מדרש תנחומא
יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, אֵי זֶה הוּא עָרֵב שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס אוֹמֵר, אֵי זֶה הוּא עָרֵב שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם. הָאוֹמֵר הַלְוֵהוּ וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ וְנָשָׂא וְנָתַן בְּיָד, הֶעָרֵב חַיָּב.
תנחומא בובר
ויגש אליו יהודה וגו' (בראשית מד יח). זש"ה עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו' (קהלת ט יד). ומצא בה איש מסכן (וחכם) [חכם] וגו' (שם שם טו), מהו, הפסוק הזה נאמר בכל הדורות, עיר קטנה זה הגוף, ואנשים בה מעט, אלו מאתים וארבעים ושמונה אברים [שיש באדם], ובא עליה מלך גדול זה יצר הרע, שהוא גדול מיצר טוב, שלש עשרה שנה ויום אחד, ויצר הרע אומר נאכל ונשתה, ונעשה כל תאותינו, ויצר טוב אומר לא נאכל ולא נשתה אלא נעסוק בתורה, ושומעים ליצר הרע, למה שהוא גדול מכולם, ובנה עליה מצודים גדולים (קהלת ט יד), אלו הן הן עונות וחטאים, ומצא בה איש מסכן וחכם זה יצר טוב, ומלט הוא את העיר בחכמתו, ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא (שם), שאין שומעין ליצר טוב לפי שהוא קטן, ומי ששומע ליצר טוב אשריו, שנאמר אשרי משכיל אל דל וגו' (תהלים מא ב).
תנחומא בובר
ד"א עיר קטנה, זה מצרים. ואנשים בה מעט אלו אחי יוסף, ובא אליה מלך גדל זה יוסף, ובנה עליה מצודים גדולים, א"ל מרגלים אתם, ומצא בה איש מסכן וחכם זה יהודה, ומלט הוא את העיר בחכמתו, ויגש אליו יהודה.