Chasidut for Isaiah 64:2

איתא בגמ' (תענית ד'.) אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן שנאמר ויבא כגשם לנו וכו' והקב"ה השיבה כהוגן אהי' כטל לישראל וכו' ולהבין מדוע באמת לא שאלו כנסת ישראל על טל. אכן כנסת ישראל לא הי' יכולין לשאול על טל כי טל מורה על שלולת פעולת אדם ומזה אין לב האדם בנייחה כי רצון האדם הוא בשפע כזו שבא לו ביגיע כפו וכמאמרם ז"ל במדרש (קהלת ד') רעותא דבר נש דמתקרי' דלעי ונגס וגם רצונו הוא שיהי' לו הכרה בהשפע שהוא יגיע כפו. וכמו שזורע האדם איזה מין וכשיצמיח לו אותו המין שזרע יש לו נייחא מזה שמכיר שזה בעצמו שזרע מצמיח לו משא"כ כשנצמח לו מין אחר אינו בנייחה כי אינו אותו המין שזרע ולכן כנסת ישראל מצדה בקשה ויבא כגשם לנו היינו שתענה אותנו כפי עבודת פעולתנו שנהי' מכירים בהשפע שהוא מחמת יגיע כפינו אכן כמו שאנו רואים שנדמה להאדם שמן המחשבה בא להרצון שבלב אבל באמת הוא להיפך שבהעלם הוא ואד יעלה מן הארץ שמתחלה עלה אתערותא מן הלב להמוח כדאיתא בזוה"ק (צו כ"ח:) ואח"כ בא בחזרה מן המחשבה שבמוח להרצון שבלב. אף כאן התפלה שלהם הי' לפי דעתם והבנת תפיסתם לזה לא הי' מתפללים רק ויבוא כגשם לנו. שהעני' יהי' לפי יגיעת עבודתם אבל הקב"ה השיבה אהי' כטל לישראל היינו שכל עבודת יגיע כפיך נמשך ג"כ מחמת שישראל עלה במחשבה במקום עליון כזה אשר שם הוא אהי' כטל לישראל אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם ועל דרך הכתוב בעשותך נוראות לא נקוה (ישעיהו ס״ד:ב׳):

בזוה"ק (בשלח מ"ד.) ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו' ר' שמעון פתח (חבקוק ג׳:א׳) תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות וכו' מ"ש תפלה לחבקוק הנביא יתיר מכל שאר נביאי עלמא דלא כתיב בהו תפלה וכו' מאן דאתי מסטרא דנוקבא מותא קדים לרגלוי וכו' ודא הוא חבקוק נביאה וכו' אמאי חבקוק תרי אלא חד דאמי' וחד דאלישע דאתחבק עמי' וכו' שמעתי שמעך יראתי וגו' ת"ח כד הוה אתער עליו רוחא דנביאה על אתר דא דהוא תפלה הוה אתי והוה דחיל ומזדעזע וכו' ה' פעלך בקרב שנים חייהו מאן פעלך אלא עלי' קאמר דאיהו פעל דילי' בקרב שנים חייהו הב לי' חיין להאי פעלך בקרב שנין עלאין וכו' היינו שתתן לו חיים בהזמן הנה הישועה של זה הלילה הוא ע"ד שביאר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה את הפסוק (קהלת ד׳:ט״ו) וראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני היינו שע"י ברורי המדות תהי' בוקע כל המסכים והלבושים ותראה אורו של השי"ת כי אור השי"ת המנהיר בלתי עבודת אדם רק מצדו ית' זהו ע"ד נוראות אשר לא נקוה (ישעיהו ס״ד:ב׳) וכמו שאין אשה מתעברה מביאה ראשונה אכן נעשה עי"ז כלי להולדה וכן הוא האור הראשון המנהיר רק מצדו ית' שישראל עלה במחשבה עכ"ז צריכין ישראל לברר מפני מה עלו במחשבה והגם שאמת הוא שבחר השי"ת בישראל מ"מ ישראל מצדם צריכין לברר זאת ועל זה הבירור שישראל מבררים מצדם נאמר (ירמיהו ב׳:ב׳) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך. חסד נעוריך היינו קודם שהי' להם שום ידיעה בד"ת עכ"ז הי' רודפים אחר כבוד שמים כמו שנאמר שם לכתך אחרי. אהבת כלולותיך היינו כשהראה להם השי"ת שרצונו בעבודה אז צמצמו עצמם ונכללו ברצונו ית' לזה נאמר אח"כ קדש ישראל לה' וכמבואר בזוה"ק (אמור צ"ג.) וא"ו לעילא ליכא היינו כי וא"ו מורה על המדות לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' ולאחר כל הברירין מראה השי"ת לישראל שהם למעלה מכל המדות שהם עלו במחשבה תחילה טרם כל עבודות וזהו וראיתי כל החיים המהלכים תחת השמש היינו שאמר שלמה המלך שישר לפני הסדר הזה מאוד אך באופן עם הילד השני היינו לאחר כל ברורי אדם ועל זה הענין מרמז הזוה"ק (פקודי רכ"ה:) אית מדידה דקיימא בחושבנא ואית מדידה דלא קיימא בחושבנא. מדידה דלא קיימא בחושבנא זה הוא האור הראשון שישראל עלו במחשבה. ומדידה דקיימא בחושבנא היינו לאחר הברורים של ישראל אזי מנהיר השי"ת שגם הגבול של ישראל הוא באמת למעלה מהגבול כי כמו שהרצון ית' הוא בלי גבול כן הם כל פרטי מאמרים שלו בלי גבול וכל ענין הגבול הוא כמאמרם ז"ל בגמ' (חגיגה י"ב.) כשאמר הקב"ה יהי רקיע הי' השמים מתמתחין כשתי פקיעות של שתי עד שגער בהם הקב"ה ואמר להם די היינו שיהי' להבריאה גבול עד פה תבוא את זה תעשו ואת זה לא תעשו ולפי תפיסת אדם הוא פלא איך נסתעף מבלי גבול דבר שהוא בגבול אבל באמת הוא המאמר די ג"כ בלי גבול כי לאחר שמצמצם אדם א"ע בהיקף הגבול שלו אז מנהיר לו השי"ת שגם הגבול שלו הוא נמי בלי גבול שישראל עם כל הגבולים שלהם עלו במחשבה קודם כל הברורים ולכן הי' המאמר די במאמר השני ולא תכף במאמר ראשון כדי שהאדם ע"י עבודתו בהגבולים יבקע כל המסכים עד שיגיע לאור א"ס שהוא בלי גבול ששם הוא איהו וגרמוי' חד בהון כד' (בתקוני זוה"ק דף ה') ואז מראה לו השי"ת שעלה שם במחשבה עם הגבול שלו וזהו מן הדברים שאין אדם עומד עליהם אא"כ נכשל בהם כדאיתא בגמ' ואחר הכשלון כשמברר אדם א"ע אזי מראה לו השי"ת שהי' עמו בההסתרה ג"כ וכל ההסתר הי' רק לעיני אדם וזהו עם הילד השני היינו שהאור הזה מראה השי"ת אחר כל הברורין דוקא וזהו ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו' כי השם אלקים רומז על כל עבודות אדם כי האור משם אלהים הוא מטי ולא מטי והשם הוי' מורה על האור עליון שהוא מטי תדיר באורח גנוזא כדאיתא בזוה"ק (בראשית ט"ז:) ופלשתים הם כחי ועוצם ידי כדאיתא בספר מי השלוח הק' והוא מלקוטי תורה מהאר"י הק' ז"ל שכתב פלשתים הם במקום השערות קווצותיו תלתלים וכו' ושערות הם מותרות המוחין ונגדם צריכין לכל מיני עבודה ולכן מצד שם אלקים לא הי' ישראל עדיין מבוררין נגד פלשתים ואותו ההבדל שיש בין ישראל להאומות מצד שם הוי' שמטי תדיר באורח גנוזא שישראל עלה במחשבה על זה נאמר ושבו מצרימה כי זאת הראה כבר השי"ת במצרים כמו שנאמר ועבר ה' לנגוף את מצרים אבל כעת נגד פלשתים הוא כל חפצו ית' שיהי' עם הילד השני ולזה ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כדי שיבררו ישראל א"ע מקודם בכל המדות:

וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. במדרש (תנחומא וישלח) פתח על זה הכתוב. זשה"כ, וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו כי עצום עושה דברו (יואל ב׳:י״א). הענין שפתח בזה הכתוב הוא להבין לנו תיבת לפניו, שלכאורה נראה מיותר. אכן דהנה יעקב אבינו היה מתיירא מעשו, כי עשו טען שהוא דבוק במדת אביו יותר מיעקב. וגם לא היה נשלם עוד בבירור בשלימות, כי עוד לא נקרא בשם ישראל רק בשם יעקב. ולעתיד אז יהיה כל אחד מישראל מבורר בשלימות, (ישעיהו כ״ה:ט׳) ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו וגו' נגילה ונשמחה בישועתו. אבל הישועות שבעוה"ז הם רק ממה שהשי"ת מסיק מתהומא מישועות העתיד. וכן יעקב אבינו ע"ה הרגיש התקיפות מזה שהיה עתיד להקרא בשם ישראל. ולזה מביא התנחומא הכתוב הזה שהשי"ת נתן קולו, קלא פנימאה, לפני חילו, עוד קודם שיבא האדם ביגיע כפיו לזה התקיפות, והשי"ת ברוב חסדיו מאיר לאדם מישועה העתידה ונותן בו תקיפות באדם ומסיק תהומא^עאעיין מי השלוח ח"ב ישעיה (כה) ד"ה ואמר [ב]: ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו. קוינו הוא לשון קו שמורה על דברים שיש בתפיסת האדם ציפוי לישועה ואינו מייאש עצמו, נגילה ונשמחה בישועתו זה מורה כענין שכתיב (ישעיהו ס״ד:ב׳) בעשותך נוראות לא נקוה, שיש מקומות שהאדם מייאש עצמו מצדו ואין לו שום קו וציפוי להישועה שאין זה בתפיסתו ועל זה אמר הכתוב שזה הישועה הוא רק מצד השי"ת ונגילה ונשמחה בישועתו.:

ויאמר אני יוסף אחיכם וגו'. זשה"כ (ישעיהו ס״ד:ב׳) בעשותך נוראות אשר לא נקוה. כי אחי יוסף לא היה להם שום צפוי וקווי לזו הישועה שיוסף יתודע להם, ומצדם היה להם די ישועת ה' אם היה מחזיר להם את בנימין. אכן כן הוא דרכי השי"ת כאשר ירצה להצמיח ישועה לאדם אזי מכניס בו מיחושים אף על מה שהוא בידו, ואח"כ יושיעו השי"ת בתוספת מרובה על העיקר מה שלא עלה על לבו אף צפוי לזו הישועה. וכענין דכתיב (הושע ב׳:א׳) והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. וע"י יהודה אשר גבר באחיו יצאה זו הישועה, שרק הוא נגש להציל את בנימין שיש לו שייכות עמו, שאף הוא מכניס את עצמו בספיקות, שבחלקו היו הלשכות והעזרות ובית קדש הקדשים ששם הוא מקום הארון שאינו מן המדה, וכדאיתא בש"ס (מגילה כו.), ומשם יונקים כל השבעים שרים ושם הם כל הספיקות. וזהו דאיתא בזוה"ק (וישלח קעה.) שאביו אוחי וקרא ליה בנימין לאכללא ליה בימין. והתקיפות שלו הוא משבט יהודה, שמשפיע בו מעט תקיפות, והוא שופע ומזריח מעט אור בשבטו של יהודה, לזה הם צריכים זה לזה תמיד^קכטכמבואר כל העניין לעיל פרשה זו אות א.. לכן לא נחלקו מעולם אלו השני שבטים יהודה ובנימין. ואף כשנתחלקה מלכות בית דוד, וישראל הלכו איש לאוהליו, עכ"ז יהודה ובנימין היו לצד אחד. והוא, מפני שמעולם הם צריכים זה לזה. לזה כשרצה יוסף ליקח את בנימין ולהבדילו מיהודה, התחזק יהודה ועמד לימינו והיה בטוח בה' שלא יעזבהו מהושיע לו ובטח תצמח מזה ישועה גדולה, ויגש אליו יהודה. ורצועה של ארץ העמים היתה מפסקת בין גליל ליהודה כדאיתא בש"ס (חגיגה כה.). והוא, שזה הוא כל עבודות האדם ובירוריו לעבור את הרצועה של ארץ העמים, שזה הוא ברזא דיוסף הרומז לעבודה ובירורי האדם, ואחר שהאדם יברר את עצמו מצדו כפי כחו ברזא דעבד, כי כל בירורי עוה"ז הם רק ברזא דעבד, אזי ינשאהו השי"ת באורח דילוג לרזא דבן, מה שאין זה ביד האדם כלל, אכן עי"ז שאדם עושה כפי כחו להתעלות מדרגא לדרגא, לעומת זה יאמר עליו השי"ת בני אתה^קלעיין העניין בתפארת יוסף פרשת האזינו ד"ה כי ידין: כי ידין ד' עמו ועל עבדיו יתנחם. אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שהשי"ת ישפוט אותנו שמן הדין ראוין להיות עמו. ועל עבדיו יתנחם, ובאמת מה שיך אצל השי"ת נחמה, הלא כתיב (שמואל א ט״ו:כ״ט) וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם. ורק באמת בזה המקום שהציב השי"ת ברזא דבן, שם אין שייך שום נחמה, כי רזא דבן מורה התקשרות שיש לו להשי"ת עם ישראל למעלה מתפיסתם, במקום שישראל עלה במחשבה תחלה, ושם אין שייך אצל השי"ת שום נחמה, כי שם הוא תמיד מקושר עמם. רק ברזא דעבד, היינו בזה המקום שהשי"ת הציב שישראל יעבוד אותו, ושצריך האדם להכיר החיבור שיש לו עם אור השי"ת. ובזה המקום, עד כמה שאדם עובד, כך מכיר החיבור שלו. וזה ועל עבדיו יתנחם, היינו במקום שהציב השי"ת שישראל יעבדו אותו ברזא דעבדים, שם שייך נחמה.:

ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו. קוינו הוא לשון קו שמורה על דברים שיש בתפיסת האדם ציפוי לישועה ואינו מייאש עצמו, נגילה ונשמחה בישועתו זה מורה כענין שכתיב (ישעיה ס"ד,ב') בעשותך נוראות לא נקוה, שיש מקומות שהאדם מייאש עצמו מצדו ואין לו שום קו וציפוי להישועה שאין זה בתפיסתו ועל זה אמר הכתוב שזה הישועה הוא רק מצד השי"ת ונגילה ונשמחה בישועתו.

ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה. הענין בזה, שכתוב לשון ופרצת הוא כענין דכתיב (זכריה ג׳:ז׳) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, כי המלאך נקרא עומד, ואף שהולך מדרגא לדרגא, אך הליכתו הוא בהדרגה כפי שהשי"ת מאיר לו כן ביכלתו לעלות, וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קע.) משריין עלאין לית להון קפיצין. שאני בני ישראל דכתיב בהו (משלי ל״א:ט״ו) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה, היינו מאתר רחיקא כדאיתא בזוה"ק (אמור דף צ.), ובכחם לילך שלא בהדרגה, כענין דכתיב (ישעיהו ס״ד:ב׳) בעשותך נוראות לא נקוה, ולכן נקרא איש הישראלי מהלך, ולזה כתיב כאן ופרצת^קטועיין לעיל פרשה זו אות כ ובהערה פא שם.. והנה אנכי עמך. ומתחלה כתיב אני, כי לשון אני מורה שהשי"ת אין לו שום צורך לפעולת האדם, ולשון אנכי מורה שהשי"ת מתנהג עמו מדה במדה^קטזכמו שנתבאר לעיל פרשה זו אות כז ד"ה ומדת יצחק ובהערה קו שם., והיינו כי בזה העולם צריך האדם לעבוד עבודת ה', וכמו שהאדם מדבק עצמו להשי"ת בעבודתו ומעשיו הטובים כן השי"ת מתחבר עמו. ואם האדם מפריד עצמו ח"ו מעבודת ה', אז גם הקב"ה מגביה ומנשא את אורו ממנו^קיזעיין תפארת יוסף חג השבועות ד"ה ויסעו מרפידים: כמו שמצינו שהציב השי"ת אם תדרשנו ימצא לך (דברי הימים א כ״ח:ט׳), והיינו שכל כמה שאדם דורש ומחפש ומבקש אחר רצונו ית', כן מאיר לו השי"ת, שכמה שאדם מעורר למטה כן מאיר לו השי"ת למעלה.:

וזה מקום המקדש עצמו קודם ששינה יעקב את שמה היה בבחינה זו ג"כ, וע"ז מורה מה שהיה שמה לוז לראשונה, כי כל הדברים ששמם לוז הם למעלה מתפיסת האדם שאין לה מקום בהבנת האדם, ולזה איתא ג"כ (סוטה מו:) לוז שצובעין בה את התכלת, היינו משם יוצא נהורא תכלא והיינו יראה, כי אין האדם מבין מבוא העיר להבין מה בונה הש"י בזה. וכן העצם שיבנה ממנו התחיה "לוז" שמו, והוא ג"כ מורה על ישועה שאין לה מקום בתפיסת האדם, כדכתיב על זו הישועה (ישעיהו ס״ד:ב׳) בעשותך נוראות לא נקוה, שאין בלבו של אדם קווי לזו הישועה^קמטכמבואר במי השלוח ח"ב ישעיה (כה) ד"ה ואמר [ב]: ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו. קוינו הוא לשון קו שמורה על דברים שיש בתפיסת האדם ציפוי לישועה ואינו מייאש עצמו, נגילה ונשמחה בישועתו זה מורה כענין שכתיב (ישעיהו ס״ד:ב׳) בעשותך נוראות לא נקוה, שיש מקומות שהאדם מייאש עצמו מצדו ואין לו שום קו וציפוי להישועה שאין זה בתפיסתו ועל זה אמר הכתוב שזה הישועה הוא רק מצד השי"ת ונגילה ונשמחה בישועתו.. וכן הוא זה העצם קשה בטבע, כדאיתא במדרש רבה (בראשית כח) נתנו על הסדן נבקע הסדן ולא נבקע העצם. ובזוה"ק (ויחי ריד:) לוז דא ירושלים עלאה. וקודם שבא אבינו יעקב לעולם, אם היה אדם עובד את השי"ת הוצרך לו למסור נפשו מכל וכל עד שלא ישאר לו שום השארת חיים בתפיסתו, וכדאיתא (פסחים פח.) אברהם קראו הר, היינו בליטה מפורשת. ויצחק קראו שדה, היינו ג"כ שלא השאיר לעצמו כלל, רק כל מה שהיה בידו החזירו וזרעו לעבודת השי"ת, כדכתיב (תולדות כו) ויזרע יצחק (וכמש"נ בפ' תולדות אות ג ד"ה וזה היה, אות ח). והוא שמקום עבודה הזה היה כל כך מוסתר ונכסה מהאדם עד שהוכרח למסור נפשו בלי שום השארה, כמו שמצינו שאברהם מסר נפשו באור כשדים וכן יצחק בעקדה^קנכמבואר לעיל פרשת וירא אות נו עיי"ש, ועיין עוד בתפארת יוסף מסכת פסחים (פח.) ד"ה א"ר אלעזר: וזה לא כאברהם שקראו הר, שלא יהיה בכח אדם להכיר כחו ית' ואורו בלתי שיבטל עצמו לגמרי וכו'. אכן אחר שבא אאע"ה קראו בשם ד' אל עולם (בראשית כא), שהתחיל להאיר בתפיסת אדם אף בעוה"ז, שע"י עבודה יוכל להגיע לאורו ית', אכן בגודל עבודה עצומה שיבטל עצמו לגמרי בתפיסתו וכו'. ומי שהיה רוצה להכיר אורו ית' היה מוכרח לבטל את עצמו דעתו ותפיסתו לגמרי, מבלי השאיר לו כל. וזה לא כאברהם, כי השי"ת חפץ בהשארת אדם.. ויעקב פעל כל זאת בתפלתו, שמאז והלאה אם יפנה אדם להשי"ת לעבדו אז לא יצרך לו למסור עצמו להשי"ת בלי שום השארה, שלא יהיה המקום הזה בהעלם כל כך כאשר היה עד הנה, אך כל מי שיפנה עצמו להשי"ת יתגלה לו הפנימיות מכל דבר, ויודע לו כי יש לו להשי"ת מכוון אחר בכל דבר, לא כמו שנדמה בזה העולם. וזאת הכניס יעקב בזה שכינה שם העיר לטובה וקראה בית אל, וע"ז מרמז השם בית, שיאיר גם לעוה"ז מחיי עולם^קנאוכן ביאר בסוד ישרים שבת חוה"מ סוכות אות ה: כמו שמצינו אצל יעקב, ויקרא שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה. היינו, כי לוז מורה על מקום היותר קשה שנמצא גבי אדם, כדאיתא (בראשית רבה פ' כח) שיש באדם עצם קשה בטבע, טחנו בריחים ולא נטחן, שרפו באש ולא נשרף, נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש, נחלק הסדן ונבקע הפטיש ולא חסר כלום ושמו לוז וכו'. וזה רומז על גודל העקשות לבל ימסור עצמו להשי"ת. ובכל זאת האיר יעקב אבינו בעבודתו אף במקום העקשות כמו זו, והכניס שם ג"כ הכנעה לעבודתו ית'. לזה קראו בית אל, היינו שהראה גם שם קדושה בקביעות. וזה הוא ויקרא שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה, להורות בזה, שאין שום מקום גבי ישראל שלא ימסור עצמו להשי"ת, כי השי"ת שוכן הקביעות בכל המקומות של ישראל.: