Chasidut על איוב 15:15

ועל פי זה יתבאר המדרש רבה הנ"ל, דממה שפירשנו הפסוק הנ"ל, מבואר דדוקא על ידי משה היה הברכה דהיינו השראת שכינה, משום דלא היה בו התערבות רע, והיינו דנקרא נאמן, דהא קשה וכי שאר הצדיקים גנבים הם ח"ו, רק דהענין הוא דאין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם, שמא יחטאו ואינו מאמין בהם, והן בקדושיו לא יאמין כתיב (איוב טו טו, תנחומא תולדות סי' ז). ואף דהכל צפוי (אבות פ"ג מט"ו), מכל מקום הידיעה אינה מזדקקת לבחירה, מיהו זה דוקא באם יש בו איזה תערובות טוב ורע יש לחוש להתגרות הרע, מה שאין כן רק טוב, ולכך נקרא משה נאמן, ולכך הוא רב ברכות שהיה על ידו השראת שכינה, שממנו כל הברכות אף בדברים שלא היה ראויין מצד עצמן לכך הואיל דקיימא בחושבנא, וקרח היה היפך מזה, שהיה מאבד אף למה שהיה בידו, כי היה לוי ודי לו יקר כמאמר משה (במדבר טז ט) המעט מכם וכו', שהם דבוקים לו יתברך יותר משאר ישראל, ורצה להעשיר שיהיה כהן גדול שיהיה דבוק יותר מכל עם, דהיינו שהשגיח על גבהות נשמתו כנודע בלוי, ולא השגיח על התערובות כנודע מנשמת קרח, היפך משה של היה בו שום תערובות, ולכך נמדד לו היפך ממשה, דעל ידי משה היה השראת שכינה אף במה שאין ראוי, ועל ידי קרח נסתלק השכינה וזיו המתפשט אף מה שהיה כבר, דענין פתיחת פי הארץ נאמר בו (במדבר טז ל) ואם בריאה יברא, ופירש רש"י (ד"ה ואם) בריאה חדשה, והראב"ע פירש כמו וברא אתהן בחרבותם (יחזקאל כג מז). ולי נראה דשתיהן אמת, דידוע מה שפירש הבעש"ט בפסוק (תהלים קיט פט) לעולם ה' דברך נצב בשמים, כי נאמר (תהלים לג ו) בדבר ה' שמים נעשו, ואותו דבור נצב קיים בשמים והוא המחיה אותם ומקיימם. ומה שפירשתי אני בפסוק (תהלים לג ט) כי הוא אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד, כלומר שאותו דבור יעמוד קיים והבן. והנה במושך מאמרו אליו יהיה ביטול המציאות, ויתכן דכזה היה פתיחת הארץ, שמאותו המקום סילק מאמרו ונשאר חלל, אם כן הוי בשעת מעשה כפירוש הראב"ע, ואחר כך כשחזר מאמרו הוי כמו בריאה חדשה כפירוש רש"י, והבן.

אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים (יומא פה:).
כתיב (אמור כ"ג) ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש וגו'. ואיתא בש"ס (ברכות ח':) וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין אלא כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה אני עליו כאילו התענה תשיעי ועשירי. הענין בזה, דהנה אנו רואין שכל מה שישראל מקבל לתוכו, הוא הכל מדריגות למטה ממנו, כי השי"ת הציב אלו המדרגות דצח"מ, וכל מה שישראל מקבל לתוכו הוא הכל למטה ממנו, והאדם צריך לקבל את אלו הדברים, כדי שעל ידו יתעלה ויחזירם פנים בפנים להשי"ת. כי מזה שהאדם מברר שבכל אלו הדברים הם מלאים אור, שאפילו הדומם ג"כ מלא אור, מזה נתברר שיכול לקבל את אלו הדברים ויחזירם פנים בפנים, כי באמת מצד השי"ת הם הכל מלאים אור. ורק מצד האדם אינו רואה איך שנמצא בהם אור, והאדם בעבודה צריך לברר איך שנמצא בהם אור, ומזה נתברר שכל אלו הדברים יכולים לכלול בתוכו, כי יחזירם פנים בפנים לנוכח השי"ת. וזה כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה אני עליו כאילו התענה תשיעי ועשירי, כי מזה שאנו רואין שבעשירי האדם מבטל עצמו להשי"ת ועוזב כל לבושים של עוה"ז הנכלל בחמשה עינוים, ומברר עצמו שיכול לעזוב כל הנאת עוה"ז. מזה נתברר שכל אלו הדברים יכול לכלול בקרבו, כי העינוי של עשירי מברר אכילת תשיעי שיכול לכלול בקרבו והוא יחזירו פנים בפנים להשי"ת. וע"ז הקשה כבוד אאמו"ר זללה"ה, שלפי זה היה צריך להיות מקודם העינוי של עשירי ואח"כ אכילת תשיעי, והיינו שהאדם יברר עצמו מקודם ואח"כ יאיר לו השי"ת עד כמה שיכול לכלול בקרבו. ורק הענין הוא, כי השי"ת חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. והיינו שכל ניצוץ של קדושה שיכול לכלול בקרב ישראל, רוצה השי"ת שיכלול. כמו שמצינו אצל שעיר עזאזל, והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי (אחרי ט"ז), ונתבאר מפי כבוד אזמו"ר זללה"ה שזה היה צריך לעמוד עד אחר עבודת היום, שהשי"ת רוצה שכל מיני ניצוצות קדושות שעוד היה להוציא מהאילן הטוב ורע רצונו ית' שיוציאם. ובאמת אילו היה בכח אדם לברר עצמו עד הגמר והבירור האחרון, היה באמת קודם בירוריו של אדם שיברר שיכול להאיר בכל אלו הדברים איך שנמצא בהם אור. ואח"כ יאיר לו השי"ת שיכול לכלול בקרבו כל הדברים. אבל באמת אין בכח אדם לברר עצמו אלא עד מקום שידו מגיע. ועל הבירור האחרון נאמר (איוב ט״ו:ט״ו-ט״ז) ושמים לא זכו בעינו כי מי יאמר זכיתי לבי, ורק שאדם מברר עצמו עד מקום שידו מגיע, והשאר מברר השם יתברך שבעומק הלב הוא מלא עבודה. ולזה הוא מקודם אכילת תשיעי ואחר כך העינוי של עשירי, כי השם יתברך חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, ורוצה שכל מה שיכול לכלול בקרב ישראל יכלול ולא ידח מהם אפילו ניצוץ אחד. וזה אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין, והיינו שהאדם מצידו מטהר ומברר עד מקום שידו מגעת. וזה ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, והיינו שעל השאר יברר אתכם השי"ת שעומק הלב של ישראל הוא מלא עבודה:

וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל, ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא.
בזוה"ק (וילך רפ"ג:) לאן הלך אלא וילך כגופא בלא דרועא. הנה הזרועות אצל האדם מורין שביכולת האדם לנשאות כל דברים שבעולם. וזה כגופא בלא דרועא, דבזה היום נשלם משה רבינו בתכלית השלימות. וזה שאמר לא אוכל לצאת ולבוא, ואיתא בש"ס (סוטה י"ג:) לצאת ולבוא בדברי תורה מלמד שנסתמו ממנו שערי החכמה, היינו שנשלם בד"ת בתכלית השלימות, ועליו אין להוסיף ואין לגרוע. אף שאיתא בזוה"ק (וירא ק"כ.) משה משה לא פסיק טעמא בגיוויהו קדמאה שלים בתראה שלים, היינו שמשרע"ה נשלם בתכלית השלימות תיכף מיום הולדו, ואיך שייך לומר שביום מיתתו נשלם. אך באמת נולד שלם, אך מצד שכל עבודתו היה לקבוע קדושה וד"ת אצל ישראל, וזה נשלם היום, היינו שכל כמה שהיה ביכולת לקבוע קדושה וד"ת בלב ישראל, היה נגמר בזה היום. וכמו בכל אדם יש מעלה שיכול בכל פעם להוסיף ד"ת וכבוד שמים, וכמו שכתיב (תהילים ע״א:י״ד) ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך, אבל יש גריעות שביכולת ח"ו לפסוד ג"כ, אבל בעת שנשלם הגם שיש גריעות שאין ביכולת להוסיף עוד, אבל בזה יש יתרון ומעלה שאין ביכולת להפסיד. כן גם אצל משרע"ה הגם שאחר השלמה לא היה מוסיף עוד לקבוע ד"ת בלבות ישראל, אבל בזה יש יתרון שמה שקבע נקבע בקביעות, שאין ביכולתינו להפסיד ח"ו מזה הקדושה. וזה שאמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא בד"ת, והיינו שאין להוסיף ואין לגרוע ח"ו. וזה שהזכיר כאן בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, וכמו שאיתא בש"ס (חולין קל"ט:) משה מן התורה מנין שנאמר בשגם הוא בשר. ומזה הוא הסימן שהוא היה הגדול שבנבראים, שמחמת שהשי"ת התפאר נגדו שגם הוא בשר מוכרח שהוא הגדול, וכדאיתא בזוה"ק (ויגש ר"ז.) על הפסוק ושמים לא זכו בעיניו (איוב ט״ו:ט״ו) וכי ס"ד דגריעותא דשמים הוא אלא חשיבו משמים איהו וכו' בעיניו הוא דלא זכו. וכן כאן שכתב בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה, מאה ועשרים מורה על מדריגה היותר גבוה, והיינו שהשי"ת אמר עליו אף שהוא במדריגות היותר גבוהות ועכ"ז הוא ג"כ בשר, וזה שהזכיר גם כאן מאה ועשרים, שמורה על מדריגה גבוהה, ואז קבע קדושה אצל ישראל, והיינו שכל כמה שהיה באפשרות לקבוע קדושה, קבע אצל ישראל כיתד בל תמוט: