Chasidut על איוב א:1

(וּבוֹא וּרְאֵה שֶׁעַתָּה מְבֹאָר וּמְיֻשָּׁב הַתַּרְגּוּם הַזֶּה, שֶׁהוּא פְּלִיאָה גְּדוֹלָה, וְכָל הָעוֹלָם תְּמֵהִים עָלָיו, מָה עִנְיַן תֵּבַת נָבָל לְתַרְגְּמוֹ עַל קַבָּלַת הַתּוֹרָה. אַךְ עַתָּה מַה נִּמְלְצוּ לַחֵךְ דִּבְרֵי הַתַּרְגּוּם הָאֵלּוּ). וְהָעִקַּר הָעֲבוֹדָה – לִהְיוֹת תָּם וְיָשָׁר, יְרֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרַע, בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת. וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אַחַר שֶׁכָּתוּב בּוֹ (מלכים־א ה): וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם; אָמַר (משלי ל׳:ב׳): כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ, וְלֹא בִינַת אָדָם לִי; וְכֵן אָמַר אָסָף (תהילים ע״ג:כ״ב): וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע, בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ; וְכֵן כְּתִיב (משלי כ״א:ל׳): אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה':

במסכתא מגילה (דף י"ג ע"ב) אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והגמרא בבא בתרא הנ"ל (ב"ב י' ע"ב) אמר משה לפני הקב"ה במה תרומם קרן ישראל, אמר לו בכי תשא, והתרגום יונתן כל העובר על הפקודים (שמות ל יד), כל דעבר בימא יתן. והפסוק בפרשת משפטים (שמות כג כה) ועבדתם את ה' אלקיכם ובירך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך. דתמהו דפתח בלשון רבים ומסיים בלשון יחיד. וגם מה דמסיים והסירותי מחלה מקרבך, הלא טוב (טוב) היה שלא ישים ואין צריך להסיר. וכדי ליישב הכל, אען ואומר דהנה כבר פירשתי (לעיל פרשת בשלח ד"ה עוד במדרש), הגמרא (תנחומא נצבים סי' א') אלמלי היו ישראל באגודה אחת אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם, דהיינו משום דשם ישראל מורה על השליטה באומות ובשריהם למעלה, כמו שנאמר (בראשית לב כט) כי שרית עם אלקים ועם אנשים, רק דחשובת ישראל אינו רק כשהם באגודה אחת, דאז הכללות הוי כישראל סבא והבן זה, מה שאין כן כשהם נפרדים, ושייך לזה מה שדרשו בפסוק (תהלים קכא ה) ה' צלך, דהיינו כשהם מתאחדים זה בזה כביכול מאחד אותן, מה שאין כן כשהם מפרידין עצמן זה מזה, והבן. והנה כבר פירשתי המדרש (פליאה) הים ראה וינוס (תהלים קיד ג), מה ראה ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם, וכן הפסוק (תהלים קה לז) ויוציאם בכסף וזהב וגו'. על פי דאיתא בגמרא (ויק"ר ל"ב ה') דבזכות שלשה דברים נגאלו, ואחד מהן שלא היה בהן דלטורין, דששה חדשים קודם יציאתן ממצרים אמר להם משה וישאלו וגו' (שמות יא ב), ולא היה אחד מהן שיגלה מסתורן. ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל והפסוק הנ"ל, כמבואר בפרשת בשלח עיין שם. והנה מבואר בקדמונים דלכך ציוה השי"ת ליתן מחצית השקל, להורות דאין שלמות לאיש פרטי רק כשהם באגודה אחת, ועל פי זה מבואר מאמר רז"ל במסכת מגילה הנ"ל גלוי וידוע וכו' דהמן שרצה להרע לישראל, לפיכך הקדים שקליהן להורות על האחדות, ואז אין אומה ולשון יכולה לשלוט בהם, והמאמר בבבא בתרא דבזה נתרומם קרנם והבן, והתרגום יונתן כל דעבר בימא שהיה על ידי אחדותם, אם כן יתן מחצית השקל שמורה על זה. ועל פי זה יתבאר הפסוק הנ"ל ועבדתם את ה' אלקיכם, דעיין עוד בבית שמואל אחרון (פרשת משפטים) מ"ש על הגמרא ברכות (ה' ע"ב) ואמאי לוקמי ר' יוחנן לנפשיה, ומשני אין חבוש מתיר עצמו. דחילוק הוא בין יסורין של אהבה, יכול לומר לא הן ולא שכרן דאי אפשי בתקנתן, אבל לא כן ביסורים של עונש, לכן ר' יוחנן בעצמו לא החזיק עצמו כצדיק, על כן לא מוקים אנפשיה. אבל ר' חנינא דידע בבירור דצדיק גמור הוא, לכך יהיב ליה ידיה ואוקמיה. ואני הוספתי נופך על דבריו, דהא הסמ"ג כתב מצות לא תעשה שלא להיות צדיק בעיניו, שנאמר (דברים ט ד) אל תאמר בצדקתי הביאני וגו', וכל פן ואל, אינו אלא לא תעשה (עירובין צ"ו ע"א), עד כאן דבריו. ואם כן לפי זה אם יאמר האדם אי אפשי וכו', הרי זה עובר על לאו הנ"ל, דהא מחשיב עצמו לצדיק גמור, ואם כן ממילא דלא הוי צדיק ואין מועיל אי אפשי שלו, אבל אחר שמתקשר עמו והוי כאחד עמו, יכול לומר אי אפשי בעדו, והיינו יהיב לי ידיה שהתקשר עמו, והבן זה. ואמרתי עוד דעל פי זה יובן שהצילו מן היסורין, וגם לא היה מגרעו לעולם הבא כלל, דהא קשה על הענין יסורין של אהבה, שפירש רש"י (ד"ה יסורין) הקב"ה מיסרו בלא שום עון כדי להרבות שכרו לעולם הבא (ברכות דף ה'). דהוא תמוה מאד וכי יכה אדם את חבירו, וכאשר ישאלהו על מה עושה ככה ומה חטא, ישיב אמריו דזה הוא כדי שאשלם לו בעד ההכאה. הלא אז על פניו גם הוא יענהו תשובה נצחית, אם כדברך כן הוא ואהבתי קשורה בלבבך כל כך ואתה רוצה ליתן לי מתנה, הכאה זו למה ומה בצע ומה הנאה יש לך בההכאה. אך לפי מ"ש אתי שפיר, דהקב"ה מזכן במצות ועל ידי כך נתרבה שכרו, דהא קיום הלא תעשין אינו רק כשבא לידו (קידושין ל"ט ע"ב), והנה ענוה שאינו מחשיב עצמו לצדיק הוא דבר קטן, כיון שהקב"ה ציוה על כך הוא דבר קטן כל זמן שאינו מצטער, אבל כשמצטער ביסורין אז בא יצרו ואומר לו הלא צדיק אתה, ואז אם אינו שומע לו הוא מקיים המצוה בשלמותה, ואיוב יוכיח שהיה תם וישר וגו' (איוב א א), ואם כן בודאי דלא עבר על לאו דלא תאמר הנ"ל, ואף על פי כן כשהכהו ביסורין צעק והתרעם על מדותיו ואמר הלא צדיק אני, והבן. ואם כן לפי זה כיון דהוא אינו טוען אי אפשר, רק אחר טוען בשבילו נוטל שכרו משלם. ונקדים עוד דהנה ישבתי קושיות העקרים דואהבת לרעך (ויקרא יט יח), היא אהבה המתחלקת, וישבתי דהיא באה מאהבת השי"ת. ועל פי זה נ"ל לפרש (פרשת קדושים) ואהבת לרעך כמוך, ומסיים אני ה', דר"ל דאמר ואהבת לרעך כמוך, ושמא תאמר הלא היא אהבה המתחלקת כקושית העקרים, לזה אמר אני ה' ר"ל הידוע דהוא אחד, ומאהבתו נמשך אהבת ישראל והבן, ואם כן לפי זה לא יתכן אגודה אחת רק על ידי עבדות השי"ת, וידוע אמרם (עוקצין פ"ג מי"ב) דשלום היא כלי המחזיק ברכה. ועל פי זה יתבאר הפסוק הנ"ל ועבדתם את ה' שתהיו כולכם עובדים אותו, ועל ידי כך ובירך את לחמך, דהיינו שתהיו לאגודה אחת והיא כלי המחזיק ברכה, ואז והסירותי מחלה מקרבך, דהא יסורין שעל עון לא יהיו כיון שתעבדו את ה', רק יסורין של אהבה, אם כן בשלמא כשהצדיק אחד הוא, אם כן אינו יכול להסיר ממנו כנ"ל, מה שאין כן כשכולם צדיקים והם באגודה אחת, אם כן כל אחד יסיר מחבירו ואף על פי כן שכרו לא יקופח, מה שאין כן כשלא ישים כלל, והבן זה כי נכון הוא בס"ד.

מה עשה הקב"ה מסר לו את איוב כו'. נרמז "ויושע "י"י "ביום "ההוא "את כו', ר"ת "האיוב. וכן "ויראו "העם "את "י"י "ויאמינו "בי"י כו', ר"ת "איוב. שהיה גם כן ירא אלקים כו' (איוב א א): באותו שעה אמר הקב"ה למשה הרי מסרתי לשטן את איוב, מה בידך לעשות (רצ"ל מה תצעק אלי), דבר אל בני ישראל ויסעו (שמות יד טו) (תיכף בהיות השטן מתעסק באיוב), "אל "בני "ישראל "ויסעו, ר"ת "איוב, ודי בזה: