חסידות על אסתר ג:ח

עתה נבאר הסוד של משלוח מנות איש לרעהו, ובתחלה נבאר מה שאמרו חכמינו ז"ל במדרש רבה במגילה על פסוק (אסתר ג, ח) ישנו עם אחד אלהיהם ישן הוא. הגם שכל דברי המן הוא להבל וריק. אמנם זה כולו שטות והאיך כתבו במגילה. והנראה ובו יבואר כמה מאמרי חכמינו ז"ל וזה יצא ראשונה שאמרו חכמינו ז"ל במסכת סוטה פרק ראשון דף ה' ע"א, בשמתא מאן דאית ביה ובשמתא מאן דלית ביה, ואמרו חכמינו ז"ל שמינית שבשמינית צריך להיות גאוה. ועיין בעין יעקב דכ"ז עיין שם. והנראה כי עיקר בריאת העולם עבור לשעשע באיומתו כי כשאדם מתפלל ולומד ועובד את הבורא ברוך הוא וברוך שמו בתורה ובמצות. אזי יש להקדוש ברוך הוא שמחה גדולה מזו כמו שאמרו חכמינו ז"ל במסכת זבחים (מו.) לשם ששה דברים הזבח נזבח ואמרו לשם ריח לשם ניחוח ופרש"י שנחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו. ובזה עיקר עבודתינו לתת נחת רוח להבורא ברוך הוא ליוצרינו ולבוראינו בעבודתינו תמה ובכל הדבורים אנחנו ממשיכין שפע רב בכל הברואים והיצורים והנעשים וכשיעלה זה במחשבת לבב איש, אזי יתלהב לבבו בקרבו וככה יגיד במחשבתו איש אשר נוצר מטיפה סרוחה ואחריתו רמה ותולעה יעלה ככה למעלה על ידי מעשיו הנעימים ויעשה פרי במעשיו שיוכל לשמח בו הבורא ברוך הוא אשר הוא קדוש ומשרתיו קדושים ויבא שפע רב בכל העולמות ובכל המלאכים ובכל הנשמות והאל הקדוש ישמח בו:

במ"ר ע"פ ישנו עם אחד א"ל שניהון רברבין שאוכלין ושותין ואומרים עונג שבת עונג יו"ט כו' א"ל הקב"ה רשע אתה מפיל עין רעה במועדיהם הרי אני מפילך לפניהם ומוסיפים להם מועד א' על מפלתך זה ימי הפורים כו' הענין הוא שהמן היה עינו רעה בזה ולא האמין שנמצא איזה קדושה בעניני הנאת הגוף כמו אכילה ושתיה. שזה נצמח משרש הנחש שפיתה לאדם בזה. ויש בזה רמז בגמרא (חולין קלט :) המן מן התורה מנין המן העץ והיינו דשם כ' אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת שזה שורש קליפת המן להיות שטוף בתאות אכילה לשם הנאת הגוף כפיתויו של הנחש. וכן אמרו (נדה לא.) ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע אמר מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורין וקדושים יציץ בדבר זה כו' שלא היה מאמין שיהיה מציאות קדושה בענין זה כידוע דתאוה זו ג"כ נמשך מפגם הנחש שהטיל זוהמא בחוה (כמ"ש שבת קמו.) ועל זה א"ל הקב"ה שיעשו עוד מועד חדש ממפלתו. והוא כמ"ש (מגילה ז :) מיחייב אינש לבסומי בפוריא עד כו' שדייקא ע"י השכרות ביין שלא מדעת נתברר פנימיות קדושת ישראל שגם ענין הנאת אכילה ושתיה שלו הוא בקדושה עד"ש (סנהדרין לח.) אגברו חמרא אדרדקי כי היכי דלימרו מילתא כו' נכנס יין יצא סוד. ואמרו (עירובין סה :) בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו וכו' והיינו שעל ידי השכרות דייקא כשניטל ממנו הדעת אז ניכר ונתברר ההבדל של קדושת ישראל לעמים שבישראל גם בעניני הנאות עולם הזה יש בפנימיות קדושה וכמ"ש (מגילה יב :) יום השביעי שבת היה שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות אבל וכו' והיינו שבישראל נתברר ע"י האכילה ושתיה דייקא הפנימיות של מכוון שלהם שהוא רק לקדושה שנמצא באכילה ושתיה ועל ידי כן מתחילין בדברי תורה וכנ"ל:

והענין דהוא ידע דאי אפשר לעולם בלא ישראל היינו צדיקים עובדי השם יתברך דעליהם העולם עומד וכמה שכתוב (חגיגה י"ב ע"ב) על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו. אלא שכבר אז"ל (תנחומא וירא ה') גלוי לפניו דעתידין אומות העולם לתרגם התורה ולומר אנו ישראל כו', ועשו ביחוד יש לו כח זה דפשיטות טלפיים וממנו עמלק עוד יותר שהוא הראשית דגוים וממנו המן שהוא כל התמצית דעמלק שלא קם מתנגד לישראל לגמרי כמוהו, ובו שורש כח דמיון זה בהיותו זה לעומת זה נגד יעקב בחר לו יה הוא חושב על עצמו שבו בחר ד' וכמו שאמר למי יחפוץ המלך לעשות יקר וגו' והמלך סתם הוא מלך מלכי המלכים, וחשב דהוא היותר נבחר אצל השם יתברך מכל העולם כולו, רק שבאמת הוא מלא זוהמא וטומאה וכל מחשבותיו לגרמיה ושבחירת השם יתברך הוא רק לעשות יקר וגדולה, מה שאין כן בני ישראל כל מה שמוסיף להם גדולה מקטינין עצמן כמשאז"ל (חולין פ"ט ע"א) וכל חפצם בבחירת הש"י בהם היינו לקרבם לעבודתו ית', וזהו עיקר הבחירה בבני ישראל שכל שהוא גדול יותר ומשיג יותר הוא מכיר יותר שפל ערכו ומקטין עצמו יותר, כי יודע שכל השתדלותו אינו כלום ורק מהשם יתברך חננו הכל בחסד חנם, וכמו שאמר יעקב אע"ה ראש אומתינו קטונתי מכל החסדים וגו' ומשה רבע"ה אמר ואתחנן שבקש מתנת חנם, אבל אומות העולם חושבים שמשתדלים ומה שהוא משיג איזה דבר ושלימות הוא מצד השתדלותו ואין קץ לגמול המגיע לו על זה, וחושבים שבחירת השם יתברך הוא מצד השתדלות ושגם הם יכולים להשתדל ואז הם ישראל, וזהו הכסף שאמר לשקול דהיינו השתדלות דבכל מאודך, אבל באמת אמרו על זה במדרש (שיר השירים רבה ח' ד') אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאוהב הקב"ה את ישראל בוז וגו' היינו דישראל שאוהבים את השם יתברך בכל מאודם אינו בשביל שיאהבם כלל רק שהם בעצם יש להם שייכות ודבוק להש"י, והם אוהבים אותו בלא סבה ותועלת עצמם, וכן הוא אוהבם גם כשאין שוה והנאה מגיע לו כלל, אבל אומות העולם כל השתדלותם הוא בשביל האהבה שיאהבם, ודבר זה אינו כלום וכמה שכתוב בריש ראש השנה שבאומות העולם נקרא אפילו רשע על זה ובישראל נקרא צדיק גמור, לפי שאפילו מתכוין על מנת לקבל פרס אין זה עיקר כונתו רק טפל וגם אם לא יתנו לו שום פרס יהנה מזה עצמו שעשה רצון הש"י, ודבר זה הוא שורש הקדושה דישראל שאין ניתקת מהם לעולם עד שעל כן אי אפשר לכלותם, ואף על פי שיזדמן שישנים מהמצות וחוטאים גם כן, היינו הכל רק מצד ההשתקעות דעולם הזה ולא מצד שרשם. והבירור הוא דבהצר להם הם חוזרים להשם יתברך אף על פי שרואים שהוא מיצר להם, ועל כן באמות העולם והיה כי ירעב והתקצף וקלל וגו' אבל ישראל שאין כוונתם לקבל פרס רק אוהבים בעצם להשם יתברך אלא שהשאור שבעיסה משכיחם. ובהיצר ובפרט כשהיו מוכנים ליהרג דהותש כח היצר שבו להשם יתברך בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם, ואז ליהודים היתה אורה וגו' דשבו להם כל המדריגות, אורה זו תורה וחכמה שבמוח ונגדה עושין לדורות מצות מקרא מגילה דקרויה ספר כאמתה של תורה ועל ידי זה זוכין לאורה, ושמחה הוא בלב כמה שכתוב לב וגו' ובשמחתו וגו' ונאמר לב שמח וגו' ולישרי לב שמחה וזכו לישרת לב ושמחה, ועל זה הוא מצות שמחה ומשתה והמן היה מקטרג על זה כמה שכתוב במדרש (אסתר פרשה ו') שאמר אוכלין ושותין ואומרים עונג שבת עונג יום טוב, היינו דאצל אומות העולם אי אפשר להם לעשות דבר של הנאת עצמם לשם שמים כיון דהם כל שורש כונתם הוא רק הנאת עצמם וכל טיבו דעבדין לגרמייהו, ואפילו מה שעושין לשם שמים הוא לקבל פרס ולהנאתן, אלא שמכל מקום גוף המעשה אינו הנאה חושבים דזה נקרא לשם שמים, אבל כשגוף המעשה גם כן הנאתן מה לשם שמים יש בזה, אבל באמת אצל בני ישראל שורש כונתם לשם שמים היינו שלא להנאתן כלל ואפילו מכוין הנאה וקבלת פרס אין זה העיקר אצלו, ואם כן אפילו גוף המעשה גם כן הנאה מכל מקום ההנאה טפלה אצלם ועיקר הכונה לשם שמים לא נתבטלה על ידי זה, דאפילו שיתבטל אחר כך ההנאה הוא חושק לזה עצמו של עשיה לשם שמים לבד, וזהו עיקר ההבדל בין ישראל לעמים שנתברר בפורים, ועל כן עיקרם נקרא ימי משתה ושמחה וחייב לבסומי עד דלא ידע כו' דאז ודאי אין לו שום כונה לשם שמים אלא דסתמן לשמן קיימי אצל זרע ישראל ואין צריך כלל לכונה לשם שמים, כי הם כל מעשיהם לשם שמים ששרשם תקוע בזה ואפילו בלא כונתם: