Chasidut על במדבר 22:6

וירא בלק בן צפור וגו' (במדבר כב ב). יש לדקדק במקראות אלו טובא. (א), מה שמדקדק האברבנאל דהלא היראה מתייחסת אחר הרואה את דבר המפחיד, וכאן שייך שמיעה. (ב), למה משני מפסוק ראשון לשני מישראל לעם (במדבר כב ג). (ג), בנתינת הטעם כי רב הוא, קשה אם כן אינו תולה הפחד במה שראו שעשו לאמורי, רק במה שראו שרב הוא, ומה שראו שעשו לאמורי בעצמם הקל וחומר כמו שפירש רש"י (ד"ה וירא), אינו תולה אם רב אם מעט הוא יהיה איך שיהיה כיון שנצחו לאמורי הקל וחומר במקומו. ואין לומר דכי בלשון אף כמו שפירש הראב"ע בכי קרוב הוא (שמות יג יז), ואם כן קאי כי רב הוא על מואב. אך אין זה מארבע לשונות שמסרו לנו רז"ל (ר"ה ג' ע"א) דמשמש כי בהן, וכבר כתבנו בזה במקום אחר, ובודאי הקבלה עיקר. (ד), למה חזר וקרא אותן בני ישראל. (ה), ויאמר מואב (במדבר כב ד), למה לא בלק מלכם. (וא"ו), למה קורא אותן בשם הקהל. (זיי"ן), ובלק בן צפור מלך למואב, איך נמשך לכאן. (חי"ת), וישלח מלאכים (במדבר כב ה), קושית האברבנאל שאלה ד', למה לא התאמץ בלק בחרב ובפרשים. (טי"ת), הנה עם יצא ממצרים, מה לו בזה מאיזה מקום יצאו ובאו. (יו"ד), הנה כיסה את עין הארץ, מה טובו. (יא), והוא שוכן מבעיא ליה. (יב), ממולי אין לו ביאור כלל, הן לפירוש התרגומים היה ראוי לומר למולי או מולי, והן לפירוש רש"י (ד"ה והוא). (יג) כי עצום הוא ממנו (במדבר כב ו), מה הודיע בזה. (יד), אולי אוכל נכה בו, דפתח ביחיד וסיים ברבים. (טו), שאלה ה' של הראב"ע כי פעם עשה בלק בטחונו על בלעם בדרך ספק, ופעם בטוח.

וזה שאמר הכתוב דאף שלא נתייראו מפני ישראל, מבחינת ישראל כי לא ידעו מזה דבר, אבל ויקוצו אף מבני ישראל כי זה הוא בטבע. והנה מואב לשיטתם לא פחדו רק מהריבוי, לכך (במדבר כב ד) ויאמר מואב וגו' עתה ילחכו הקהל דייקא, דמחמת שנקהלו קיבוץ גדול נתייראו, ואמירתם היה לזקני מדין שיתחברו עמהם ויהיה גם כן ריבוי עם, אבל על הענין הניצחון שהיה לישראל שלא כדרך הטבע, לא חשו כי סברו שהוא מצד הקסם, ועל זה לא חשו כי ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא, והבן. אבל בלק ראה מה שעשה ישראל, לכך (במדבר כב ה) וישלח מלאכים אל בלעם, כי חשבהו לנביא השי"ת ומדבר ה' עמו, והאמת היה כן כמבואר בפסוק ובמדרש. וזה אשר שלח לו הנה עם יצא ממצרים דייקא, שאין יכול לצאת משם בטבע ואף לא בקסם, כי מעוננים וקוסמים המה ומלאה כשפים, ובודאי (היה) רק אצבע אלקים הוא. ועוד ראיה הנה כיסה את עין הארץ, דהיינו שאין נראה אצלם זוהר הנהגת הארץ הטבע, רק הכל שלא בדרך הטבע וכמדרשו (במ"ר פ"כ ז') שהרגו את עין הארץ, ומהדרש מוכח המשמעות, והמשמעות הוא סיבה להדרש, והבן זה. ושמא תאמר על זה הראיה שמא הוא בקסמים, לכן אמר והוא יושב וגו', כי ידוע מהזוהר הק' בפסוק (שמות ח ה) התפאר עלי, דקסם לאו בכל זמן רק לעתים ידועים, אבל דבר ה' לעולם בלי השתנות. וידוע מ"ש הרמב"ם (מורה נבוכים חלק א' פרק י"א) בפסוק (תהלים כט י) ה' למבול ישב, שפירש כי לא יבטל הוא לבטולם, ואפילו בשעת המבול הוא ישב ונח כביכול בלי השתנות. וידוע דזה לעומת זה עשה אלקים, ובלק היה מצד הטומאה והוא יושב בלי השתנות, בזה נראה שהענין הוא ממולי, ר"ל מזה הצד שכנגדי ולא מצד קסם והטומאה אשר בצידי, (במדבר כב ו) ועתה לכה נא ארה וגו' כי יש לך כח אלקי, ואף אם גם הם יש להם כח אלקי, באמת יהיה כתרי קל וחומר דסתרי אהדדי, אז אפעול בשלי. והנה ידוע דקסם ודאי לא יפעול, רק להצליח את הלוחמים אף שהם מועטים וחלושים, לכך אמר אולי אוכל נכה בו, ואולי שמא דבר אלקי אשר בהם הוא גדול יותר ממך כי ידעתי וגו', אבל באלו אני מסופק כיון שגם להם יש כח אלקי, והבן כי נכון מאד הוא בס"ד ומיושב כל הקושיות.

מדרש (דב"ר פ"ד א') הובא בספר נחלת עזריאל, רבנן אמרי אמר הקב"ה לא לרעתכם נתתי לכם ברכה וקללה, אלא להודיעך דרך טובה שיבחרו אותה כדי שיטלו שכר, מנין ממה שקרינו בענין ראה אנכי (דברים יא כו), עד כאן. והוא תמוה דמהיכי תיתי דברכה יהיו לרעה, ועוד שאר תמיהות. ויתפרש על פי מה שכתבתי על הפסוק ראה אנכי כו', על פי מ"ש על המדרש (ילקו"ש רמז תתע"ה) ברכה וקללה למה נאמר כו', עיין שם. ושורש דברי שם, דבאמת כיון שמסיים בקללה, נראה דלא יתכן כמבואר גבי בלעם את אשר תאור יואר (במדבר כב ו), ויתכן דקללה הוי הלאו, ובעינן הן קודם ללאו. אולם כיון דלפי זה הא בעי תנאי קודם למעשה, אולם נתינת שכר הוי התנאי, ואשר תשמעו הוי המעשה, וזה באמת רצון הבורא שעיקר שיהיה האדם עושה רצונו כמבואר שם. וזה כונת המדרש, עיין שם. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל לא לרעתכם נתתי לכם ברכה וקללה, דהא דהוא לרעה כדי שיהיה הקללה בסיום ח"ו, דאם לדין תנאי כנ"ל, אם כן היה צריך להיות התנאי קודם למעשה. לכך אמר לא לרעתכם כו', אלא להודיעך כו' שיבחרו אותה כדי שיטלו שכר, ר"ל דהשי"ת מודיע רק כדי שיטלו שכר והוא עצם הכונה, ואם כן הוי כמו תנאי קודם למעשה, ושפיר הוי בדיני תנאי, לכך נאמר ברכה וקללה כדי שיהיה גם כן הן קודם ללאו ולא לרעה ח"ו, מנין ממה שקרינו בענין ראה אנכי, וקשה מאי ראה דקאמר, ועל כרחך כמו שפירשתי שאנכי בודאי אוהב ישראל, ובודאי לא אדבר דבר לכם ח"ו לרעה, ועל כרחך כנ"ל, והן הן הדברים ודו"ק. והשתא אתי שפיר, דעל המדרש הפשוט קשה והלא אסור לשמש על מנת לקבל פרס (אבות פ"א מ"ג), אבל עכשיו אתי שפיר, דר"ל דהשי"ת מודיע שיבחרו כדי שיטלו שכר, והוא עצם הכונה להשי"ת, ולא שישראל יכוונו לזה, והבן כי נכון הוא בס"ד.