Chasidut על איוב 35:10

מִזְמוֹר – הַנּוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלָּיְלָה (איוב ל״ה:י׳).

כי בדורות הראשונים לא היה להם הבחירה ונראה טוב ג"כ כרע, כמו שאנו רואים בדוד המלך, שכל ימי חייו היו שבעים שנה מה שנתן לו אדם הראשון כדאיתא בזוה"ק (וישלח קסח.), וכיון שאדם הראשון נתן לו משנותיו א"כ היה הוא הגדול, ומכל מקום איתא בזוה"ק (שמיני מ:) דוד נמי איש תרומות הוה, והשיב שהוא היה רוצה במשפט, ולכן מצד הוויתו טעה בו גדול הנביאים. וכדאיתא במדרש (הובא בילקוט שמואל רמז קכד) כיון שראה שמואל את דוד אדמוני אמר שמא שופך דמים הוא כעשו והראה לו הקב"ה על דוד שהיה תמיד במשפט^קצגכמבואר במי השלוח ח"א פרשת קרח ד"ה ומדוע תתנשאו [ב]: כתוב (ישעיהו נ״א:ט״ו-ט״ז) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך. והענין בזה כי בכל נפש מישראל נמצא נקודה טובה ויקרה אשר חלק לה השי"ת בפרט, אך בעוה"ז הנקודה הזאת היא בלבוש שנראה להיפך וזה פירש ובצל ידי כסיתיך. והנה גם לנפשות יקרות תיקן הש"י לבושים הנראים היפך מיקרותם וכו'. וכן דהע"ה שהיתה מידתו להיטיב לכל ישראל והיה אוהב ישראל כדאיתא במדרש שוחר טוב (מזמור א) יבקש רצון זה דוד שהיה אוהב את ישראל, ועליו נאמר (דברים י״ז:ט״ו) מקרב אחיך תשים עליך מלך, היינו מי שנמצא בו אהבה לכלל ישראל. ועל הלבוש היה נראה להיפך, כדאיתא (בראשית רבה פרשה סג) בשעה שראה שמואל את דוד אדמוני אמר שמא ח"ו הוא שופך דמים כעשיו והשיב לו הש"י עם יפה עינים וכו'. עיין לקמן פ' תולדות אות ב ד"ה ולפי שיצחק, פ' וישלח אות ב ד"ה ואכרתה, פ' וישב אות טז ד"ה אכן בעוה"ז, אות לט ד"ה ופעולה.. ומזה ראינו שלדורות הראשונים לא היה להם בחירה לברור הטוב מהרע, שאף שמצד השי"ת נבראו ישרים אכן לפי שברא אותם השי"ת באופן הזה שמוכרחים לקיום הויתם לקבל מהבריאה כל הצטרכות האדם, והבריאה היתה בבחינת טוב ורע, היינו שנקבע בה כל ההויה בלא דעת וכל מדה שהוא בלא דעת, תסתעף גם לרע, כמו מדת הרחמנות, אם הוא בלא דעת יכול לרחם גם על אכזרי^קצדכמבואר במי השלוח ח"ב מסכת ברכות (ח:) ד"ה תניא: כי כל דבר שהוא בתורת מדה ואינו בדעת והשכל בשביל להרבות כבוד שמים, אף שהוא גוון טוב אין בו טוב בשורש, כי כל דבר שהוא בתורת מדה יש בה ההיפך גם כן, כדאיתא בגמ' (חולין סג.) למה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה ומכל מקום היא עוף טמא, כי לפי שהוא בתורת מדה ונמצא בה רחמנות גם על אכזרי והמרחם על אכזרי נעשה אכזר על רחמני כדאיתא (מדרש שמואל פרשה יח, ו). ובתפארת יוסף שביעי של פסח ד"ה אז ישיר: כי אם תתפשט המדה בלי גבול וצמצום, אז יכול לצמוח מהמדה בעצמה כל מיני הופכים, עד שיצמח גם ההיפך מהמדה. וכמו שאנו רואין שאפילו ממדת החסד שהוא מדה יקרה עד מאד, עכ"ז אם יהיה בלי גבול וצמצום אז יכול לרחם על אכזרי, שזה ממש ההיפך ממדת החסד, שאין לך אכזריות גדול מזה שמקיים אכזר בעולם. וכמו שאיתא בש"ס (חולין סג.) למה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה, עכ"ז היא עוף טמא, והוא יען שאין לה דעת בהמדה וכו'. היינו בעת שהמדות אין להם שום התכללות, וכל מדה מתפשטת עד לקצה אחרון שלה, אז המדות עצמם הם מלא פירוד. ועיין עוד שם פ' שמיני ד"ה ויאמר משה, בית יעקב ויקרא פרשת צו אות ט ד"ה והנה, פ' שמיני אות לא, לב, לה, פ' בחקתי אות ו, תפארת החנוכי על זהר עקב (דף ערב.) ד"ה והוה, לקמן פ' תולדות אות לב.. ובאילן הזה היה ג"כ טוב, רק שלא היה ניכר לברור הטוב מהרע. וכן בכל האילנות היה בהם רע ג"כ, כמו שאנו רואין שאילן אחד היה טוב למאכל ולא נחמד למראה, וחבירו היה נחמד למראה וטוב למאכל, כדכתיב, ויצמח ה' אלהים כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, נראה מזה שנחסר השלמות מכל אחד, רק בכל האילנות היה ניכר לעין לברור הטוב מהרע. וכל הכ' דורות מאדם הראשון עד אברהם אבינו ע"ה הם כנגד מלכות בית דוד, ודוד המלך ע"ה היה כנגד אדם הראשון, ודוד לקח מבחר שנותיו, כי השלשים שנה ממאה העשירית היו עיקרו ושרשו של החיים שלו, כי בכל השמונה מאות שנה מימי חייו לא נאמר ויחי אלא ויהי, ובאותן המאה ושלשים שנה שחי אחר השמונה מאות שנה נאמר בהן ויחי, והשבעים שנה של דוד המלך היו מהמאה העשירית שהם עיקר החיים שלו. לכן בכל אדם כתיב המנין בסדר כזה שהיחידות המה קודם ואח"כ העשיריות ואח"כ המאות, ובאדם כתיב השלשים לבסוף, וזהו מפני שבכל אדם המנין הולך מהמועט אל המרובה, אבל באדם הראשון כתיב השלשים לבסוף, מפני שהם היו עיקר החיים שלו וזהו הרבוי אצלו. ולכן דוד המלך ע"ה שלקח השבעים שנה מהמאה העשירית, שהיה להם חיבור אל השלשים, הם היו מבחר שנותיו, וכדאיתא בזוה"ק (תרומה דף קעג:) כנור דדוד דלא שכיך לעלמין וכו', ועל דא (איוב ל״ה:י׳) נותן זמירות בלילה וכו'. איה אלוה עושי כמה דאתמר, ועל דא כתיב נעשה אדם. ובזוה"ק (בראשית נה.) על מזמור שאמר אדם הראשון כי שמחתני ה' בפעלך, ובמדרש תהילים (מזמור צב) אמר על זה הכתוב כי אדם הראשון כוון על דוד המלך ע"ה, זה דוד. והיינו שהיה מקושר ומחובר להמאמר נעשה אדם, שאדם נתן לו ממבחר שנותיו. ולכן היה תמיד מפורש נגד עיניו שהוא יציר כפיו של הקב"ה, וזהו שאמר (תהילים ב׳:ז׳) ה' אמר אלי בני אתה, היינו שראה מפורש שהוא בן להקב"ה, ולכן לא נתייאש משום חטא מלשוב להקב"ה כבן אצל אביו: