Allusion על שמות 7:9

כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת וגו' והשלך לפני פרעה יהי לתנין, ויש לדקדק למה לפני ישראל עשה שלש אותות, נחש, צרעת, דם, ולפני פרעה הסתפק במופת התנין שהוא נחש לבד, ולכאורה איפכא מבעי' לי' דישראל מאמינים בני מאמינים די באחד האותות ולפרעה נצרך יותר, ונראה דהנה במהות שלש האותות יש לפרש עפ"י דברי הש"ס אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה אי אזיל מוטב ואם לאו יקרא ק"ש, אי אזיל מוטב ואי לאו יזכיר לו יום המיתה, ותמהו המפרשים למה לא יזכיר לו תיכף יום המיתה, וכבר פרשנו זה בכמה אנפי ואעפי"כ אין בהמ"ד בלי חידוש, ונראה דבודאי אין שום תרופה נגד יצה"ר אלא תורה כאמרם ז"ל בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, והטעם כי יצה"ר הוא מלאך ואין בכח בו"ד לנצחו אלא בכת התורה שקדמה אפי' למלאכים, והביט בתורה וברא את העולם, ואפי' המלאכים נבראו בכח התורה והתורה היא כולה שם משמותיו של הקב"ה, ובזוה"ק דאורייתא וקב"ה כולא חד, ובכח התורה הוא נעזר מהש"י, וזהו שאמרו ז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, ומובן אשר זולת כח התורה אי אפשר לנצח את יצה"ר, אך מה יעשה זה שאבן גדולה מונחת על לבו שאין מניחין לכנוס דברי תורה לתוך לבו, והיינו כי אמרו ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, ובחטאים ועונות מתפשט היצה"ר וכת דילי' ומכסין את מפתחי הלב, וזהו שאמרו ז"ל יעסוק בתורה אי אזיל מוטב היינו שילך לו מכאן כענין שכתוב ורוח עברה וטהרם שרוח התורה מעבירם מבלי להתפשט ולכסות עוד על מפתח הלב, ואי לא אזיל זהו לאות שיש לו כח גדול מחמת מרבית העונות ותחת שמקודם הי' יושב רק בין מפתחי הלב עכשיו אוה למושב לו על מפתח הלב וסותם את הלב, ע"ז אמר יקרא ק"ש, יחוד הש"י, והיינו שק"ש מעביר את המזיקין כמ"ש רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, ובכח הק"ש מעביר את ישיבת קבע של היצה"ר על מפתחי הלב, כי מזיקין נקראים הנכנסין ברשות הניזק אבל בעוד עומדין בגבולן וברשותן עדיין אינן נקראין מזיקין בפועל, וע"כ בכח ק"ש להעביר את המזיקין שהוא היצה"ר וכת דילי' מעל גבי מפתח הלב, שלא יהי' עוד מכסה את הלב וחוצץ בפני דברי תורה שלא יכנסו לתוך הלב, אבל לנצח ולעקור אח יצה"ר ממקומו המעותד לו אין בכח ק"ש אלא בכח התורה ומטעם הנ"ל, והעצה לקרות ק"ש היא רק למען יבוא ע"י כך להעצה הראשונה לעסוק בתורה וכלשון הזוה"ק לא אתדכי ב"נ אלא במלי דאורייתא, אך ידוע שרמ"ח תיבין דק"ש הם נגד רמ"ח איברין שבאדם וצריכין ליחד את כל האברים וכל החושים לק"ש, ואם גברו עונות עד שאינו יכול לצמצם את מחשבתו לק"ש, ע"ז אמר העצה יזכיר לו את יום המיתה, ואין הפירוש יראת עונש בלבד אלא לפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון על כל מחשבות לבו, ובזוה"ק שיום המיתה הוא יומא דדינא ובהזכרה זו גורם ביטוש לגסות לבו שעכ"פ יהי' ביכולתו לצמצם חושיו לק"ש, ומק"ש יהי' ביכולתו לבוא לעסוק בתורה כנ"ל שתורה היא תרופה אחת לנצח היצה"ר ואין זולתה, ומעתה שוב איננו קשה יזכיר לו תיכף יום המיתה, כי מבלעדי תורה וק"ש אין בהזכרת יום המיתה תועלת ובש"ס שלהי קידושין דאפי' בשעת אמנות לא תבר יצרי' אלא שהוא רק גורם לק"ש וכנ"ל: