Commentaire sur Les Nombres 23:8

מה אזעם לא זעם ה' כל אותן הימים לא כעס הקב"ה כי ל"ת ענשינן תמיד משא"כ מ"ע דווקא בעידן ריתחא ענשינן וישראל וודאי היו נזהרים מלעבור ל"ת בקום ועשה רק במ"ע לא היו נזהרים לעשות ובעידן ריתחא ח"ו היה מקום לחול לקללה לכך לא זעם וע' תוס' מנחו' דף מ"א א' ד"ה ענשיתו אעשה כתבו דווקא מצות שאין חובה עליו כציצית יע"ש ועיין פני יהושע בפסוק השמש יצא על הארץ כו' סוף כתובות. אגב אזכיר שאלה קטנה בציצית היה הולך בבגד ד' כנפות ברה"ר בלא ציצית ובגד ההוא יש בו ספק אם חייב מ"ה בציצית או לאו הדמיון שאר בגדים חוץ צ"ו או חציו סתום וחציו פתוח אי צריך להפשיט ברה"ר בחול הנה להר"מ ז"ל כל ספק מ"ה שריא ומדרבנן אסור כ"ה דוחה דרבנן ולהרשב"א ז"ל דספק מ"ה לחומרא עיין פר"ח ביו"ד ק"י הובא באריכו' פלוגתתן צריך לפשוט דאיסור תורה הוא. ואמנם אם נפסקו ב' ראשין וכדומה ספק שאפשר לברר איסורו י"ל נהפוך הוא במ"ע כמו שאגיד כי פלוגתת הר"מ ז"ל והרשב"א תליא מה שכתבה התורה ספק ממזר מותר הר"מ ז"ל סובר דסברא חיצונה לאיסור וגלי בממזר דמותר ויליף מינה והרשב"א ז"ל סובר דסברא חיצונה להתיר וגלי בממזר הא בעלמא אסור עיין בסוגיא דעליה בריש יבמות ולהר"מ ז"ל קשה מחולין י"א מרישיה של עולה וכדומה הא מ"ה שריא צריך לחלק בין אפשר לברר איסורו מ"ה לחומרא כמ"ש מהרימ"ט הובא בפר"ח שם וא"כ ה"ה עשה כה"ג באפשר לברר איסוריה מ"ה אסור משא"כ להרשב"א ז"ל דהסברא חיצונה להתיר ומדא יצטריך בספק ממזר גלי קרא בעלמא לאיסורא וזה בל"ת דחמור דלוקין עליה הא מ"ע דקיל מיניה כמ"ש ריש יבמות ל"ת חמור מעשה ליכא למילף לאיסורא ונשאר סברא חיצונה דמ"ה שריא ומדרבנן רק אסור אף להרשב"א ז"ל במ"ע וי"ל אף באפשר לברר איסוריה במ"ע לא הוה רק איסור דרבנן כי אין מוכרחין אנו לחלק להרשב"א ז"ל בין סמיא בידיה לברורי או לאו בעשה כאמור. וצ"ע.

מה אקב לא קבה אל. כְּשֶׁהָיוּ רְאוּיִים לְהִתְקַלֵּל לֹא נִתְקַלְּלוּ — כְּשֶׁהִזְכִּיר אֲבִיהֶם אֶת עֲוֹנָם "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ", לֹא קִלֵּל אֶלָּא אַפָּם, שֶׁנֶּאֱמַר "אָרוּר אַפָּם" (בראשית מ"ט); כְּשֶׁנִּכְנַס אֲבִיהֶם בְּמִרְמָה אֵצֶל אָבִיו הָיָה רָאוּי לְהִתְקַלֵּל, מַה נֶּאֱמַר שָׁם? "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה" (שם כ"ז), בַּמְבָרְכִים נֶאֱמַר "אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם", בַּמְקַלְּלִים לֹא נֶאֱמַר וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ לְקַלֵּל אֶת הָעָם אֶלָּא "וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה" (דברים כ"ז) — לֹא רָצָה לְהַזְכִּיר עֲלֵיהֶם שֵׁם קְלָלָה (תנחומא):

מה אקוב לא קבה וגו' כי מראש וגו'. קשה אם ה' קללו לזה מה מקום לקללו בלעם, גם אם זעם בו ה' מה צורך בזעימת בלעם הלא לא קרא לו בלק אלא לקלל למי שאינו מקולל וגו', עוד צריך לדעת מה נתינת טעם במאמר כי מראש צורים וגו' למאמר מה אקוב וגו'.