Allusion על בראשית 44:18

ויגש אליו יהודה, והקשו המפורשים למה בראשונה אמר הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו, וכאשר יוסף התחסד ואמר רק אשר נמצא הגביע בידו יהי' עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם, התעורר להגשה למלחמה ולתפלה ולפיוס, וכבר אמרנו בזה, ונראה עוד לומר דהנה כל אריכת דברים היו שיתפיים יוסף ליקח אותו לעבד תחת בנימין כמ"ש הרמב"ן, וא"כ בפשיטות ניחא דתחילה שסבור שכולם יהי' לו לעבדים הי' די שיפקיע את עצמו ולא שיהי' תחת בנימין, אלא עתה שנתרצה יוסף שכולם יהי' נקיים, שוב מצא מקום לבקש שיקבל אותו תמורת בנימין, אך עוד לאלק מילין עפי"מ שפרשנו שהא שאמרו אבל אשמים אנחנו לא אמרו תיכף כשאסף את כולם למשמר אלא אחר שישבו במאסר שלשה ימים והיקל עליהם שרק אחד יאסר אז אמרו אבל אשמים אנחנו אף שבתחילה הי' בצרה עוד יותר שהי' כולם בסכנה, ואמרנו כי באמת אינו מובן איך אדם בר דעת עובר עבירה, ואינו משים אל לבו שהש"י עומד עליו ורואה את מעשיו, ועוד הלה' תגמלו זאת וגם מעלת נפשו איך הוא בעצמו משפילה עד שאול תחתי', וגם על כל תנועה ותנועה יהי' צריך ליתן דין וחשבון ועל מעט הנאה ישלם כפלי כפלים יסורי גיהנם ר"ל או אפי' בעוה"ז, וכל האומר הקב"ה ותרן הוא יוותרו מעיו, אך התירוץ הוא שיצה"ר מטמטם את לבו ומשכח ממנו כל החשבונות, אך התינח בשעת עבירה אבל אח"כ שהיצה"ר מניחו ורשעים מלאים חרטות, אך איננו קורע את בשרו מעליו ומתמרמר עד מאד, אך גם בזה אל תתמה אל החפץ, כי בכל עבירה נברא מלאך מקטרג ומשחית וכמו למעלה כן למטה מטמטם את לבו ותרדמת מרמיטה מפיל על האדם, ומחליק הדבר בעיניו ומבקש לו התנצלות להקטין עד מאד את החטא, וזהו המונע מתשובה כי עיקר התשובה הוא אחר הכרת החטא, מה גם השבטים כי מידן דיינוהו למיתה, וגם זה לא מהם היתה אלא מאת ה' היתה זאת כבמדרש וישב למה תתענו השם מדרכך כשרצית נתת בלבם לשנוא כשרצית נתת בלתם לאהוב, ומ"מ נברא מזה מלאך משחית, ומובן כי נקל הי' לו להחליק הדבר בעיניהם שדין אמת דנוהו ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואף שחזרו ואהבהו מ"מ עדיין חשבו שדין אמת דנוהו, ואין להם על מה להתחרט, רק אחר שנתמרקו שלשה ימים בבית האסורים אף שלא נתמרק החטא לגמרי מ"מ התחרטו עכ"פ על האכזריות שלהם כמ"ש הרמב"ן, אף שבגוף הדבר עדיין צדקו בעיניהם, ויש להסביר זה איך אפשר שבגוף המכירה לא נתחרטו וחשבו שדין אמת דנוהו, ומ"מ התחרטו על שהתאכזרו נגדו בהתחננו אליהם, כי אין על הדיין להטות את הדין בשביל רחמנות כמ"ש הרמב"ן שבהרחמנות על הרשעים יאבד כל דין והוא אכזריות על הצדיקים, ונראה לפרש כי על לה"ר בודאי אי אפשר שדנוהו למיתה כי אין בעל לה"ר חייב מיתה, אך יש לומר שדנוהו למורד במלכות שהרי יהודה הי' מלך וחשבו שכל החלומות הוא הרהורי לבו שמורד במלכות, והנה הדין במורד במלך שאם רצה המלך למחול מוחל כמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים, ע"כ התחרטו על האכזריות שלא מחלוהו, ובזה יש לפרש דברי רש"י בפסוק וירד יהודה מאת אחיו שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם אמרו אתה אמרת למכרו אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך, ואינו מובן נימרו אינהו לנפשייהו הלוא הם היו רוצים להרגו, ועוד לשיטתם שדין אמת דנוהו איך בשביל צרת אביהם התחרטו, ועוד בעיקר הדבר איך החליפו דין מיתה על דין מכירה לעבד:

ויגש אליו יהודה, כדי להבין ענין הפרשה יש להקדים דברי המדרש וז"ל כתיב מים עמוקים עצה בלב איש וגו', לבאר עמוקה מליאה צונן והי' מימי' צוננין ויפין ולא היתה ברי' יכולה לשתות הימנה בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה התחילו הכל דולין הימנה ושותין, כן לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו:

ויגש אליו יהודה במדרש הנה ימים באים ונגש חורש וגו' ודורך ענבים זה יהודה [שנאמר] כי דרכתי לי יהודה קשת, במושך הזרע זה יוסף שמשך זרעו של אביו והורידו למצרים כדכתיב בחבלי אדם אמשכם וכו':