Quotation_auto zu Dewarim 23:22

ואמר לא תשיך לאחיך נשך כסף וגו'. להזהיר על הרבית. לפי שיצר הרע משיאו עצה זו בשביל מעותיו שלא יהיו בטלים אצלו. לפי שזאת היא עצת נחש הקדמוני הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור. אמר נשך כסף נשך אוכל וגו'. ואמר כי תדור נדר לה' אלהיך. זאת ג"כ עצת יצר הרע. שמשיאו עצה זו לעלות ולראות ולעלות במעלות. ולהתגדל דרך יוהרא שידור נדר בפרהסיא. ואח"כ אומר לו שלא ישלם. כי טוב שתאכילהו לבניך ולבנותיך. לזה אמר לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך והיה בך חטא. וחסרון מבניך. שמתים בעון נדרים כמאמרם ז"ל. וכמו שאמרו במדרש ואל תאמר לפני המלאך. זה החזן כי שגגה היא בשוגג נדרת. למה יקצוף האלהים על קולך שנדרת בפרהסיא. וחבל את מעשה ידיך אלו הבנים. וכן אמרו בענין נדרים אשתו של אדם מתה שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך. ולכן טוב שלא תדור משתדור ולא תשלם. וטוב מזה ומזה מי שאינו נודר כל עיקר. וזהו וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. מחסרון הבנים. ולא יהיה בך חטא הגאוה. ולכן יש לך להזהר שאע"פ שלבך ויצרך יאמרו לך שתדור נדר. שלא תדור. אבל אם כבר יצא מפיך צדקה. יש לך לקיים דבריך. וזהו מוצא שפתיך תשמור. ותמתין מלידור. אבל אם נדרת. ועשית כאשר דברת בפיך:

ביום השמיני עצרת תהיה לכם. תניא רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביו"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה, ר' יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציון לבית המדרש. אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר עצרת לה' אלקיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם, הא כיצד, ר' אליעזר אומר או כלו לה' או כלו לכם, ר' יהושע אומר חלקהו חציו לה' וחציו לכם (כתוב ברמז תרנ"ג). מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה מנחתם ונסכיהם אפילו למחר (כתוב ברמז תרמ"ט). איבעיא להו נסכים הבאין בפני טעונין שירה או אין טעונין שירה, כיון דאמר שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן מנין שאין אומרים שירה אלא על היין אמרינן, או דילמא אאכילה ושתיה אמרינן אשתיה לחודיה לא אמרינן. כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק אלה תעשו לה' במועדיכם אלו עולות הבאות חובה ברגל, לבד מנדריכם ונדבותיכם לימד על נדרים ונדבות שקרבין בחולו של מועד. לעולותיכם במה הכתוב מדבר אם בעולות נדר הרי כבר נאמר נדריכם, ואם בעולת נדבה הרי כבר נאמר נדבותיכם. הא אינו מדבר אלא בעולת יולדת ועולת מצורע. ולמנחותיכם במה הכתוב מדבר אי במנחת נדר הרי כבר אמור, ואי במנחת נדבר הרי כבר אמור, הא אינו מדבר אלא במנחת חוטא ובמנחת קנאות. ולנסכיכם ולשלמיכם מקיש נסכים לשלמים מה שלמים ביום אף נסכים ביום. ולשלמיכם לרבות זבחי שלמי (צבור) [נזיר], א"ל אביי ולימא מר לרבות שלמי פסח דאי שלמי נזיר נידר ונידב הוא דתנן כל הנידר ונידב קרב בבמת יחיד ושאינו נידר ונידבר אינו קרב בבמת יחיד ותנן המנחות והנזיר קרבין בבמת יחיד דברי ר' מאיר, סמי מכאן נזירות. רב דימי אמר לא תסמי מכאן נזירות תנאי היא הא ר' מאיר והא רבנ ן. ולנסכיכם ולשלמיכם (כתוב ברמז תפ"א). אלה תעשו לה' במועדיכם אלו נדרים ונדבות שנדר ברגל שיביאם ברגל. או אינו אלא נדרים ונדבות של כל השנה כולה, כשהוא אומר כי תדור נדר לה' אלקיך וגו' הרי נדרים ונדבות שנדר קודם הרגל אמורים, הא מה תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם אלו נדרים ונדבות שנדר ברגל שמביאם ברגל. לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם אלו [קיני] זבין וקיני זבות שנתנה תורה רשות שיביאם ברגל. ויאמר משה אל בני ישראל להפסיק הענין דברי ר' ישמעאל:

מוצא שפתיך זו מצות עשה. תשמור זו מצות לא תעשה, ועשית זו אזהרה לבית דין שיעשוך. כאשר נדרת זה נדר, לה' אלקיך אלו חטאות ואשמות עולה ושלמים. נדבה כמשמעה. אשר דברת אלו קדשי בדק הבית. בפיך זו צדקה. אמר מר מוצא שפתיך זו מצות עשה למה לי מובאת שמה והבאתם שמה נפקא, תשמור זו (אזהרה לבית דין) [מצות לא תעשה] למה לי מלא תאחר לשלמו נפקא. ועשית זו אזהרה לבית דין למה לי מאותו נפקא דתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו ותרתי זמני למה לי, חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב [אימא] כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה, ואי אשמעינן אפריש ולא אקריב משום דמשהי ליה גביה אבל אמר ולא אפריש אימא דיבורא בעלמא הוא ולאו כלום הוא צריכא. ומי מצית אמרת דאמר ולא אפריש והא נדבה כתיב ותניא איזהו נדר ואיזהו נדבה, נדר הרי עלי עולה, נדבה הרי זו עולה, ומה בין נדר לנדבה, נדר מת או נגנב חייב באחריותו נדבה מת או נגנב אינו חייב באחריותו, אמר רבא משכחת לה באומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריות. בפיך זו צדקה אמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניי, פשיטא, מהו דתימא הואיל ובעניינא דקרבנות כתיב מדמינן להו קא משמע לן. כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. למה לי למיתני אלא שלא עלו ליתני ולא עלו לבעלים לשם חובה, הא קא משמע לן דלבעלים הוא דלא עלו לשם חובה אבל בקדושתייהו קיימי ואסור לשנויי בהו, כדרבא דאמר רבא עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה, איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא, איבעית אימא סברא משום דשני בה כל הני לישני בה וליזיל, איבעית אימא קרא מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה, נדבה נדר הוא, אלא אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהא נדבה ונדבה מי שרי לשנויי בה. כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה למה לי למתני אלא כו' (כדלעיל):