Quotation_auto zu Dewarim 6:7

והטעם השני שנראה שנקרא חנוכה בלי תוספת בי"ת. הוא מיוסד על פרשתינו על פסוק שמע ישראל שבו סוד הייחוד. לפי שכבר כתבתי שיש בזה הפסוק כ"ה אותיות כנגד כ"ה יהיה זרעך. וכנגד ויפן כ"ה וכ"ה. שהוא סוד שני הייחודים בבקר ובערב. וידוע כי זאת הפרשה של שמע ישראל כוללת כל התורה כולה בסוד עשרת הדברים. בסוד והיו הדברים האלה שהם עשר אמרין. כמו שמנאום בזוהר. ושננתם לבניך ודברת בם וכו' כמו שמנאום שם. ולפי שכללות התורה כולה יש בה סוד הייחוד וסודות גדולים. ולפי שראה השם אורך הגלות וגודל הצרות עד שכמעט נשתכחה תורה מישראל. רצה לתת להם פרשה קטנה שרוב גופי התורה תלויין בה. באופן שאם ח"ו תשתכח התורה מרוב הצרות. תשאר להם פרשה קטנה של פרשת הייחוד. שיהיו עוסקים בה ויהיה חשוב להם כאלו עוסקים בכל התורה כלה. ואם ח"ו תהיה הגזירה שלא יעסקו בתורה כמו שהיה בזמן רבי עקיבא ובזמנים אחרים. למעט ישאר להם פסוק שמע ישראל. שיחשבו בו בלבם ויחשב להם כאלו עוסקים בכל התורה. אחר שלא היו יכולים לעסוק בתורה אלא שהיו עוסקים ביניהם בין אדם לחבירו בהחבא. כמאמר רבי שמעון במסכת אבות שאמר עשרה שיושבים ויש ביניהם ד"ת. לפי שזה היה בדורו של גזירה שלא היו מניחים להם לעסוק בתורה. אלא היו עוסקים בסתר בין אדם לחבירו. אבל התנא האחר שדיבר בזה עשרה שיושבים ועוסקים בתורה בפרהסיא. לפי שלא היה בדורו של הגזירה אבל האחר שהיה בדורו של הגזירה אמר ויש ביניהם ד"ת בסתר. וזהו שאמר ומנין אפילו אחד שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי. כי הגזירה היה באופן שאפילו שנים לא היו מתחברים יחד שלא יאמרו שהוא לעסוק בתורה. ולכן אמר שאפילו אחד שחושב בתורה בינו לבין עצמו. ובפירוש מסכת אבות הארכתי בזה. ולכן רצה השם לתת להם פרשת הייחוד בקצרה כאומרו לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ואם לא יוכלו לומר כל הפרשה. למעט יאמרו פסוק שמע ישראל. שהוא סוד הייחוד ויש בו כ"ה אותיות כמנין כ"ה יהיה זרעך. שהוא סוד הייחוד שנמסר ליעקב שהוא זרע אברהם. והשיגו משה באומרו ויפן כ"ה וכ"ה. והמייחד שמו של הקב"ה בזה הפסוק הוא כקורא כל התורה כולה. ולכך החשמונים לפי שמרוב הצרות והגזרות לא היו יכולים לעסוק בתורה. היו מייחדים את השם בפסוק שמע ישראל שיש בו כ"ה אותיות. ובכח זה הייחוד נצחו אויביהם עד שלזה קראו שם המועד הזה חנוכה. כי זה שמו האמיתי בלי תוספת בי"ת. לרמוז הייחוד של פסוק שמע ישראל שיש בו כ"ה אותיות. וזהו חנוכה חנו לדגליכם של שם ה' שבו סוד הייחוד. כאומרו ובשם אלהינו נדגול. שהוא שם ה' שעולה כ"ו. כ"ה אותיות של שמע ישראל. ועם השם שבו מייחדים הוא כ"ו. וזהו חנוכה לרמוז שבכח שם ה' וייחודו נצחו המלחמה. לא בחיל ולא בכח ולא בחנית. אלא בשם ה' של הייחוד שהוא כלול בשם המפורש של ע"ב. וזהו מי כמוך באלים ה' בראשי תיבות מכב"י שעולה ע"ב. ולפי שהוא דבר סתר (עושים) [עונים] בו ברוך כבוד ה' ממקומו בר"ת בכי"מ. ולכן לפי טעם זה היו קורין לחשמונים מכביאו"ש על שם זה הסוד שהיו נוצחים בכח שם השם. ובכח שם המפורש של ע"ב. שהוא מכב"י. ובכח הייחוד כ"ה אותיות של שמע ישראל. וזהו חנוכ"ה לרמוז שהחשמונים חנו בסוד הייחוד של כ"ה אותיות. וכן ראוי לנו לעשות בצרת הגלות ליחד שם המיוחד בענין שנצא מהצרות. ולכן נקרא שם המועד חנוכ"ה להורות שבכח אלו כ"ה אותיות של הייחוד חנו לדגליהם וכן נצחו המלחמות. וכל זה לפי שמסרו עצמם על קידוש ה' ושמו נפשם בכפם לקנא על כבוד השם ועל כבוד מקדשו. וזהו הייחוד האמיתי כאומרם ובכל נפשך ואפילו נוטל את נפשך. ולכן ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו. ומסר מרובים ביד מעטים. וזהו ואהבת את ה' אלהיך. כי העושה מאהבה מרוב החשק ואהבה אינו מעריך עצמו ואשתו ובניו. אלא מתדבק בשם כאומרו ה' אחד. ועוצם עיניו מראות ברע כאלו מת בנשיקה. עד שמרוב התשוקה אומר ישקני מנשיקות פיו. ועל זה נאמר כי עליך הורגנו כל היום. כי בכל יום ויום אנו מוסרים עצמינו למיתה על קידוש השם בשעת הייחוד של ק"ש. כמו שעשו החשמונים בזמן חנוכת הבית. וזהו חנוכה תנו כבוד ומנוחה לשם. כשתזכרו כ"ה אותיות של פסוק שמע ישראל. עד שתדבקו נפשותיכם למעלה בשכינה מרוב התשוקה והשמחה. ותשיגו סוד הדיבוק בחיים. כאומרו ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. עד שלזה צריך כל אדם לשמוח שמחה גדולה בעת הייחוד. ולהעביר מנגד עיניו כל עצב וכל דאגה ושמחות זה העולם. אלא לשמוח בה' וזהו נגילה ונשמחה בך. אחר שאמר ישקני. וכן אמר כי בו ישמח לבנו. וכן צריך לנגן בשעת ק"ש שהיא שמחת העולם ושמחת יוסף. ולא נעצב על בנו כשראהו עד שקרא ק"ש וכבר הארכתי במקומו. ולכן כמו שהחשמונים נתנו כבוד לשם ומנוחה בסוד הייחוד. ומסרו עצמם למות על קדושת ה'. כי זאת היא המנוחה האמיתית. כן ראוי לכל העומדים בצרות וגלות. לתת כבוד ומנוחה לשם. בסוד הייחוד של כ"ה אותיות וזהו חנוכה. וכן למסור נפשם על קידוש ה' בשעת ק"ש כשאומר ובכל נפשך ואפילו נוטל את נפשך. באופן שכשיזדמן אליו שיאמרו לו שיעבור על התורה או שיהרג. שיהרג ואל יעבור. אחר שבכל יום היה מוסר עצמו למיתה בשעת קרית שמע. זהו מה שעלה בדעתי:

עתה נחזור לענין הפרשה. וכבר כתבתי כי זאת הפרשה כלל כל התורה. ולכן יש בה י' דברים כנגד י' דברות. וזהו והיו הדברים האלה הם י' דברים הנמשכים ושננתם ודברת בם בשבתך בביתך והם מפורשים. ומלבד זה נראה שבפסוק ואהבת את ה' אלהיך כלולים י' הדברות כאומרו ואהבת את ה' אלהיך בכאן כלול אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים. כי אחר שיאהב את השם. ידוע שהוא ה'. ולא ילך אחרי אלהים אחרים. ולא ישבע בשמו. וכן האוהב את השם שהוא אבינו. יאהב ויכבד אביו ואמו. והאוהב את השם ומכבדו. יכבד את השבת ויזכרהו וישמרהו. אחר שהוא יום קדוש לאלהינו. וכן יכנס בכלל לא תנאף. כי הניאוף הוא כמו ע"ז. כאומרו האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים. ובאומרו בכל לבבך ובכל נפשך. יכנס לא תרצח. כי אחר שהוא מוסר עצמו למיתה על קידוש השם. איך יהרוג לאחר. וכן יכנס זה בכל לבבך. כי אחר שהשם עשה עמו טובה והחיהו מטפה סרוחה. ונתן החיות תחלה בלב משאר אברים. וכן השם שומר זה החיות בלב עד נטילת נשמה. כי לא נפרד זה החיות מן הלב אלא באחרונה. כי כל שאר האברים מתים ויש חיות בלב עדיין. בענין שכמו שהיה הראשון כך הוא אחרון. וזהו ובכל נפשך עד נטילת נשמה. ומי שיודע זה איך יהרוג לאחר. ויוציא החיות ממקום שלא שמהו. ובכלל ובכל מאודך שפירשו בו בפרק הרואה בכל ממונך. יכנס לא תגנוב. לא תענה. לא תחמוד. כי מי שאינו מעריך ממונו בשביל כבוד השם. איך יגנוב ממון חבירו. או יקבל שוחד להעיד עדות שקר. או יחמוד בית וכרם של חבירו. באופן שכמו שאמר ר' עקיבא ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. כן ואהבת את ה' אלהיך הוא כלל גדול בתורה. ובה כלולים י' הדברות וכל התורה כולה:

רבי יונה משתעי ודברת בם מכלל שיש לך רשות לדבר בם. הקורא את שמע ופגע בו רבו או מי שגדול הימנו, בפרקים שואל מפני הכבוד ואצ"ל שמשיב, באמצע שואל מפני היראה ואצ"ל שמשיב דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, ב"ש אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא ובבקר יעמוד שנאמר ובשכבך ובקומך, וב"ה אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר ובלכתך בדרך, אם למה נאמר בשכבך ובקומך, בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים. בשלמא ב"ה קאמרי טעמא דידהו וטעמא דב"ש, אלא ב"ש מ"ט לא אמרי כב"ה, אמרי לך ב"ש אס"ד להכי הוא דאתא ליכתוב רחמנא בבקר ובערב, בשכבך ובקומך ל"ל, ש"מ שכיבה שכיבה ממש קימה קימה ממש, (וב"ה כתב בלכתך בדרך), וב"ש [האי ובלכתך בדרך מאי עביד ליה], מבעי ליה לכדתניא (בשבתך בביתך) [ובלכתך בדרך] פרט לחתן הכונס את הבתולה פטור, (בלכתך) [בשבתך בביתך] פרט לעוסק בדבר מצוה וכו' דליכתוב רחמנא בלכת ובשבת מאי בשבתך ובלכתך, בשבת ובלכת דידך הוא דמחייבת הא בשבת ובלכת דמצוה פטירת. וב"ה הא כתיב בשבתך ובלכתך בדרך למה לי, שמע מינה [דאפילו בדרך נמי קרי]. מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים עד חצות, ר"ג אומר עד שיעלה עמוד השחר. תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך. בשכבך ובקומך הוי מצות עשה שהזמן גרמא, והיינו דתנן נשים ועבדים וקטנים פטורין מק"ש ומן התפילין. וקשרתם אלו בקשירה ואין ויאמר בקשירה. שהיה בדין אם קדש לי והיה כי יביאך שאינן בשנון הרי הן בקשירה ויאמר שהוא בשנון אינו דין שיהא בקשירה, תלמוד לומר וקשרתם בקשירה ואין ויאמר בקשירה. ועדין אני אומר אם קדש לי והיה כי יביאך שקדמום מצות אחרות הרי הן בקשירה, עשרת הדברות שלא קדמום מצות אחרות אינו דין שיהו בקשירה, אמרת ק"ו אם ויאמר שהוא בשנון אינו בקשירה עשרת הדברות שאינן בשנון אינו דין שלא יהו בקשירה. והרי קדש לי והיה כי יביאך יוכיח שאינן בשנון והרי הן בקשירה והן יוכיחו לעשרת הדברות שאף על פי שאינן בשנון יהו בקשירה, תלמוד לומר וקשרתם אלו בקשירה ואין עשרת הדברות בקשירה. וקשרתם לאות על ידך כרך אחד של ארבע טוטפות. שהיה בדין הואיל ואמרה תורה תן תפילין ביד ותן תפילין בראש מה של ראש ארבע טוטפות אף של יד ארבע טוטפות, תלמוד לומר וקשרתם לאות על ידך וכו' (כדכתוב ברמז דכ"א). אמר רבי יוחנן איזהו בן העולם הבא זה הסמוך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית, ורבי יהושע בן לוי אומר תפלות באמצע תקנום, במאי קמיפלגי, איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא. איבעית אימא סברא דרבי יוחנן סבר גאולה מאורתא נמי הואי, ורבי יהושע בן לוי סבר גאולה מאורתךא לא הואי, ואבעית אימא קרא בשכבך ובקומך רבי יוחנן סבר מקיש שכיבה לקימה מה קימה ק"ש ואמח"כ תפלה אף שכיבה ק"ש ואחר כך תפלה, ורבי יהושע בן לוי סבר מה קימה ק"ש סמוך למטתו אף שכיבה ק"ש סמוך למטתו. והשכיבנו כיון דקבעוה רבנן בגאולה כגאולה אריכתא דמיא, וכן בשחרית בתפלה הוא אומר ה' שפתי תפתח כיון דקבעוה רבנן בתפלה, כתפלה אריכתא דמיא: