שם משמואל
ויאסוף אותם אל משמר שלשת ימים ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וחיו וגו' ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו וגו' ויש להתבונן מדוע תיכף כשאסף אותם אל משמר לא נתנו אל לבם לומר אבל אשמים אנחנו, והרי אז הי' הצרה יותר גדולה שהי' כולם בסכנה, ולמה לא חזרו בתשובה, ונראה שבעוד החטא בתוקפו, החטא עצמו מסמא את עיניו ומחליק את הדבר ומבקש לעצמו צדדי התנצלות עד שאי אפשר לו לעשות תשובה, רק כשהחטא נתמרק קצת אז נפקחו עיניו ויכול לבוא לתשובה, וע"כ טרם שאסף אותם אל משמר שלשת ימים לא ראו חובה לעצמם כי כל מה שעשו הי' בעיניהם שצדקו עפ"י הדין, אך אחר המירוק שלשה ימים שהי' מירוק לגוף ונפש ושכל ובמדרש יחינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו זה שלישי של שבטים שהי' אצלם כמין תחית המתים שדרשו פסוק זה גם על תחית המתים, אז נפקחו עיניהם לראות שמ"מ לא טוב עשו במה שהתאכזרו נגדו בהתחננו אליהם ולא שמעו, ומ"מ באשר לא נגמר המירוק לא התחרטו בעיקר המכירה, עד אחר כל המעשים בגביע ובהתודע להם שהי' נכלמים רק אז שבו בתשובה שלימה, ומדה זו נוהגת בכל אדם, אך בשבת או בחנוכה ואצ"ל בשניהם יחד שממילא נפקח עיני האדם, כמ"ש בשבת יפתח, ובחנוכה שהנרות מאירין את העינים כמ"ש נר לרגלי דבריך כי נר מצוה ותורה אור היפוך היוונים הארורים שהחשיכו עיניהם של ישראל בגזירותיהם, יכולין לעשות תשובה בלי מירוק הקדום ויכולין לומר אבל אשמים אנחנו, ואף שבשבת אין זמן וידוי, מ"מ זה נשאר גם אחר השבת ע"י הכרה שבשבת: