שם משמואל
ועיני לאה רכות, ברש"י שהיתה סבורה לעלות בגורלה של עשו ובכתה שהי' הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן הגדולה לגדול והקטנה לקטן, ויש להבין מה הי' לה לבכות הלוא בידה שלא להתרצה להנשא לו, כי כנראה שלא היתה קטנה שתהי' ברשות אבי' להשיאה בע"כ, שהרי יעקב כשבא ללבן הי' בן ע"ז שנה ובירידתו למצרים הי' בן ק"ל, וביניהם רק נ"ג שנה, ואז כבר מתה, ובאשר לא נכתב בה סיבה שמתה וגם לא מצינו לרבותינו ז"ל במדרשות ובזוה"ק שידברו מסיבת מיתתה כמו שדיברו מסיבת מיתת רחל, משמע שלא הי' במיתתה שום סיבה וחידוש אלא כדרך כל הארץ, וא"כ אז שהי' הדורות מאריכין ימים מוכרח לומר שבעת ההוא היתה גדולה, וכן הוא לפי דברי הרמב"ן לקמן ל"ה פסוק כ"ב שבעת מעשה בלהה היתה לאה זקנה ובהכרח שבעת בוא יעקב לחרן היתה עכ"פ גדולה, ואפי' תימא שקטנה היתה מ"מ לא הי' כפתה ומניחה לפני ארי בע"כ שלא בטובתה, שהרי לבן בחיצוניותו הי' מראה א"ע כאיש מוסר ובעל מדות טובות ונקל הי' לה להתחנן אל לבן ולהתנפל לפניו מלהיות בוכית ומתענה עד שנעשה עיני' רכות כלשון התנחומא, ובמדרש שהי' אומרים כך הי' התנאים הגדולה לגדול והקטנה לקטן, ואינו מובן תנאים הללו מה עבידתייהו, כי לא מצינו מעולם שראו זה את זו והדרך רחוקה, ואם בעת הפרידה מבית בתואל, עדיין לא הי' יודעין אם תוליד ומה תוליד, ובתנחומא הלשון מפליא עוד יותר, לאה לא היתה ראוי' להנשא אלא לעשו וכו' והלשון "לא היתה ראוי'" בלתי מובן כלל: