Chasidut sobre Salmos 12:10

בראשית ברא אלקים (בראשית א א). במדרש (ב"ר א' י"ב) שמעון בן עזאי אומר וענותך תרבני (תהלים יח לו), בשר ודם מזכיר שמו ואחר כך מזכיר שבחו פלן אגוסטלי וכו', אבל הקב"ה אינו כן, אלא משברא צרכי העולם, אחר כך מזכיר שמו בראשית ברא, אחר כך אלקים, עד כאן. ויש להבין מאי ענוה יש בזה, כי כפי המושכל הראשון הוא כלפי לייא. ועוד וענותך תרבני משמע שהש"י מגדילני בזו הענוה, והדברים סתומים מאי מגדילני בזה. וכדי לבאר זה, אקדים לבאר מה שאמרו רז"ל במסכת עירוכין (דף י"ג ע"ב) בעולם הזה כינור של מקדש של ז' נימין, שנאמר (תהלים טז יא) שובע שמחות, אל תקרי שובע, אלא שבע. ושל ימות המשיח של שמונה נימין, שנאמר (תהלים יב א) למנצח על השמינית. ושל עולם הבא של עשרה נימין, שנאמר (תהלים צב ד) עלי עשור ועלי נבל. ומסיק שם בגמרא לעולם הבא איידי דנפיש נימין דידיה, נפיש קליה כנבל, לכך קרי ליה נבל, עד כאן. ויש לתמוה (א), מה תועלת יש בזה כינור של ז' נימין או של שמונה או של עשרה, הלהן תשברנה. (ב), הראיה שמביא אל תקרי שובע אלא שבע, מהיכי תיתי ניקרי שבע כיון דכתיב שובע. וגם למנצח על השמינית, מה ניצוח יש בזה. (ג), של עולם הבא של עשרה נימין, מה תועלת יש בזה. (ד), מה דמסיק איידי דנפיש נימין דידיה וכו' קרי ליה נבל, מה אשמעינן בזה דמכנה שמה נבל, הלא כבר אשמעונין במאי דקאמר עלי עשור כמה נימין יש לה. והנה לבי אומר לי, הגם שאין המאמר יוצא מידי פשוטו, אף גם זאת יש בו פרטי רמזי חכמה, והמאמר סובל ענינים עמוקים, וזה באמת הטעם של חילוק הכינורות הנ"ל, שהם רומזים עניני חכמה.

אמנם לתרץ הכל, הנה דבר ידוע ומפורסם שכל התורה מדברת למטה ורומזת למעלה וגבוה מעל גבוה, וכן המסעות האלה. והענין, כי כל דברים הגשמים יש להם שורש למעלה ולשורש שורש ונשתלשל זה מזה, ולכן המדבר שהוא מקום הקליפות נחש שרף ועקרב כידוע, וכיון שהקליפה קדמה לפרי ומסבבת לקדושה, כי סביב רשעים יתהלכון (תהילים יב, ט), לכן בצאת ישראל ממצרים להדבק במקום הקדושה נקודה הפנימית, הוכרחו תחלה לילך דרך כל המקומות האלה במדבר ההוא, ולשבר אותן הקליפות, עד בואם אל הקדושה, נמצא הכל מדבר למטה ורומז למעלה, ולכן יש מ"ב מסעות נגד שם של מ"ב, כי זה לעומת זה והבן.

מִי שֶׁהוּא מְשֻׁקָּע בְּתַאֲוַת אֲכִילָה, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא רָחוֹק מֵאֱמֶת, וּבְיָדוּעַ שֶׁדִּינִים שׁוֹרִין עָלָיו. גַּם זֶה סִימָן עַל דַּלּוּת. גַּם יָבוֹא לִידֵי בִּזְיוֹנוֹת וּבוּשׁוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים יב): כְּרֻם זֻלֻּת לִבְנֵי אָדָם – כֵּיוָן שֶׁנִּצְרָךְ אָדָם לַבְּרִיּוֹת נִשְׁתַּנֶּה פָּנָיו כִּכְרוּם (ברכות ו:).

כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ו:): כְּרוּם זֻלֻּת לִבְנֵי אָדָם – אֵלּוּ דְּבָרִים הָעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּבְנֵי־אָדָם מְזַלְזְלִין בָּהֶם, וּמַאי נִיהוּ תְּפִלָּה. עַל־כֵּן מֵחֲמַת שֶׁכָּל עִסְקוֹ תְּפִלָּה,

הִנֵּה יָדוּעַ, כִּי: סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן (תהילים י״ב:ט׳); כִּי הַסִּטְרָא אָחֳרָא מְסַבֶּבֶת הַקְּדֻשָּׁה, כִּי אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה.

וְהַקְּלִפּוֹת מוֹלִיכִין אֶת הָרְשָׁעִים סְבִיב הַנְּקֻדָּה, בִּבְחִינַת (תהלים יב): סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן, וְאֵינָם מַנִּיחִים אוֹתָם לְהִתְקָרֵב לִפְנִים אֶל הַנְּקֻדָּה הַפְּנִימִית, וְכָל זְמַן שֶׁהֵם עֲדַיִן בְּתוֹךְ הָעִגּוּלִים, עֲדַיִן יֵשׁ לָהֶם תִּקְוָה לְהִתְקָרֵב. אֲפִלּוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יָצָא מִן הָעִגּוּלִים לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, עֲדַיִן יֵשׁ לוֹ תִּקְוָה לְהִתְקָרֵב אֶל הַנְּקֻדָּה הַפְּנִימִיוּת, אֲבָל מִי שֶׁכְּבָר יָצָא לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, מִן הָעִגּוּלִים, כְּגוֹן מְשֻׁמָּדִים, אֲזַי אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְקָרֵב כְּלָל.

נמצא שזה ששואב חיות הרע מפסיד הרבה בחיותו של מקבל החלק הטוב, כי מאחר ששניהם שואבים החיות משורש אחד ושואב זה הטוב וזה הרע, ואע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי, וחפץ זה הרע לכלות להשני מהעולם כדי שיושפע אליו החיות עכ"פ בתערובות טוב, משא"כ עתה אין נמשך לו רק רע כל היום, ולכן הוא שונא לו מאד בטבע ואינו רוצה להיות נכנע אליו אליו ולהיות לו מרכבה שיהיו לאחדים בבחינות אחור וקדם, אלא הוא מתגדל עליו ורוצה שיהיה הוא בחינת קדם והשני יכנע אליו, ולכן בפגוע אלו ב' האנשים גם יחד הוא לו אויב הגמור אויב בעצם ולא במקרה ומלאו לבו להתנגד עליו בעוצם כל כחו. משא"כ אדם אחר אף שיזדמן שיהיה שונא לזה הצדיק אינו אלא שנאה במקרה מצד הגוף, ואין זה אויב גמור ולא מלא לבו להתנגד עליו כל כך, משא"כ זה שהוא לו אויב בעצם מצד נפשו וכמ"ש במ"א (פרשת ויגש) בביאור פסוק אויבי בנפש יקיפו עלי, דהיינו האויב הגמור אשר מצד הנפש שהוא בחינת המקיף כמש"ה (תהילים יב, ט) סביב רשעים יתהלכון, כי הקליפה סובב לפרי.

והנה העיקר מכאן ולהלן, לשמור מהבל וכזב לשמור הפה והלשון. והנה פירשתי כבר מסורה אחת (תהלים קמט ו) וזה הוא תארה, רוממות אל בגרונם. (תהלים קטו ז) לא יהגו בגרונם. (תהלים ה י) קבר פתוח גרונם. וגם לפרש הפסוק (שם י"ב) יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, (תהלים יב ה) אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. דיש בזה דקדוק עצום, דלמה אמר ללשונינו בשני למדין, היה די לומר לשונינו בלמד אחד, והלא דבר הוא. ועוד למה קראן שפתי חלקות, והדר קראן לשון מדברת גדולות, דאינו אלא כפל ענין אחד במלות שונות דלמה זה. והנ"ל בזה, דהנה האלשיך הקדוש פירש בפסוק (דברים כג ג) ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר, דהאי לאמר אין לו מובן, דאינו לומר לזולתו. ותורף דבריו כי הנה אשר דיעה קנה, גם כי צדיק תמים יהיה לא יבצר ממנו השערת גדולתו ית', ואם לפני מלך בשר ודם יעמוד אנוש כערכו, יראה ורעד יבא בו פלצות יאחזוהו ואימתו יבעתוהו, ומה יעשה כי יקום ויתפלל לפני אלקי האלקים ואדוני האדונים כי יוצר הכל הוא ב"ה וכל העולמות כאין נגדו, ומה הוא היתוש הנטוש הלז, אם מוח לו בקדקדו הלא יאחזנו פלצות, כי יכיר שפלות וקוטן ערכו, ומי בשחק מכל שרפי קדש יערוך לאלקים תפלה נאותה לפי גדולתו ית', ומה גם אתה איש האדמה, וקל וחומר אם מלאכי השרת שאין אומרים לפניו יתברך רק ג' תיבות קדוש קדוש קדוש, מרוב יראה ורעד וחלחלה ניתך אש זיעתן עד דנהר דינור נגיד ונפיק מהן, בן אדם על אחת כמה וכמה דראוי להיות חל מלפניו, עד בלתי יעצור כח להתפלל באמרו כי אימתו יבעתנו, ומה גם כי אדברה דברי עמו, וצריך לבקש ממנו ית' מענה לשון שיוכל להתפלל. והיינו ואתחנן וכו' שיוכל לאמר, ומהאי טעמא יסדו אנשי כנסת הגדולה בפתח שער התפלה אדני שפתי תפתח (תהלים נא יז), שהשם אדנית הוא פתח השער התפלות, ממנו נבקש פתוח תפתח שפתותינו, עד כאן דבריו בשינוי הלשון וקיצור מפרושו. והנה הגאון מהר"י ז"ל בספר יערות דבש חלק א' דרוש א' בביאור השמונה עשרה כתב, כי השפתים שומרים לפה, ואינם ראוים לפותחן אלא ברצון ה' לתורתו ולכל חפצי שמים, ואדני במילי אותיותיו אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, גימטריא תרע"א, כי אז השערים נפתחים להתפלל. ועל זה נאמר (תהלים קיח יט) פתחו לי שערי צדק, כי השפתים הם שערים, אם הם לעבודת ה' הם שערי צדק, עד כאן דבריו. נמצא השם אדני הוא ממונה על פתיחת שפתים. וכתב עוד וז"ל: אם כן מי הוא האיש אשר לא יתן על לבו, אם להתפלל ולהודות לה' אני צריך תפלה מה' שיפתח שפתי, ואיך אני פותח שפתי כל היום בדברים בטלים, ניבול פה, לצנות, שקרנות, גנות חבירו, לשון הרע, רכילות, מסירות, ובוטה לחבריו כמדקרות חרב, וי מה יענה איש כזה, הלא יצחקו לו מלאכי השרת ויאמרו להתפלל מבקש מה' שיפתח שפתיו, וכל היום שפתיו חומה פרוצה שפתי חלקות בדברי רמיה, עד כאן דבריו. והנה בברכת אהבה רבה להודות לך, כתבו לכוין שהפה והלשון נבראו רק להודות ולהלל לשמו ית' ולשאר חפצי שמים. ועל פי זה יתבא המסורה הנ"ל, על אלו שכל היום יהגה פיהם הבל וריק ולשון תרמית, וכשהגיע להתפלל אומר ה' שפתי תפתח, כאלו לא יכול לדבר וצריך שיפתח ה' שפתיו, וזה אמרו קבר פתוח גרונם כל היום בלשון הרע ורכילות, ובעת שרוממות אל בגרונם שצריכין להתפלל ולהודות להשי"ת, אז לא יהגו בגרונם אינם יכולים לדבר וצריכין שיפתח שפתותיהן כנ"ל. ועל פי זה יתפרש הפסוק הנ"ל, יכרת ה' כל שפתי חלקות, כי נחלקים המה ואינם על קוטב אחד, כי בדברים אשר למרות את עיני כבודו, אין פיו סגור ושפתיו ברשותו ואין צריך לשם אדני לפתוח שפתיו. ולדברים אשר הוא לכבודו יתעלה, פיו סגור וצריך לפתיחת שפתים. ובאמת חפצי שמים הם ראוי ללשונינו כי נברא לכך, מה שאין כן בדברים בטלים, ואם לזה שראוי ללשונינו צריך פתיחת שפתים, על אחת כמה וכמה שיהיה פיו סגור במה שאינו ראוי ללשונינו ולשפתותינו. וזה אמרו יכרת ה' כל שפתי חלקות כי נחלקין המה, ומפרש במה נחלקות, אמר לשון מדברת גדולות כמו שפירשו המפרשים דהיינו לשון הרע ורכילות ואין פיו סגור, אשר אמרו ללשונינו, ר"ל בדבר הראוי ללשונינו דהיינו תפלה והודיה לשמו יתברך, נגביר ר"ל שצריכין להתחזק בעל כרחם ולבקש פתיחת שפתים כאילו אינם יכולים לדבר, ולכך אמר ללשונינו, והבן. אבל שפתינו, ר"ל מה שהוא רק דבר שפתים והוא לנו ולא לשמו ית', אתנו ברשותינו ככל חפצינו מי אדון לנו, ר"ל אינם צריכין לזה לשם אדני המורה שהוא אדון לכל, כמבואר בשו"ע או"ח סימן ה' (סעיף א') לפתוח שפתים, כנ"ל נכון בס"ד, מזה תבינו כמה ראוי לשמור הפה והלשון.

וְזֶה, כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, הַיְנוּ כְּשֶׁמַּגִּיעַ לִבְחִינַת נַעֲשֶֹה וְנִשְׁמָע גָּבֹהַּ יוֹתֵר דְּהַיְנוּ שֶׁנִּתְגַּלּוּ לוֹ חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה וּמַשִּיג הַנִּסְתָּר שֶׁבַּתּוֹרָה זֶה בְּחִינַת שֶׁבּוֹנֶה לוֹ בַּיִת חָדָשׁ, כִּי הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא הַחָכְמָה הָאֲמִתִּית נִקְרָא בַּיִת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת. וְעַל כֵּן הִיא מַתְחֶלֶת בְּבֵית דִּבְרֵאשִׁית, גַּם בְּרֵאשִׁית הוּא רֹאשׁ בַּיִת, כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בַּתִּקּוּנִים, וְעַל כֵּן כְּשֶׁמַּגִּיעַ לְנַעֲשֶֹה וְנִשְׁמָע גָּבֹהַּ יוֹתֵר וּמַשִּיג הַנִּסְתָּר שֶׁבַּתּוֹרָה זֶה בְּחִינַת שֶׁבּוֹנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְזֶה, וְעָשִֹיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, כִּי הַבַּיִת כָּלוּל מִבַּיִת וַעֲלִיָּה ]וַאֲפִלּוּ בַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ עֲלִיָּה יֵשׁ בּוֹ קַרְקַע הַבַּיִת וְגַגּוֹ שֶׁהוּא הַתִּקְרָה שֶׁלְּמַעְלָה[ וְזֶה בְּחִינַת נִגְלֶה וְנִסְתָּר שֶׁהֵם בְּחִינַת תּוֹרָה וּתְפִלָּה, כִּי הַנִּסְתָּר בְּחִינַת תְּפִלָּה הוּא בְּחִינַת עֲלִיָּה שֶׁעוֹמֵד עַל הַבַּיִת, כִּי הַנִּסְתָּר הוּא בְּחִינָה גָּבֹהַּ וּמְרוֹמָם וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב, כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר עַל דְּרָכָיו יִתְבָּרַךְ הַנִּסְתָּרִים מֵאִתָּנוּ. וְגוּף הַבַּיִת שֶׁעוֹמֵד עַל הָאָרֶץ זֶה בְּחִינַת הַנִּגְלֶה בְּחִינַת בַּעֲלִיל לָאָרֶץ (תְּהִלִּים יב וְכוּ') וְהָעֲלִיָּה בְּחִינַת תְּפִלָּה בְּחִינַת נִסְתָּר בְּחִינַת וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ (דָּנִיֵּאל ו). וְעַל כֵּן כְּשֶׁרָצוּ הַחֲכָמִים לְהַשִּיג הֲלָכוֹת הַנֶּעְלָמוֹת מֵהֶם שֶׁהֵם בְּחִינַת נִסְתָּר אֶצְלָם עָלוּ עַל הָעֲלִיָּה לְדָרְשָׁן, כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּגְּמָרָא שֶׁהֶעֱלוּ לוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי שֶׁמֶן וְיָשַׁב בָּעֲלִיָּה וּדְרָשָׁן כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּמִּשְׁנָה וְאֵלּוּ מִן הַהֲלָכוֹת שֶׁאָמְרוּ בַּעֲלִיַּת חֲנַנְיָא וְכוּ'. וְעַל כֵּן כָּתַב אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּסֵפֶר הָא"ב שֶׁלָּדוּר בַּעֲלִיָּה הוּא טוֹב יוֹתֵר לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא מִלָּדוּר בְּבַיִת תַּחְתּוֹן, כִּי עִקַּר הָעֲבוֹדָה שֶׁל כָּל אָדָם הוּא לֵילֵךְ מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא לְפִי בְּחִינָתוֹ וּלְהַשִּיג בְּכָל פַּעַם בְּחִינַת הַנִּסְתָּר מִמֶּנּוּ בְּחִינַת תְּפִלָּה שֶׁזֶּה זוֹכִין בָּעֲלִיָּה יוֹתֵר, כִּי עֲלִיָּה בְּחִינַת תְּפִלָּה בְּחִינַת נִסְתָּר כַּנַּ"ל. וְזֶה:

ב וְדַע שֶׁבְּכָל עוֹלָם וְעוֹלָם וּבְכָל מַדְרֵגָה וּמַדְרֵגָה, יֵשׁ שָׁם דִּמְיוֹנוֹת אֵלּוּ, וְהֵם הֵם הַקְּלִפּוֹת הַקּוֹדְמִין לַפְּרִי, וְסוֹבְבִים אֶת הַקְּדֻשָּׁה, בִּבְחִינַת (תהילים י״ב:ט׳): סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן.

ולהסביר דבר זה, דע, כי מזמן חטא אדם הראשון נפל הטוב תוך הרע, והרע מסבבו כענין (תהילים יב, ט) סביב רשעים יתהלכון ואמנם כללות הטוב הוא נשמת כללות הצדיקים, וכללות הרע הוא נשמת כללות הרשעים, וכמו שכתב בספר הבהיר הרשעים הן הן המזיקין. והענין מובן, כי כמו שנשמת צדיק הוא יקר הערך חלק אלוה ממעל, רק בהיותה מלובשת תוךך חומר גס ועכור אין מעלתה וגדולתה ניכר כלל, ובצאתה מהחומר חוזרת למקורה ולגדולתה שהוא יותר מכל צבא מעלה, כן נשמת הרשעים הן מהקליפות, רק בהיותה מלובשת בחומר אין ניכר כל כך, אך בצאתה חוזרת למקומה והוא קליפה ומזיק רח"ל. ואחר שנפלו נשמות הטובים לתוך הרע שהם הקליפות, אזי הקליפות מסבבים אותה ושומרים לה מאד וממנה ניזונים ומתפרנסים, כמשל המלך ששלח בנו לכפר אחד ושולח לו לשם מזונותיו, ויודע כי בני הכפרים חוטפים וחומסים ואין מגיע לבנו רק חלק אחד מאלף, והוא מוכרח לשלוח לבנו בכל יום לצורך מזונו אלף פעמים כפי הצרכותו, ומזה ניזונים כל בני הכפרים. כך הנשמה הקדושה היא חלק אלוה ממעל, ומקבלת חיותה ושפעה בכל רגע ממקורה, לכן בנפילת כללות נשמות הטובים לתוך כללות הרע אזי כולם ניזונים ומתפרנסים על ידיהם.

אמר שם רבא לאליעזר כי אתו עלייכו מלכי מזרח ומערב היכי עבודתו א"ל אייתי הקב"ה לאברהם ואותביה בימיניה והוה שדינן עפרא והוו חרבי גילי והוו גירי שנאמר (תהילים ק״י:א׳) לדוד מזמור נאם ד' לאדוני שב לימיני וגו' וכתיב (ישעיהו מ״א:ב׳) מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו וגו'. ובזוה"ק (לך פו.) רבי יהודה אמר מי העיר ממזרח דא אברהם דלא נטיל אתערותא לגבי קוב"ה אלא ממזרח, בגין דחמא שמשא דנפיק בצפרא מסטרא דמזרח נטיל אתערותא לנפשיה דאיהו קב"ה, אמר דא הוא מלכא דברא יתי פלח ליה כל ההוא יומא, לרמשא חמא שמשא דאתכניש וסיהרא נהרא, אמר דא הוא ודאי דשליט על ההוא פולחנא דפלחית כל האי יומא דהא אתחשך קמיה ולא נהיר, פלח ליה כל ההוא לילא, לצפרא חמא דאזלא חשוכא ואתנהיר סטרא דמזרח, אמר ודאי כל אלין מלכא אית עלייהו ושליט דאנהיג לון כיון דחמא קוב"ה תיאובתא דאברהם לגביה כדין אתגלי עלוי ומליל עמיה וכו'. כי אברהם אבינו הרעיש והרעים תמיד לדעת מי הוא בעל הבירה, כי עד שבא אברהם אבינו היה דעת כל הדורות נוחה, והסתפקו מזה ההתפשטות שהתנהגו בה, אכן כאשר בא אברהם אבינו לא נחה דעתו מהתפשטות זה, כמו שאיתא במדרש (רבה בראשית לט) משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה ואמר ליה אני הוא בעל העולם. אכן אף אחר כל התרגשות ורעם וגודל עבודות שהיה לאברהם אבינו ע"ה לא חשב לעצמו בזה שום כח מצידו יען שהיתה לו הכרה מפורשת שכל זה הוא מצד השי"ת שחפץ לקרב אותו אליו, לכן השפיע לו הכרה זו, אבל מצידו לא היה בכחו לקרב את עצמו להשי"ת. וכמו שביאר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה בשם תלמידי הבעל שם טוב זצללה"ה, לאחר שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא ירשך (בראשית ט״ו:ד׳) נאמר (שם) והאמן בד' ויחשבה לו צדקה. והקשו, מה חידוש הוא שהאמין, מאחר שבן שלש שנים הכיר את בוראו. אכן יען שאברהם אבינו ע"ה לא בא לההכרה זו רק ע"י חקירה, בא להכרה זו שהשי"ת הוא בעל העולם ומנהיגו, וכמו שאיתא בזוה"ק (שם) ומצד תפיסתו ראה שאברם אינו מוליד, ואח"כ כשאמר לו הקב"ה מאי דעתך דקאי צדק במערב מהדרנא ומוקמינא ליה במזרח, כמו שאיתא בש"ס (שבת קנו.), ובאם אאע"ה היה מחשב לעצמו אז איזה כח, היה מקום לו לאמר אחד משני דברים, או שלא להאמין יען שבתפיסתו רואה היפך מזה, או היה יכול לומר מה שאני רואה עתה בתפיסתי ג"כ אינו אמת, או מה שחקרתי בתפיסתי מי הוא בעל הבירה עד שבאתי להכרה זו שהשי"ת הוא בעל הבירה גם זה ח"ו אינו אמת. ומזה שהאמין בד' בהבטחה זו, מוכח שאאע"ה לא חשב לעצמו מכל עבודתו שום כח, ואף שלא הבין בתפיסתו איך יתקיים הבטחה זאת, אבל האמין שבכחו ית' ברגע אחת ליתן לו תפיסה אחרת שיכיר בתפיסתו שיוכל להוליד. וזה שהאמין בד' ולא חשב לעצמו שום כח והתבטל כל תפיסתו להשי"ת חשב לו לצדקה, שעשאו הקב"ה צנור שיהיה שביל שכל ההשפעות ילכו דרך זה. וכמו שביאר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, הכתוב (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות, שהכסא שתחשוב לעצמה איזה כח והויה לא ישב השי"ת על הכסא הזאת, ואין לה שום חיבור אליו ית'. ורק האדם שמבטל כל תפיסתו להשי"ת יש לו חיבור ונעשה צנור שעל ידו ילכו כל ההשפעות. וכן היה באאע"ה, שהיה מבטל כל תפיסתו ולא השאיר לעצמו שום כח, וכמו בשעה שאמר אליו הקב"ה קח נא את בנך את יחידך וגו' (בראשית כ״ב:ב׳), והיה יכול לטעון אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אתה אומר לי העלהו לעולה, ואם היה לו איזה נגיעה ליצחק בנו מצד הטבע שאב אוהב את בנו יחידו, היה נכון ומזומן לפניו כמה וכמה טענות ופירושים וביאורים במאמר זה. אכן אברהם אבינו התבטל כל תפיסתו להשי"ת, והאמין בהשי"ת שבכחו ית' להאיר בתפיסתו שאין שום סתירה באלו המאמרים, עד שנאמר לו אל תשלח ידך אל הנער (שם), היינו שהשי"ת הבטיח לאברהם אבינו שיחשוב לו מצדו כאילו הקריבו עולה ממש, וכל החיים של יצחק אבינו ע"ה נשאר רק ממאמר אל תשלח ידך אל הנער. ויען שאברהם אבינו מצידו היה מבטל כל תפיסתו להשי"ת, לכן נאמר לו אחר זה (שם) וירש זרעך את שער אויביו, שעשאו צנור, שכל מי שירצה להתקרב להשי"ת יהיה מוכרח להכנע ולהתכלל דרך זרע אברהם, וכן עד היום הזה. ובין ישראל עצמם מצינו ג"כ שצריך אדם לבטל כל תפיסתו, ואז נעשה צנור שעל ידי תפלתו ישפיע השי"ת כל השפעות טובות, וכמו שאיתא בש"ס (ברכות ו.) אבא בנימין אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר (מלכים א ח׳:כ״ח) לשמוע אל הרנה ואל התפלה, במקום רנה שם תהא תפלה. ובזוה"ק (וישלח קסז:) בגין דקוב"ה אתרעי תדיר בצלותהון דצדיקיא ומתעטר בצלותהון כדאמרינן דההוא מלאכא דממנא על צלותהון דישראל סנדלפון שמיה נטיל כל אינון צלותין ועביד מנייהו עטרה לחיי עולמים וכו'. ובמדרש (רבה שמות כא) שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו (תהילים ס״ה:ג׳) עדיך לשון עדי ותכשיט. הנה ענין תפלה הוא כמו שאיתא בש"ס (סוכה יד.) למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר, מה עתר מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות. ובאמת מצד השי"ת אין לייחס שום שינוי ח"ו, כדכתיב (מלאכי ג׳:ו׳) כי אני ד' לא שניתי, ואין מקום לומר שע"י תפלה ישתנה רצונו ית', אכן באמת מצד השי"ת נשפע שפע טוב וברכה ורב חסד אף קודם תפלת האדם, אכן החילוק הוא, שקודם שאדם מתפלל על הטובה אז אינו מכיר מצידו שהשי"ת משפיע לו טובה וחסד וממילא יש לו סבלנות מזה, אכן אחר התפלה, אז נעשה האדם כלי קבול, שעל ידו ישפיע כל השפעות טובות. וזה עצה טובה לאדם שעל ידי התפלה יכיר גם מצידו זאת, אכן האדם מצידו אין בכחו להיות תמיד בבהירות השכל, כי מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי, על זה אמר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שעל זה תיקן האר"י הקדוש ז"ל, שקודם התפלה יקבל על עצמו מצות ואהבת לרעך כמוך, לא רק לברר את עצמו אך גם את חבירו, וממילא אף בשעה שזה הפרט אדם אינו מבורר בשלימות, אז חבירו יגיד ויברר אותו, כי כל אחד ואחד מישראל מכניס עצמו בהכלל כן זה וכן זה, וכל אחד מישראל בכח הבהירות אשר לו מאיר וזורח בהירות זאת אשר לו בתוך כל הכלל ישראל, כי כל אחד ואחד בפרט בהירתו אשר הוא מדוגל בה, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. וזה הוא שאיתא בש"ס (ברכות ו:) א"ר הונא כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע שנאמר (תהילים י״ב:ט׳) סביב רשעים יתהלכון כרום זלות לבני אדם, אמר אביי לא אמרן אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא אבל מהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה. ההוא גברא דקא מצלי אחורי בי כשנישתא ולא מהדר אפיה לבי כנישתא, חליף אליהו אדמי ליה כטייעא אמר ליה כדו בר קיימת קמי מארך, שליף ספסירא וקטליה. וזה רומז שאם אדם אינו כולל עצמו עם הכלל ועומד מהופך מהם, אזי אתי אליהו וקטליה וכענין דאיתא במדרש (רבה ויקרא לה) חשבתי ברכות מאלף ועד ת' וקללות מו' עד ה' ולא עוד אלא שהן הפוכות, כי באמת מצד השי"ת אין שום קללה, כמו שכתיב (איכה ג׳:ל״ח) מפי עליון לא תצא הרעות, אכן אם האדם עומד מהופך ואינו עומד לנוכח השי"ת פנים בפנים, ממילא יש לו סבלנות וקללה תחשב לו. וכמו שאיתא בשם הבעל שם טוב הקדוש זצללה"ה על הכתוב ד' צלך על יד ימינך (תהילים קכ״א:ה׳) כמו הצל של אדם שכפי שאדם פועל כן נראה הפעולה בהצל בכל תנועה ותנועה, כן כביכול השי"ת מתנהג עם האדם. וכמו שאיתא במדרש (תנחומא קדושים) קדושים תהיו זש"ה ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך (תהילים כ׳:ג׳) ישלח עזרך מקודש מקדושת מעשים שבך ומציון יסעדך מציון מעשים שבך, שכפי הכנת אדם מצידו כן ימשיך על עצמו השפעות השי"ת:

והנה השם יתברך אינו מדבר לשון הרע על ישראל כמו שהאב אינו מדבר על בנו נמצא כשהאדם מדבר לשון הרע מראה בעצמו שהוא מכחיש שדבורו הוא מלכות שמים מדת אדנ״י ולכן הוא כעובד עבודה זרה וזהו מאמר דוד המלך ע״ה (תהלים י״ב, ה׳) אשר אמרו ללשונינו נגביר ר״ל שאומרים הרשעים נגביר לשונינו לדבר כי שפתינו אתנו מי אדון לנו ר״ל שהם מכחישים שהאדנות הוא בפיהם אבל צריך להאמין שדבורו הוא מלכות שמים וזהו מאמרם ז״ל ומי מושל בי צדיק ר״ל שהצדיק מושל עמי עם הדבור שלי שהוא מלכות שמים המושלים בכל העולמות וכל הברואים והאיך באים לאמונה זו היינו על ידי עסק התורה דהיינו כשמדבר בדברי תורה ומקשר דבורו באותיות התורה הוא מביא בו מלכות שמים, והנה איתא בערכין פלוגתא חד אמר סיפר אין לו תקנה וחד אמר יעסוק בתורה שנאמר (משלי ט״ו, ד׳) מרפה לשון עץ חיים והנה בודאי לא פליגי שזה כלל בכל התורה אלו ואלו דברי אלהים חיים והנה גם כאן לפי כשעוסק בתורה שלא לשמה בודאי אין לו תקנה אבל כשעוסק לשמה ומקשר דבורו באותיות התורה הוא מביא בו מלכות שמים וזהו מרפא לשון עץ חיים:

וּכְתִיב (תהילים י״ב:ט׳): סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן – שֶׁהָרְשָׁעִים, הַיְנוּ הַקְּלִפּוֹת, מְסַבְּבִין אוֹתוֹ, כְּרֻם זֻלֻּת – הַיְנוּ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם (ברכות ו:).

וְזֶה בְּחִינַת צְדָקָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת שֶׁמֶשׁ, בְּחִינַת אֱמֶת כַּנַּ"ל, בְּחִינַת (מלאכי ג׳:כ׳): וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חַכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ו:): כְּרוּם זֻלֻּת לִבְנֵי אָדָם – כֵּיוָן שֶׁנִּצְרָךְ אָדָם לַבְּרִיּוֹת, פָּנָיו מִשְׁתַּנִּין לְכַמָּה גְּוָנִין, כִּי עַל־יְדֵי הַצְּדָקָה בָּאִים כַּמָּה שִׁנּוּיִים, וְהַכֹּל הוּא רַק מֵחֲמַת הַמְקַבְּלִים, אֲבָל הַצְּדָקָה שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱמֶת, בְּחִינַת שֶׁמֶשׁ כַּנַּ"ל, הוּא רַק כֹּחַ אֶחָד לְבַד, וְאֵין בָּהּ שִׁנּוּי כַּנַּ"ל,

אֲבָל עַל־יְדֵי אַהֲבַת מָמוֹן, הוּא נוֹפֵל לְאֻכָּמָא דְּסִטְרָא אָחֳרָא, בְּחִינוֹת: שַׁבְּתַאי פָּתְיָא אֻכָּמָא (תיקון ע), מָרָה שְׁחוֹרָה, בְּחִינוֹת (בראשית ג׳:י״ז) בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה, וְנוֹפֵל לְעִגּוּלָא וְסִבּוּבִים מִסִּטְרָא אָחֳרָא, בְּחִינוֹת (תהילים י״ב:ט׳): סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן; שֶׁהוּא מִתְאַוֶּה וּמִשְׁתּוֹקֵק אַחַר הַמָּמוֹן, בְּחִינוֹת (במדבר י״א:ח׳): שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ – בִּשְׁטוּתָא (זוהר בשלח דף סב: סג.), הֶפֶךְ הַחָכְמָה:

זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב וגו' להקטיר וגו' ולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר דיבר ה' ביד משה לו. כלומר שלא לעורר על הכהונה ועל תורת משה לומר שהוא הוסיף בה דבר ח"ו (כאמור למעלה) רק כל התורה כולה כן דיבר ה' ביד משה כי קבלת התורה אל משה נקרא קבלת היד כמאמר חז"ל (סוטה ד':) בפסוק (משלי י"א, כ"א) יד ליד אפילו קיבל את התורה מסיני כמשה וכו'. ואכן הנה נודע מה שאמרו חז"ל (נדרים ל"ח.) לא ניתנה התורה אלא למשה וכו' וטובת עין נהג בה ונתנה לישראל. וזה אומרו לו. כלומר כל התורה דבר ה' הוא אשר דיבר אל משה ונתנה לו וכל אות ואות מהתורה הכל מאת ה' נצרף ונבחן כמאמר הכתוב (תהלים י"ב, ז') אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף וגו' מזוקק שבעתים.

הרי ביארנו ג' מדריגות, דהיינו בחינת יראת העונש, ובחינת כבוד אל, ובחינת הבושת, וכאשר הורגל אדם בבחינת הבושת שיבוש הרבה תמיד נגד גדולת ה' ית"ש אז יגיע אליו יראת ה' ויראת הרוממות כי יירא מלפניו בגין דאיהו רב ושליט, וזהו מדריגה גדולה ביראת ה'. הרי ד' מדריגות, וכ"ז נמשך לאדם בבחינת המלכות הנקראת יראת ה', ובמדה זו היא מצות הצדקה והתפלה כמשארז"ל (בבא בתרא י. ) יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, ואחרי מדות הללו יש כל המצות וכן יתר המדות כגון אהבה ודומיהן שמדרגתן בספירות העליונות ממדת המלכות, וע"ז ביארו בזוהר (זוהר ח"ג דף נ"ג:) בזאת יבא אהרן אל הקודש במדת מלכות הנקראת זאת צריך ליכנס תוך הקדושה. וכן ארז"ל (שבת ל"א:) חבל על דלית ליה דרתא כו', ור"ל כי מדת המלכות הנקרא בכללו יראת ה' ובפרט' יש כל המדות הנ"ל הוא הפתח אשר בה יכנס האדם אל הקודש ואין פתח אחר רק זה. נמצא כל מה שאדם עושה כגון תורה ומצות טרם שנכנס לשער זה הרי המה מבחוץ סביב הקדושה אשר שם משכן הס"א כמש"ה (תהילים יב, ט) סביב רשעים יתהלכון, אלא צריך ליכנס ביראת ה' שהוא שער של כל הקדושה וסופה אשר דרך שם יכנס למעלה למעלה.

והנה אע"פ שאמרנו שהניצוץ המחיה להס"א הוא רק מבחינת יראה שהוא מבחינת מלכות רגלי הקדושה בסוד רגליה יורדות מות וכאמור. מ"מ גם למעלה מבחינתה יש ג"כ קליפות ומגיע עד בחינת האהבה הנמשכת אל האדם מקדושת ספירת החסד שמשם התחלת העולמות אשר קדושתם אותיות ו"ה מהוי"ה ב"ה וב"ש, אלא שע"ז נאמר (תהילים יב, ט) סביב רשעים יתהלכון ואין להם נגיעה שם רק סביבם מרחוק. משא"כ בחינת היראה היא יורדת מות שהוא הס"א להחיותה, אבל למעלה ממדת האהבה שם העולמות אשר קדושתם מבחינת י"ה שמשם בחינת השכל ובינה הנמשכת לאדם שם אין רע אפילו סביב כלל וכלל, כי שם מקום החיים אין שם בחינת מות והשכל השורה במוח הוא הממשיך חיות אל המדות אשר משכנם בגוף להחיותם ולהצילם מהמות אשר סביבם, וכמש"ה (קהלת ז, ב) החכמה תחיה בעליה. וכ"ז הוא דבר דק יעמוד המשכיל עליהם.

הוא שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא יז) ה' שפתי תפתח כו', דהנה איתא בספרים שסיבת אריכות הגלות הוא בעבור שמקלקלין הדבור בדברים בטלים וכדומה, ונ"ל ביאור הדבר וגם להבין מ"ש דוד (תהלים יב ד) יכרת ה' כל שפתי חלקות כו', דקשה מי הרשהו לענוש ולקלל את הבעל לשה"ר בכרת, אמנם הענין הוא כמו שאמרנו לעיל שבכל תנועה ודבור קל שישראל עושין נעשה רושם למעלה כי יעקב חבל נחלתו וכל אדם מקושר ודבוק בבוראו כי קוב"ה וישראל חד, אמנם כשעובר עבירה גדולה נפסק החבל וזהו ענין כרת.

ולזה וישלח קודם את העורב תוקף הקליפה סטרא דמסאבא בעוד שזוהמת המבול על הארץ לשאוב אל כל הזוהמא לתוכו ולתקן בפני בן המלך זה נח ובניו כאשר יצאו מן התיבה סטרא דקדושה. ויצא יצוא ושוב ופירש רש"י הולך ומקיף סביבות התיבה דוגמת הקליפה הסובבת הפרי, כי סביב רשעים יתהלכון (תהלים י"ב, ט'). וכל עורב למינו ששאב לתוכו כל המים הזדונים וכל הרע שהיה במי המבול כמו שאיתא בזוה"ק (נח ס"ה:) שלא לבד המים המכלים היו כי אם ששלוחי המחבלין הלכו בתוכו, ועד אשר כלה זה אז וישלח את היונה לראות הקלו המים מעל פני האדמה, כלומר אלו המים התחתונים מים של אדמה אם כבר כלו הלכו, אבל עדיין לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה כי לא רצתה להיות רגליה יורדות מות כי על העולם היה עדיין רשות הקליפות. על כן ותשב אליו אל התיבה נודע מזוה"ק (שם ס"ז:) מה שבחינת התיבה משמשת שלא להסתכל ברע והרע לא תסתכל בה ועל כן גם יונתי תמתי רצתה אל התיבה דייקא בכדי שלא להסתכל ברע, ועל כן כפל הכתוב באומרו ויבא אותה אליו אל התיבה, לומר כי לא אליו לבד הביא אותה כי אם אל התיבה בכדי שהתיבה תגין עליה שלא תסתכל ברע והרע לא יהפוך פנים אליה ועל כן ויחל עוד שבעת ימים, כי שבעה ימים הוא אשר מסוגל להיות הרע יוסר בשבעת הימים או שתחול הקדושה בשבעה ימים, וכמו המצורע שהיה צריך להסגר על שבעה ימים אף כשנתמעט תיכף כשפנה, וכן נדה טמאה שבעה אף שפסקה תיכף, וכן בקדושה, אין בהמה ראויה לקרבן עד אחר שבעה ימים משנולדה, וכן למול הבן צריך שיעבור עליו שבעה ימים וביום השמיני ימול והכל כדי שתחול הקדושה עליהם, ובמצורע ונדה כדי שילך הסטרא דמסאבא מהם. והעיקר לזה מבואר בזוה"ק (אמור צ"א:) שהוא בגין דיעבור עלוהי שבת חד וכו' בגין לאתישבא ביה האי חילא וכו' ובקיומא דשבת חד אתקיים ביה אתערותא דהאי עלמא וחילא דיליה וכו' עד כאן.

כתיב (בפ' שמות) ויהי בימים הרבים ההם וגו' ויאנחו וגו' ותעל שועתם, וגם אנחנו נאנח בשברון מתנים אנחה השוברת חצי גופו של אדם (ברכות דנ"ח ע"ב), ואף כי על חורבן בית המקדש ששנינו בה, מכל מקום צרות חדשות נאנח עליהם, מלאכי מעלה מר יבכיון על דאבוני, אנחנו אין כחינו אלא בפינו, תולעת יעקב (זוהר וישלח דקע"ח ע"א) משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' (תהלים י"ב), פירוש כי אם ח"ו תגזור גזרות, כגון עצירות גשמים או רעב, אבל איך תוכל לסבול גודל הרחמנות מאנקת אביונים, כי אינך כמלך בשר ודם שאינו יודע עתידות, אבל אתה רואה ומגיד מראשית אחרית (ישעיה מ"ו) ורואה הרחמנות, ומלך רחמן אתה, על כן עתה אקום [היינו] קודם בא הצרה אקום להושיע יאמר ה', כל שכן שתושיע מצרה שכבר בראה, מתי ינחם את משיח מכל יסוריו שסובל (סנהדרין דצ"ח ע"א), [מתי ינחם את אבלי ציון] ואת אבלי ירושלים ואת העיר האבלה וכו':
(כתר שם טוב ח"ב דכ"א ע"ג וע"ד)

כִּי הַתְּפִלָּה הִיא גָבוֹהַ מְאֹד, וּבְנֵי אָדָם מְזַלְזְלִין בָּהּ. וּכְשֶׁעוֹמְדִים לְהִתְפַּלֵּל, חֲפֵצִים לִפְטֹר הַתְּפִלָּה מֵעֲלֵיהֶם, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ו:): כְּרֻם זֻלֻּת לִבְנֵי אָדָם – אֵלּוּ דְּבָרִים הָעוֹמְדִין בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּבְנֵי אָדָם מְזַלְזְלִין בָּהֶם וְכוּ';

וְזֶהוּ בְּחִינַת (תהילים י״ב:ז׳): אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם; הַיְנוּ בְּחִינַת הָאֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת שֶׁנַּעֲשִׂין עַל־יְדֵי זִכּוּךְ הַמֹּחִין, בְּחִינַת תְּפִלִּין שֶׁהֵם בְּחִינַת שִׁבְעָה רוֹעִים, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשֶׂה שִׁבְעָה מְשִׁיבֵי טַעַם כַּנַּ"ל, וְזֶהוּ: מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם, כַּנַּ"ל:

שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה וכו'. מהחל חרמש בקמה היינו קודם שיתחיל האדם לצאת לניצוח צריך ישוב הדעת וחשבון גדול, כי שבעה שבועות הוא מאד מזוקק כמ"ש מזוקק שבעתים (תהילים י"ב,ח').

ואמנם הכל לפי הכוונה הראויה בשלימות בעסק התורה, כי לא הכל זוכין לעסוק בתורה כראוי. ועל כן אמרו (יומא ע"ב:) זכה נעשית לו סם חיים וכו'. ועל כן אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע והוא על הדרך הנאמר בשם הרב האלהי הבעל שם טוב זצוקללה"ה זי"ע ועכ"י בפסוק (תהלים צ"ב ט') כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו. ותוכן דבריו כי ידוע (תיקוני זוהר קכ"ב:) אשר לית אתר פנוי מניה, ומלכותו בכל משלה (שם ק"ג, י"ט), ואפילו במקום תוקף הרע והסטרא אחרא אי אפשר שלא יהיה בו ניצוץ קדושה מאורו ברוך הוא המחיה אותו (שאם לא כן עשיתו רשות בפני עצמו ח"ו ואין עוד מלבדו כתיב (דברים ד', ל"ה)). ואך הקליפה לגודל הרע אשר שם המסבב את הניצוץ ההוא סביב סביב בבחינת (תהלים י"ב, ט') סביב רשעים יתהלכון. והניצוץ הוא שם מעט מן המעט קטן בתכלית ונחשב שם בבחינת מיתה עד עת קץ שרוח הטומאה יעבור מן הארץ. היא מתגברת על הקדושה כאשר תוכל ואומרת אני ואפסי עוד כנודע והכל בכח ניצוץ ה' המחיה אותה והבן. וזה הכל סיבה מאת ה' שיוצר אור ובורא רע בכדי להיטיב לבריותיו על ידי זה כמשל הזונה הנזכר בזוה"ק (תרומה קס"ג) שהרע יסית לאדם לעבור על רצונו ברוך הוא והאדם יהיה כופה תאותו לשם ה' ויקבל שכרו בתכלית הטובה. וכאשר יביט האדם אל זה כאשר יראה יצרו מסיתו לדבר רע להתעולל עלילות ברשע, שכל זה כביכול הוא ה' בעצמו הנעלם שם ומכוון לטובתו שלא יפנה לבו אל הדבר ההוא בכדי לקבל טובה שלימה. הרי בזה בא לאהבה גמורה לאהבה את ה' תכלית אהבה. כשרואה צמצומי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו להתצמצם בחושך וברע כזה לטובתו. הרי כל נפשו ונשמתו יתן אליו באהבה גמורה בראותו את פני ה' אביו שבשמים שמה, ופורש משם. וממילא כל בחינת הקליפה והרע אשר שם נכנע ונתבטל, וניצוץ אלהינו יתברך, מתעלה ועולה למעלה. וזה שאמר הכתוב כי הנה אויביך ה'. כלומר כל האויבים כל בחינת הרע והקליפות כביכול ה' בעצמו הוא בראם והוא המחיים עד עת קץ בכדי להיטיב לבריותיו על ידי זה. ובזה הנה אויבך יאבדו. כי כשנזכר האדם על זה תיכף מתאוה תאוה לה' אשר בדבר ההוא ומכניע את הרע תכלית ההכנעה.

וז"ש ויקנאו למשה במחנה, ר"ל שנתקנאו על מעלת משה, כשהי' במחנה גם כן הנבואה שורה עליו, מה שאין כן לשום נביא. וכי תימא שאין השכינה שורה אלא על מיוחסין שבישראל (קידושין ע:) והי' משה יותר מיוחס מכל ישראל, לכן שרתה השכינה עליו יותר מכל ישראל, לזה אמר שראה שלשלת היוחסין יוצא ממנו יותר מזולתו, וראוי הי' למעלה זו יותר ממשה. וגם לאהרן שהיה נקרא קדוש ה' נתקנאו, מאחר שמדתו לדבר שקר כנ"ל אינו ראוי ליקרא אפילו תואר חסיד, כמ"ש (תהלים יב, ב) גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם וגומר, ומכל שכן שיהי' לו תואר קדוש ה', שהוא יותר מחסיד כנודע שזה בחסד וזה בחכמה, ויותר ראוי מעלה זו לקרח, שיש ד' דברים שאין הדעת סובלתן - עשיר מכחש (פסחים קיג:), ומאחר שקרח הי' עשיר יותר מכולם לא יכחש ויאחז מדת אמת, חותמו של הקב"ה הנקרא קדוש, ויהי' לו יותר תואר קדוש ה', וק"ל.

וְהַכְּלָל עַל-פִּי הַנַּ"ל שֶׁעִקַּר הַפְּגָם וְהַקִּלְקוּל הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר מִכָּל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, הוּא כְּשֶׁמְּהַפְּכִין דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים. וּמְהַפְּכִין הָאֱמֶת לְשֶׁקֶר וְהַשֶּׁקֶר לֶאֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רַע, שָֹמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ וְכוּ'", שֶׁזֶּה גָּרוּעַ מִן הַכֹּל, כִּי עַל-יְדֵי-זֶה מַטְעִין אֶת יִשְֹרָאֵל וְכָל הָעוֹלָם, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְכָל זֶה נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת הַנַּ"ל שֶׁכָּתַב בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל עַל פָּסוּק, "הִנֵּה בָּרֵךְ לָקַחְתִּי וְכוּ'", שֶׁמִּלְמַעְלָה יוֹרֵד רַק אוֹר פָּשׁוּט וּלְמַטָּה נִצְטַיֵּר לְכָל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ, כְּפִי תְּפִיסַת הַמֹּחִין שֶׁלּוֹ שֶׁהֵם הַכֵּלִים לְקַבֵּל הָאוֹר. וְעִקַּר תִּקּוּן הַכֵּלִים וְקִלְקוּלָם הוּא כְּפִי תִּקּוּן הַבְּרִית וְקִלְקוּלוֹ, חַס וְשָׁלוֹם וְכוּ' כַּנַּ"ל וּבָזֶה תָּלוּי הַכֹּל. וְזֶה עִקַּר הִתְגָּרוּת הַבַּעַל דָּבָר וְעָרְמָתוֹ שֶׁהוּא אוֹרֵב וְחוֹתֵר עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וּבְיוֹתֵר עַל הַגְּדוֹלִים וְהַמַּנְהִיגִים וְכָל מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל בְּיוֹתֵר אוֹרֵב עָלָיו בְּיוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ, יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ. וּכְמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק (יוֹאֵל ב), "וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת", שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ בִּגְדוֹלִים, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה נֶחֱרַב בַּיִת רִאשׁוֹן וּבַיִת שֵׁנִי, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם, "אֶת פָּנָיו אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְכוּ'" כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שָׁם. וַעֲדַיִן מְרַקֵּד בֵּינָן עַל-יְדֵי-זֶה וְכָל הַצָּרוֹת, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְכָל אֲרִיכוּת הַגָּלוּת עַל-יְדֵי-זֶה, כִּי זֶה יוֹדְעִים בִּכְלָל. וְכֵן יוֹדֵעַ כָּל אֶחָד בִּפְרָטִיּוּת בְּנַפְשׁוֹ נִגְעֵי לְבָבוֹ וּמַכְאוֹבָיו מַה שֶּׁעוֹבֵר עַל כָּל אֶחָד בְּעִנְיָן הַתַּאֲוָה הָרָעָה הַזֹּאת שֶׁהוּא רַע הַכּוֹלֵל שֶׁל שִׁבְעִים אֻמִּין, שֶׁהוּא תַּאֲוַת נִאוּף, אֲשֶׁר כִּמְעַט אֵין גַּם אֶחָד נָקִי כָּרָאוּי בְּעִנְיָן זֶה וְשָׁכִיחַ הַרְבֵּה שֶׁפָּגְמוּ מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן, זוּלַת גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים מֻבְחָרִים, יְחִידֵי הַדּוֹרוֹת שֶׁהִתְפָּאֲרוּ אֶת עַצְמָם בְּהִתְפָּאֲרוּת אֲמִתִּי עֹצֶם כֹּחַ גְּבוּרָתָם וּקְדֻשָּׁתָם בְּעִנְיַן זֶה וְכַמְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, אֲבָל רֹב הָעוֹלָם כְּכֻלּוֹ וַאֲפִלּוּ הַכְּשֵׁרִים וְצַדִּיקִים קְצָת אֵינָם נְקִיִּים כָּרָאוּי. וְכָל אֶחָד כְּפִי פְּגָמוֹ בָּזֶה, כֵּן מְקֻלְקָלִים כְּלֵי הַמֹּחִין שֶׁלּוֹ, וְעַל-יְדֵי-זֶה אֵין בְּכֹחוֹ לְקַבֵּל וּלְצַיֵּר הָאוֹר הָעֶלְיוֹן כָּרָאוּי לְטוֹבָה, עַל-כֵּן צָרִיךְ כָּל אֶחָד לִזָּהֵר בְּנַפְשׁוֹ מְאֹד לִבְלִי לִהְיוֹת חָכָם בְּעֵינָיו לִנְטוֹת אַחֲרֵי חָכְמוֹת שֶׁל הֶבֶל הַמְצוּיִים בָּעוֹלָם, בִּפְרָט בַּדּוֹרוֹת הַלָּלוּ שֶׁמִּתְלוֹצְצִים מִכַּמָּה דְּבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. וּבִפְרָט מִתְּפִלָּה בְּכַוָּנָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, עַל פָּסוּק (תְּהִלִּים יב, ט), "כְּרֻם זֻלֻּת לִבְנֵי אָדָם", אֵלּוּ דְּבָרִים הָעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם וּבְנֵי אָדָם מְזַלְזְלִין בָּהֶם. וּמַאי נִיהוּ? תְפִלָּה. וְכָל כֹּחַ שֶׁל אֵלּוּ הַלֵּיצָנִים וְהַמְזַלְזְלִים בִּכְשֵׁרֵי הַדּוֹר הַמְיַגְּעִים עַצְמָם לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה. הוּא עַל-יְדֵי טָעוּתִים הַנַּ"ל, עַל-יְדֵי שֶׁמְּהַפְּכִים דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים, עַד שֶׁהַתּוֹרָה נַעֲשֵֹית לָהֶם סַם מָוֶת בִּבְחִינַת לֹא זָכָה וְכוּ', עַד שֶׁאוֹמְרִים כְּזָבִים וּשְׁקָרִים וְכָל מִינֵי לֵיצָנוּת עַל הַכְּשֵׁרִים בֶּאֱמֶת הַנַּ"ל. וּכְאִלּוּ הֵם עוֹבְרִים עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, עַד שֶׁאוֹמְרִים שֶׁעַל-פִּי הַתּוֹרָה מַגִּיעַ לְהָדְפָם וּלְרָדְפָם בְּכָל מִינֵי רְדִיפוֹת בְּפַרְנָסָתָם וּבְנַפְשָׁם לְהַתִּיר דָּמָם מַמָּשׁ, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְכָל זֶה עַל-יְדֵי טָעוּתִים הַנַּ"ל, שֶׁבָּאִים עַל-יְדֵי פְּגַם הַבְּרִית, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה נִפְגָּם הַכְּלֵי הַמֹּחִין, עַד אֲשֶׁר מְהַפֵּךְ אוֹר הַתּוֹרָה מֵהֵפֶךְ אֶל הֵפֶךְ וְכַנַּ"ל. וְעִקַּר הַקִּלְקוּל עַל-יְדֵי הַגְּדוֹלִים וְהַמַּנְהִיגִים אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת אֵינָם נְקִיִּים כָּרָאוּי בַּתַּאֲוָה הַנַּ"ל. וְלֹא דַּי לָהֶם בָּזֶה, אַף גַּם אֵינָם מַכִּירִים אֶת מְקוֹמָם מֵחֲמַת תַּאֲוַת הַהִתְנַשְֹּאוּת וְהַכָּבוֹד, עַד שֶׁמִּתְקַנְּאִים בְּהַכְּשֵׁרִים שֶׁאֵינָם נִכְנָעִים תַּחְתָּם וְחוֹתְרִים עֲלֵיהֶם וּמְעַיְּנִים בָּהֶם בְּעַיִן רָעָה לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בָּהֶם כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת וְהַפְּגָמִים. וּבְדֶרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ, עַל-כֵּן יֵשׁ כֹּחַ לְהַבַּעַל דָּבָר לְעַקֵּם דַּעְתָּם עַד שֶׁמַּטְעִין אֶת עַצְמָם וְאוֹמְרִים שֶׁעַל-פִּי הַתּוֹרָה מַגִּיעַ לִרְדֹּף מְאֹד אֶת הַכְּשֵׁרִים הַנַּ"ל, בִּפְרָט עַל-יְדֵי רִבּוּי לָשׁוֹן הָרָע וּשְׁקָרִים וּרְכִילוּת וּכְזָבִים שֶׁמָּצוּי מְאֹד, בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, וּמִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת, לַחֲשֹׁב עַל תַּכְלִיתוֹ הָאֲמִתִּית וּלְקָרֵב אֶת עַצְמוֹ לְאַנְשֵׁי אֱמֶת תְּמִימֵי דֶּרךְ הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה' בֶּאֱמֶת כַּאֲשֶׁר קִבְּלוּ מִצַּדִּיקֵי אֱמֶת שֶׁהָיוּ לְפָנֵינוּ, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲמֹד נֶגֶד כָּל הַקָּמִים עָלָיו, כִּי אִם עַל-יְדֵי מְסִירַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ, כִּי הָאֱמֶת נִתְבַּלְבֵּל כָּל כָּךְ, עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל הָאֱמֶת, כִּי אִם עַל-יְדֵי מְסִירוּת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, שֶׁזֶּה מֻשְׁרָשׁ אֵצֶל כָּל אֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל בִּקְדֻשַּׁת נַפְשׁוֹ לִמְסֹר נַפְשׁוֹ עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם. כְּמוֹ שֶׁרָאִינוּ כַּמָּה אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים וְגַסִּים שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם:

זאת חוקת התורה אשר צוה י"י לאמר (במדבר יט ב). הנה מהראוי להבין למה נאמרה המצוה הזאת בחוק"ה, אם הוא שאין לחפש בה טעם רק לקיימה בחוק"ה מבלי טע"ם, הנה גם בכל המצות שאין מפורש בהם טעם בתורה כן הוא, דלא קיימא לן כרבי שמעון דדריש טעמא דקרא (יומא מ"ב ע"ב), וודאי אין כוונת רבי שמעון לכוין זה הטעם דאמור בפשוטו, כי הנה רבי שמעון דורש טעמים בזהר פלאי פלאות ורזין דרזין בעסק המצות, וחלילה לומר מי שאינו מכוין כל זה אינו יוצא ידי חובת המצות בעשייתם. ואם הכוונה אומרו המצוה הזאת בחוק"ה, היינו דבשארי המצות גם כן אין מן הצורך לכוין בעשייתם טעמים, עם כל זה המחפש ומבין יוכל לתתבונן בהם טעמם (כפי אשר חלק לו השי"ת בבינה, הגם שאי אפשר לבוא לתכלית טעמיהן כי הוא שכל אלהי), מה שאין כן פר"ה אדומ"ה לא ישיג האדם כלל שום טעם. הרי גם במצות פר"ה יש טעמים גנזי נסתרות לי"י אלקינו, הלא המה באוצרי המקובלים, וגם לפי פשוטו עיין בדברי רבי משה הדרשן, (הביאו רש"י ז"ל והוא מהראשונים דבריו ז"ל הם כעין מדרש). וגם יש לדקדק זאת חקת התורה אשר צוה י"י לאמר דבר אל בני ישראל, היה לו לומר מקודם דבר אל בני ישראל, ואחר כך זאת חקת התורה וכו'. וגם מהו הלאמ"ר, כבר נאמר לאמר בפסוק הקודם. ולהבין כל זה התבוננתי בדברי חז"ל במדרש (במ"ר פי"ט ד'), אמר ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי על כל דבר ודבר שהיה הקב"ה אומר למשה, היה אומר לו טומאתו וטהרתו, כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים (ויקרא כא א) , א"ל משה רבש"ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו, לא השיבו (הקב"ה), באותה שעה נתכרכמו פניו של משה, כיון שהגיע לפרשת פר"ה אדומ"ה, א"ל הקב"ה באותה שעה שאמרתי לך אמו"ר אל הכהנים, אמרת לי אם נטמא במה תהא טהרתו, לא השבתיך, זו טהרתו ולקחו לטמא וכו'. והנה עם היות שהדברים היה מקובלים אצלם בתורה שבעל פה, אף על פי כן מהראוי שיהיה מזה איזה רמז בתורה שבכתב. ונ"ל דדרשו זה מהפסוק (תהלים יב ז) אמרות י"י אמרו"ת טהורות, (שהתחילו שם בעלי המדרש (ויק"ר פכ"ו א') לפתיחת פרשת אמור), דנקט ב' פעמים אמרו"ת. רצ"ל באמיר"ה אחת של הקב"ה לא השמיע הטהרה, היינו בפרשת אמור אל הכהנים, עד שבאמיר"ה אחרת היינו בפרשת פר"ה דכתיב בה אמיר"ה יתירה, זאת חקת התורה אשר צוה י"י לאמ"ר באמירה הקודמת. וידוקדק בזה לאמ"ר. וגם מ"ש זאת חקת התורה קודם שאמר דבר אל בני ישראל, שזהו רק הקדמה למש"ה זאת חקת התורה אשר צוה י"י לאמ"ר, רצ"ל תשובה לדברי תורה הקודמת ששאלתי מאז ולא אמרתי לך, הנני אומר לך כעת. ושיעור הכתוב כך הוא, זאת חק"ת התור"ה כאשר אשמיעך כעת), אשר צוה י"י (מקדם) לאמ"ר (בפרשה הנאמרת באמירה פרשת אמו"ר). והנה דברי המדרש הזה יתישבו הדקדוקים האחרונים שדקדקנו בפרשה:

ובזו הפרשה גילו לנו היקרות מיעקב אבינו ע"ה, שיוסף הצדיק הוא בן זקוניו דומה לו, ועל ידו נתגלה הכח מיעקב אבינו ותעלומות לבו. כי באלו השנתים ימים היה סובל יוסף הצדיק יותר מכל העשר שנים. וכענין דאיתא במי השלוח ח"א בזו הפרשה (ד"ה ויהי [ג]) שבהעשר שנים בירר מה שחטא נגד עשרה אחיו, כי פיו של אדם ברשותו, לזה בירר את עצמו במה שחטא בדברים נגדם. ובהעשר שנים לא היה לו סבלנות כ"כ כי הצדיק עליו דין שמים, מאחר שהביא דבתם רעה לאביו והיה בידו וברשותו שלא לדבר אלו הדברים, לזה בירר את עצמו בהעשר שנים שהיה בבית הסהר נגד עשרה אחיו. אכן שנתיים ימים שישב עוד בבית הסהר היה קשה עליו מאד וסבל מהם ביותר, עד שכמעט התחיל להתיאש עצמו מישועה ומתקוה ונדמה לו שאפס עצור ועזוב. ובפרט אחר החלומות משר האופים ושר המשקים שנראה לו שהם חלומות דזכירה, כדאיתא בזוה"ק (מקץ קצג:) שלזה בקש משר המשקים שיזכרהו לפני פרעה, ולא עלתה לו וישב במאסר עוד שנתים ועוד לא נושע^פחכמו שהתבאר לעיל פרשה זו אות יא, יב.. ואחר שכלו השנתים ובאה הקץ משנתים, שמאז והלאה מתחיל שנה השלישית, אזי כמעט אפס מאתו התקוה ונדמה לו שאפס עצור ועזוב, כי שלש שנים הוה חזקה כדאיתא בש"ס (ב"ב כח.). והטעם הוא, כי בשלש שנים נעשה השתנות מרשות לרשות ונשכח לגמרי מה שהיה קודם זה, לכן אמרו ששלש שנים הוה חזקה^פטמבואר בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת וירא ד"ה וירא [א].. ולזה נדמה ליוסף הצדיק שח"ו כמעט אפס עצור ועזוב, ואזי נתקרבה ישועתו, שכן דרכי השי"ת מרחוק. אכן כאשר יכיר האדם מפורש שאין לו בידו להושיע את עצמו עד שכמעט מתיאש מתקוה, עתה אקום יאמר ה' אשית בישע יפיח לו (תהילים י״ב:ו׳). וע"ז מרמזים שמות האומות שנמכר להם יוסף כמה פעמים, שבעת שהיה ישועתו קרובה בתפיסתו, אזי נמכר לישמעאלים שאינם רחוקים כ"כ כשאר האומות. ובעת שהתייאש כמעט מישועה, אזי נקראה האומה שנמכר להם בשם מדינים שהם רחוקים מקדושה מאד^צכמבואר לעיל פרשת וישב אות לב: איתא בזוהר הקדוש (בהעלותך קנה:) שאלו השתי קליפות נקראים טמא ודרך רחוקה. קליפת ישמעאל שהוא תאוה לבד נקרא רק טמא, שיש בו תאות רעות מלא תנאף אבל עוד נמצא בו איזה תשוקה להשם יתברך. ודרך רחוקה הוא קליפת מדין שהוא כעס, וזה מרוחק מאד מהשי"ת שעומד מרחוק. ולזה בשעה שקנו את יוסף נקראו בשם ישמעאלים שלא היו מושרשים עוד כ"כ בחטא והיה בהם רק תאות מלא תנאף, ואף שהם הזריחו את התאות והפיחום כ"כ עד שעלה אף במחשבתו של יוסף הצדיק, אבל לא היה עוד בהסתר פנים לגמרי, כי היה לו עוד כח צעקה לצעוק ולהתפלל להשי"ת הושיעה ה'. ואחר שרחקוהו יותר מארץ הקדושה לגלות מצרים מקום ההסתר אזי נקראים בשם מדינים, שכתרוהו כ"כ ליוסף הצדיק בהסתר וחשך עד שלא היה לו אף כח צעקה להשי"ת. ואח"ז נקראים עוד הפעם בשם ישמעאלים, והוא משעה שהתחיל הקב"ה להכין ישועתו ולבראות אורו של מלך המשיח, אזי התחיל רוח ה' לפעמו והשתוקק לצעוק ולהתפלל להשי"ת הושיעה ה' חלצה נפשי.:

וי"ל, א' בנגעים למה זכר תאר אדם שהוא משובח שבבחי' גבר, אנוש, איש. ב' תאר שאת או ספחת או בהרת, והרב האלשיך (ויקרא יג, ב-ג) ביאר, כי הנגעים באים עבור לשון הרע, והוא נמשך מן ג' דברים, א' גסות הרוח, שנאמר (תהלים יב, ה) שפתינו אתנו מי אדון לנו, ב' בהתחברו אל אנשי הרשע, ג' מרוב עושרו יבזה כ"א וידבר עליהם תועה. והנה יוצר הכל משלם לאיש כמעשהו, אם הנגע מחמת לשון הרע מכח גאוה, נקרא שאת, התנשאות וגאוה. ב' נקרא ספחת, התחברות. ג' נקרא בהרת, שיש לו עושר ושפע ובהמות רב טוב נקרא בהרת וכו', יעו"ש.

ונקדים להבין המשנה בסוף פאה (פ"ח מ"ט) וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל, אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות, וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל, אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו הכתוב אומר (ירמיה יז ז) ברוך הגבר וגו', וכל דיין שדן דין אמת לאמיתו, וכל מי שאינו לא חגר ולא סומא ולא פסח ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם, שנאמר (דברים טז כ) צדק וגו', וכל דיין שלוקח שחד ומטה את הדין, אינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות, שנאמר ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים וכו', עד כאן. ויש לתמוה טובא במשנה זו. (א), אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות, למה אמר בכאן אינו נפטר מן העולם, ולהלן אינו מת מן הזקנה, והמפרשים נדחקו בזה. (ב), מה זה העונש, בשלמא למאן דמסוה הבושה על פניו לפשוט ידיו וליטול מן הבריות, כאמרם ז"ל כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום (ברכות ו' ע"ב), אם כן כדי לו בזיון וקצף על אשר הוכרח לבא לידי כך, ויחרד וירתע ויתחלחל מאימת פסק דין ומשפט חרוץ הלזה כי כלה ונחרצה עליו. אבל זה אינו בוש בדבר ונקלה היא לו לבזות את עצמו ליטול, דהא אינו צריך ליטול ונוטל, והרגיל בדבר זה ליטול מן הבריות, לא יחת ולא יפחד מאימת דין הלזה, כי אם יצטרך לבריות יפשוט ידיו ויטול לאשר כי כבר הורגל בזה, והוא דקדוק עצום לדעתי. (ג), וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, הנה תיבת משלו הוא מיותר, והיה די באמרו עד שיפרנס ובודאי משלו קאמר. (ד), ועליו הכתוב אומר, הוה ליה למימר שנאמר דהוא לשון קצר, ולשון זה משמע שיש איזה קושיא בפסוק הנ"ל, עד שמשום זה לא יתפרש רק עליו ועל כיוצא בו, ויש להבין מה זה ולמה זה. (ה), וכל דיין שדן דין אמת לאמיתו, אין לו חיבור וקישור לכאן כלל, והמפרשים נדחקו מאד בזה, ועיין בהר"ם וברע"ב ובחדושי זקני מהרש"א באגדות. ואכתי קשה דתיבת לאמיתו אין לו שייכות כלל לכאן, דכיון שדן דין אמת ואינו נוטל, הרי הוא בוטח בהשי"ת אף אם אינו לאמיתת הענין, עיין בחדושי זקני מהרש"א בחידושי אגדות כאן ובחידושי אגדות שלו בפרק קמא דב"ב (דף ח' ע"ב), שהוכיח במישור דלאמיתו, היינו כפירוש התוספת (ד"ה) ולא כפירוש הבית יוסף מאמרם ז"ל בסנהדרין (דף ז' ע"א) כל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו, גורם לשכינה שתסלק מישראל, שנאמר (תהלים יב ו) משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה', והבן. (וא"ו), וכל מי שאינו לא חיגר וכו' אינו מת מן הזקנה וכו', עיין במפרשים ובתוספות יום טוב, וקשה למה אמר כאן אינו מת מן הזקנה, לפי דברי המפרשים דבהשכר שייך לומר אינו מת מן הזקנה, דר"ל שיזקין, ובהעונש לא שייך לשון זה דלא יזקין, וכאן עונש הוא. (זיי"ן), וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין, למה אמר ומטה את הדין, הא אפילו בלא הטיית המשפט נמי. (חי"ת), איזה חיבור יש לו לכאן. (טי"ת), למה אמר כאן אינו מת מן הזקנה. (יו"ד), שנאמר וגו', והנה הגרסא שלפנינו במשניות של תוספת יו"ט היא שנאמר ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים, והוא הקרא הנאמר בפרשת משפטים והגרסא בהמשניות שנדפסו עם (הרא"ש והרא"ם) [הר"ש והר"מ] הוא שנאמר ושחד לא תקח כי השחד יעור עיני חכמים, והוא הקרא הנ"ל דפרשת שופטים, ואם כן טעות נפל בדפוס וראוי לומר ולא תקח שחד, וזה פשוט. ועתה נרדפה לדעת איזה מהן יכשר, ולהגרסא האחרונה שהבאתי יש לדקדק למה שביק התנא קרא דפרשת משפטים שהוא קודם, ונקט קרא דפרשת שופטים שהוא האחרון, ועיין בזרע יצחק על אותה המשנה והמדרש שהביא עד שיורה צדיק בהוראתו, ומה שפירש על הפסוק (תהלים פב ב-ה) עד מתי תשפטו עול וגו', (תהלים פב ה) לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ותורף דבריו דעיניו כהות קאי על הנשמה, וז"ש לא ידעו ולא יבינו הפירוש של בחשכה יתהלכו, ור"ל הפירוש של כי השחד יעור עיני חכמים, דהם סוברים דקאי אגוף, ובאמת קאי על הנשמה, עד כאן דבריו.

וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁמְּשַׁנִּין עַצְמָם בְּפוּרִים וּמַלְבִּישִׁין אֶת פְּנֵיהֶם וּמְדַמִּין עַצְמָן לְאֻמָּה אַחֶרֶת לְיִשְׁמָעֵאל אוֹ לְעַכּוּ"ם אַחֵר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, זֶה בְּחִינַת מְשַׁנִּין מִפְּנֵי דַּרְכֵי הַשָּׁלוֹם, כִּי כְּשֶׁצְּרִיכִין לְהַרְבּוֹת שָׁלוֹם צְרִיכִין לִפְעָמִים לְשַׁנּוֹת וּלְהִתְנַהֵג בְּרַמָּאוּת לְמַעַן הַשָּׁלוֹם וּצְרִיכִין לְשַׁנּוֹת פָּנָיו לְכַמָּה גְּוָנִין לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי רְצוֹנוֹ בִּשְׁבִיל הַשָּׁלוֹם. וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים יב, ט) כְּרֻם זֻלֻּת לִבְנֵי אָדָם. וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כֵּיוָן שֶׁנִּצְרָךְ אָדָם לַבְּרִיּוֹת, מִשְׁתַּנֶּה פָּנָיו לְכַמָּה גְּוָנִין, כִּי צְרִיכִין לְהִתְדַּמּוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי רְצוֹנוֹ כְּדֵי לֶאֱחֹז בַּשָּׁלוֹם עִמּוֹ כְּדֵי לְמָשְׁכוֹ וּלְקָרְבוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְזֶהוּ, "כְּרֻם זֻלֻּת לִבְנֵי אָדָם", כִּי לְפִי פְּשׁוּטוֹ 'זֻלֻּת' פֵּרוּשׁוֹ בְּנֵי אָדָם הַזּוֹלְלִים וּמְבֻזִּים, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁרוֹצִים לְהַגְבִּיהַּ וּלְהָרִים אֶת הַזּוֹלְלִים וּמְבֻזִּים מִזִּילוּתָא דְּגָלוּתָא. וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִּׁ"י שָׁם עַל פָּסוּק כְּרֻם זֻלֻּת, מֵעֵין זֶה. וְאָז כְּשֶׁצְּרִיכִין לְהַגְבִּיהַּ אוֹתָם, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת כְּרֻם זֻלֻּת וְכוּ', אָז פָּנָיו מִשְׁתַּנֶּה כִּכְרוּם לְכַמָּה גְּוָנִין, כִּי צְרִיכִין לְשַׁנּוֹת פָּנָיו לִפְנֵי כָּל אֶחָד כִּרְצוֹנוֹ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מְשַׁנִּין מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם. וְעַל-כֵּן בְּפוּרִים, שֶׁאָז הוּא רִבּוּי הַשָּׁלוֹם בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר, אֲפִלּוּ עִם כָּל הָאֻמּוֹת, כִּי פּוֹרִים מְרַמֵּז עַל הַגְּאֻלָּה אַחֲרוֹנָה שֶׁאָז יִהְיֶה נִמְחֶה זֵכֶר עֲמָלֵק לְגַמְרֵי. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כָּל הַמּוֹעֲדִים בְּטֵלִים, חוּץ מִפּוּרִים. כִּי עִקַּר הַגְּאֻלָּה אַחֲרוֹנָה שֶׁיִּמָּחֶה זֵכֶר עֲמָלֵק, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת פּוּרִים וְאָז יִתְרַבֶּה הַשָּׁלוֹם וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן בְּפוּרִים מְשַׁנִּין פְּנֵיהֶם לְכַמָּה גְּוָנִין, זֶה בְּחִינַת מְשַׁנִּין מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם כַּנַּ"ל כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ כֻּלָּם לַה' יִתְבָּרַךְ כַּנַּ"ל, בְּחִינַת אָז אֶהֱפֹךְ אֶל כָּל הָעַמִּים שָׂפָה בְּרוּרָה לִקְרֹא כֻּלָּם בְּשֵׁם ה' וְכוּ' שֶׁכָּל זֶה נַעֲשֶׂה עַל-יְדֵי הַשָּׁלוֹם, בְּחִינַת וְדוֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ, כִּי עַל-יְדֵי הַשָּׁלוֹם יְכוֹלִין לְהַמְשִׁיךְ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד כַּנַּ"ל, אָמֵן וְאָמֵן:

ויבוא האיש הביתה. נראה שהכתוב מרמז למה שמבואר בזוה"ק (חלק ג', קנ"ח.) בביאור אומרו בוא ברוך ה' שמלת ה' קאי למטה לומר שה' אמר בוא ברוך שהסכים שיצא מכלל ארור ויכנס לכלל ברוך וכו' עיין שם. וכן הוא בליקוטי תורה. ונודע מכוונות האר"י ז"ל בסוד איסור ההוצאה בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים כי רשות הרבים נקרא הסטרא אחרא והרע, ורשות היחיד הוא יחידו של עולם קדושת הקב"ה. ואסור להוציא מזה לזה או להכניס ח"ו מזה לזה. ועל כן אמרו חז"ל (ברכות ו':) כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע שנאמר (תהלים י"ב, ט') סביב רשעים יתהלכון. כי בפנים הבית הוא הרומז לרשות היחיד קדושת אור ה', וחוצה הוא מקום מדור הקליפות וסביב רשעים יתהלכון בחינת רשות הרבים. אשר על כן אליעזר כל עוד שהיה בכלל ארור היה עומד מבחוץ שלא שרה עליו עדיין קדושת אור ה' אבל כשנכנס לכלל ברוך מפי ה' אז נאמר בוא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ כלומר מהיום יבוא לפנימיות הקדושה רשות היחיד ולמה תעמוד בחוץ. ולזה נאמר כאן אשר כן היה ויבוא האיש הביתה שזכה ליכנס לבוא אל הקדוש פנימה בחינת הבית רשות היחיד יחידו של עולם ונכנס לכלל ברוך כדבר האמור.

וכבר אמרו בפרק קמא דסוטה (ד:) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל אדם שיש בו גסות הרוח לבסוף נכשל באשת איש, שנאמר (משלי ו, כו) ואשת איש נפש יקרה תצוד וכו'. ובזה יובן שחשדוהו באשת איש, כי זה שמץ גסות הרוח ששקול כאשת איש, אמרו שזה נמשך להם ממשה, שהי' עניו על פני האדמה, אבל במילי דשמיא הי' גס הרוח, ואם [ה]כהן המשיח יחטא (ויקרא ד, ג) מזה נמשך אשמת העם, וכמו שכתבתי במקום אחר כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם (תהלים יב, ב), שהכל אחדות אחת.

מדרש (במ"ר פי"ט ב') זאת חקת התורה (במדבר יט ב), אמרות י"י אמרות טהורות וכו' (תהלים יב ז), ר' חנין בן פזי פתר קרא בפרשת פרה שיש בה משבעה שבעה, שבע פרות, שבע שריפות, שבע הזיות וכו', עיין שם. איני יודע האיך יתפרש זה על הפתיחה אמרות כו' טהורות. ונראה כוונתו כי ז' סוד הטהרה, כי ז' ימים צריכים שמירה לטהרה לרוח הטמאים, זב וזבה נדה ויולדת טמא מת מצורע. ובזה מתרץ בכאן ב' פעמים לאמ"ר, שמרמז בגזירה שוה על אמרות י"י אמרות טהורות, על כן תמצא בפסוק הראשון בכאן ז' תיבות, וכן זאת חקת התורה אשר צוה י"י לאמ"ר ז' תיבות:

לך לך פירש רש״י להנאתך ולטובתך. הנה אמרו רז״ל פסוק האמנם אלם צדק תדברון ג׳ מה יעשה אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם יכול אף בדברי תורה תלמוד לומר צדק תדברון דנודע מה שכתוב (תהלים נ״א, י״ז) אדני שפתי תפתח כי הבורא ב״ה מלא כל הארץ כבודו לית אתר פנוי מיניה אך שכבודו הוא לשון לבושיה כנודע שהוא יתברך מלובש בכל דבר ובחינה זו נקרא שכינה ששוכן בכל דבר והוא השם אדנ״י ברוך הוא וברוך שמו ונקרא גם כן עולם הדיבור כי בדבר ה׳ שמים נעשו ובאורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא דהיינו בעשרים ושתים אותיות התורה עולם הדיבור נבראו כל הנבראים ואיתא בספר יצירה קבען בפה האדם וזהו אדני שפתי תפתח ולכן אמרו רז״ל ששקול לשון הרע כנגד עבודה זרה וכו׳ כי כשמדבר לשון הרע אינו מאמין שדיבורו הוא עולם הדבור מדת אדנות וזהו אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו כמבואר אצלנו במקום אחר וזהו ישים עצמו כאלם פירוש עצמיותו דהיינו שלא ידבר שום דיבור רק כשיאמין שמחמת עצמו הוא אלם רק שדבורו הוא עולם הדבור מדת אדנ״י כנ״ל ואמר יכול אף בדברי תורה לא ילמוד רק כשמאמין כנ״ל תלמוד לאמר צדק תדברון מצוה ללמוד אף שלא לשמה וזהו שאמרו רז״ל השח שיחה בטילה עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים בטלים ולכאורה איך אפשר שלא ידבר שום דבור רק דברי תורה כנשמע מלשון ודברת בם כו׳ אך הפירוש הוא כך ודברת בם רצה לומר כל מה שתדבר תאמין שאתה מדבר עם התורה שדבורה הוא עולם הדבור כ״ב אותיות התורה כנ״ל וכשמדבר בהנהגת העולם אל יחוש כי באוייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא ובאורייתא מתנהג עלמא שכל העולמות מתנהגים על ידי כ״ב אותיות התורה עולם הדבור רק שיאמין זה כנ״ל אבל כשמדבר לא לשום הנהגת העולם זהו נקרא דברים בטילים:

והנה קרח ועדתו היו מכת לצים, כמבואר במדרש, שהתלוצצו על משה, ובוודאי הרבה מישראל נסוגו אחור מלנהוג בדרכי החסידות שהוא תורתו ומנהגו של משה, שחששו מפני המלעיגים. אמנם אחר שבלעה הארץ אותם ואת כל אשר להם, אז ראו כי מעט מן האמת נצח שקר הרבה, וכמו שכתב הר"נ בזה, יעו"ש במ"א, וזה שצעקו משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאין, ר"ל גם כי משה לבדו נהג בדרך אמת, ותורתו ומנהגו לבד נהג בדרך פרישות ואמת. ואנחנו בדאין הרבה, שכמעט כולם אחזו במדת השקר, וכמו שכתב האלשיך בפסוק (תהלים יב, ג) בלב ולב ידברו וכו', מכל מקום עכשיו נצח מעט מן האמת של משה לבדו את אנשי השקר שהם הרבה.

ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם. שמעתי ביאור ש"ס דמנחות פ"ד (דמ"ג ע"ב) בשעה שנכנס דוד למרחץ ראה עצמו ערום אמר אוי לי שאני ערום בלא מצוות, כיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו וכשיצא, אמר שירה (תהלים י"ב) למנצח על השמינית וכו' יעו"ש, וביאר כי דוד היה רוצה לרחוץ מן פנייה חיצונית שיש בכל מצוה וזהו שנכנס למרחץ לרחוץ מן טומאות הפנייה של המצוה, אז אמר אוי לי שאני ערום בלא מצוות, ר"ל כשירצה לרחוץ הטומאה הנ"ל ישאר ערום מכל המצוות, שאין מצוה בלי פניה חיצוניית, כיון שנזכר במצוות מילה שבבשרו שנימול כשהוא קטן בבלי דעת ופנייה חיצונית אז נתיישבה דעתו ואמר שירה וכו' ודפח"ח:
(תוי"י פ' פקודי דע"ז ע"ג)

ובזה יובן ויאמר בועז לנערו הנצב על הקוצרים וכו'. דקשה, פתח בקוצרים שנאמר ויאמר לקוצרים וגו', וסיים בנער הנצב על הקוצרים וכו'. ונ"ל, דתואר בועז הוא יסוד לצדיק המייחד א"ח עם ד', כמ"ש בזוהר כי תצא דף ר"פ עמוד ב' וזה לשונו: ויחודא דא"ח עם ד' בצדיק, והא איהו בגין דאתתקף על יצרו, והאי איהו בועז ב"ו ע"ז תקיף ביצרו וכו', יעו"ש. ונער הנצב על הקוצרים הוא חנוך מטטרון דאיקרי נער כמ"ש (משלי כב, ו) חנוך לנער וגו', והוא נצב על הקוצרים, מחצדי חקלא, לשומרם ממלחמת הקליפות, ובראשם עמלק וס"מ, כמ"ש ביעקב (בראשית כח, יב) והנה סולם מוצב וגו' וה' נצב עליו ופירשו חז"ל (רש"י) לשמרו וכו'. והנה כך נער הנ"ל ניצב על הקוצרים לשמרו, שלא יקטרג עליהם ס"מ ועמלק, שקליפת עמלק היא קליפות אגוז שמפריד בין אותיות השם^*הגה"ה והנה שמעתי, יכרת ה' כל שפתי חלקות וגו' (תהלים יב, ד), כי על ידי שפתי חלקו גורם חס וחלילה פירוד בין אותיות השם וכו'. ולפי הנ"ל מובן, כי על ידי שפתי חלקות ח"ו גורם לעורר הקליפה המחלק אותיות השם שהיא בקליפת עמלק, רחמנא ליצלן אמן נצח סלה ועד., והיצר הרע הוא ס"מ הגורם מחלוקת ופירוד לבבות בני אדם למטה, כמ"ש בש"ס (גיטין נב ע"א; חולין קה ע"ב) רבי מאיר עשה שלם, שמע קלא של יצר הרע ווי דאפקי' רבי מאיר מהאי ביתא וכו'. ולכך מלחמת עמלק עם ישראל בראשונה הי' שחתך הזכרות, שגורם זכירה ושלום, המיחד בין איש ואשה, הגורם יחוד למעלה א"ח עם ד' כנודע. וזהו שחתך המילה וזרק כלפי מעלה כביכול, והבן.

ובזה יובן, לנפש לא יטמא, כי גורם ח"ו טומאה בעמיו - לכללות ישראל, על ידי טומאת נפש אחת. והוא הדין איפכא, לא יטמא בעל בעמיו להחלו, ולא יהא נמשך טומאה לבעל, שהוא הראש שבדור, מעמיו להחלו. וכמו שכתבתי בשם מוהרי"ל פיסטינר פירוש הפסוק (תהלים יב, ב) כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם, שנמשך מסיפא לרישא ומרישא לסיפא, ודברי פי חכם חן, וק"ל.

ומשני, יכולני לפטור מדין דקאמר, היינו מדין תפלה שעומד ברומו של עולם ובני אדם מבטלין אותה, כדרשת חז"ל (ברכות ו:) כרום זלות לבני אדם (תהלים יב, ט). ועיקר התימא על שלומי אמוני ישראל, שאין מכוונין בתפלתן וכפירוש רש"י (עירובין סה.). ובזה יכולני לפטור את התלמידי חכמים שאינם יכולים לכוון, מאחר שסתם אנשי העולם טרודין בעול מלכות ודרך ארץ ונחשבין לשכורת ולא מיין, ומעתה אינם מניחים גם לתלמידי חכמים לכוון בתפלתן כמו ששמעתי בשם הרב החסיד מורנו הרב ליב פיסטינ(י)ר פירוש הפסוק (תהלים לב, ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, זו תפלה רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו - כי הטובע בנהר מושך אליו גם המצילו, והכא נמי כך וכו', ודברי פי חכם חן. וכן שמעתי ענין רבי עקיבא כשהי' מתפלל בצבור הי' מקצר וכו' (ברכות לא.). וה"נ על ידי טרדת הפרנסה הם שונאים לתלמידי חכמים ביותר, וכשאין התחברות אינם יכולים לכוון וכו', והבן.

וכלביא מי יקימנו, היינו בעת שנפל בעיני עצמו, והרי הוא כל כך בשפלות עד שנראה ח"ו כמייאש עצמו מן הישועה, אז מי יקימנו, ותיבת מי מורה שנראה בעיני הכל שח"ו נאבד סברו, וכולם שואלין מי ומאין יכול לבוא לו ישועה, אז יקימנו, כדאיתא במדרש רבה (וישלח עה) אמר לו הקב"ה דוד בני אפילו את מקימני כמה פעמים איני קם, ואימתי אני קם לכשתראה עניים נשדדים ואביונים נאנקים הה"ד (תהילים י״ב:ו׳) משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה'. וזהו דאיתא בזוה"ק (הקדמה א:) גדול כים שברך ואי תימא דלית לך קיימא ואסוותא. מי ירפא לך ודאי ההוא דרגא סתימאה עלאה דכלא קיימא ביה ירפא לך ויוקים לך. יאמר ה', היינו כשיהיה כדכתיב כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב, ואמר אי אלהימו צור חסיו בו (דברים ל״ב:ל״ו-ל״ז). והוא בחינת מי, שכולם יתייאשו מן הגאולה, אז יקום השי"ת ויאמר, ראו עתה כי אני אני הוא, וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רלז:) מי יקימנו הוא לא יקום לנקמא מנייהו נוקמא זעירא אלא מי יקימנו, מי כד"א (איכה ב) מי ירפא לך, והוא איהו עלמא עלאה דביה שלטנותא לאתקפא לכלא וכתיב מבטן מי יצא הקרח וכו':

וכדי לבאר ש"ס הנ"ל, אין פורעניות בא אלא בשביל עמי הארץ, וענין דמי כלילא. נ"ל לבאר ש"ס פרק קמא דברכות (ו:) אמר רב חלבא אמר רב הונא, המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע שנאמר (תהלים יב, ט) סביב רשעים יתהלכון כרום זולת לבני אדם. אמר אביי, לא אמרן אלא דלא מהדר אפי' לבי כנישתא כו', מאי כרום זלות לבני אדם, א"ל אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם. רבי יוחנן ורבי אלעזר אמרו, כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנים ככרום וכו'. ופירש רש"י, דברים העומדים ברומו של עולם, זו תפלה שעולה למרום. ומהרש"א כתב, דקאי ארישא דקרא, המתפלל סביב לבית הכנסת נקרא רשע, שמזלזל בתפלה העומד ברומו של עולם וכו', ולמאן דדריש שנצרך לבריות, שעובר סביב לבעל חובו וכו', יעו"ש.

וְזֶהוּ (בַּמִּדְבָּר כב) עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבוֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֶת יֶרֶק הַשָּדֶה שֶׁהֵם מִתְיָרְאִים שֶׁהַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ שֶׁל יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרִים הַמְאִירִים הִתְגַּלּוּת הָרָצוֹן מֵחָדָשׁ בְּכָל יוֹם שֶׁהֵם יְלַחֲכוּ וְיַעַקְרוּ אֶת כָּל הַסִּבּוּבִים הָרָעִים שֶׁלָּהֶם שֶׁל הַחַיּוֹת רָעוֹת שֶׁהֵם חַכְמֵי הַטֶּבַע שֶׁמְּסַבְּבִים אֶת דַּרְכֵי הַתּוֹרָה אֲמִתִּית בְּסִבּוּבִים רָעִים שֶׁלָּהֶם בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים יב) סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן וְעַתָּה זֶה הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ רוֹצִים לְלַחֲכָם וּלְעָקְרָם לְגַמְרֵי וְזֶהוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֶת יֶרֶק הַשָּדֶה הַיְנוּ שֶׁאָמְרוּ שֶׁהַקָּהָל דִּקְדֻשָּׁה שֶׁל יִשְׂרָאֵל רוֹצִים לְלַחֲכָם וּלְעָקְרָם מִשָּׁרְשָׁם כְּמוֹ מַמָּשׁ שֶׁהֵם עוֹסְקִים לִלְחֹךְ אֶת סִטְרָא דִּקְדֻשָּׁה שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר וְכוּ' שֶׁהוּא בְּחִינַת שׁוֹר הַמַּזִּיק-שׁוֹר הַמּוּעָד שֶׁהוּא בְּחִינַת חֵטְא הָעֵגֶל שֶׁעָשׂוּ עֲבוֹדָה זָרָה הֵפֶךְ הָרָצוֹן בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים קו) וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אוֹכֵל עֵשֶׂב כִּי שׁוֹר הוּא בְּחִינַת קְלִפָּה חֲזָקָה מְאֹד בְּחִינַת תּוֹלָע שֶׁרוֹצֶה לְהִתְגַּבֵּר בְּכָל יוֹם חַס וְשָׁלוֹם וְכוּ', כַּמּוּבָא בְּכַוָּנַת פָּרָשַׁת הַתָּמִיד, עַיֵּן שָׁם וְזֶהוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֶת יֶרֶק הַשָּדֶה כִּי זֶה הַשּׁוֹר הַמַּזִּיק בְּחִינַת הַחַיּוֹת רָעוֹת שֶׁהֵם חַכְמֵי הַטֶּבַע עִקַּר הִתְגַּבְּרוּתָם הוּא עַל יַלְדֵי וְנַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְחַנְּכָם חַס וְשָׁלוֹם מִנְּעוּרֵיהֶם כַּאֲשֶׁר כְּבָר דָּרְסוּ וְטָרְפוּ וְעָקְרוּ כַּמָּה וְכַמָּה מֵהֶם שֶׁיָּצְאוּ מִן הַדָּת לְגַמְרֵי כָּל מִי שֶׁיָּצָא מִבָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת שֶׁלָּהֶם הָרָעָה כַּמְפֻרְסָם לְעֵין כֹּל וְזֶה בְּחִינַת יֶרֶק הַשָּדֶה, כִּי נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל נִקְרָאִים צְמָחִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְחֶזְקֵאל טז) רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּדֶה נְתַתִּיךְ וְאֵלּוּ הַיְלָדִים וְהַנְּעָרִים הֵם בְּחִינַת יֶרֶק הַשָּדֶה הָעֶלְיוֹנָה כִּי יֶרֶק מְרַמֵּז בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית יד) וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו שֶׁהוֹרִיקָן בִּתְשׁוּבָה, הַמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר בְּהַתּוֹרָה אֲנִי ה' וְכוּ' (בְּסִימָן יא) וְאִם הָיוּ מִתְגַּדְּלִים בְּדַרְכֵי יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרִים לִלְמֹד חֻמָּשׁ עִם פֵּרוּשׁ רַשִׁ"י וּגְמָרָא וּפוֹסְקִים וְסִפְרֵי מוּסָר הַקְּדוֹשִׁים, הָיוּ מִתְגַּדְּלִים מֵהֶם פֵּרוֹת נִפְלָאִים בְּחִינַת (תְּהִלִּים קז) וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְעוּ כְרָמִים וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה וְכוּ' וְאֵלּוּ הַחַיּוֹת רָעוֹת בְּחִינַת שׁוֹר הֵם עוֹסְקִים לְלַחֲכָם וּלְעָקְרָם מִנְּעוּרֵיהֶם חַס וְשָׁלוֹם וְזֶהוּ בְּחִינַת כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֶת יֶרֶק הַשָּדֶה וְכַנַּ"ל, הַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁהַשּׁוֹר הַמַּזִּיק פְּגַם הָרָצוֹן עוֹסֵק לְלַחֵךְ בְּחִינַת יֶרֶק הַשָּדֶה הַנַּ"ל, כְּמוֹ כֵן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל דִּקְדֻשָּׁה הַנַּ"ל אֶת כָּל סְבִיבוֹתֵינוּ דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁאָנוּ עוֹסְקִים לְסַבֵּב אֶת הַקְּדֻשָּׁה וְכַנַּ"ל:

ונ"ל דכתבתי ביאור ש"ס (בבא מציעא לג:) הגד לעמי פשעם (ישעיה נח, א) אלו תלמידי חכמים וכו', ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ וכו'. וביאור פסוק (תהלים יב, ב) כי פסו אמונים מבני אדם לכך הושיעה ה' כי גמר חסיד, ונאמר לו בחלום, שמא איפכא וכו', יעו"ש. והמסקנא שם, כי משה רבינו עליו השלום, תלה גלות ישראל נמשך ממנו, שהרהר על מדותיו. והקב"ה יודע האמת כי משה רבינו עליו השלום בכל ביתי נאמן (במדבר יב, ז), ומה שהרהר על מדותיו נמשך לו מדתן ואבירם רשעי ישראל. ובזה ב[י]ארתי (שמות ו, ב) וידבר אלדים אל משה ויאמר אליו אני ה', יעו"ש.

והעולה מזה מדרשת חז"ל הנ"ל, דין חדש, אם תכין לבם, שמתפללין בכוונת הלב, אז תקשיב אזניך, ליתן לו משאלותיו, וז"ש תאוות לבו נתת[ה] לו. ואם הוא ארשת שפתיו לבד, בלי כוונת הלב, בל מנעת סלה, כי יוצא ידי תפלה, כפסק הרמב"ם במעשה אין צריך כוונה, ודיבור התפלה נחשב מעשה, אבל שיתן לו משאלותיו אי אפשר עם שפעם אחת יכוון בתפילתו נתעכב כל תפלותיו^*הגה"ה ובזה י"ל דאיתא בש"ס דברכות (ו:), כרום זולת (תהלים יב, ט) - דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם [כו'], ר"ל שנשארו עומדים ולא עולין שיתקבלו, לפי שהן בלי כוונת הלב, לכך בני אדם מבזין אותן, שרואים שאין בהם ממש, שלא ניתן משאלותיו, והבן., ואז יעלו על ידי שיתעטפו בתפלה זו עם תפלה לעני כי יעטוף שכתב בזוהר (ח"ב פו:) שכל התפלות מתעטף בתפלת העני, והכא נמי כך, וז"ש בל מנעת, גם שאין בו תועלת לעת עתה, אפשר שלאחרי זה יהי' תועלת, וזה שנאמר סלה שהוא לעולם, והבן.

מבעש"ט. פי' הגמ' (ברכות ו, ב) כרום זלות לבנ"א (תהלים יב, ט) דברים שעומדים ברומו של עולם ובנ"א מזלזלין בה. והכוונה לפי שהפעולה של התפלה היא ברומו של עולם ולא למטה לפעמים ולכך בנ"א מזלזלין בה לחשבם שתפלתם ח"ו לריק וזה אינו.

וי"ל דכתב הרמב"ם בפרק ז' הלכות דעות (הלכה א) וזה לשונו: המרגל בחברו עובר בלא תעשה, שנאמר (ויקרא יט, טז) לא תלך רכיל בעמך וכו', והוא עון גדול, וגורם להרוג נפשות מישראל כמו בדואג האדומי, איזהו רכיל וכו'. יש עון גדול מזה עד מאוד, והוא לשון הרע, המספר בגנות של חבירו וכו'. אבל בעל לשון הרע שיושב ואומר כך עשה פלוני וכו', עליו נאמר (תהלים יב, ד) יכרת ה' כל שפתי וכו', עד כאן.

אך להבין פלוגתא דהרמב"ם והראב"ד, נ"ל שהוא נמשך מזה דפליגי תנאי בש"ס דערכין פרק ג' (טו:) אמר רבי חנינא מה תקנתן של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם יעסוק בתורה, שנאמר (משלי טו, ד) מרפא לשון עץ חיים, ואם עם הארץ ישפיל דעתו. רבי אבא בר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד, שנאמר (תהלים יב, ד) יכרת ה' וגו', אלא מה תקנתי' שלא יבוא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה וכו'. ויש להקשות, דפתח מה תקנתי' של מספרי לשון הרע, ומסיים ישפיל דעתו, שהיא תקנה לגסי הרוח. הגם דקושיא זו כבר הרגיש מהרש"א וביאר, וזה לשונו: דודאי אלו ב' עבירות גבה רוח ולשון הרע שותפין הן^*הגה"ה וי"ל שזה ענין ב' מרגלים ששלח יהושע 'חרש לאמור' (יהושע ב, א), כי השותפין אלו, הגאוה נקרא חרש, כחרס הנשבר שאין לו תקנה, כך גסי הרוח כיון שמת אין עפרו ננער, כדיליף פרק קמא דסוטה (ה.) שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפר (ישעיה כו, יט) וכו', יעוין שם, ובעל לשון הרע נקרא לאמור., שכללן הכתוב (תהלים קא, ה) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים וכו', כי הגאוה גורם שמדבר לשון הרע על חברו, אם כן קושיא זו מבואר יותר.

ונראה לי דקושיא חדא יתורץ באידך, דאיכא פלוגתא דתנאי בש"ס פרק ג' דעירוכין (ערכין טו:), אמר רב חמא בר חנינא, מאי תקנתא של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם יעסוק בתורה, שנאמר (משלי טו, ד) מרפא לשון עץ חיים וכו'. רב אחא בר (חנניא) [חנינא] אומר סיפר אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד, שנאמר (תהלים יב, ד) יכרת ה' וגו', אלא מאי תקנתו שלא יבוא לידי לשון הרע וכו'. ויש להבין במאי פליגי. ועוד, איך סבירא לי' לרב אחא סיפר אין לו תקנה רק שלא יבוא לידי לשון הרע, והא מפסוק מרפא לשון וגו' משמע שיש רפואה אחר שיש חולי, דכבר סיפר ובא הנגע, ויש רפואה על ידי התורה.

ובזה נבאר פסוקי פ' אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו וגו' לה יטמא (ויקרא כא, א-ד). והספיקות עם ביאורן כתבתי במקום אחר, יעו"ש. וכעת נראה לי לבאר עוד מדרש (ויק"ר כו, א) אמור אל הכהנים בני אהרן, רבי תנחום בר חנילאי פתח, אמרות ה' אמרות טהורות (תהלים יב, ז), אבל אמרות בשר ודם אינו טהורות וכו' היכן הוא היכן אמרותיו, אבל הקב"ה וכו' אמרות טהורות. רבי יודן אמר בשם ריב"ל, מצינו שעיקם חית אותיות, הבהמה אשר איננה טהורה וכו' (בראשית ז, ח) כדי שלא להוציא דבר טומאה מתוך פיו. אמר רבי יודן (בשם) בן מנשה, אף כשפתח בסימני בהמה טמאה לא פתח אלא בטהרה, את הגמל כי מעלה גרה הוא וכו' (ויקרא יא, ד), יעו"ש. והוא תמוה, מה ענין פתיחה זו לפ' אמור.

ר"ת כל הפסוק (בראשית א כט), בגימטריא אמר"ת. הוא סוד אמרת יי' (תהלים יב ז), הוא בחינת מלכו"ת כנודע בסוד בצע אמרת"ו (איכה ב יז), בזע פורפירא דיליה (ויק"ר פ"ו ה'), הוא סוד אמירה בנחת כי קולך ערב ומרא"ך נאוה (שיר השירים ב יד), אמר"ת ומרא"ת אתוון דדי"ן כאתוון דדין. והוא סוד תמ"ר עם הכולל, דהיינו בצירוף האל"ף כנודע, והבן עניינו. ויעויין סודו במאורי אור מערכת אות הא' סימן צ"ט, ועיין שם ביאיר נתיב, ותבין:

ס"ת כל הפסוק, בגימטריא נהר בהחזרת האלפין לאלפין. הוא סוד יסו"ד בכל מקום. ובמילואו הוא בגימטריא ברית"י, הוא סוד כנה"ר שלו"ם (ישעיה סו יב) וברית"י שלום (במדבר כה יב), כמבואר כל זה בספר הנ"ל אות נון סימן י"ז. ולפי מ"ש לעיל בפשט הכתוב, מה נחמד ומה נעים הר"ת וס"ת, הרומז ליחוד הקדוש יסוד צדיק כתמר יפרח (תהלים צב יג), עם מלכותא קדישא אמרת טהורות (תהלים יב ז), והבן: