלא בושת וכלימה. הותר דמו לקרובי הרוצח. כאומרו ואם יצא יצא הרוצח וגו' ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם. אחר שהבושת הוא דאתיא סומקא ואתיא חיורא. וזה לא נתבייש מחטאתו ויצא חוץ לגבולו. אין לו דם ומותר להרגו. ואחר שזה כן לא היה ראוי שיצא מעיר מקלטו עד שימות שם. בענין שלא יטמא את הארץ. ואיך צוה וישב בה עד מות הכהן הגדול ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו. אבל הענין הזה כך הוא. כי שורת הדין נותנת לתת נפש תחת נפש ושופך דם האדם באדם דמו ישפך. אבל רצה השם לרחם על עמו ועל ארצו שההורג בשוגג יסגר בעיר מקלטו. וישב בה כמי שיושב במחשכים בבית הכלא כמתי עולם. ולזה אמר גלות מכפרת עון. ולפי שידוע שכ"ג קהל עדתינו עליו יסמוכו לפי שהוא דבק אל השם. ולכן רצה השם שהם (יטמאו) [ישמרו] המקדש. בענין שלא יגעו אל הקדש הזרים. והטיל עליהם עונש הזרים. אחר שאין להם מלאכה אחרת אלא שמירת המקדש. ולכן נוטלים המעשרות בשכרם. כאומרו כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם. ואם טעו בשמירת הקדש ראוי שתסוב עליהם העונש. כאומרו ואתה ובניך אתך תשאו את עון המקדש. וכן רצתה התורה להטיל עליהם עול אחר. אחר שהם פנויים והם יושבים בבית ה' כל ימיהם. שיהיו כלי כפרה לישראל ויכוונו מאד בקרבנותיהם ובתפלותיהם. ויהיו לרצון להם. באופן שלא יארע תקלה ומכשול בישראל להרוג זה לזה. ואם ח"ו יקרה כזה. עליו מוטל העונש. לפי שהוא סבב כל זה. אחר שלא היתה תפלתו רצויה. כאומרם ברבי יהושע בן לוי דלא אשתעי אליהו בהדי' לפי שנהרג אדם בגבולו. וכן הכהן סבב הריגת זה הנפש וראוי שיומת על זה. ולכן אמר וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקדש. כי זה האיש הרוצח משח אותו בשמן הקדש. אחר שחלק ה' עמו ואיש אחד מישראל חשוב ככולם. אחר שכולם חשובים כאבר אחד. ואחר שזה משח אותו בשמן הקדש בנזר אלהיו על ראשו. בענין שיתפלל עליו שלא יארע תקלה על ידו. והוא הסיח דעתו בתפלתו ונהרג זה האיש. ראוי שימות הכהן אחר שהוא בעל התקלה. ולכן אחרי מות הכהן ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו. שכבר נתקיימה התורה שאמרה נפש תחת נפש. ולכן תמצא בענין עגלה ערופה צותה התורה ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה' על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. לרמוז שראוי שיעמדו בכאן הכהנים אחר שנהרג זה בזמנם. ויקבלו בושת וכלימה מזאת התקלה שבאה על ידם. אחר שלא נתכוונו בקרבנותיהם ובתפלתם. וזהו כי בם בחר ה' לשרתו במזבח ולברך בשם ה' בתפלה ובברכת כהנים. ואחר שלא נתכוונו בתפלתם הם עשו זאת התקלה. וזהו על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. ולא על פי אחר. והם ההורגים וראוי שיהיו בכאן ויקבלו בושת וכלימה. ולכן בכאן אחר שמת הכהן הגדול בעונו. ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו. כי כבר נעשה הדין בהורג והגורם. ולכן צוה ולא תקחו כופר לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן. ויתקיים נפש תחת נפש. ולהורות שמת בעון זה. תמצא שלא כתב בכאן עד מות הכהן הגדול. אלא עד מות הכהן. להורות שבעבור זה ירד מגדולתו. ובזה לא תחניפו את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו. ובכאן לא מצינו שנשפך דם הרוצח. אבל נראה שדם הכהן ומיתתו חשובה כדם שופכו:

והובא אל אהרן הכהן, מה ת"ל לפי שנאמר ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וכי מה ענין ריבים אצל נגעים מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום דכתיב וביום הראות בו בשר חי אף ריבים ביום, ומה נגעים שלא בסומא דכתיב לכל מראה עיני הכהן אף ריבים שלא בסומא ומקיש נגעים לריבים מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים, אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה, ודין הוא ממונו בשלשה גופו לא כ"ש תלמוד לומר והובא אל הכהן הא למדת כהן אחד רואה את הנגעים, והובא אל אהרן אין לי אלא אהרן מנין לרבות כהן אחר תלמוד לומר הכהן, מנין לרבות בעלי מומים ת"ל מבניו, יכול שאני מרבה חללין ת"ל הכהנים יצאו חללין, מנין לרבות כל ישראל ת"ל או אל אחד אם סופנו לרבות כל ישראל מה ת"ל הכהנים מלמד שאין טומאה וטהרה אלא מפי הכהנים, הא כיצד חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן אע"פ שהוא [שוטה] אמור טמא והוא אומר טמא או אמור טהור והוא אומר טהור, רבי אומר מה ת"ל אל אחד מבניו הכהנים לפי שנאמר ועל פיהם יהיה כל ריב וגו' הקיש דינים לנגעים מה נגעים ביום אף דינים ביום, מה נגעים שלא בקרובים אף ריבים שלא בקרובים, אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה קל וחומר אם ממונו בשלשה גופו לא כל שכן, ואם כן למה נאמר או אל אחד מבניו מלמד שכהן אחד רואה את הנגעים, וראה הכהן את הנגע שיהו עיניו בו בשעה שרואה אותו, בעור הבשר הבינוני, בעור הבשר שיהיה רואה עור הבשר עמו כולו כאחד, רבי יוסי בר' יהודה אומר מה ת"ל בעור הבשר שיהא כל החוצה לו סמוך לעור הבשר וראוי לפשיון שאם היה סמוך לראש ולזקן לשחין ולמכוה ולקרח אין טמא, שער, מיעוט שער שתי שערות, בנגע להביא את מה שבתוכו ושוכב חוצה לו, בנגע הפך לא קודם, מכאן אמרו אם בהרת קדמה לשער לבן טמא, ואם שער לבן קדם לבהרת טהור אם ספק טמא, ורבי יהושע מטהר, ושער בנגע הפך לבן מכאן אמרו שתי שערות עיקרן משחיר וראשן מלבין טהור, עיקרן מלבין וראשן משחיר טמא וכמה יהא לבנונית רבי מאיר אומר כל שהוא וחכמים אומרים כשעור, א"ר מאיר שלא יהא אדם מדמה (שבקולם) [שבכולם] הן נידונין אלא (היה) [חוד] שער לבן טמא, אין לבן טהור, לבן, ולא אדום ולא ירוק ולא שחור, אוציא את כולן ולא אוציא את שער צהוב ודין הוא ומה אם שער לבן שאין סימן טמא בנתק והרי הוא סימן טמא בנגע, שער צהוב שסימן טמא בנתק אינו שיהא סימן טמא בנגע, ת"ל לבן ולא צהוב, ומראה הנגע עמוק ולא ממשה עמוק, ומראה הנגע עמוק ולא מראה שער לבן עמוק, ומראה הנגע עמוק לרבות לו מראה רביעי, הוא אין לו מראה חמישי אמר רב פפא האי שמשא סומקתא היא תדע דהא סמקא צפרא ופניא, והא דלא חזיא כולי יומא נהורא הוא דלא בריר, מתיבי מראהו עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל, והא התם דלבן הוא, כמראה חמה ולא כמראה חמה, כמראה חמה עמוקה ולא כמראה חמה דאלו התם לבן והכא אדום, ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא והא סמקא צפרא ופניא, בפניא דחלפא אפיתחא דגיהנם, בצפרא חלפא אוורדי דגן עדן, ואית דאמרי איפכא, ומראה הנגע עמוק מעור בשרו נגע צרעת היא מה תלמוד לומר לפי שנאמר וטמאו הכהן לא יסגירנו הא למדנו שאין מסגירין את המוחלט, מנין שאין מחליטין את המוסגר ואין מסגירין את המוסגר ואין מחליטין את המוחלט, ת"ל לא יסגירנו כי טמא כל שנקרא עליו [שם] טמא אין זקוק לו, יכול לא יאמר לו הרי את מוסגר בזה ומוחלט בזה מוחלט בזה ומוסגר בזה (מוסגר בזה ובזה) מוחלט בזה ובזה, תלמוד לומר נגע וראה צרעת וראה, וראהו כלו כאחד כגריס, שאם היה על ראש חטמו שופע אילך ואילך אינו טמא, מכאן אמרו עשרים וארבעה ראשי אברים שבאדם אינן מטמאין משום מחיה, ראשי אצבעות ידים ורגלים, ראשי אזנים, ראש החוטם, ראש הגויה, וראשי דדים של אשה, רבי יהודה אומר אף של איש ותני עלה בכולן עבד יוצא בהן לחירות, בן עזאי אומר אף הלשון, רבי אומר אף הסירוס, סירוס דמאי אילימא סירוס דגיד היינו גויה, אלא סירוס דביצים רבי אלעזר אומר היבלות והדלדולים והמסמרות אינן מטמאין משום מחיה, וטמא אותו, אותו הוא מטמא ואינו מטמא את התולש סמני טומאה מתוך נגעו עד שלא בא אצל כהן, א"ר עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע כשהולכין לכרך נדבת בתוך הסגר מהו אמרו לי לא שמענו, אבל שמענו עד שלא בא אצל כהן טהור לאחר חלוטו טמא, התחלתי מביא להם ראיה אחד עומד לפני כהן בתוך הסגרו טהור עד שיטמאנו הכהן, ומאימתי טהרתו ר' אליעזר אומר כשיולד לו נגע אחר וטהר הימנו וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו: