Chasidut על איוב 11:9

נִמְצָא שֶׁהַתּוֹרָה גְּדוֹלָה וּרְחָבָה מְאֹד, רַק שֶׁהַזֶּרֶת הַקָּטָן, שֶׁהוּא הָעוֹלָם, עוֹמֵד בִּפְנֵי מְאוֹר הָעֵינַיִם, וּמוֹנֵעַ מִלִּרְאוֹת אוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל הַתּוֹרָה, אַף שֶׁכָּל הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא רַק זֶרֶת קָטָן, נֶגֶד הַתּוֹרָה שֶׁהִיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּרְחָבָה מִנִּי יָם (איוב י״א:ט׳).

נשא את ראש בני גרשון גם הם וגו'.
כתיב (ישעיהו מ״ב:כ״א) ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. והענין בזה ד' חפץ למען צדקו מורה, על הנקודה הזאת שהשי"ת קבע בלב כל אחד ואחד מישראל נקודה קדושה וקבועה, אשר בזאת הנקודה בחר השי"ת למעלה מכל סדר עבודה, רק מצד שעלה במחשבה תחלה. ורק מ"מ בעולם הזה הציב השי"ת שישראל יבררו עצמם מצידם למה באמת בחר השי"ת בישראל יותר מכל האומות. הן אמת שישראל עלה במחשבה תחלה, אבל למה מגיע להם זאת. ע"כ הציב השי"ת לישראל תורה ומצות, והציב השי"ת שילכו בסדר עבודה ובבירורים מצידם, כדי שעל ידם תכיר כל הבריאה שמגיע להם זאת בשורת הדין, מאחר שישראל מבררים עצמם מצידם לזה מגיע להם בשורת הדין שהשי"ת ישכין שכינתו אצלם. וזה מורה יגדיל תורה ויאדיר, כי מאי תורה דאורי וגלי מה דהוה סתים בקדמיתא דלא אתידע כדאיתא בזוה"ק (מצורע נג.), והיינו שקודם שישראל מברר עצמו מצידו, אז הנקודה הקבועה בלבו הוא בהעלם גדול, וזה נקרא סתים. אבל על ידי שאדם הולך בתורה ועבודה, אזי מביא הנקודה הזאת מההעלם אל הגלוי. וזה דאורי וגלי מה דהוה סתים, שקודם עבודתו אז הוא סתים ואח"כ הוא בהתגלות. וזה ביאור הכתוב ד' חפץ למען צדקו, מורה על הנקודה הקבוע בלבו בלי שום עבודה, ורק שהשי"ת בחר בו למעלה מכל סדר עבודה. ויגדיל תורה מורה, שהשי"ת הציב בזה העולם שישראל יבררו עצמם למה באמת קבע השי"ת אצלם זאת הנקודה, ולמה באמת בחר השי"ת בהם יותר משאר האומות. ואמר על זה כבוד אזמו"ר זללה"ה שהפסוק הזה מרומז בהפרשה הזאת. והוא כי נחשב בכאן כל המשאות, משא בני קהת, ומשא בני גרשון, ומשא בני מררי. והם מרמזים על בעלי תורה ובעלי יראה ובעלי מעשה המצות. משא בני קהת הם כנגד בעלי תורה, והיינו שהם ראו מפורש החיבור שיש לו להשי"ת עם ישראל גם בלא עבודה מצידם, שהם היו נושאי הארון, ובאמת ראו מפורש שארון נושא את נושאיו, וזה מורה שראו שהשי"ת בחר בישראל למעלה מכל סדר עבודה שלהם, ולזה נאמר אצלם (במדבר ז׳:ט׳) כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, והיינו שהם מצידם רצו לקחת על עצמם עבודה, כי מחמת שראו מפורש זה החיבור התמידי, לזה נאמר אצלם (במדבר ד׳:כ׳) ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו, והיינו שאם יהיה כ"כ אצלם האור בהתגלות יאפס מהם כל כח עבודה והחיים. ועי"ז רצו לקחת על עצמם סבלנות מצידם, כדי שלא יתבטלו ויגיעו לזה החיבור ע"י עבודתם. ומשא בני גרשון היה כנגד בעלי יראה, שהם היו נושאים היריעות והפרוכת שהיו נושאים כל המסכים. וזה הוא הענין כדאיתא בזוה"ק (בלק רד:) נהורא קדמאה דברא קוב"ה עלמא לית יכול עלמא למסבלא מה עביד קוב"ה עביד נהורא לנהורא ויקריה ליקריה לאתלבשא דא בדא. והיינו שהאור היורד מן השי"ת אי אפשר בשום אופן ביד הבריאה לקבלו, ורק הציב השי"ת מסכים המבדילים כדי שעל ידם יוכל הבריאה לקבל האור של השי"ת, ולזה רומז משא בני גרשון על בעלי יראה, שהם ראו שכל אלו המסכים והלבושים הכל לבושים למקום ארון אשר אינו מן המדה, והיינו שהם הבינו שכל אלו המסכים הציב השי"ת כדי שתהיה ביד הבריאה לקבל אור הבהיר המשולל מכל לבוש. ומשא בני מררי הם כנגד בעלי מעשה המצות שהם היו נושאי קרשים ובריחים וגו' והיינו שזה מרמז על פעולת עוה"ז, והיינו שראו באמת איך יכול האדם להגיע לאור הגדול הוא רק ע"י פעולת מעשה המצות, שהאדם ההולך בסדר עבודה ממעשה המצות יכול לבקוע את המסכים ולהגיע לשורש האור. ולזה היה מספרם של בני מררי שלשת אלפים ומאתים. כי המספר של הגבול של סדר עבודה שהציב השי"ת בעוה"ז הוא נכלל בזה המספר. כדאיתא בש"ס (עירובין כא:) אמר רב חסדא דרש מרי בר מר מאי דכתיב (תהילים קי״ט:צ״ו) לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד, דבר זה אמר דוד ולא פירשו וכו' עד שבא זכריה בן עדו ופירשו וכו' נמצא כל העולם כולו אחד משלשת אלפים ומאתים בתורה. והיינו כי בשורש, דברי תורה הוא בלי גבול ובלי תכלית, כמו שכתיב (איוב י״א:ט׳) ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ורק זה הגבול של עבודה שהציב השי"ת בזה העולם, הוא נכלל בזה המספר שלשת אלפים ומאתים, ולזה מחמת שבני מררי היו מרמזים על זה הגבול של מעשה המצות ועבודה נמצא אצלם מכוון זה המספר שלשת אלפים ומאתים:

והענין הוא על-דרך מוסר, ידוע מאמר הזהר על פסוק (קהלת ט, יד): "עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט", ודרש "עִיר קְטַנָּה" היא התורה, ואם אמנם (איוב יא, ט): "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ" וגדולה היא, נקראת קטנה מפני ש-"אֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט", והאמת הוא להיות התורה נקראת עיר מפני שהיא כרכא דכולא בה ובה תחזי אשר עין לא ראתה, לתת עצות בנפשו איך ובמה לזכך גופו ואיבריו וקדוש יהיה, מקדש אקרי משכן ה', כי התורה והמצות נקראים אור ונר שלהבת יה, כמצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות ה' כי בהכניס פחד ה' בלבו יחודו ואהבתו יתבחן לבו ויצרף צירוף אחר צירוף, שבכל מקום קדוש משם יתפרדו כל פועלי און, ובפרט בעלות הלהב השמימה מפני פחד ה' והדר גאונו כידוע מדרך הטבע שכל פסולת המתכות מאליהם נופלים בהתיכם באש, הנה כללא דמילתא להיות עיקר ושורש עסק התורה בכדי להתקשר בשכינתא וכדי שהתורה תורהו יראת ה' היא אוצרו ועצות בנפשו, וזהו (תהלים קיב, ז): "נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה'", ויאמין באמונה שלימה שאחר היגיעה ועסק התורה ימצא מרגוע לנפשו לבא אל הקודש, ומכשיר אותו לחיבת הקודש באהבה וחיבה ויהיה דבריו כדבש למתוק, וכמאמר שהתורה מתוקה מדבש, שהרי לכאורה הם שני כתובים דסתרו אהדדי, כתוב א' אומר (משלי ב, ד): "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה" כי (משלי ב, ה): "אָז תָּבִין יִרְאַת ה'", וכתוב אחד אומר שהתורה (תהלים יט, יא): "נֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב". אבל הענין כמאמר רז"ל: שעיקר תנאי עסק התורה צריך-להיות באופן שאמרו רז"ל, שתהא (אבות ג, ט): "שֶׁיִּרְאַתוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ" ויעסוק בתורה כדי שתורהו התקשרות ואהבת ה' והידבק במצותיו, וכשיאמין באמונה שלימה שהתורה תופע עליו נהרה (איוב כט, ג): "בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי", אז בהתייחדו עם עסק התורה ובא אל יחוד והתקשרות אמיתי ובקע כשחר אורו על-ידי אותה האמונה.