Responsa zu Dewarim 6:7

ולולי שאינני רגיל לחלוק על הקדמונים א"ל שיש גדול שיסייעני הייתי נוטה להקל ולברך בגילוי הראש ואפילו לקרות ק"ש שרי שהרי איתא במדרש רבה אמר רבי ברכיה מלך ב"ו משגר פרוטגמא שלו למדינה מה הם עושין כל בני המדינה עומדים על רגליהם ופורעים את ראשיהן ורואין אותה באימה ביראה ברתת ובזיע אבל הקב"ה ית' אומר לישראל קראו ק"ש ברוטגמא דידי הרי לא הטרחתי עליכם לקרות לא עומדים ולא פרועי ראש כו' משמע להדיא דליכא איסור בפריעת ראש אלא שלא החמיר עליהם ומה אעשה שכבר הורו לאיסור.

א. ידיעת התורה פירושה להכיר את חלקיה הרוחניים והמעשיים של התורה ולזכור אותם¹מצווה זו נלמדת במסכת קידושין (כט ע"ב) ובספרי (פ' ואתחנן) מהפסוקים "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים יא, ט) – מלמד שהאב חייב ללמד את בנו תורה, "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (דברים ה, א) – מלמד שאם לא לימדו אביו חייב ללמד את עצמו, "ושננתם לבניך" (דברים ו, ז) – מלמד שחייב ללמד תורה גם לתלמידים אחרים שאינם בניו. הגמרא (מנחות צט ע"ב) לומדת מהפסוק "השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים" (דברים ד, ט) שאסור לשכוח דבר אחד מתלמודו. הסמ"ג (ל"ת יג) והסמ"ק (סי' טו ו-קה) מנו זאת כלאו בפני עצמו, אבל הרמב"ם כלל זאת בתוך מצוות עשה של ידיעת התורה, וביאר הגר"ז ב"שו"ע הרב" (הלכות תלמוד תורה סי' ג קונטרס אחרון א) שלדעת הרמב"ם זוהי אזהרה לקיים את העשה של לימוד תורה, ולכן היא נחשבת כחלק ממנו. מהראשונים עולה שגדר המצווה שנלמדת מהפסוקים הנ"ל הוא להגיע לידיעת התורה, וכך מבואר בפירוש בשו"ע הרב (תלמוד תורה סי' ג) וב"אגרות משה" (יו"ד ד סי' לו).
האם יש שיעור מינימלי ללימוד תורה, שניתן לומר שיצא בו ידי חובת המצווה?
הגמרא (קידושין כט ע"ב) אומרת שילמד תורה ואחר-כך יישא אשה – משמע שיש שיעור מסוים שצריך ללמוד. כמו כן במנחות (צט ע"ב) מובא שבן דמה שאל את ר' ישמעאל אם מותר לו ללמוד חוכמת יוונית, מאחר שלמד כבר את כל התורה. משמע אפוא שיש שיעור לידיעת התורה שיצא בו ידי חובת מצוות ידיעת התורה, וסבר שכעת רשאי להתפנות ללימודים אחרים, וענה לו ר' ישמעאל שמכל מקום רובץ עליו חיוב של "לא ימוש", ולכן אינו רשאי להתפנות ללימודים אחרים. גם בסוטה (לז ע"ב) אומרת הגמרא שעל כל המצוות נאמרו "ארור" ו"ברוך" בכלל ובפרט, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ורש"י שם כותב שהמקור לכך שחייב ללמוד וללמד הוא הפסוקים שהובאו לעיל, ואם כן יש חיוב ללמוד את כל תרי"ג המצוות לכל הפחות.
הגר"ז (הלכות תלמוד תורה סי' ג) מבאר שלדעת רש"י וספר החינוך החיוב הוא לדעת את כל התנ"ך ואת כל המשנה ויישובי הסתירות שבה, וכן את טעמיה על דרך קצרה, וכיו"ב כתב ה"אגרות משה" (ד יו"ד לו ט) שצריך לדעת כל התלמוד הבבלי שלא בעיון, ועיין שם שכתב: "והוא מקור ללימוד דף גמ' שהיה ברוב ערי ישראל ואולי כולן, שהיה חברה ש"ס... וכשהתחילו מתרשלין בזה הונהג ע"פ הגאון ר' מאיר שפירא זצ"ל שהיה אב"ד ור"מ בלובלין שיהיה דף יומי קבוע בכל העולם. שבלימוד זה מקיימין לימוד כל תורה שבע"פ שנכתבה ע"י רב אשי ורבינא, שזה שייך להחשיב כולה תלמודא וכו'". הרמב"ם בהקדמה ל"יד החזקה" נראה כסובר שהחיוב המינימלי אינו כולל את ידיעת טעמי המשניות, אלא רק את ההלכה הפסוקה. . יש אומרים שחיוב זה לעסוק בתורה נמשך כל החיים, שהרי אין גבול לידיעת התורה²הגר"ז הבין ברמב"ם שאין שיעור מינימלי לידיעת התורה, והוכיח כן ממה שכתב הרמב"ם שצריך לשלש ימיו, ולהקדיש בכל יום שליש לתלמוד, היינו טעמי המשניות, ולהבין דבר מתוך דבר ולדמות דבר לדבר, ואם כן גם חלק זה נכלל בידיעת התורה הנדרשת, והרי לחלק זה אין שיעור. ה"אור שמח" (תלמוד תורה פרק א הל' ב) כתב שהתורה לא נתנה שיעור לתלמוד תורה, אלא כל אחד לפי כוחו, אך לא הביא שום ביסוס לדבריו. מו"ר מרן הגר"ש ישראלי ("עמוד הימיני" סי' נה) כתב שלדעת הר"ן בנדרים (ח ע"א) אין שיעור לתלמוד תורה, מפני שעניין המצווה הוא להתעמק יותר ויותר בדברי התורה כפי כוחו ויכלתו, וכמו שדרשו חז"ל "ושננתם לבניך" – שיהיו הדברים מחודדים בפיך. כיוון שאין שיעור לעומק דברי התורה, ממילא אין שיעור למצווה.
ניתן להגדיר את המחלוקת הנ"ל כך: האם התורה קבעה את הדרישה הגבוהה כחיוב, ורק מי שאנוס נפטר ממנו, או שהשיעור המינימלי נקבע כחיוב, והתביעה לידיעה המקסימלית הוא עניין לכל מי שמסוגל. ובזה יובן הביטוי "ארור וברוך" – לדעות שהציווי הוא הרף העליון הרי זה כפשוטו שמקיים חובתו, ולדעה השנייה זו התייחסות של תוכחה. .