Chasidut על איוב 33:3

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהילים ל״ב:ו׳)^מאעיין מי השלוח ח"א פרשת חיי ד"ה ויהיו [א].. לעת מצוא מורה שימסור האדם את עצמו להשי"ת, ועיקרה הוא במחשבה שהיא באמת טהורה, שכל זמן שלא יצאה מכח אל הפועל אז היא סדורה וערוכה כולה לה', אך כאשר תצא אל הפועל, אז צריכה להתברר, אם יחפוץ לעסוק בתורה צריך מתחלה לברך עליה, כי אין אדם יודע האור הגנוז בתורה, לכן צריך מתחלה להמליך את השי"ת על זה^מבעיין במי השלוח ח"ב פרשת עקב ד"ה וזכרת: בגמ' (ברכות מ:) לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו, ואפילו בדברי תורה אם אין האדם זוכר נותן התורה אין חכמתו נחשבת לכלום. וכן מבואר שם תהילים (לד) ד"ה מי האיש: כשיברך את ה' בלשונו בכוונת הלב אז יבין דברי תורה לאמיתם כמו שכתיב (איוב ל״ג:ג׳) ודעת שפתי ברור מללו.. וכן בעשותו אחת ממצות ה' אשר תעשינה, צריך לברך תחלה, מפני שאין בכח האדם להבין הכוונה וד"ת שגנוז בפעולת המצוה^מגנתבאר במי השלוח ח"ב מסכת ראש השנה (כט:) ד"ה יום טוב: בעוה"ז מעשי המצות המה לבושים למצות דלעילא כדאיתא בהאר"י ז"ל (עץ חיים שער פנימיות וחיצוניות דרוש ב') וזה שאנו מברכים על מצות, אשר קדשנו במצותיו וצונו, היינו שהלבוש המצות דלעילא במעשי המצות של עולם הזה.. וכן בענין אכילה, אם ירצה לאכול צריך להמליך מתחלה את השי"ת, וליטול ידיו לסלק כל נגיעותיו, כי הדבר מאכל הוא באמת בקטנות הדרגין, שהוא רק צומח או חי ולא נודע מה יהיה כאשר תבאנה אל קרבו, כי אם ילך האדם בכח האכילה לדבר מצוה, אז יעלה את המאכל למעלה למעלה, מאחר שע"י זה המאכל כנס כח ואון לעשות ולקיים חפץ ה', אבל אם ח"ו יעשה בזה הכח ההיפך מרצון השי"ת, אז תשפילנו האכילה^מדכמו שביאר בתפארת יוסף פרשת תצא ד"ה כי תצא: וכן נקרא בזוה"ק (עקב ערב:) שעת סעודה שעת קרבא, והוא, כי באמת עיקר כח המחיה את האדם הוא הנקודה טובה הנמצא בהמאכל, וזה המוצא פי ד' המונח בהמאכל, ורק בזה העולם נתלבש בלבושים גשמיים, ואם האדם מקבל את המאכל והולך בזה הכח ועובד את השי"ת, אז מגביר האדם על המאכל, והיינו שמקבל את הטוב הנמצא בו, ויש לו כל מיני סיעתות לעבודת השי"ת. שאני מי שאינו עובד את השי"ת בזה הכח, אז נקרא שהמאכל מתגבר על האדם, היינו לא די שאין לו סיעתות ממנו ורק שח"ו יכול להטרידו בכל מיני טרדות.. לכן יכיר כל איש מה יעשה, וימליך מתחלה את השי"ת על החפץ, ויתפלל כל חסיד לעת מצוא להשי"ת שיצליחהו באשר יהלוך, ושטף מים הרבים הרומז להנאות ותאות גופניות אליו לא יגיעו^מהעיין בתפארת יוסף פרשת אמור ד"ה שור: איתא בש"ס (ברכות לה.) רבי לוי רמי כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, והיינו לאחר ברכה מורה, שמכיר שד' הוא הנותן של הטובה והטובה הוא בידו ית', שזה מורה ברכה, אז יש לאדם קנין גמור בהטובה ונקרא והארץ נתן לבני אדם. ועיין עוד שם מסכת מגילה (ו.) ד"ה א"ר.. וכן אם ישא אשה, שבאמת יש לאשה כח גדול מלאיש, ולפעמים יוכל להתגבר כחה מכח האיש, ותשטף הנקודה הקדושה שנמצא באיש. ולזה היו שואלין במערבא לנושא אשה הכי, מצא או מוצא, כדאיתא בקידושין (דף סו:) שבאיסורי ביאה במקום שאין קידושין הולד כמותה, וברבה (נשא פ' ט) שהבעל מפקיד גופו לאשתו לשמרו. וזה הוא שדרשו בש"ס (שם) ע"ז הכתוב לעת מצוא זו אשה^מולעיל פרשה זו אות ב ד"ה לעת מצוא זו אשה.:

מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. על זה אמר שלמה המלך בחכמתו (משלי כ"א,כ"ב) עיר גברים עלה חכם וירד עז מבטחה, שזה הוא עיקר המבטח עוז לשמור פיו ולשונו, כי הפה והלשון הם מתאחדים, כי בפה האדם מקבל כח השפעה ובלשון האדם מברך לה' על הטובה ואז תפעל אכילתו לטוב וכמו שכתיב (שמות כ"ג,כ"ה) וברך את לחמך ואת מימך והסרתי מחלה מקרבך, וכשיברך את ה' בלשונו בכוונת הלב אז יבין דברי תורה לאמיתם כמו שכתיב (איוב ל"ג,ג') ודעת שפתי ברור מללו, והנה מה שאדם צריך לשמור הפה והלשון אף שלעיני אדם נדמה שעיקר הוא המעשה, אבל באמת עיקר השמירה הוא בפה ולשון, כענין מכה בפטיש שאיתא בגמ' (שבת ק"ג.) המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב שזה הוא הגמר מהמלאכה שאם יכה בפטיש יצא לצורף כלי ואם לאו יצא משחת מראהו, וכן כל דבר נתברר על ידי הלשון וכמו שביאר הבעש"ט זללה"ה על מה שאיתא בגמ (ברכות ו':) דברים העומדים ברומו של עולם "שדברים" הם עומדים ברומו של עולם, וכדאיתא בזוה"ק (אמור ק"ה.) אבל לבתר דאפיק מלה מפומיה ההוא מלה אתעביד קלא ובקע אוירין ורקיעין וסלקא לעילא, ולכן הזהיר מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב נצר לשונך וגו'.