Chasidut sobre Salmos 12:9

אמנם לתרץ הכל, הנה דבר ידוע ומפורסם שכל התורה מדברת למטה ורומזת למעלה וגבוה מעל גבוה, וכן המסעות האלה. והענין, כי כל דברים הגשמים יש להם שורש למעלה ולשורש שורש ונשתלשל זה מזה, ולכן המדבר שהוא מקום הקליפות נחש שרף ועקרב כידוע, וכיון שהקליפה קדמה לפרי ומסבבת לקדושה, כי סביב רשעים יתהלכון (תהילים יב, ט), לכן בצאת ישראל ממצרים להדבק במקום הקדושה נקודה הפנימית, הוכרחו תחלה לילך דרך כל המקומות האלה במדבר ההוא, ולשבר אותן הקליפות, עד בואם אל הקדושה, נמצא הכל מדבר למטה ורומז למעלה, ולכן יש מ"ב מסעות נגד שם של מ"ב, כי זה לעומת זה והבן.

מִי שֶׁהוּא מְשֻׁקָּע בְּתַאֲוַת אֲכִילָה, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא רָחוֹק מֵאֱמֶת, וּבְיָדוּעַ שֶׁדִּינִים שׁוֹרִין עָלָיו. גַּם זֶה סִימָן עַל דַּלּוּת. גַּם יָבוֹא לִידֵי בִּזְיוֹנוֹת וּבוּשׁוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים יב): כְּרֻם זֻלֻּת לִבְנֵי אָדָם – כֵּיוָן שֶׁנִּצְרָךְ אָדָם לַבְּרִיּוֹת נִשְׁתַּנֶּה פָּנָיו כִּכְרוּם (ברכות ו:).

כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ו:): כְּרוּם זֻלֻּת לִבְנֵי אָדָם – אֵלּוּ דְּבָרִים הָעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּבְנֵי־אָדָם מְזַלְזְלִין בָּהֶם, וּמַאי נִיהוּ תְּפִלָּה. עַל־כֵּן מֵחֲמַת שֶׁכָּל עִסְקוֹ תְּפִלָּה,

הִנֵּה יָדוּעַ, כִּי: סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן (תהילים י״ב:ט׳); כִּי הַסִּטְרָא אָחֳרָא מְסַבֶּבֶת הַקְּדֻשָּׁה, כִּי אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה.

וְהַקְּלִפּוֹת מוֹלִיכִין אֶת הָרְשָׁעִים סְבִיב הַנְּקֻדָּה, בִּבְחִינַת (תהלים יב): סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן, וְאֵינָם מַנִּיחִים אוֹתָם לְהִתְקָרֵב לִפְנִים אֶל הַנְּקֻדָּה הַפְּנִימִית, וְכָל זְמַן שֶׁהֵם עֲדַיִן בְּתוֹךְ הָעִגּוּלִים, עֲדַיִן יֵשׁ לָהֶם תִּקְוָה לְהִתְקָרֵב. אֲפִלּוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יָצָא מִן הָעִגּוּלִים לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, עֲדַיִן יֵשׁ לוֹ תִּקְוָה לְהִתְקָרֵב אֶל הַנְּקֻדָּה הַפְּנִימִיוּת, אֲבָל מִי שֶׁכְּבָר יָצָא לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, מִן הָעִגּוּלִים, כְּגוֹן מְשֻׁמָּדִים, אֲזַי אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְקָרֵב כְּלָל.

נמצא שזה ששואב חיות הרע מפסיד הרבה בחיותו של מקבל החלק הטוב, כי מאחר ששניהם שואבים החיות משורש אחד ושואב זה הטוב וזה הרע, ואע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי, וחפץ זה הרע לכלות להשני מהעולם כדי שיושפע אליו החיות עכ"פ בתערובות טוב, משא"כ עתה אין נמשך לו רק רע כל היום, ולכן הוא שונא לו מאד בטבע ואינו רוצה להיות נכנע אליו אליו ולהיות לו מרכבה שיהיו לאחדים בבחינות אחור וקדם, אלא הוא מתגדל עליו ורוצה שיהיה הוא בחינת קדם והשני יכנע אליו, ולכן בפגוע אלו ב' האנשים גם יחד הוא לו אויב הגמור אויב בעצם ולא במקרה ומלאו לבו להתנגד עליו בעוצם כל כחו. משא"כ אדם אחר אף שיזדמן שיהיה שונא לזה הצדיק אינו אלא שנאה במקרה מצד הגוף, ואין זה אויב גמור ולא מלא לבו להתנגד עליו כל כך, משא"כ זה שהוא לו אויב בעצם מצד נפשו וכמ"ש במ"א (פרשת ויגש) בביאור פסוק אויבי בנפש יקיפו עלי, דהיינו האויב הגמור אשר מצד הנפש שהוא בחינת המקיף כמש"ה (תהילים יב, ט) סביב רשעים יתהלכון, כי הקליפה סובב לפרי.

ב וְדַע שֶׁבְּכָל עוֹלָם וְעוֹלָם וּבְכָל מַדְרֵגָה וּמַדְרֵגָה, יֵשׁ שָׁם דִּמְיוֹנוֹת אֵלּוּ, וְהֵם הֵם הַקְּלִפּוֹת הַקּוֹדְמִין לַפְּרִי, וְסוֹבְבִים אֶת הַקְּדֻשָּׁה, בִּבְחִינַת (תהילים י״ב:ט׳): סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן.

ולהסביר דבר זה, דע, כי מזמן חטא אדם הראשון נפל הטוב תוך הרע, והרע מסבבו כענין (תהילים יב, ט) סביב רשעים יתהלכון ואמנם כללות הטוב הוא נשמת כללות הצדיקים, וכללות הרע הוא נשמת כללות הרשעים, וכמו שכתב בספר הבהיר הרשעים הן הן המזיקין. והענין מובן, כי כמו שנשמת צדיק הוא יקר הערך חלק אלוה ממעל, רק בהיותה מלובשת תוךך חומר גס ועכור אין מעלתה וגדולתה ניכר כלל, ובצאתה מהחומר חוזרת למקורה ולגדולתה שהוא יותר מכל צבא מעלה, כן נשמת הרשעים הן מהקליפות, רק בהיותה מלובשת בחומר אין ניכר כל כך, אך בצאתה חוזרת למקומה והוא קליפה ומזיק רח"ל. ואחר שנפלו נשמות הטובים לתוך הרע שהם הקליפות, אזי הקליפות מסבבים אותה ושומרים לה מאד וממנה ניזונים ומתפרנסים, כמשל המלך ששלח בנו לכפר אחד ושולח לו לשם מזונותיו, ויודע כי בני הכפרים חוטפים וחומסים ואין מגיע לבנו רק חלק אחד מאלף, והוא מוכרח לשלוח לבנו בכל יום לצורך מזונו אלף פעמים כפי הצרכותו, ומזה ניזונים כל בני הכפרים. כך הנשמה הקדושה היא חלק אלוה ממעל, ומקבלת חיותה ושפעה בכל רגע ממקורה, לכן בנפילת כללות נשמות הטובים לתוך כללות הרע אזי כולם ניזונים ומתפרנסים על ידיהם.

אמר שם רבא לאליעזר כי אתו עלייכו מלכי מזרח ומערב היכי עבודתו א"ל אייתי הקב"ה לאברהם ואותביה בימיניה והוה שדינן עפרא והוו חרבי גילי והוו גירי שנאמר (תהילים ק״י:א׳) לדוד מזמור נאם ד' לאדוני שב לימיני וגו' וכתיב (ישעיהו מ״א:ב׳) מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו וגו'. ובזוה"ק (לך פו.) רבי יהודה אמר מי העיר ממזרח דא אברהם דלא נטיל אתערותא לגבי קוב"ה אלא ממזרח, בגין דחמא שמשא דנפיק בצפרא מסטרא דמזרח נטיל אתערותא לנפשיה דאיהו קב"ה, אמר דא הוא מלכא דברא יתי פלח ליה כל ההוא יומא, לרמשא חמא שמשא דאתכניש וסיהרא נהרא, אמר דא הוא ודאי דשליט על ההוא פולחנא דפלחית כל האי יומא דהא אתחשך קמיה ולא נהיר, פלח ליה כל ההוא לילא, לצפרא חמא דאזלא חשוכא ואתנהיר סטרא דמזרח, אמר ודאי כל אלין מלכא אית עלייהו ושליט דאנהיג לון כיון דחמא קוב"ה תיאובתא דאברהם לגביה כדין אתגלי עלוי ומליל עמיה וכו'. כי אברהם אבינו הרעיש והרעים תמיד לדעת מי הוא בעל הבירה, כי עד שבא אברהם אבינו היה דעת כל הדורות נוחה, והסתפקו מזה ההתפשטות שהתנהגו בה, אכן כאשר בא אברהם אבינו לא נחה דעתו מהתפשטות זה, כמו שאיתא במדרש (רבה בראשית לט) משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה ואמר ליה אני הוא בעל העולם. אכן אף אחר כל התרגשות ורעם וגודל עבודות שהיה לאברהם אבינו ע"ה לא חשב לעצמו בזה שום כח מצידו יען שהיתה לו הכרה מפורשת שכל זה הוא מצד השי"ת שחפץ לקרב אותו אליו, לכן השפיע לו הכרה זו, אבל מצידו לא היה בכחו לקרב את עצמו להשי"ת. וכמו שביאר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה בשם תלמידי הבעל שם טוב זצללה"ה, לאחר שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא ירשך (בראשית ט״ו:ד׳) נאמר (שם) והאמן בד' ויחשבה לו צדקה. והקשו, מה חידוש הוא שהאמין, מאחר שבן שלש שנים הכיר את בוראו. אכן יען שאברהם אבינו ע"ה לא בא לההכרה זו רק ע"י חקירה, בא להכרה זו שהשי"ת הוא בעל העולם ומנהיגו, וכמו שאיתא בזוה"ק (שם) ומצד תפיסתו ראה שאברם אינו מוליד, ואח"כ כשאמר לו הקב"ה מאי דעתך דקאי צדק במערב מהדרנא ומוקמינא ליה במזרח, כמו שאיתא בש"ס (שבת קנו.), ובאם אאע"ה היה מחשב לעצמו אז איזה כח, היה מקום לו לאמר אחד משני דברים, או שלא להאמין יען שבתפיסתו רואה היפך מזה, או היה יכול לומר מה שאני רואה עתה בתפיסתי ג"כ אינו אמת, או מה שחקרתי בתפיסתי מי הוא בעל הבירה עד שבאתי להכרה זו שהשי"ת הוא בעל הבירה גם זה ח"ו אינו אמת. ומזה שהאמין בד' בהבטחה זו, מוכח שאאע"ה לא חשב לעצמו מכל עבודתו שום כח, ואף שלא הבין בתפיסתו איך יתקיים הבטחה זאת, אבל האמין שבכחו ית' ברגע אחת ליתן לו תפיסה אחרת שיכיר בתפיסתו שיוכל להוליד. וזה שהאמין בד' ולא חשב לעצמו שום כח והתבטל כל תפיסתו להשי"ת חשב לו לצדקה, שעשאו הקב"ה צנור שיהיה שביל שכל ההשפעות ילכו דרך זה. וכמו שביאר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, הכתוב (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות, שהכסא שתחשוב לעצמה איזה כח והויה לא ישב השי"ת על הכסא הזאת, ואין לה שום חיבור אליו ית'. ורק האדם שמבטל כל תפיסתו להשי"ת יש לו חיבור ונעשה צנור שעל ידו ילכו כל ההשפעות. וכן היה באאע"ה, שהיה מבטל כל תפיסתו ולא השאיר לעצמו שום כח, וכמו בשעה שאמר אליו הקב"ה קח נא את בנך את יחידך וגו' (בראשית כ״ב:ב׳), והיה יכול לטעון אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אתה אומר לי העלהו לעולה, ואם היה לו איזה נגיעה ליצחק בנו מצד הטבע שאב אוהב את בנו יחידו, היה נכון ומזומן לפניו כמה וכמה טענות ופירושים וביאורים במאמר זה. אכן אברהם אבינו התבטל כל תפיסתו להשי"ת, והאמין בהשי"ת שבכחו ית' להאיר בתפיסתו שאין שום סתירה באלו המאמרים, עד שנאמר לו אל תשלח ידך אל הנער (שם), היינו שהשי"ת הבטיח לאברהם אבינו שיחשוב לו מצדו כאילו הקריבו עולה ממש, וכל החיים של יצחק אבינו ע"ה נשאר רק ממאמר אל תשלח ידך אל הנער. ויען שאברהם אבינו מצידו היה מבטל כל תפיסתו להשי"ת, לכן נאמר לו אחר זה (שם) וירש זרעך את שער אויביו, שעשאו צנור, שכל מי שירצה להתקרב להשי"ת יהיה מוכרח להכנע ולהתכלל דרך זרע אברהם, וכן עד היום הזה. ובין ישראל עצמם מצינו ג"כ שצריך אדם לבטל כל תפיסתו, ואז נעשה צנור שעל ידי תפלתו ישפיע השי"ת כל השפעות טובות, וכמו שאיתא בש"ס (ברכות ו.) אבא בנימין אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר (מלכים א ח׳:כ״ח) לשמוע אל הרנה ואל התפלה, במקום רנה שם תהא תפלה. ובזוה"ק (וישלח קסז:) בגין דקוב"ה אתרעי תדיר בצלותהון דצדיקיא ומתעטר בצלותהון כדאמרינן דההוא מלאכא דממנא על צלותהון דישראל סנדלפון שמיה נטיל כל אינון צלותין ועביד מנייהו עטרה לחיי עולמים וכו'. ובמדרש (רבה שמות כא) שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו (תהילים ס״ה:ג׳) עדיך לשון עדי ותכשיט. הנה ענין תפלה הוא כמו שאיתא בש"ס (סוכה יד.) למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר, מה עתר מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות. ובאמת מצד השי"ת אין לייחס שום שינוי ח"ו, כדכתיב (מלאכי ג׳:ו׳) כי אני ד' לא שניתי, ואין מקום לומר שע"י תפלה ישתנה רצונו ית', אכן באמת מצד השי"ת נשפע שפע טוב וברכה ורב חסד אף קודם תפלת האדם, אכן החילוק הוא, שקודם שאדם מתפלל על הטובה אז אינו מכיר מצידו שהשי"ת משפיע לו טובה וחסד וממילא יש לו סבלנות מזה, אכן אחר התפלה, אז נעשה האדם כלי קבול, שעל ידו ישפיע כל השפעות טובות. וזה עצה טובה לאדם שעל ידי התפלה יכיר גם מצידו זאת, אכן האדם מצידו אין בכחו להיות תמיד בבהירות השכל, כי מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי, על זה אמר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שעל זה תיקן האר"י הקדוש ז"ל, שקודם התפלה יקבל על עצמו מצות ואהבת לרעך כמוך, לא רק לברר את עצמו אך גם את חבירו, וממילא אף בשעה שזה הפרט אדם אינו מבורר בשלימות, אז חבירו יגיד ויברר אותו, כי כל אחד ואחד מישראל מכניס עצמו בהכלל כן זה וכן זה, וכל אחד מישראל בכח הבהירות אשר לו מאיר וזורח בהירות זאת אשר לו בתוך כל הכלל ישראל, כי כל אחד ואחד בפרט בהירתו אשר הוא מדוגל בה, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. וזה הוא שאיתא בש"ס (ברכות ו:) א"ר הונא כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע שנאמר (תהילים י״ב:ט׳) סביב רשעים יתהלכון כרום זלות לבני אדם, אמר אביי לא אמרן אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא אבל מהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה. ההוא גברא דקא מצלי אחורי בי כשנישתא ולא מהדר אפיה לבי כנישתא, חליף אליהו אדמי ליה כטייעא אמר ליה כדו בר קיימת קמי מארך, שליף ספסירא וקטליה. וזה רומז שאם אדם אינו כולל עצמו עם הכלל ועומד מהופך מהם, אזי אתי אליהו וקטליה וכענין דאיתא במדרש (רבה ויקרא לה) חשבתי ברכות מאלף ועד ת' וקללות מו' עד ה' ולא עוד אלא שהן הפוכות, כי באמת מצד השי"ת אין שום קללה, כמו שכתיב (איכה ג׳:ל״ח) מפי עליון לא תצא הרעות, אכן אם האדם עומד מהופך ואינו עומד לנוכח השי"ת פנים בפנים, ממילא יש לו סבלנות וקללה תחשב לו. וכמו שאיתא בשם הבעל שם טוב הקדוש זצללה"ה על הכתוב ד' צלך על יד ימינך (תהילים קכ״א:ה׳) כמו הצל של אדם שכפי שאדם פועל כן נראה הפעולה בהצל בכל תנועה ותנועה, כן כביכול השי"ת מתנהג עם האדם. וכמו שאיתא במדרש (תנחומא קדושים) קדושים תהיו זש"ה ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך (תהילים כ׳:ג׳) ישלח עזרך מקודש מקדושת מעשים שבך ומציון יסעדך מציון מעשים שבך, שכפי הכנת אדם מצידו כן ימשיך על עצמו השפעות השי"ת:

וּכְתִיב (תהילים י״ב:ט׳): סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן – שֶׁהָרְשָׁעִים, הַיְנוּ הַקְּלִפּוֹת, מְסַבְּבִין אוֹתוֹ, כְּרֻם זֻלֻּת – הַיְנוּ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם (ברכות ו:).

וְזֶה בְּחִינַת צְדָקָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת שֶׁמֶשׁ, בְּחִינַת אֱמֶת כַּנַּ"ל, בְּחִינַת (מלאכי ג׳:כ׳): וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חַכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ו:): כְּרוּם זֻלֻּת לִבְנֵי אָדָם – כֵּיוָן שֶׁנִּצְרָךְ אָדָם לַבְּרִיּוֹת, פָּנָיו מִשְׁתַּנִּין לְכַמָּה גְּוָנִין, כִּי עַל־יְדֵי הַצְּדָקָה בָּאִים כַּמָּה שִׁנּוּיִים, וְהַכֹּל הוּא רַק מֵחֲמַת הַמְקַבְּלִים, אֲבָל הַצְּדָקָה שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱמֶת, בְּחִינַת שֶׁמֶשׁ כַּנַּ"ל, הוּא רַק כֹּחַ אֶחָד לְבַד, וְאֵין בָּהּ שִׁנּוּי כַּנַּ"ל,

אֲבָל עַל־יְדֵי אַהֲבַת מָמוֹן, הוּא נוֹפֵל לְאֻכָּמָא דְּסִטְרָא אָחֳרָא, בְּחִינוֹת: שַׁבְּתַאי פָּתְיָא אֻכָּמָא (תיקון ע), מָרָה שְׁחוֹרָה, בְּחִינוֹת (בראשית ג׳:י״ז) בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה, וְנוֹפֵל לְעִגּוּלָא וְסִבּוּבִים מִסִּטְרָא אָחֳרָא, בְּחִינוֹת (תהילים י״ב:ט׳): סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן; שֶׁהוּא מִתְאַוֶּה וּמִשְׁתּוֹקֵק אַחַר הַמָּמוֹן, בְּחִינוֹת (במדבר י״א:ח׳): שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ – בִּשְׁטוּתָא (זוהר בשלח דף סב: סג.), הֶפֶךְ הַחָכְמָה:

הרי ביארנו ג' מדריגות, דהיינו בחינת יראת העונש, ובחינת כבוד אל, ובחינת הבושת, וכאשר הורגל אדם בבחינת הבושת שיבוש הרבה תמיד נגד גדולת ה' ית"ש אז יגיע אליו יראת ה' ויראת הרוממות כי יירא מלפניו בגין דאיהו רב ושליט, וזהו מדריגה גדולה ביראת ה'. הרי ד' מדריגות, וכ"ז נמשך לאדם בבחינת המלכות הנקראת יראת ה', ובמדה זו היא מצות הצדקה והתפלה כמשארז"ל (בבא בתרא י. ) יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, ואחרי מדות הללו יש כל המצות וכן יתר המדות כגון אהבה ודומיהן שמדרגתן בספירות העליונות ממדת המלכות, וע"ז ביארו בזוהר (זוהר ח"ג דף נ"ג:) בזאת יבא אהרן אל הקודש במדת מלכות הנקראת זאת צריך ליכנס תוך הקדושה. וכן ארז"ל (שבת ל"א:) חבל על דלית ליה דרתא כו', ור"ל כי מדת המלכות הנקרא בכללו יראת ה' ובפרט' יש כל המדות הנ"ל הוא הפתח אשר בה יכנס האדם אל הקודש ואין פתח אחר רק זה. נמצא כל מה שאדם עושה כגון תורה ומצות טרם שנכנס לשער זה הרי המה מבחוץ סביב הקדושה אשר שם משכן הס"א כמש"ה (תהילים יב, ט) סביב רשעים יתהלכון, אלא צריך ליכנס ביראת ה' שהוא שער של כל הקדושה וסופה אשר דרך שם יכנס למעלה למעלה.

והנה אע"פ שאמרנו שהניצוץ המחיה להס"א הוא רק מבחינת יראה שהוא מבחינת מלכות רגלי הקדושה בסוד רגליה יורדות מות וכאמור. מ"מ גם למעלה מבחינתה יש ג"כ קליפות ומגיע עד בחינת האהבה הנמשכת אל האדם מקדושת ספירת החסד שמשם התחלת העולמות אשר קדושתם אותיות ו"ה מהוי"ה ב"ה וב"ש, אלא שע"ז נאמר (תהילים יב, ט) סביב רשעים יתהלכון ואין להם נגיעה שם רק סביבם מרחוק. משא"כ בחינת היראה היא יורדת מות שהוא הס"א להחיותה, אבל למעלה ממדת האהבה שם העולמות אשר קדושתם מבחינת י"ה שמשם בחינת השכל ובינה הנמשכת לאדם שם אין רע אפילו סביב כלל וכלל, כי שם מקום החיים אין שם בחינת מות והשכל השורה במוח הוא הממשיך חיות אל המדות אשר משכנם בגוף להחיותם ולהצילם מהמות אשר סביבם, וכמש"ה (קהלת ז, ב) החכמה תחיה בעליה. וכ"ז הוא דבר דק יעמוד המשכיל עליהם.

ולזה וישלח קודם את העורב תוקף הקליפה סטרא דמסאבא בעוד שזוהמת המבול על הארץ לשאוב אל כל הזוהמא לתוכו ולתקן בפני בן המלך זה נח ובניו כאשר יצאו מן התיבה סטרא דקדושה. ויצא יצוא ושוב ופירש רש"י הולך ומקיף סביבות התיבה דוגמת הקליפה הסובבת הפרי, כי סביב רשעים יתהלכון (תהלים י"ב, ט'). וכל עורב למינו ששאב לתוכו כל המים הזדונים וכל הרע שהיה במי המבול כמו שאיתא בזוה"ק (נח ס"ה:) שלא לבד המים המכלים היו כי אם ששלוחי המחבלין הלכו בתוכו, ועד אשר כלה זה אז וישלח את היונה לראות הקלו המים מעל פני האדמה, כלומר אלו המים התחתונים מים של אדמה אם כבר כלו הלכו, אבל עדיין לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה כי לא רצתה להיות רגליה יורדות מות כי על העולם היה עדיין רשות הקליפות. על כן ותשב אליו אל התיבה נודע מזוה"ק (שם ס"ז:) מה שבחינת התיבה משמשת שלא להסתכל ברע והרע לא תסתכל בה ועל כן גם יונתי תמתי רצתה אל התיבה דייקא בכדי שלא להסתכל ברע, ועל כן כפל הכתוב באומרו ויבא אותה אליו אל התיבה, לומר כי לא אליו לבד הביא אותה כי אם אל התיבה בכדי שהתיבה תגין עליה שלא תסתכל ברע והרע לא יהפוך פנים אליה ועל כן ויחל עוד שבעת ימים, כי שבעה ימים הוא אשר מסוגל להיות הרע יוסר בשבעת הימים או שתחול הקדושה בשבעה ימים, וכמו המצורע שהיה צריך להסגר על שבעה ימים אף כשנתמעט תיכף כשפנה, וכן נדה טמאה שבעה אף שפסקה תיכף, וכן בקדושה, אין בהמה ראויה לקרבן עד אחר שבעה ימים משנולדה, וכן למול הבן צריך שיעבור עליו שבעה ימים וביום השמיני ימול והכל כדי שתחול הקדושה עליהם, ובמצורע ונדה כדי שילך הסטרא דמסאבא מהם. והעיקר לזה מבואר בזוה"ק (אמור צ"א:) שהוא בגין דיעבור עלוהי שבת חד וכו' בגין לאתישבא ביה האי חילא וכו' ובקיומא דשבת חד אתקיים ביה אתערותא דהאי עלמא וחילא דיליה וכו' עד כאן.

כִּי הַתְּפִלָּה הִיא גָבוֹהַ מְאֹד, וּבְנֵי אָדָם מְזַלְזְלִין בָּהּ. וּכְשֶׁעוֹמְדִים לְהִתְפַּלֵּל, חֲפֵצִים לִפְטֹר הַתְּפִלָּה מֵעֲלֵיהֶם, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ו:): כְּרֻם זֻלֻּת לִבְנֵי אָדָם – אֵלּוּ דְּבָרִים הָעוֹמְדִין בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּבְנֵי אָדָם מְזַלְזְלִין בָּהֶם וְכוּ';

ואמנם הכל לפי הכוונה הראויה בשלימות בעסק התורה, כי לא הכל זוכין לעסוק בתורה כראוי. ועל כן אמרו (יומא ע"ב:) זכה נעשית לו סם חיים וכו'. ועל כן אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע והוא על הדרך הנאמר בשם הרב האלהי הבעל שם טוב זצוקללה"ה זי"ע ועכ"י בפסוק (תהלים צ"ב ט') כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו. ותוכן דבריו כי ידוע (תיקוני זוהר קכ"ב:) אשר לית אתר פנוי מניה, ומלכותו בכל משלה (שם ק"ג, י"ט), ואפילו במקום תוקף הרע והסטרא אחרא אי אפשר שלא יהיה בו ניצוץ קדושה מאורו ברוך הוא המחיה אותו (שאם לא כן עשיתו רשות בפני עצמו ח"ו ואין עוד מלבדו כתיב (דברים ד', ל"ה)). ואך הקליפה לגודל הרע אשר שם המסבב את הניצוץ ההוא סביב סביב בבחינת (תהלים י"ב, ט') סביב רשעים יתהלכון. והניצוץ הוא שם מעט מן המעט קטן בתכלית ונחשב שם בבחינת מיתה עד עת קץ שרוח הטומאה יעבור מן הארץ. היא מתגברת על הקדושה כאשר תוכל ואומרת אני ואפסי עוד כנודע והכל בכח ניצוץ ה' המחיה אותה והבן. וזה הכל סיבה מאת ה' שיוצר אור ובורא רע בכדי להיטיב לבריותיו על ידי זה כמשל הזונה הנזכר בזוה"ק (תרומה קס"ג) שהרע יסית לאדם לעבור על רצונו ברוך הוא והאדם יהיה כופה תאותו לשם ה' ויקבל שכרו בתכלית הטובה. וכאשר יביט האדם אל זה כאשר יראה יצרו מסיתו לדבר רע להתעולל עלילות ברשע, שכל זה כביכול הוא ה' בעצמו הנעלם שם ומכוון לטובתו שלא יפנה לבו אל הדבר ההוא בכדי לקבל טובה שלימה. הרי בזה בא לאהבה גמורה לאהבה את ה' תכלית אהבה. כשרואה צמצומי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו להתצמצם בחושך וברע כזה לטובתו. הרי כל נפשו ונשמתו יתן אליו באהבה גמורה בראותו את פני ה' אביו שבשמים שמה, ופורש משם. וממילא כל בחינת הקליפה והרע אשר שם נכנע ונתבטל, וניצוץ אלהינו יתברך, מתעלה ועולה למעלה. וזה שאמר הכתוב כי הנה אויביך ה'. כלומר כל האויבים כל בחינת הרע והקליפות כביכול ה' בעצמו הוא בראם והוא המחיים עד עת קץ בכדי להיטיב לבריותיו על ידי זה. ובזה הנה אויבך יאבדו. כי כשנזכר האדם על זה תיכף מתאוה תאוה לה' אשר בדבר ההוא ומכניע את הרע תכלית ההכנעה.

וְהַכְּלָל עַל-פִּי הַנַּ"ל שֶׁעִקַּר הַפְּגָם וְהַקִּלְקוּל הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר מִכָּל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, הוּא כְּשֶׁמְּהַפְּכִין דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים. וּמְהַפְּכִין הָאֱמֶת לְשֶׁקֶר וְהַשֶּׁקֶר לֶאֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רַע, שָֹמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ וְכוּ'", שֶׁזֶּה גָּרוּעַ מִן הַכֹּל, כִּי עַל-יְדֵי-זֶה מַטְעִין אֶת יִשְֹרָאֵל וְכָל הָעוֹלָם, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְכָל זֶה נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת הַנַּ"ל שֶׁכָּתַב בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל עַל פָּסוּק, "הִנֵּה בָּרֵךְ לָקַחְתִּי וְכוּ'", שֶׁמִּלְמַעְלָה יוֹרֵד רַק אוֹר פָּשׁוּט וּלְמַטָּה נִצְטַיֵּר לְכָל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ, כְּפִי תְּפִיסַת הַמֹּחִין שֶׁלּוֹ שֶׁהֵם הַכֵּלִים לְקַבֵּל הָאוֹר. וְעִקַּר תִּקּוּן הַכֵּלִים וְקִלְקוּלָם הוּא כְּפִי תִּקּוּן הַבְּרִית וְקִלְקוּלוֹ, חַס וְשָׁלוֹם וְכוּ' כַּנַּ"ל וּבָזֶה תָּלוּי הַכֹּל. וְזֶה עִקַּר הִתְגָּרוּת הַבַּעַל דָּבָר וְעָרְמָתוֹ שֶׁהוּא אוֹרֵב וְחוֹתֵר עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וּבְיוֹתֵר עַל הַגְּדוֹלִים וְהַמַּנְהִיגִים וְכָל מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל בְּיוֹתֵר אוֹרֵב עָלָיו בְּיוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ, יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ. וּכְמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק (יוֹאֵל ב), "וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת", שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ בִּגְדוֹלִים, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה נֶחֱרַב בַּיִת רִאשׁוֹן וּבַיִת שֵׁנִי, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם, "אֶת פָּנָיו אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְכוּ'" כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שָׁם. וַעֲדַיִן מְרַקֵּד בֵּינָן עַל-יְדֵי-זֶה וְכָל הַצָּרוֹת, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְכָל אֲרִיכוּת הַגָּלוּת עַל-יְדֵי-זֶה, כִּי זֶה יוֹדְעִים בִּכְלָל. וְכֵן יוֹדֵעַ כָּל אֶחָד בִּפְרָטִיּוּת בְּנַפְשׁוֹ נִגְעֵי לְבָבוֹ וּמַכְאוֹבָיו מַה שֶּׁעוֹבֵר עַל כָּל אֶחָד בְּעִנְיָן הַתַּאֲוָה הָרָעָה הַזֹּאת שֶׁהוּא רַע הַכּוֹלֵל שֶׁל שִׁבְעִים אֻמִּין, שֶׁהוּא תַּאֲוַת נִאוּף, אֲשֶׁר כִּמְעַט אֵין גַּם אֶחָד נָקִי כָּרָאוּי בְּעִנְיָן זֶה וְשָׁכִיחַ הַרְבֵּה שֶׁפָּגְמוּ מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן, זוּלַת גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים מֻבְחָרִים, יְחִידֵי הַדּוֹרוֹת שֶׁהִתְפָּאֲרוּ אֶת עַצְמָם בְּהִתְפָּאֲרוּת אֲמִתִּי עֹצֶם כֹּחַ גְּבוּרָתָם וּקְדֻשָּׁתָם בְּעִנְיַן זֶה וְכַמְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, אֲבָל רֹב הָעוֹלָם כְּכֻלּוֹ וַאֲפִלּוּ הַכְּשֵׁרִים וְצַדִּיקִים קְצָת אֵינָם נְקִיִּים כָּרָאוּי. וְכָל אֶחָד כְּפִי פְּגָמוֹ בָּזֶה, כֵּן מְקֻלְקָלִים כְּלֵי הַמֹּחִין שֶׁלּוֹ, וְעַל-יְדֵי-זֶה אֵין בְּכֹחוֹ לְקַבֵּל וּלְצַיֵּר הָאוֹר הָעֶלְיוֹן כָּרָאוּי לְטוֹבָה, עַל-כֵּן צָרִיךְ כָּל אֶחָד לִזָּהֵר בְּנַפְשׁוֹ מְאֹד לִבְלִי לִהְיוֹת חָכָם בְּעֵינָיו לִנְטוֹת אַחֲרֵי חָכְמוֹת שֶׁל הֶבֶל הַמְצוּיִים בָּעוֹלָם, בִּפְרָט בַּדּוֹרוֹת הַלָּלוּ שֶׁמִּתְלוֹצְצִים מִכַּמָּה דְּבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. וּבִפְרָט מִתְּפִלָּה בְּכַוָּנָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, עַל פָּסוּק (תְּהִלִּים יב, ט), "כְּרֻם זֻלֻּת לִבְנֵי אָדָם", אֵלּוּ דְּבָרִים הָעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם וּבְנֵי אָדָם מְזַלְזְלִין בָּהֶם. וּמַאי נִיהוּ? תְפִלָּה. וְכָל כֹּחַ שֶׁל אֵלּוּ הַלֵּיצָנִים וְהַמְזַלְזְלִים בִּכְשֵׁרֵי הַדּוֹר הַמְיַגְּעִים עַצְמָם לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה. הוּא עַל-יְדֵי טָעוּתִים הַנַּ"ל, עַל-יְדֵי שֶׁמְּהַפְּכִים דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים, עַד שֶׁהַתּוֹרָה נַעֲשֵֹית לָהֶם סַם מָוֶת בִּבְחִינַת לֹא זָכָה וְכוּ', עַד שֶׁאוֹמְרִים כְּזָבִים וּשְׁקָרִים וְכָל מִינֵי לֵיצָנוּת עַל הַכְּשֵׁרִים בֶּאֱמֶת הַנַּ"ל. וּכְאִלּוּ הֵם עוֹבְרִים עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, עַד שֶׁאוֹמְרִים שֶׁעַל-פִּי הַתּוֹרָה מַגִּיעַ לְהָדְפָם וּלְרָדְפָם בְּכָל מִינֵי רְדִיפוֹת בְּפַרְנָסָתָם וּבְנַפְשָׁם לְהַתִּיר דָּמָם מַמָּשׁ, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְכָל זֶה עַל-יְדֵי טָעוּתִים הַנַּ"ל, שֶׁבָּאִים עַל-יְדֵי פְּגַם הַבְּרִית, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה נִפְגָּם הַכְּלֵי הַמֹּחִין, עַד אֲשֶׁר מְהַפֵּךְ אוֹר הַתּוֹרָה מֵהֵפֶךְ אֶל הֵפֶךְ וְכַנַּ"ל. וְעִקַּר הַקִּלְקוּל עַל-יְדֵי הַגְּדוֹלִים וְהַמַּנְהִיגִים אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת אֵינָם נְקִיִּים כָּרָאוּי בַּתַּאֲוָה הַנַּ"ל. וְלֹא דַּי לָהֶם בָּזֶה, אַף גַּם אֵינָם מַכִּירִים אֶת מְקוֹמָם מֵחֲמַת תַּאֲוַת הַהִתְנַשְֹּאוּת וְהַכָּבוֹד, עַד שֶׁמִּתְקַנְּאִים בְּהַכְּשֵׁרִים שֶׁאֵינָם נִכְנָעִים תַּחְתָּם וְחוֹתְרִים עֲלֵיהֶם וּמְעַיְּנִים בָּהֶם בְּעַיִן רָעָה לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בָּהֶם כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת וְהַפְּגָמִים. וּבְדֶרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ, עַל-כֵּן יֵשׁ כֹּחַ לְהַבַּעַל דָּבָר לְעַקֵּם דַּעְתָּם עַד שֶׁמַּטְעִין אֶת עַצְמָם וְאוֹמְרִים שֶׁעַל-פִּי הַתּוֹרָה מַגִּיעַ לִרְדֹּף מְאֹד אֶת הַכְּשֵׁרִים הַנַּ"ל, בִּפְרָט עַל-יְדֵי רִבּוּי לָשׁוֹן הָרָע וּשְׁקָרִים וּרְכִילוּת וּכְזָבִים שֶׁמָּצוּי מְאֹד, בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, וּמִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת, לַחֲשֹׁב עַל תַּכְלִיתוֹ הָאֲמִתִּית וּלְקָרֵב אֶת עַצְמוֹ לְאַנְשֵׁי אֱמֶת תְּמִימֵי דֶּרךְ הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה' בֶּאֱמֶת כַּאֲשֶׁר קִבְּלוּ מִצַּדִּיקֵי אֱמֶת שֶׁהָיוּ לְפָנֵינוּ, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲמֹד נֶגֶד כָּל הַקָּמִים עָלָיו, כִּי אִם עַל-יְדֵי מְסִירַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ, כִּי הָאֱמֶת נִתְבַּלְבֵּל כָּל כָּךְ, עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל הָאֱמֶת, כִּי אִם עַל-יְדֵי מְסִירוּת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, שֶׁזֶּה מֻשְׁרָשׁ אֵצֶל כָּל אֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל בִּקְדֻשַּׁת נַפְשׁוֹ לִמְסֹר נַפְשׁוֹ עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם. כְּמוֹ שֶׁרָאִינוּ כַּמָּה אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים וְגַסִּים שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם:

וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁמְּשַׁנִּין עַצְמָם בְּפוּרִים וּמַלְבִּישִׁין אֶת פְּנֵיהֶם וּמְדַמִּין עַצְמָן לְאֻמָּה אַחֶרֶת לְיִשְׁמָעֵאל אוֹ לְעַכּוּ"ם אַחֵר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, זֶה בְּחִינַת מְשַׁנִּין מִפְּנֵי דַּרְכֵי הַשָּׁלוֹם, כִּי כְּשֶׁצְּרִיכִין לְהַרְבּוֹת שָׁלוֹם צְרִיכִין לִפְעָמִים לְשַׁנּוֹת וּלְהִתְנַהֵג בְּרַמָּאוּת לְמַעַן הַשָּׁלוֹם וּצְרִיכִין לְשַׁנּוֹת פָּנָיו לְכַמָּה גְּוָנִין לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי רְצוֹנוֹ בִּשְׁבִיל הַשָּׁלוֹם. וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים יב, ט) כְּרֻם זֻלֻּת לִבְנֵי אָדָם. וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כֵּיוָן שֶׁנִּצְרָךְ אָדָם לַבְּרִיּוֹת, מִשְׁתַּנֶּה פָּנָיו לְכַמָּה גְּוָנִין, כִּי צְרִיכִין לְהִתְדַּמּוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי רְצוֹנוֹ כְּדֵי לֶאֱחֹז בַּשָּׁלוֹם עִמּוֹ כְּדֵי לְמָשְׁכוֹ וּלְקָרְבוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְזֶהוּ, "כְּרֻם זֻלֻּת לִבְנֵי אָדָם", כִּי לְפִי פְּשׁוּטוֹ 'זֻלֻּת' פֵּרוּשׁוֹ בְּנֵי אָדָם הַזּוֹלְלִים וּמְבֻזִּים, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁרוֹצִים לְהַגְבִּיהַּ וּלְהָרִים אֶת הַזּוֹלְלִים וּמְבֻזִּים מִזִּילוּתָא דְּגָלוּתָא. וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִּׁ"י שָׁם עַל פָּסוּק כְּרֻם זֻלֻּת, מֵעֵין זֶה. וְאָז כְּשֶׁצְּרִיכִין לְהַגְבִּיהַּ אוֹתָם, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת כְּרֻם זֻלֻּת וְכוּ', אָז פָּנָיו מִשְׁתַּנֶּה כִּכְרוּם לְכַמָּה גְּוָנִין, כִּי צְרִיכִין לְשַׁנּוֹת פָּנָיו לִפְנֵי כָּל אֶחָד כִּרְצוֹנוֹ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מְשַׁנִּין מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם. וְעַל-כֵּן בְּפוּרִים, שֶׁאָז הוּא רִבּוּי הַשָּׁלוֹם בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר, אֲפִלּוּ עִם כָּל הָאֻמּוֹת, כִּי פּוֹרִים מְרַמֵּז עַל הַגְּאֻלָּה אַחֲרוֹנָה שֶׁאָז יִהְיֶה נִמְחֶה זֵכֶר עֲמָלֵק לְגַמְרֵי. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כָּל הַמּוֹעֲדִים בְּטֵלִים, חוּץ מִפּוּרִים. כִּי עִקַּר הַגְּאֻלָּה אַחֲרוֹנָה שֶׁיִּמָּחֶה זֵכֶר עֲמָלֵק, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת פּוּרִים וְאָז יִתְרַבֶּה הַשָּׁלוֹם וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן בְּפוּרִים מְשַׁנִּין פְּנֵיהֶם לְכַמָּה גְּוָנִין, זֶה בְּחִינַת מְשַׁנִּין מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם כַּנַּ"ל כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ כֻּלָּם לַה' יִתְבָּרַךְ כַּנַּ"ל, בְּחִינַת אָז אֶהֱפֹךְ אֶל כָּל הָעַמִּים שָׂפָה בְּרוּרָה לִקְרֹא כֻּלָּם בְּשֵׁם ה' וְכוּ' שֶׁכָּל זֶה נַעֲשֶׂה עַל-יְדֵי הַשָּׁלוֹם, בְּחִינַת וְדוֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ, כִּי עַל-יְדֵי הַשָּׁלוֹם יְכוֹלִין לְהַמְשִׁיךְ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד כַּנַּ"ל, אָמֵן וְאָמֵן:

ויבוא האיש הביתה. נראה שהכתוב מרמז למה שמבואר בזוה"ק (חלק ג', קנ"ח.) בביאור אומרו בוא ברוך ה' שמלת ה' קאי למטה לומר שה' אמר בוא ברוך שהסכים שיצא מכלל ארור ויכנס לכלל ברוך וכו' עיין שם. וכן הוא בליקוטי תורה. ונודע מכוונות האר"י ז"ל בסוד איסור ההוצאה בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים כי רשות הרבים נקרא הסטרא אחרא והרע, ורשות היחיד הוא יחידו של עולם קדושת הקב"ה. ואסור להוציא מזה לזה או להכניס ח"ו מזה לזה. ועל כן אמרו חז"ל (ברכות ו':) כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע שנאמר (תהלים י"ב, ט') סביב רשעים יתהלכון. כי בפנים הבית הוא הרומז לרשות היחיד קדושת אור ה', וחוצה הוא מקום מדור הקליפות וסביב רשעים יתהלכון בחינת רשות הרבים. אשר על כן אליעזר כל עוד שהיה בכלל ארור היה עומד מבחוץ שלא שרה עליו עדיין קדושת אור ה' אבל כשנכנס לכלל ברוך מפי ה' אז נאמר בוא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ כלומר מהיום יבוא לפנימיות הקדושה רשות היחיד ולמה תעמוד בחוץ. ולזה נאמר כאן אשר כן היה ויבוא האיש הביתה שזכה ליכנס לבוא אל הקדוש פנימה בחינת הבית רשות היחיד יחידו של עולם ונכנס לכלל ברוך כדבר האמור.

ומשני, יכולני לפטור מדין דקאמר, היינו מדין תפלה שעומד ברומו של עולם ובני אדם מבטלין אותה, כדרשת חז"ל (ברכות ו:) כרום זלות לבני אדם (תהלים יב, ט). ועיקר התימא על שלומי אמוני ישראל, שאין מכוונין בתפלתן וכפירוש רש"י (עירובין סה.). ובזה יכולני לפטור את התלמידי חכמים שאינם יכולים לכוון, מאחר שסתם אנשי העולם טרודין בעול מלכות ודרך ארץ ונחשבין לשכורת ולא מיין, ומעתה אינם מניחים גם לתלמידי חכמים לכוון בתפלתן כמו ששמעתי בשם הרב החסיד מורנו הרב ליב פיסטינ(י)ר פירוש הפסוק (תהלים לב, ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, זו תפלה רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו - כי הטובע בנהר מושך אליו גם המצילו, והכא נמי כך וכו', ודברי פי חכם חן. וכן שמעתי ענין רבי עקיבא כשהי' מתפלל בצבור הי' מקצר וכו' (ברכות לא.). וה"נ על ידי טרדת הפרנסה הם שונאים לתלמידי חכמים ביותר, וכשאין התחברות אינם יכולים לכוון וכו', והבן.

וכדי לבאר ש"ס הנ"ל, אין פורעניות בא אלא בשביל עמי הארץ, וענין דמי כלילא. נ"ל לבאר ש"ס פרק קמא דברכות (ו:) אמר רב חלבא אמר רב הונא, המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע שנאמר (תהלים יב, ט) סביב רשעים יתהלכון כרום זולת לבני אדם. אמר אביי, לא אמרן אלא דלא מהדר אפי' לבי כנישתא כו', מאי כרום זלות לבני אדם, א"ל אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם. רבי יוחנן ורבי אלעזר אמרו, כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנים ככרום וכו'. ופירש רש"י, דברים העומדים ברומו של עולם, זו תפלה שעולה למרום. ומהרש"א כתב, דקאי ארישא דקרא, המתפלל סביב לבית הכנסת נקרא רשע, שמזלזל בתפלה העומד ברומו של עולם וכו', ולמאן דדריש שנצרך לבריות, שעובר סביב לבעל חובו וכו', יעו"ש.

וְזֶהוּ (בַּמִּדְבָּר כב) עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבוֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֶת יֶרֶק הַשָּדֶה שֶׁהֵם מִתְיָרְאִים שֶׁהַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ שֶׁל יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרִים הַמְאִירִים הִתְגַּלּוּת הָרָצוֹן מֵחָדָשׁ בְּכָל יוֹם שֶׁהֵם יְלַחֲכוּ וְיַעַקְרוּ אֶת כָּל הַסִּבּוּבִים הָרָעִים שֶׁלָּהֶם שֶׁל הַחַיּוֹת רָעוֹת שֶׁהֵם חַכְמֵי הַטֶּבַע שֶׁמְּסַבְּבִים אֶת דַּרְכֵי הַתּוֹרָה אֲמִתִּית בְּסִבּוּבִים רָעִים שֶׁלָּהֶם בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים יב) סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן וְעַתָּה זֶה הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ רוֹצִים לְלַחֲכָם וּלְעָקְרָם לְגַמְרֵי וְזֶהוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֶת יֶרֶק הַשָּדֶה הַיְנוּ שֶׁאָמְרוּ שֶׁהַקָּהָל דִּקְדֻשָּׁה שֶׁל יִשְׂרָאֵל רוֹצִים לְלַחֲכָם וּלְעָקְרָם מִשָּׁרְשָׁם כְּמוֹ מַמָּשׁ שֶׁהֵם עוֹסְקִים לִלְחֹךְ אֶת סִטְרָא דִּקְדֻשָּׁה שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר וְכוּ' שֶׁהוּא בְּחִינַת שׁוֹר הַמַּזִּיק-שׁוֹר הַמּוּעָד שֶׁהוּא בְּחִינַת חֵטְא הָעֵגֶל שֶׁעָשׂוּ עֲבוֹדָה זָרָה הֵפֶךְ הָרָצוֹן בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים קו) וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אוֹכֵל עֵשֶׂב כִּי שׁוֹר הוּא בְּחִינַת קְלִפָּה חֲזָקָה מְאֹד בְּחִינַת תּוֹלָע שֶׁרוֹצֶה לְהִתְגַּבֵּר בְּכָל יוֹם חַס וְשָׁלוֹם וְכוּ', כַּמּוּבָא בְּכַוָּנַת פָּרָשַׁת הַתָּמִיד, עַיֵּן שָׁם וְזֶהוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֶת יֶרֶק הַשָּדֶה כִּי זֶה הַשּׁוֹר הַמַּזִּיק בְּחִינַת הַחַיּוֹת רָעוֹת שֶׁהֵם חַכְמֵי הַטֶּבַע עִקַּר הִתְגַּבְּרוּתָם הוּא עַל יַלְדֵי וְנַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְחַנְּכָם חַס וְשָׁלוֹם מִנְּעוּרֵיהֶם כַּאֲשֶׁר כְּבָר דָּרְסוּ וְטָרְפוּ וְעָקְרוּ כַּמָּה וְכַמָּה מֵהֶם שֶׁיָּצְאוּ מִן הַדָּת לְגַמְרֵי כָּל מִי שֶׁיָּצָא מִבָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת שֶׁלָּהֶם הָרָעָה כַּמְפֻרְסָם לְעֵין כֹּל וְזֶה בְּחִינַת יֶרֶק הַשָּדֶה, כִּי נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל נִקְרָאִים צְמָחִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְחֶזְקֵאל טז) רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּדֶה נְתַתִּיךְ וְאֵלּוּ הַיְלָדִים וְהַנְּעָרִים הֵם בְּחִינַת יֶרֶק הַשָּדֶה הָעֶלְיוֹנָה כִּי יֶרֶק מְרַמֵּז בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית יד) וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו שֶׁהוֹרִיקָן בִּתְשׁוּבָה, הַמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר בְּהַתּוֹרָה אֲנִי ה' וְכוּ' (בְּסִימָן יא) וְאִם הָיוּ מִתְגַּדְּלִים בְּדַרְכֵי יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרִים לִלְמֹד חֻמָּשׁ עִם פֵּרוּשׁ רַשִׁ"י וּגְמָרָא וּפוֹסְקִים וְסִפְרֵי מוּסָר הַקְּדוֹשִׁים, הָיוּ מִתְגַּדְּלִים מֵהֶם פֵּרוֹת נִפְלָאִים בְּחִינַת (תְּהִלִּים קז) וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְעוּ כְרָמִים וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה וְכוּ' וְאֵלּוּ הַחַיּוֹת רָעוֹת בְּחִינַת שׁוֹר הֵם עוֹסְקִים לְלַחֲכָם וּלְעָקְרָם מִנְּעוּרֵיהֶם חַס וְשָׁלוֹם וְזֶהוּ בְּחִינַת כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֶת יֶרֶק הַשָּדֶה וְכַנַּ"ל, הַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁהַשּׁוֹר הַמַּזִּיק פְּגַם הָרָצוֹן עוֹסֵק לְלַחֵךְ בְּחִינַת יֶרֶק הַשָּדֶה הַנַּ"ל, כְּמוֹ כֵן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל דִּקְדֻשָּׁה הַנַּ"ל אֶת כָּל סְבִיבוֹתֵינוּ דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁאָנוּ עוֹסְקִים לְסַבֵּב אֶת הַקְּדֻשָּׁה וְכַנַּ"ל:

והעולה מזה מדרשת חז"ל הנ"ל, דין חדש, אם תכין לבם, שמתפללין בכוונת הלב, אז תקשיב אזניך, ליתן לו משאלותיו, וז"ש תאוות לבו נתת[ה] לו. ואם הוא ארשת שפתיו לבד, בלי כוונת הלב, בל מנעת סלה, כי יוצא ידי תפלה, כפסק הרמב"ם במעשה אין צריך כוונה, ודיבור התפלה נחשב מעשה, אבל שיתן לו משאלותיו אי אפשר עם שפעם אחת יכוון בתפילתו נתעכב כל תפלותיו^*הגה"ה ובזה י"ל דאיתא בש"ס דברכות (ו:), כרום זולת (תהלים יב, ט) - דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם [כו'], ר"ל שנשארו עומדים ולא עולין שיתקבלו, לפי שהן בלי כוונת הלב, לכך בני אדם מבזין אותן, שרואים שאין בהם ממש, שלא ניתן משאלותיו, והבן., ואז יעלו על ידי שיתעטפו בתפלה זו עם תפלה לעני כי יעטוף שכתב בזוהר (ח"ב פו:) שכל התפלות מתעטף בתפלת העני, והכא נמי כך, וז"ש בל מנעת, גם שאין בו תועלת לעת עתה, אפשר שלאחרי זה יהי' תועלת, וזה שנאמר סלה שהוא לעולם, והבן.

מבעש"ט. פי' הגמ' (ברכות ו, ב) כרום זלות לבנ"א (תהלים יב, ט) דברים שעומדים ברומו של עולם ובנ"א מזלזלין בה. והכוונה לפי שהפעולה של התפלה היא ברומו של עולם ולא למטה לפעמים ולכך בנ"א מזלזלין בה לחשבם שתפלתם ח"ו לריק וזה אינו.