Midrash for Isaiah סו:2

ברוך המקום ברוך הוא שמכיר בראש מה שיהיה בסוף ומגיד מראשית אחרית מקדם אשר נעשה ויודע מה שנעשה ומה שעתיד לעשות וצופה לטובה ואינו צופה לרעה עשיר ושמח בחלקו ובחכמתו ובתבונתו ברא עולמו והכינו ואח"כ ברא בו אדם והשליכו לפניו והיה מדקדק עד סוף כל הדורות וצפה שתולדותיו מקציפות. אמר אם אני משמר לו חובות הראשונים אין העולם עומד. עלי להעביר ראשונות וכך עשה. ומנין תדע לך שהוא כך כשהיו ישראל במדבר סרחו במעשיהם עמד להעביר את כל אשר עשו שנאמר ויעבור ה' על פניו ויקרא (שמות ל״ד:ו׳) אל תקרי ויעבור אלא ויעביר מלמד שהעביר כל רעתם מנגד פניו. תדע לך שהוא כך מרדכי בשעה שדברה עמו אסתר שלא כהוגן קצף עליה ואלו הן הדברים שדברה שלא כהוגן שאמרה ואני לא נקראתי לבא אל המלך וגו' השיב לה כי אם החרש תחרישי וגו' וכשחזרה ודברה עמו כהוגן הודה לדבריה ואלו הן הדברים שדברה לו כהוגן לך כנוס את כל היהודים העביר כל דבריה שנאמר ויעבור מרדכי (אסתר ה) ואומר מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע (מיכה ז׳:י״ח): גלמי ראו עיניך וגו' (תהילים קל״ט:ט״ז) מה תלמוד לומר עתיד הקב"ה לישב בבית המדרש הגדול שלו וצדיקים יושבים לפניו ואומר להם בני דור פלוני כך עשה תורה וכך עשיתי עמו צדקה ואדם פלוני כך עשה תורה וכך עשיתי עמו צדקה אבל איני זוכר עונותיו ואינן עולין על לבי שנאמר אל תזכרו ראשונות וגו' (ישעיהו מ״ג:י״ח) ואומר ולא תזכרנה הראשונות וגו' (ישעיהו ס״ה:י״ז). ימים יוצרו ולא אחד בהם (תהילים קל״ט:ט״ז) זה יום השבת לישראל כיצד אדם עושה מלאכה כל ששה ונח בשביעי נתרצה עם בניו ועם בני ביתו שוב אדם עושה מלאכה בפני אויביו כל ששה ימים ונח בשביעי שוכח כל צער שהיה לו כך הוא מדתו של אדם יום טובה משכח יום רעה. יום רעה משכח יום טובה. אמר להם הקב"ה לישראל לא כתבתי לכם בתורתי לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א׳:ח׳) אע"פ שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים שבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו ישכים אדם וישנה בשבת וילך לבית הכנסת ולבית המדרש. ויקרא בתורה וישנה בנביאים ואח"כ ילך לביתו ויאכל וישתה לקיים מה שנאמר לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך (קהלת ט׳:ז׳) לפי שאין לו מנוחה להקב"ה אלא עם עושי תורה בלבד לפי שנאמר ואת כל אלה ידי עשתה וגו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי (ישעיהו ס״ו:ב׳). מכאן אמרו שיקרא אדם שיהא תפוס בידו כדי שלא תשיגנו בושה וכלימה בשעה שאומרים לו עמוד וערוך מקרא שקרית וערוך משנה ששנית וכך הוא מפורש בקבלה על ידי דוד מלך ישראל ה' בוקר תשמע קולי וגו' (תהילים ה׳:ד׳):

ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך (מ"א י"ח ל"א). ילמדנו רבינו ראש חודש שחל להיות בחנוכה הואיל שאין תפילות המוספין בחנוכה מי שהוא מתפלל תפילת המוספין מהו שיהא צריך להזכיר של חנוכה למדונו רבותינו אמר רבי סימון בשם רבי יהושע ראש חודש שחל להיות בחנוכה אף ע"פ שאין מוסף בחנוכה אלא בר"ח צריך להזכיר של חנוכה בתפילת המוספים שבת שחלה להיות בחנוכה אע"פ שאין מוסף בחנוכה אלא שבת צריך להזכיר של חנוכה בתפילת המוספין והיכן הוא מזכיר בהודאה: את מצא כל הניסים שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל ועתיד לעשות להם בזכות השבטים אף בית המקדש עתיד להיבנות בזכות השבטים שנאמר ירושלים הבנויה (תהלים קכ"ב ג') מה כתב אחריו ששם עלו שבטים (שם ד') וכן כל מה שברא הקב"ה בזכות השבטים (בראשית) [ברא] אתה מוצא שנים עשר חודש בשנה שנים עשר מזלות ברקיע שתים עשרה שעות ליום ושתים עשרה שעות לילה אמר הקדוש ברוך הוא אפילו העליונים והתחתונים לא בראתי אלא בזכות השבטים שכך כתב את כל אלה ידי עשתה (ישעיה ס"ו ב') בזכות כל אלה שבטי ישראל שנים עשר (בראשית מ"ט כ"ח) (לכך שנים עשר מזלות שתים עשרה שעות) לכך כיון שבא אליהו לקרב את ישראל תחת כנפי השכינה נטל שתים עשרה אבנים למספר השבטים ובנה אותן מזבח מניין ממה שהשלים בנביא ויקח אליהו שתים עשרה אבנים למספר שבטי בני יעקב: [ויקח אליהו וגו'] כך פתח ר' תנחומא (בירושלמי) [בי ר' אבא] ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים (הושע י"ב י"ד) זה משה ובנביא נשמר (שם) זה אליהו אתה מוצא שתי נביאים עמדו להם לישראל משבטו של לוי משה ראשון ואליהו אחרון (גואלן) [ושניהם גואלים את] ישראל בשליחות משה גאלם ממצרים בשליחות ועתה לך ואשלחך אל פרעה וגו' (שמות ג' י') ואליהו גאלם לעתיד לבא בשליחות הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו' (מלאכי ג' כ"ג) משה שגאלם ממצרים תחלה עוד לא חזרו ונשתעבדו במצרים ואליהו כשיגאל אותם מן הרביעית מאדום עוד אינם חוזרים ומשתעבדים אלא [היא] תשועת עולם ואת מוצא שמשה ואליהו שוין זה לזה בכל דבר משה נביא אליהו נביא משה נקרא איש האלקים (דברים ל"ג א') ואליהו נקרא איש האלקים (מלכים א' י"ז י"ח) משה עלה למעלה ואליהו עלה למעלה שנאמר ויהי בהעלות אליהו (שם ב' ב' א') ומשה הרג את המצרי ואליהו הרג את חיאל ויאשם בבעל וימת (הושע י"ג א') משה (נתבלבל) [נתכלכל] על ידי אשה על ידי בתו של יתרו קראן לו ויאכל לחם (שמות ב' כ') ואליהו (נתבלבל) [נתכלכל]ע"יהצרפית לקחי נא לי פת לחם (מלכים א' י"ז י"א) משה ברח מפני פרעה ואליהו ברח מפני איזבל משה ברח ובא לבאר ואליהו ברח ובא לבאר דכתיב ויקם וילך וגו' ויבא באר שבע (שם י"ט ג') משה ויכסהו הענן ששת ימים (שמות כ"ד ט"ז) ואליהו עלה בסערה ויהי בהעלות וגו' (מלכים ב' ב' א') במשה נאמר אם כמות אדם ימותון אלה (במדבר ט"ז כ"ט) ובאליהו חי ה' אלקי ישראל [אשר עמדתי לפניו] אם יהיה [השנים האלה] טל ומטר כי אם לפי דברי (מלכים א' י"ז א') במשה ויעבור ה' על פניו (שמות ל"ד ו') ובאליהו והנה ה' עובר (מלכים א' י"ט י"א) במשה וישמע את הקול (במדבר ז' פ"ט) ובאליהו והנה אליו קול וגו' (מלכים שם י"ג) משה כינס את ישראל להר סיני ואליהו כינסם להר הכרמל משה ביער עובדי ע"ז שימו איש חרבו על יריכו וגו' (שמות ל"ב כ"ז) ואליהו ביער ע"ז ותפש נביאי הבעל ושחטם משה קנאי מי לה' אלי (שם שם כ"ו) ואליהו קנאי ויאמר אליהו לכל העם גשו נא אלי (מלכים א' י"ח ל') משה נטמן במערה ושמתיך בנקרת הצור (שמות ל"ג כ"ב) ואליהו נטמן במערה ולן שם כדכתיב ויבא אל המערה וילן שם (מלכים א' י"ט ט') במשה ויבא אל הר האלקים (שמות ג' א') ובאליהו ויבא אל הר האלקים (מלכים שם ח') משה בא למדבר ואליהו בא למדבר והוא הולך למדבר (שם שם ד') משה השיח עמו על ידי מלאך וירא אליו מלאך ה' (שמות ג' ב') ואליהוע"ימלאך והנה זה מלאך (מלכים שם ה') משה שהה ארבעים יום וארבעים לילה שלא אכל ושלא שתה וכן אליהו הלך בכח האכילה ההיא ארבעים יום משה העמיד גלגל החמה ביום הזה אחל תת פחדך וגו' (דברים ב' ל') ואליהו העמיד גלגל החמה היום יודע כי אתה אלקים בישראל (מלכים א' י"ח ל"ו) משה התפלל על ישראל אל תשחת עמך ונחלתך (דברים ט' כ"ו) ואליהו נתפלל על ישראל ענני ה' ענני [וגו' ואתה הסבת וגו'] (מלכים שם ל"ז) משה כשנתפלל על ישראל תפש זכות אבות זכור לאברהם ליצחק ולישראל (שמות ל"ב י"ג) וכן אליהו ה' אלקי אברהם יצחק [וישראל] (מלכים שם ל"ו) משה קיבלו ישראל על ידו אהבתו של מקום כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כ"ד ז') ואליהו קבלו על ידו אהבתו של מקום שנאמר ה' הוא האלקים (מלכים שם ל"ט) משה עשה משכן בתוך בית סאתים זרע ואליהו עשה דכסומני (פירוש שביל) בתוך בית סאתים זרע בדבר אחד מצינו משה גדול מאליהו שלמשה אמר ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה' כ"ח) ולאליהו מה לך פה אליהו (מלכים א' י"ט ט') משה הוריד את האש ואליהו הוריד את האש משה כשהוריד את האש היו כל ישראל עומדים ורואין (אותם) [אותה] וירא כל העם וירונו (ויקרא ט' כ"ד) [ואליהו וירא כל העם ויפלו על פניהם] (מלכים א' י"ח ל"ט) משה בנה מזבח ואליהו בנה מזבח משה קרא שם ה' (מזבח) [למזבח] ויקרא שמו שם ה' ניסי (שמות י"ז ט"ו) ואליהו שם מזבחו ה' ויתן את האבנים בשם ה' (מלכים שם ל"ב) משה כשבנה את המזבח בנה אותו של שתים עשרה אבנים שנאמר ויקח אליהו שתים עשרה אבנים [וגו']: [ויקח אליהו שתים עשרה אבנים וגו'] זש"ה (לישראל) השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיה ס"ו א') בסוף נבואתו של ישעיה נתנבא הפסוק הזה ואימתי נתנבא אותו בימי מנשה שכיון שהכניס מנשה את הצלם להיכל התחיל מתנבא ישעיה לישראל ואמר להם מה אתם מתגאים לי בבית הזה שבניתם לי העליונים והתחתונים אינם מחזיקים כבודי והבית הזה שבניתם לי אני צריך איזה בית אשר תבנו לי (שם) הרי נבוכדנצר עולה ומחריב אותו ומגלה אתכם מיד כעס עליו מנשה ואמר להם תפשוהו רצו אחריו לתופשו ברח מפניהם פערה החרובית עצמה ובלעה אותו אמר רבי יצחק בר' חנינא בר פפא בר' יצחק והוא מביא חרשים ונוסר את החרובית והיה הדם שותת הדא הוא דכתיב וגם דם נקי שפך מנשה [הרבה מאד] עד אשר מלא את ירושלים פה לפה (מלכים ב' כ"א ט"ז) איפשר לדבר הזה אלא שהרג את ישעיה [שהיה שקול כמשה] שנדבר עמו [פה אל פה] כמה שכתוב פה אל פה אדבר בו (במדבר י"ב ח') התחיל ישעיה מוכיחן השמים כסאי והארץ הדום רגלי והבית הזה שיבנה לא תהיו סבורים (שבשביל כן) [שבשבילכם] נבנה אלא בשביל אחרים ובשביל מי נבנה ר' יהודה הלוי בר' שלום אומר בשביל התורה והיא היא שאומר איזה בית תבנו לי ובשביל מה נבנה בשביל את כל אלה ידי עשתה (ישעיה שם) בשביל התורה אלה החוקים והמשפטים והתורות (ויקרא כ"ו מ"ו) ורבי יהושע הכהן ברבי נחמיה אמר בשביל השבטים כל אלה שבטי ישראל (בראשית מ"ט כ"ח) כיון שראה אליהו כח זכותם של שבטים שאפילו בית המקדש לא זכו ישראל שיבנה להם אלא בזכות השבטים כיון שבא להר הכרמל לקרב ישראל תחת כנפי השכינה (היא) [לקח הוא] שתים עשרה אבנים למספר השבטים (ובונ') [ובנה] אותם מזבח [שנאמר] ויקח אליהו שתים עשרה אבנים:

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (בראשית ב ד). ילמדנו רבינו מי שרואה זיקים וברקים כיצד מברך עליהן, כך שנו רבותינו על הזיקים ועל הזועות ועל הברקים ועל הרעמים אומר ברוך שכחו מלא עולם, הרי זה מן המשנה, מן המקרא מנין, שנאמר המביט לארץ ותרעד (תהלים קד לב), ומה כתיב אחריו, יהי כבוד ה' לעולם (שם שם לא). שאל אליהו זכור לטוב את רב מרי מפני מה הזועות באות לעולם א"ל בשעה שהקב"ה רואה את ישראל שאינן מפרישין מעשרותן כתיקנן, הזועות באות לעולם, א"ל אליהו ז"ל חייך, כן הוא סיבה של דבר, אלא כך הוא עיקרו של דבר, בשעה שהקב"ה מביט בעולמו ורואה בתי עבודת כוכבים יושבים על תלם בטח שלוה ושאנן, ובית מקדשו חרב, באותה שעה רוצה להפיל את העולם ומזעזע, אמר הקב"ה כל הרעש הזה בשביל לקדש את שמי, שנאמר כל הנקרא בשמי [ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו] (ישעיה מג ז). ובמה שאני ראוי להתקלס, האומות מכעיסין אותי, זה אומר ה' עושה כך וכך, וזה אומר לפלח למזלות, וזה אומר לחמה ולשמש אני פולח, לפיכך אני מביא את הרעש בעולם, אעפ"י שלא חטאו המזלות, בשביל שמכעיסין אותי בהן, אף הם לוקין עמהם, שנאמר השמש יהפך לחשך והירח לדם (יואל ג ד), ומה איכפת להם, אלא להודיע שלא ברא אלוה אחר את עולמי עמי, תדע לך שכך הוא, ר' יוחנן אמר בשני נבראו המלאכים, שנאמר יהי רקיע בתוך המים (בראשית א ו), וכתוב אחר אומר המקרה במים עליותיו (תהלים קד ג), ומה כתיב אחריו, עשה מלאכיו רוחות (שם שם ד), הוי אומר בשני נבראו המלאכים. ור' חנינא אמר בחמישי נבראו (את) המלאכים, מניין, שנאמר ועוף יעופף על הארץ (בראשית א כ), אלו המלאכים, שנאמר ובשתים יעופף (ישעיה ו ב), הוי אומר בחמישי נבראו, בין כדברי ר' יוחנן ובין כדברי ר' חנינא הא למדת שלא נבראו המלאכים אלא משברא הקב"ה את עולמו, ולמה כן, אלא אמר הקב"ה, אם אני בורא אותם תחילה, הבריות אומרות הם סייעו אותי בעולמי, אמר הקב"ה אני בעצמי בראתי את עולמי, שנאמר (את) [ואת] כל אלה ידי עשתה (ישעיה סו ב), בריות שמים וארץ מנין, [ממה שקראו בענין] (שנאמר) אלה תולדות השמים והארץ וגו'.

רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר בְּהִבָּרְאָם בְּה"א בְּרָאָם. (ישעיה סו, ב): וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם ה' וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן לֹא בְעָמָל וְלֹא בִיגִיעָה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה, רַבִּי יוּדָן אָמַר בִּזְכוּת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מו): אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד משֶׁה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה אוֹמֵר בִּזְכוּת הַשְּׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות א, א): וְאֵלֶּה שְׁמוֹת, וּכְתִיב: וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם ה'.

אמר רבי יהושע בן לוי כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו קורעים לו גזר דינו שנא׳ (שופטים ה ב) בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה׳. מה טעם בפרוע פרעות משום דברכו ה׳. רבי חייא בר אבא א״ר יוחנן אפילו יש בו שמץ של עבודת כוכבים מוחלים לו כתיב הכא בפרוע פרעות וכתי׳ התם (שמות לב כה) כי פרוע הוא. אר״ל כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן שנאמר (ישעיה סו ב) פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים. אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן. מאי אמן א״ר חנינא אל מלך נאמן:

"ומשה נגש אל הערפל". גרם לו ענותנותו, שנאמר (במדבר יב ג) "והאיש משה ענו מאד". מגיד הכתוב, שכל מי שהוא עניו – סופו להשרות שכינה עם האדם בארץ, שנאמר (ישעיה נז טו) "כה אמר ה' רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו" וגו' ואומר (ישעיה סא א) "רוח ה' עלי... לבשר ענוים" ואומר (ישעיה סו ב) "ואת כל אלה ידי עשתה..." ואומר (תהלים נא יט) "זבחי אלהים רוח נשברה". וכל שהוא גבה לב – גורם ליטמא את הארץ ולסלק את השכינה, שנאמר (תהלים קא ה) "גבה עינים ורחב לב אותו לא אוכל". וכל גבהי לבב קרוים "תועבה", שנאמר (משלי טז ה) "תועבת ה' כל גבה לב". עבודה זרה קרויה "תועבה", שנאמר (דברים ז כו) "ולא תביא תועבה אל ביתיך". כשם שעבודה זרה מטמאה את הארץ ומסלקת את השכינה... ומשה נגש אל הערפל – לפנים משלשה מחיצות: חשך ענן וערפל. חשך – מבחוץ, ענן – מבפנים, ערפל – לפני לפנים, שנא' "ומשה נגש אל הערפל":

דבר אחר - דל"ד, אמר הקב״ה ד׳ברתי ל'הקים ד'ל, ד'ל ל'הקים ד'ברתי. מפני שבני אדם שונאים לדל ואין מי שאוהב לדל אלא אני בלבד. ובני אדם מבזים לדל ואין נשמעים דברי חכמת דל, שנאמר וחכמת המסכן בזויה וגו׳ (קהלת ט׳). ואני בעצמי משגב לדל, שנאמר ויהי ה׳ משגב לדך משגב לעתות בצרה (תהלים ט׳). וכשבא דל בתפלה לפני איני משיבו מלפני ריקם שנאמר אל ישוב דך נכלם וגו׳ (שם ע״ד). ואני מקרב שכינתי אצלו בכל יום שנאמר קרוב ה׳ לנשברי לב (שם ל״ד), ואין נשברי לב אלא עניים. וכל האוטם אזנו משמוע צעקת הדל ואינו עונה לו בשעה שצועק לפניו בקול צעקה ומרה גם הוא יקרא ולא יענה, שנאמר אוטם אזנו מצעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה (משלי כ״א). ולא עוד אלא שאינו מביט הקב״ה בכל רגע ורגע אלא בדל, שנאמר ואל זה אביט אל עני ונכה רוח (ישעיה ס״ו), וערב לפני הקב״ה קול דבריהם יותר מכל בני אדם שתחת השמים שנאמר כי שומע אל אביונים ה׳ ואת אסיריו לא בזה (תהלים ס״ט). מהו ואת אסיריו? אלו בעלי חולה ובעלי מכה שהן דומין בעוה״ז בחליים כאילו הם חבושים בבית האסורים, עד שהקב״ה שולח להם רפואה וירפאם מחליים, שנאמר ויצעקו אל ה׳ בצר להם וגו׳ (שם ק״ז), ואסורים אלו חולים שנאמר לאמר לאסורים צאו וגו' (ישעיה מ״ט). ולא עוד אלא שהקב״ה מגלגל רחמיו אליהם ומקימם מעפר להושיבם עם נדיבים ולהנחילם כסא כבוד, שנאמר מקים מעפר דל להושיבם וגו׳ (ש״א ב׳), ואין נדיבים אלא מלכים שנאמר נדיבי עמים נאספו וגו׳ (תהלים מ״ז), ואין עמים אלא ישראל שנאמר עמים הר יקראו (דברים ל״ג), ואין הר אלא ביהמ״ק שנאמר והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳. וכסא כבוד ינחילם, ואין כסא אלא ירושלם שנאמר בעת ההיא יקראו לירושלם כסא ה׳ (ירמיה ג׳), ואין כבוד אלא העולם הבא שנאמר כבוד חכמים ינחלו (משלי ג׳), ואומר יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם (תהלים קמ"ט), ואין משכבותם אלא העוה״ב שנאמר יבא שלום ינוחו על משכבותם (ישעיה נ"ז).

והפשתה והשערה נכתה, כל אחת לקתה בעצמה, שהרי נכתה לשון יחידה היא, כענין שנאמר ועברתם כי קשתה (בראשית מט ז), ידי עשתה (ישעי' סו ב), ולפי שהן באתנחתא ובזקף קטן הן וכל דומיהן, לפיכך נפתחת האות בעלת הטעם אפס כי כולן לשון יחידה ולמה לקו שתי אלו, כי השעורה אביב לפי שהיתה גדולה נשתברה, ולפי שהיתה ארץ מצרים חמה ביותר לפיכך היא מבשלת מהר פירותיה:

דָּבָר אַחֵר, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, לֹא עִמָּךְ הוּא הֶעָנִי אֶלָּא עִמִּי הוּא, וְכֵן אָמַר דָּוִד (תהלים יח, כח): כִּי אַתָּה עַם עָנִי תוֹשִׁיעַ, אֵין מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִי שֶׁהוּא עָשִׁיר וְיֵשׁ לוֹ קָרוֹב עָנִי אֵינוֹ מוֹדֶה בּוֹ, רוֹאֶה קְרוֹבוֹ נִטְמַן מִפָּנָיו שֶׁהוּא מִתְבַּיֵּשׁ לְהָשִׂיחַ עִמּוֹ לְפִי שֶׁהוּא עָנִי, וְכֵן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר (משלי יט, ז): כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ, וְאוֹמֵר (משלי יד, כ): גַּם לְרֵעֵהוּ יִשָׂנֵא רָשׁ, וְכֵן אִיּוֹב אָמַר (איוב יט, יד): חָדְלוּ קְרוֹבָי וגו'. וְאִם הָיָה עָשִׁיר הַכֹּל נִדְבָּקִים בּוֹ וְאוֹהֲבִים אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יד, כ): וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, מִי הֵם עִמּוֹ, הָעֲנִיִּים, רוֹאֶה לֶעָנִי וְנִדְבַּק בּוֹ. רְצוֹנְךָ לֵידַע רְאֵה מַה כְּתִיב (ישעיה סו, ב): כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו (ישעיה סו, ב): וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וגו'. וְכֵן משֶׁה אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל (דברים ז, ז): לֹא מֵרֻבְּכֶם חָשַׁק ה', וּכְתִיב (דברים ז, ז): כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים. וּכְשֶׁיִּתְרַצֶּה לְצִיּוֹן עַל מִי הוּא מְרַחֵם תְּחִלָּה, עַל הָעֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יד, לב): כִּי ה' יִסַּד צִיּוֹן וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ, וְכֵן (ישעיה מט, יג): כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ וַעֲנִיָּו יְרַחֵם, הֱוֵי: אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, אֵין הֶעָנִי עִמְּךָ אֶלָּא עִמִּי, לְכָךְ נֶאֱמַר: כִּי אַתָּה עַם עָנִי תוֹשִׁיעַ. לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ, לֹא תִנְשֹׁךְ אֶת הֶעָנִי כְּשֵׁם שֶׁנָּשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת הָאָדָם וַעֲקָרוֹ לוֹ וּלְתוֹלְדוֹתָיו, וְכֵן אַתָּה לֹא תִרְאֶה אֶת הֶעָנִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּתִּים אוֹ שָׂדוֹת אוֹ כְרָמִים אוֹ עֶבֶד אוֹ אָמָּה וְאַתָּה עוֹקֵף עָלָיו וְנוֹטְלוֹ הֵימֶנּוּ, לְכָךְ כְּתִיב: לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה, לֹא תִנְשְׁכֶנּוּ, לֹא תִהְיֶה כְּנָחָשׁ שֶׁהוּא עָרוּם לְרָעָה. (ויקרא כה, לו): אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, וְלֹא תֹאמַר לוֹ שְׁאַל לְךָ אֲנִי מַלְוֶה אוֹתְךָ וּלְמָחָר רִבִּית עוֹלָה וְאַתָּה נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ וּמַעֲלֶה אֲנִי עָלֶיךָ שֶׁחָבַלְתָּ בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ, מִיכָּן אַתָּה לָמֵד שֶׁכָּל מִי שֶׁנּוֹטֵל רִבִּית מִיִּשְׂרָאֵל אֵינוֹ יָרֵא מִן הַמָּקוֹם. מָשָׁל לְמִי שֶׁרָצַח וֶהֱבִיאוּהוּ לִפְנֵי הַשִּׁלְטוֹן, כֵּיוָן שֶׁקָּרָא אֶת נוֹטָרִין שֶׁלּוֹ אָמַר עַד עַכְשָׁו חָי. כָּךְ כָּל מִי שֶׁנּוֹטֵל רִבִּית מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עָשָׂה אֶת כָּל הָרָעוֹת וְהָעֲבֵרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל יח, יג): בְּנֶשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר עַד עַכְשָׁו הוּא חָי. (יחזקאל יח, יג): וָחָי לֹא יִחְיֶה אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה, אֲבָל מִי שֶׁהוּא מַלְוֶה בְּלֹא רִבִּית מַעֲלֶה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאִלּוּ עָשָׂה כָּל הַמִּצְווֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טו, ה): כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וגו'.

הללויה הללי נפשי וגו'. אמר ירמיה (ירמיה כ יג) שירו את ה' הללו את ה'. הללו את ה'. למה על איזה דבר (שם) כי הציל את נפש אביון מיד מרעים. בשעה שהקב"ה מפיל לרשעים לגהינם ומציל הצדיקים הם מקלסים אותו והן נותנין לו הלל שאינו מניח את העניים. וכן הוא אומר (ישעיה סו ב) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. למעלה מן הענין שומר ה' את כל אוהביו וגו'. תהלת ה' ידבר פי. ולא אני עצמי בלבד אלא ויברך כל בשר וגו'. לכך נאמר אהללה ה' בחיי אזמרה לאלקי בעודי. וכן שלמה אמר (קהלת ט יב) כי גם לא ידע האדם את עתו. אם אינו מקלס בעוד שהוא חי מתי הוא מקלס. לא כשימות. שנאמר (תהלים קטו יז) לא המתים יהללו יה. וכתיב (שם ו ו) כי אין במות זכרך וגו'. ומי מהללך. ואנחנו נברך יה וגו'. (ישעיה לח יט) חי חי הוא יודך. ולא בשאול. וכן הוא אומר (קהלת ט י) כי אין מעשה וחשבון וגו'. לכך נאמר אהללה ה' בחיי וגו'. כך אמר דוד אל תבטחו בנדיבים. לא יבטח אדם במעשה אבותיו. לא יאמר ישמעאל אברהם אבי יש לי מחלקו והוא מצילני. לא יאמר עשו יעקב היה צדיק והוא מצילני ובזכותו אני נמלט. שנאמר (תהלים מט ח) אח לא פדה יפדה איש. אין אחיו של אדם פודה אותו. אם אין אדם עושה טוב בעולם הזה לא יבטח במעשה אבותיו. לכך נאמר אל תבטחו בנדיבים. על מה תבטחו על מעשיכם. שנאמר (משלי ט יב) אם חכמת חכמת לך וגו'. וכן הוא אומר (שם טז כו) נפש עמל עמלה לו. אין אדם אוכל ממעשה אבותיו לעתיד אלא כל א' וא' אוכל משלו. שנאמר (קהלת ו ז) כל עמל האדם לפיהו. (שםג כב) וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו. אין לאדם חלק אלא בעמלו. וכן הוא אומר (תהלים קכח ב) יגיע כפיך כי תאכל וגו'. לכך נאמר אל תבטחו בנדיבים: