שם משמואל
שכל את ידיו כי מנשה הבכור, ובתרגום אחכמינהון לידוהי, ויש לפרש שהכניס החכמה גם באברי הידים ולא שהמוח לבד השכיל, וכן הוא בא"ע שכתב כאלו ידיו השכילו מה שרצה לעשות, ולדעתי הוא כענין שנאמר ובתבונות כפיו ינחם שנתן ה' תבונה בהכפים, וכמ"ש בספר קול שמחה אהא דכתיב במלאכת המשכן אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה שדרשו ז"ל אפי' בהמות, ופי' הוא ז"ל שאפי' חלק הבהמיות שבאדם, וכן פרשנו במק"א הכתוב ותעש בחפץ כפי', והוא כענין שאמר דוד המע"ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך ובמדרש ריש בחקותי בכל יום אני מחשב למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והי' רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, וזה הי' מדתו של יעק"א ע"ה שגופו שב שכלי וגם גופו השכיל להקדים את אפרים, והיינו טעמא שתיקן תפילת ערבית שהוא כנגד אברים ופדרים, שעיקר הקרבן הוא הדם כי הדם הוא הנפש, והאברים ופדרים הם לעומת גוף האדם והוא ע"ה העלה את הגוף למדריגת הנפש, ע"כ אצלו הי' האברים ופדרים נמי עיקר הקרבן כמו הדם ותיקן תפילת ערבית כנגדן, ומה"ט מצינו בו הראשון שקרב שלמים אף שלא קרבו בני נח שלמים כי אכילתו הי' כמו קרבן, ובזה יש לפרש הא דאיתא בזוה"ק ששבת הוא יומא דנשמתא אף שיש נשמה באדם גם בימי החול, היינו דשבת הוא נחלת יעקב וכמו שיעקב הי' גם גופו במדריגת נשמה, כן שבת יומא דנשמתא היינו דגם הגוף צריך להיות במדריגת נשמה, וע"כ אכילת שבת הוא קודש ואינו מגשם כדאיתא בשם האר"י ז"ל: